בשבחה של החילוניוּת הפוליטית

Getting your Trinity Audio player ready...

החילוניות בישראל מזמנת לא מעט פרדוקסים. הנה אחד מהם: מחד גיסא, 49 אחוז מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהפרדת דת ומדינה, 70 אחוז תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, ו־58 אחוז תומכים בנישואים אזרחיים – קונצנזוס יוצא דופן במדינה מקוטבת כמו ישראל. מאידך גיסא, כל אחד מהיעדים האלה נראה כיום רחוק מאי פעם. איך זה יכול להיות? הפרדוקס הזה תמוה אף יותר על רקע העובדה שהשבט החילוני הוא הגדול בישראל: לפי נתוני הלמ"ס, 45.3 אחוז מהיהודים מזדהים כ"לא־דתיים" וכ"חילונים״. בד בבד, מדובר בקבוצת הכוח החלשה ביותר בפוליטיקה הישראלית. כלומר, יש יחס הפוך בין גודלה לבין יכולתה לעמוד על האינטרסים שלה, וזה כשלעצמו פרדוקס נוסף.

אחד ההסברים המרכזיים לחולשה הפוליטית של הציבור החילוני נעוץ במשבר הזהות שלו. אין מושג נפוץ כל כך בשיח הישראלי שההסכמה עליו מועטה כל כך כמו "חילוניות", כשגם החילונים עצמם מתקשים להחליט מה הדגל שסביבו עליהם להתכנס. האם אתאיזם? כנראה שלא, היות ש־40 אחוז ממי שמזדהים כחילונים מדווחים כי הם מאמינים באלוהים. האם זו פשוט הקבוצה הדמוגרפית של צאצאי יוצאי אירופה? אם כן, איפה זה שׂם את יוצאי ברית המועצות, את החלקים הניכרים בציבור המסורתי שתומכים בעמדות חילוניות, או את האשכנזים חובשי הכיפה? האם מדובר בזהות ערכית משותפת? הייתי שמח לענות ב"כן" מהדהד, אך זו בדיוק הנקודה המעורערת אצל חילונים: הם לא מצליחים להסכים מה הופך אותם לכאלה. והנה חזרנו לנקודת המוצא.

הבלבול הזה הוא לא רק עניין טרמינולוגי, או דקדוקי עניות, אלא גם ביטוי של בעיה פוליטית חריפה. העמימות סביב מושג ה"חילוניוּת" משרתת צרכים פוליטיים של שחקנים שונים, שהמשותף לכולם הוא ניסיון להחליש את התפיסות ההומאניות בחברה הישראלית. למעשה, העמימות הזאת היא־היא הסיבה שבגללה ישראל צועדת בנתיב של הדתה ושל הקצנה דתית, אף על פי שהתומכים בכיוונים האלה הם מיעוט מבוטל. החלשת החילוניות היא כלי עיקרי בפרויקט של יצירת אתנוקרטיה יהודית – לא דמוקרטית, ובוודאי שלא ליברלית. הפרויקט הזה בנוי בעיקרו על הפצת דימויים ולפיהם החילונים הם העגלה הריקה, או לחלופין שהם מצויים במשבר ערכי, ותפקידם הוא לשדר שמשהו בחילונים פגום מניה וביה.

אך בחילוניוּת יש תוכן ערכי ופוליטי ברור: דרישה להפרדת הדת מהפוליטיקה וכינון חברה חופשית. חשוב עם זאת להדגיש כי לחילוניות אין ערך שלילי בלבד ("מה לא"). בחילוניות מגולמת, למעשה, ליבת התפיסה הליברלית. החילוניות היא הבסיס הערכי לחברה חופשית ופלורליסטית, חברה שמבטיחה את חירויות הפרט, חברה שמחפשת חיים נורמליים, חברה שבה לדת אין מקום בניהולה של המדינה, חברה שבה לכל אדם יש ערך ואת האפשרות להתפתח כאדם. לחלופין, קו ישר עובר בין מדינה שבה אסורים נישואים בין־דתיים לבין מדינה שבה העקרון ״ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים״ הופך למטרת מלחמה לגיטימית. לציבור החילוני אין, אם כך, את המותרות להשתעשע בהתבטלות בפני הדת. זה או חילונית ודמוקרטית או כלום.

על חילוניוּת פרטית וחילוניות פוליטית

לא רק בשיח העממי ״חילוניות״ היא מושג חמקמק ושנוי במחלוקת – גם במחקר. באסופה חילוניות: הגות, מחקר, ביקורת שראתה לאחרונה אור בהוצאת "ון ליר" קובצו יחדיו מאמרים של החשובים שבחוקרי החילוניות בעשורים האחרונים. העיון בה מגלה המשגות שונות של חילוניות וצורות התייחסות שונות שלה לדת. כדי להתיר במשהו את התסבוכת, אבחין תחילה בין שני מובנים שונים של חילוניות: חילוניות פרטית ופוליטית. חילוניות פרטית נוגעת לשלילת קיומו או השפעתו של אל (או של כוחות שמיימיים אחרים), והיא זו שנמצאת במוקד אותם תהליכי חילון ארוכי־טווח שעברו – ועדיין עוברים – על האדם המערבי. בבריטניה, לשם המחשה, אחוז המזדהים כדתיים ירד מ־57 אחוז ב־1981 ל־32 אחוז ב־2022. החילוניות פוליטית, מנגד, היא זו שנוגעת לצמצום השפעתם של תפיסות ושל גופים דתיים בפוליטיקה.

אין מתאם הכרחי בין האמונה הפרטית של אדם לתמיכתו בחילוניות פוליטית. אדם דתי כגון ג׳יימס מדיסון, נשיא ארצות הברית לשעבר וממחברי הפדרליסט, דחף להפרדת הדת מהמדינה בווירג׳יניה הצעירה, בעוד שהפילוסוף דיוויד יום, ככל הנראה אתאיסט, סבר כי לדת חשיבות גדולה בכינון סדר חברתי. לאחרונה צצו בישראל אי־אלו מיזמים של אתאיזם תגרני שמחפשים לקדם חילוניות פרטית, כגון התנועה ״חוזרים בתבונה״, אך יש להגיד בקול ברור: זו לא הפרוגרמה הפוליטית הנכונה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אמנם בחברה חופשית ראוי שכפי שאנשים דתיים יהיו רשאים להפיץ את דתם, כך גם אנשים שאינם מאמינים יהיו רשאים לשכנע בעמדתם – אך אין בכך תועלת רחבה. ראשית, משום שהדתיוּת של רוב המאמינים לא קמה ונופלת על מידת הדיוק ההיסטורי של הסיפור המקראי או אפילו על הסתברות הקיום של אל, אלא היא מוּנעת בראש ובראשונה משאלות ערכיות וזהותיות. שנית, כי הבעיה של ישראל היא לא שיש בה יותר מדי אנשים מאמינים – עובדה זו לא תשתנה בעתיד הנראה לעין, בטח ובטח שלא כתוצאה ממהלכים מתוכננים – אלא שהיא לא מדינה חופשית. המוסדות הפוליטיים שלה ספוגים בדת ובחשיבה דתית, והיא מאפשרת, וגם מקדמת, מידה בלתי נתפסת של כפייה דתית. במילים אחרות, חסרה בה חילוניות פוליטית, והיא־היא הדבר שעליו יש להיאבק. זהו מאבק היוצא מנקודת הנחה ולפיה מוסדות חופשיים יוצרים אנשים חופשיים. אחת היא היכן הם ממוקמים על הספקטרום האמוני, ובלבד שהם מתכנסים תחת הדגל של הפרדת דת ומדינה וכינון חברה חופשית.

מתקפה על המודרנה

מה פירושה בפועל של הדרישה להפריד את הדת מהמדינה? בתמצית, שהמסגרת החוקתית במדינה לא תהיה דתית; שהחוק לא יהיה דתי; ושהמדינה לא תקדם תכליות דתיות. ההפרדה הזו חשובה מכמה טעמים ערכיים ומוסדיים שנמצאים בבסיס הרעיון של דמוקרטיה ליברלית.

ראשית, ההפרדה בין דת למדינה ניצבת בבסיס עקרון השוויון שבליבו של הליברליזם. שכן, בְּמַקום שבו המדינה מתעדפת דת אחת (או זרם דתי מסוים), ומקדמת את ערכיה באמצעות הכוח המדינתי, מעמדם של המאמינים של אותה הדת (או של אותו הזרם הדתי) עולה על זה של שאר האזרחים, שמצדם מקבלים מסר ולפיו הם והאמונות שלהם חשובים פחות. ההפרדה הזו גם חשובה לחירות הפרט, שכן במקום שבו המדינה מקדמת חזון דתי, ושהחוק הוא דתי, בהכרח תהיה כפייה על מי שלא מאמינים.

ההפרדה בין דת למדינה גם חשובה לאוטונומיה של הפרט. בדמוקרטיה הליברלית אזרחים צריכים להיות חופשיים כדי לבחור מטרות לחייהם ולהחליט כיצד להתנהל לאורן, ובכך לקדם את המימוש העצמי שלהם כפרטים. עירוב הדת בחיים הפוליטיים פוגם באוטונומיה, משום שהדת, כמעט בהגדרתה, קובעת עבור האדם את התכליות הנכונות במקום לאפשר לו את ממד הבחירה והחקירה.

למעשה, חיים חופשיים בעת המודרנית לא מותירים ברירה זולת הפרדה. המדינה המודרנית היא לא עיר־מדינה בנוסח אתונה, שבשיאה התגוררו בשטחה רבע מיליון אנשים (כשרק 30 אלף מהם היו אזרחים). המדינה המודרנית היא גוף ששולט על שטח גדול ושנמצאת תחתיו, כמעט בהכרח, אוכלוסייה מגוונת דתית, אתנית וערכית; התבססותו של מצע דתי או מוסרי משותף לכולם אפשרי (אם בכלל) אך ורק באמצעות כפייה. כדי לא להגיע לידי כך, יש ליצור מסגרת גמישה שתאפשר חיים משותפים.

אלא שההפרדה בין דת למדינה איננה רק עיקרון פרוצדורלי, אלא גם קו חזית במאבק היסטורי על עצם קיומה של המודרנה. הדמוקרטיה הליברלית מתמודדת זה 200 שנה עם אויבים מימין המאוחדים סביב דגל אחד: שנאת המודרנה. הם מאמינים, באופן חסר תוחלת ולעתים קרובות תוך מיסטיפיקציה מסוכנת, כי ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור. החזון האנטי־מודרני נוהה אחרי עבר מדומיין של הומוגניות דתית ואתנית. לא בכדי, בכל המקרים הללו הדת נמצאת בלב הפרויקט האנטי־ליברלי, כחוט המקשר בין לאומנות, אתנוצנטריות, חוסר סובלנות וקנאות.

מדינת ישראל מצויה בהיבט זה בגירעון חריף במיוחד. קשה למצוא דמוקרטיה ליברלית שמתמודדת עם תפיסות אנטי־מודרניות בהיקף ובעוצמה של ישראל. זה גם הדבק שמחבר בין מרכיביה השונים של הקואליציה הנוכחית. היא מאגדת שלוש קבוצות שבזות יחדיו לערכי המודרנה ולרצון בחברה חופשית. על החרדים מיותר להרחיב. הציונות הדתית הפכה מזרם שמנסה לפייס את היהדות עם המודרניות ("המקף המחבר בין היהודית לדמוקרטית"), למי שנלחמים בה עד חורמה בשם ״ארץ ישראל״. והליכוד, שכמעט שליש מחברי הכנסת שלו ממילא חובשי כיפה, הפך את עורו מאז ימי האבות המייסדים ובניסיונו לקדם קלפטוקרטיה סמכותנית, נהפך לאויב המודרנה, שמבכרת ערכים כמו הוגנות ושקיפות. כל המהלכים האלה טבולים בבוז עמוק כלפי הציבור החילוני וערכיו, בה־בשעה שהחילונים כושלים להבין כי יריביהם שואפים להפוך את הישגי המודרנה על פיהם ולכונן שלטון תיאוקרטי קנאי. מכאן התגובה הנרפית שלהם.

שלוחה של קרב עמוק יותר

מבשרי הציונות הבינו את ההכרח בחילוניות פוליטית בבית הלאומי היהודי. חשוב להדגיש, אין מדובר בחזון שמאלני, אלא בקונצנזוס רחב בין כלל אגפי התנועה (למעט הציונים הדתיים). יסודותיו הונחו כבר בחזון שניסח בנימין זאב הרצל בספרו מדינת היהודים, שמופיעה בו אִמרתו המפורסמת: ״אנו נכבד את הרבנים, אך נבטיח כי מקומם יהיה בבית הכנסת בלבד, כפי שמקומו של הצבא הוא בקסרקטינים״. דווקא המנהיגים שהיו קרובים יותר לדת היטיבו להבין את הסכנה. במהלך הדיונים על תוכנית אוגנדה, למשל, נימק הלל צייטלין הדתי לשעבר את תמיכתו בה, בכך ש״אותה מסורת שמכבידה עלינו בגלות תכביד עלינו פי אלף יותר בארץ ישראל, משום ששם הוא ביתה. שלטון הרבנים על ההמונים לא ייחלש שם, כפי שמקווים הציונים החופשיים, אלא להפך – ילך ויתחזק יותר ויותר".

גם זאב ז'בוטינסקי, אבי הציונות הרוויזיוניסטית, הבין את הסכנה הגלומה בעירוב הדת בפוליטיקה. במאמר פרוגרמטי בשם ״המזרח״ שפורסם ב־1926, התריע כי "אצלנו, בחיי היהודים המחזיקים בנושנות, עדיין השתמרו הרבה מנהגים פראיים… שנאה לחקירה חופשית, התערבות הדת בחיים, אישה בפאה נוכרית, שגבר זר אינו מושיט לה את ידו. ואולם אילו האמנו רגע אחד שהתכונות הללו שייכות למהותה האורגנית של היהדות, בוודאי היינו מתייאשים מן האידיאל של הנצחת מהות כזו. הרי לשם כך היתה לנו השכלה, כדי שנפריד את המסורות והמשפטית הקדומים מן המהות״.

המנהיגים הציונים זיהו אפוא מבעוד מועד שהרעיונות העתיקים של היהדות לא יוכלו לדור בכפיפה אחת עם חברה חופשית. היהדות ספוגה למשל בסלידה משעטנז, מעירוב ומהכלאה, אבל עם כל הכבוד להכלאות בדים וזרעים, העירוב שמטריד אותה יותר מכול הוא בין עמים. רוח הרפאים הרודפת אותה היא פחד עמוק וקמאי מהאינטראקציה עם עמים ועם בני דתות אחרים. כשהיתה היהדות דת של מיעוט נרדף, הבעייתיות שבכך היתה פחותה; אך משהפכה ל״דת מדינה״ היא מיסדה היבטים מסוימים של חשש זה, באופן החותר תחת זהות הדמוקרטיה הליברלית. החטא הקדמון מבחינה זו היתה ההחלטה עם קום המדינה, לא רק שלא להפריד בין הדת למדינה, אלא לארוג אותן יחדיו. בן־גוריון האמין באופן נאיבי ביכולתה של המדינה לשלוט כך בדת.

מגמה זו היתה הפוכה לחלוטין מכוונותיהם המקוריות של ראשי הציונות, אך היא הלכה והחריפה ככל שעבר זמן. תחילה, בראשית שנות ה־50, הופקעו לידי כוהני הדת סוגיות החיים הבסיסיות ביותר, כמו את מי לאהוב ואיך להקים משפחהֿ, ובסוף אותו העשור ניתן לזרמים האורתודוקסיים המונופול לקבוע מיהו יהודי. השיח הציבורי בישראל לא נותן מספיק את הדעת עד כמה המצב שנוצר כתוצאה מכך הוא מופרע: במדינת ישראל אזרחים מחולקים לעדות דתיות, בין אם הם מאמינים ובין שלא, והם יכולים להתחתן באופן רשמי רק במסגרת דתית (של הדת שלהם), כאשר מבחינה חוקית יבשה, נישואים בין־דתיים למעשה אסורים. ניקח לדוגמה את הערבים אזרחי ישראל המשתייכים לעדה הקתולית: כידוע, הקתוליוּת אוסרת על גירושים, אך מדינת ישראל כופה על מי שמשתייך לעדה זו להתחתן בבית הדין הדתי הקתולי. התוצאה היא שישנן שלוש מדינות ריבוניות בלבד שבהן קתולים לא יכולים להתגרש: הוותיקן, הפיליפינים וישראל.

המהות של ההסדרים האלה, כפי שהבהירו חברי הכנסת הדתיים במהלך חקיקת חוק בתי הדין הרבניים ב־1953, היתה ליצור ״אחדות״ ולמנוע ״התבוללות״. אך דמוקרטיה ליברלית לא יכולה לפעול אקטיבית נגד ״התבוללות״. ״אני יכול לראות בזה [נישואי תערובת] תופעה בלתי רצויה בתנאים הממלכתיים של מדינת ישראל", אמר ח״כ דב בר־רב־האי (מפא״י) כבר אז, בדיון על חוק בתי הדין הרבניים, "אבל איני יכול במאה ה-20 לתאר לעצמי מדינה שבה תהיה סתומה אפשרות כזאת. (…) שמעתי שיש שבטים אנדוגאמיים, עמים אנדוגאמיים, אבל מדינות אנדוגאמיות אינן יכולות להיות במאה ה-20. זה מתנגד לכל התפתחותו של העולם".

למשך תקופה ארוכה מוסדות המדינה ובראשם מערכת המשפט ניסו לקיים כאן דמוקרטיה ליברלית נורמלית. אבל בפתחו של הרבעון השני של המאה ה־21, נראה ש"התפתחותו של העולם" משנה כיוון, הדמוקרטיה הליברלית הישראלית נמצאת תחת מתקפה, ואם הדברים יוסיפו להידרדר בכיוון זה, וההיגיון המארגן יחדל להיות דמוקרטי־ליברלי, הכפייה הדתית תחריף משמעותית. בהתאם, תחמיר גם הפגיעה בעקרון השוויון ובחירויות הפרט. ההתבדלות והסגרגציה יתעצמו עשרות מונים.

במובנים הללו, מאבק האיתנים בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית" שמתנהל בשנים האחרונות הוא למעשה שלוחה של הקרב העמוק יותר, שלצערנו מתנהל במעמד צד אחד, בין תפיסה חילונית של המדינה לבין תפיסה תיאוקרטית. את יחסי הגומלין העמוקים בין קרבות השעה לבין "המערכה הגדולה" ביטא היטב יריב לוין, כשנדרש להסביר את תוכנית ההפיכה המשטרית שלו: "יהודים לא מוכנים לגור עם ערבים", אמר, "צריך לדאוג לכך שבבית המשפט העליון יהיו שופטים שיבינו את זה".

שלוש ברירות לציבור החילוני

בפני הציבור החילוני עומדות, על פניו, שלוש אפשרויות: היטמעות, התבדלות, או הפרדה. בפועל, המציאות בישראל מותירה את ההפרדה כברירה היחידה.

היטמעות מתבטאת בראש ובראשונה בהתחמקות מהעמדת פרוגרמה פוליטית חילונית ליברלית ברורה, ובמקומה ההעדפה לצבוע את הערכים החילוניים בשפה יהודית. הביטוי העיקרי שלה הוא מיזם היהדות הליברלית שהפך פופולרי מאוד בעשור־שניים האחרונים, ושמכלה משאבים פוליטיים ניכרים של המחנה. אם רק אפשר יהיה להוציא ממסכת בבא קמא רמז מסוים להכרה בחשיבות זכויות הפרט – גורס קו המחשבה של היהדות הליברלית – יהיה זה הגרוש ללירה שיסיג אנשים מפירושים לאומניים לדת. התיאורטיקן הפוליטי פרופ' אסף שרון כינה זאת "אשליית השיבה אל מסורת".

על רעיון ההיטמעות אפשר להשיב בקצרה באמירה המפורסמת של הדיפלומט הצרפתי בן המאה ה־19 שארל־מוריס טליראן: זה יותר גרוע מפשע, זו טעות. יש ודאי מקום להציע פרשנויות הומאניות וליברליות ליהדות, אך זהו פרויקט צד אקסטרה־קוריקולום, או באנגלית: Nice to have. מקומו הטבעי הוא במסגרת השיח הפנימי של הציונות הדתית, בניסיון לקדם בה תפיסות ליברליות. אך המחשבה כאילו עתידו של הציבור החילוני קם ונופל עליו היא אווילית. להפך – הוא רק מנציח את המיתוס כאילו אנחנו עגלות ריקות נטולות ערכים.

הניסיון להעמיד את הזהות הליברלית והחילונית על יסוד מוסר יהודי הומאני ממילא גם ייכשל במבחן התוצאה. חלק מהתומכים בפרויקט מפְנים לאופן שבו תהליכים דומים התחוללו בנצרות הפרוטסטנטית ומבקשים ליטול ממנה השראה, אך ההשוואה שגויה מיסודה. היהדות, בשונה מהנצרות הפרוטסטנטית, היא דת פרשנית היררכית שבה מצופה מהפרט להתבטל בפני קביעותיהם של כוהני הדת. בתנאים א־סימטריים אלה, שבהם זהות הדובר חשובה מזהות הטענה, אין יכולת אמיתית "לשכנע" בפרשנות ההומאנית.

ראוי להזכיר בהקשר זה את כישלונם של פרויקטים דומים בעולם האסלאם – אף היא דת פרשנית והיררכית – שניסו להעמיד חלופות הומאניות לאסלאם הפוליטי, הרואה בשריעה על פירושיה הדווקניים את המערכת הנורמטיבית המחייבת. מוחמד שחרור, מההוגים הליברלים החשובים בעולם הערבי, קבע בייאוש מסוים: "בהכשרתי אני מהנדס אזרחי, ואני יודע שקל יותר לבנות גורד שחקים או מנהרה תת־ימית מאשר ללמד אנשים כיצד לקרוא את ספרו של אלוהים בעיניהם־שלהם". פירושים הומאניים לא יפרחו מלמטה אלא לאחר שהדת תופרד מהמדינה.

יש אם כן נאיביות מסוימת במחשבה שנוכל לקבוע את משמעותם של מושגים הנושאים מטענים דתיים כה עזים, כמו גאולה או שיבה, באופן הנוח לנו – ועוד בתנאיה האמורים של הא־סימטריה הפרשנית. רציונל זה הוא בדיוק מה שהוביל את חוקר הקבלה גרשום שלום לשאת את אזהרתו המפורסמת בפני ידידו פרנץ רוזנצווייג כבר ב־1926: ״אם אנחנו דור המעבר נָחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?״. והיא אכן פרצה.

נורמליוּת חילונית היא הסיוט שלהם

אשר לאפשרות השנייה – האוטונומיה – מדובר ברעיון שכוונותיו טובות, אך בתנאי המציאות הנוכחיים, הוא חסר תוחלת.

הציבור החילוני הוא הציבור היחיד כיום בישראל שלא מאוגד באופן מוסדי. לדתיים ולחרדים יש זרמי חינוך נפרדים, יש להם יישובים שבהם הזהות והצביון שלהם נשמרים, ויותר מכל זה, שוררת הכרה ציבורית – שגם מעוגנת בחוקים – ולפיה "להם לא מתערבים". אך דווקא הציבור החילוני הוא זה שנטול הגנות. בחסות הממלכתיות, הוא מאפשר לציבורים אחרים להכתיב לו את ערכיו, לקבוע לו את חינוך ילדיו, ולקבוע את אורחות חייו. כך למשל מונתה רק לאחרונה מנהלת אולפנה לשעבר כמפקחת על לימודי האזרחות, בעוד שמינוי חילונים כבעלי תפקידים בזרם הממלכתי־דתי הוא בגדר מדע בדיוני.

הזרם האוטונומי מבקש להפוך את המגמה הזאת. הוא פועל למסד רשת של רשויות מקומיות חילוניות וליברליות במטרה לקדם אג׳נדות משותפות; לכונן זרם נפרד בחינוך; ובעתיד – גם לאמץ רכיבים קונפדרטיביים שונים. בכך הוא אמנם מגיב על חוסר צדק משווע, ואכן ראוי שלציבור החילוני יינתנו יותר הגנות על אורחות חייו, אך אין זה יכול להיות היעד הסופי. הצעדים האלה חייבים להיות בסך הכול שלבים בדרך ליעד הסופי: ההפרדה.

הסיבה לכך פשוטה. בעוד שגם חסידי האוטונומיה וגם חסידי ההפרדה מבינים שיש צורך בכינון חברה חופשית, חסידי האוטונומיה מסתפקים ביעד צנוע יותר: לתחום אותה כך שתחול רק על הציבור החילוני. אך ראשית, אין חצי דמוקרטיה ליברלית, בדיוק כמו שאין חצי עקרון שוויון. או שיש אותם לכולם – או שאין לאיש. החילוניות הפוליטית היא יעד פוליטי לטובת כלל אזרחי ישראל, כשלילדי מסורתיים שגרים בפריפריה מגיעה מערכת חינוך מודרנית וחופשית בדיוק כמו ביישובים חילוניים.

חשוב מכך, גם אם האוטונומיה תקום, היא לא תוכל להיות יציבה. ראשית יידרש לשם כך כינון של מבנה פדרטיבי חדש ובעטיו גם שינויים חוקתיים מרחיקי לכת; אבל אפילו אם הללו יוסכמו ויחוקקו, לא היה בכך ערובה שיוכבדו לאורך זמן. האוטונומיה תהיה חייבת להיות מלווה במין מודוס ויוונדי מבני שבמסגרתו הקבוצות השונות מכבדות אותה, בעוד שזו בדיוק הבעיה. הציונות הדתית והחרדים בזים לחילונים; הם לא מעוניינים לתת להם – לנו – אוטונומיה אלא להפוך אותנו לכמותם. נורמליוּת חילונית היא הסיוט שלהם. היא תזכורת חיה עבור צעירים בקהילות שלהם שיש אופציות אחרות בחיים שאינן כרוכות בחיים עתירי איסורים. מעבר לכך, לא ייתכן מודוס ויוונדי בין עגלות ריקות למלאות. נכון, "סיפורה של שפחה" לא יהיה כאן, אבל כפייה הולכת וגוברת – כן.

אחד משני הדגלים הליברליים החשובים

אין לנו אלא להיפרד, אפוא. זה צריך להיות אחד מצמד הדגלים הפוליטיים העיקריים שעל המחנה הליברלי לקדם, שני רק לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

בנתונים הדמוגרפיים של ישראל, אנו חייבים הפרדת דת ומדינה. גם אם נדמיין לרגע מציאות שבה השאלה המדינית נפתרה, את מדינת ישראל העתידית יוסיף לחצות שסע אתני ודתי עמוק. נערי הגבעות לא ייעלמו אלא יעברו לכפר סבא ולכפר מנחם; החרדים ימשיכו להוות מרכיב דמוגרפי עצום; ובקיצור, התפיסות האנטי־מודרניות לא יתאדו – אם כבר להפך. נשאלת השאלה: כיצד לייצר סביבה אזרחית בריאה בישראל הרב־שבטית והרב־דתית, והתשובה היחידה היא באמצעות חילוניות פוליטית והפרדת דת ומדינה. זהו הכלי העיקרי לשיקום, ולעתים ליצירה מאפס, של תודעה אזרחית.

אך בכך עדיין לא אמרנו דבר על הצורה שאותה חילוניות פוליטית צריכה לתפוס. לדמוקרטיוֹת ליברליות מודלים שונים של יחס לדת, שנבדלים מאוד זה מזה. הקריטריון המרכזי להבנת אופי המודל הוא מיקומו על הציר הנמתח בין פאסיביות לאסרטיביות בגישות כלפי הדת בזירה הציבורית. בקָצה הפאסיבי ניתן למצוא מדינות רבות במערב אירופה שיש להן אמנם כנסיות רשמיות – באנגליה זו הכנסייה האנגליקנית, בדנמרק הלותרנית וכך הלאה – אך הכנסיות הללו נטולות כל כוח פוליטי. בגרמניה ה"פאסיבית" אין אמנם כנסייה אחת, אך דתות גדולות זוכות למעמד רשמי ואף למימון ציבורי. בארצות הברית נוהגת אמנם הפרדה חוקתית בין דת ומדינה, אבל גם היא קרובה יותר לקוטב הפאסיבי, שכן לדת ניתן מקום חשוב בספֵרה הציבורית (ודי לציין את שבועת האמונים של כל ילדי בתי הספר בארצות הברית: One Nation Under God).

בקצה האסרטיבי ניתן למצוא מדינות שמנסות לדחוק את הדת מהספרה הציבורית אל עבר זו הפרטית. צרפת והחילוניות החוקתית המפורסמת שלה היא דוגמה מובהקת: המדינה מסרבת להתייחס לאזרחיה דרך קטגוריות דתיות ואף אוסרת החצנה של סממנים דתיים, כמו בדוגמה המפורסמת של חוק הבורקה מ־2011. גם בטורקיה, תהליך בניית המדינה על ידי אטאטורק באמצע המאה ה־20 לווה בחילוניות אסרטיבית. מייסדי הודו המודרנית חיפשו אף הם דגם אסרטיבי יחסית, מתוך הבנה, שוב, שהמתחים הדתיים והעדתיים הפנימיים מחייבים הפרדה (אם כי נוקשה פחות מאשר בצרפת או בטורקיה).

איזה דגם הוא המתאים לישראל? לכאורה נדמה היה שבמדינה דתית־למחצה כמו ישראל, המודל הפאסיבי, שנוח יותר ביחסו לדת, ייחשב עדיף. אך בחירה שכזאת מתעלמת מעוצמתם של האלמנטים האנטגוניסטיים המבקשים לחתור תחתיו. אין זה המצב בדוגמאות האחרות למדינות שמקיימות מודל פאסיבי. במערב אירופה הדתיים הם מיעוט ולפיכך לא מאיימים על קיום הסדר הדמוקרטי־ליברלי, בעוד שארצות הברית אמנם דתית מאוד, אך היא מפולגת בין כל כך הרבה כיתות, עד שלא היה עד לאחרונה חשש שמי מהן תנסה להשתלט על מוסדות המדינה (ייתכן שעליית הלאומנות הנוצרית בחסות ממשל טראמפ מחייבת חשיבה מחדש על המודל הפאסיבי).

דווקא המודל האסרטיבי הוא שמתאים למדינות דתיות־למחצה. מודל זה לא רק נועד לאפשר חופש דת רחב, אלא להסדיר את מסגרת החיים במדינה מודרנית, וחשוב מכך, לכונן אינדיבידואלים מודרניים. החילוניות מוסדה בצרפת ב־1905, באמצעות החקיקה להפרדת הדת והמדינה, משום שהרפובליקנים ביקשו לדחוק באמצעותה את השפעתה של הכנסייה הקתולית הריאקציונרית אשר התנגדה נחרצות לדמוקרטיה הליברלית. הדמוקרטיה הטורקית נמצאת אמנם בנסיגה חריפה, שמעוררת געגועים לכמאליזם של אתאטורק, אך אפילו ארדואן מקבל כיום שהאופי החילוני של המדינה הוא יסוד שאין לגעת בו. כך גם בהודו: היא אמנם ידעה אלימות בין־דתית רבה, אבל אלמלא החילוניות, המדינה היתה עלולה להידרדר למלחמת אזרחים דתית.

בשבילנו זו או חילוניות או ברבריות

מהמשוואה הזו נגזרים לא רק עקרונות מופשטים, אלא גם צעדים קונקרטיים, שבלעדיהם חילוניות אסרטיבית תיוותר סיסמה ריקה. ראשית, הצורך בחינוך אזרחי כללי ורחב. המודל האוטונומי, אחד מהשלושה שתיארנו, מנסה בימים אלה להשוות את המעמד של זרם החינוך הממלכתי החילוני למעמד המיוחס שממנו נהנה כיום הזרם הממלכתי־דתי; אבל מה בעצם ההצדקה לפיצול הזה מלכתחילה? הפיצול הוא־הוא הגורם לכך שמגזר שלם בישראל מתחנך במסגרת חינוכית שהיא בה־בשעה גם תשתית פוליטית (הסעות מאורגנות להפגנות הן רק דוגמה אחת). לא פלא שבוגריו כה חדורים אידיאולוגית, אחרי שעברו תריסר שנות אינדוקטרינציה בסבסוד ציבורי. ודוק, המטרה היא לא מערכת חינוך שתכפה חילוניות פרטית, אלא כזו שתבסס מצע אזרחי משותף הנדרש בדמוקרטיה ליברלית.

שנית, יש לנתק את הקשר החוקי בין הדת למדינה. כדי להגיע לשם, יש לסגור את הרבנות הראשית (למעט בכל הקשור לרגולציה של כשרות, אבל גם היא צריכה להיעשות באופן פרוצדורלי חסר פניות); לסגור את המשרד לשירותי דת; ולהפוך את שירותי הדת לנושא הנתון לבחירתה של כל קהילה וקהילה. יהודים החזיקו בבתי כנסת ובמקוואות גם בגולה ואין שום סיבה שמדינת ישראל תעסוק בהם ברמה התפעולית. על בתי הדין הרבניים אין צורך להכביר מילים, מקומם בפח האשפה של ההיסטוריה. לבסוף, יש לבטל את החקיקה המתגברת שנועדה לקדם ערכים דתיים. בכל אלה יחדיו יהיה כדי לחזק את התפיסה העצמית של היהדות כלאום ולא כדת, והפרטים הנמנים עליו יוכלו להחליט עבור עצמם את מידת הדומיננטיות שלו בחייהם.

נאמר כך: בישראל אין לחילונים ברירה אלא להיות אסרטיביים כל הדרך להפרדה. נכון, מדובר ביעד ארוך־טווח, שגם לא יהיה קל לממש במלואו, אך גם במקומות אחרים הדבר לא נפל כמן מן השמיים. בצרפת למשל התנהל מאבק פוליטי במשך עשורים. ההתפתחות הזאת גם לא תתרחש כתוצאה מפסיקת בג״ץ אלא רק דרך פעולה פוליטית עקבית. החלופה בעייתית פי כמה. ״אם יכריע מעתה בציונות אותו זרם אשר פיכה בה מתחילתה", כתב עמוס עוז במאמרו "ארץ־מולדת" באוקטובר 67', "זרם של רומנטיקה לאומית עם הזיות מיתולוגיות על גדולה ועל התחדשות ימי־קדם, זרם של ערגת מלכות ושל תקיעת שופרות ושל כיבוש־כנען־בסופה, תסביך של התנשאות לאומנית־דתית הנשען על חדווה צבאית בתחפושת של ערגונות תנ״כיים מגושמים, ראיית מדינת ישראל כולה כ'פעולת תגמול' רבתי כנגד 'השפלתנו ההיסטורית' בימי גלות – אם יגבר הזרם הזה כי אז נגזר על המזרח התיכון להיות גיא חזיות לשני עמים אשר שניהם נלחמים מלחמה צודקת ביסודה, שניהם נלחמים בעיקר על חירות וחייהם, ושניהם נלחמים עד מוות״.

בפרפרזה על ההוגה המרקסיסטית רוזה לוקסמבורג, בשבילנו זה או חילוניות או ברבריות.

על נבו שפיגל

עמית מחקר במכון מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.