בחזרה לשישה באוקטובר

השבעתו של נפתלי בנט ב־2021 לראשות הממשלה, ברוטציה עם יאיר לפיד, היתה רגע פוליטי דרמטי. בנאום הצגת הממשלה בכנסת ביוני אותה שנה, אחרי ארבע מערכות בחירות ששמו, ולו לרגע, קץ לעידן הארוך שבו בנימין נתניהו משל בכיפה, ניסח בנט את החזון לממשלתו החדשה. "נעלה את שיעור עובדי ההייטק ל־15 אחוז מכוח העבודה עד 2026", הכריז. בום.

להוותנו, טרם הגענו ליעד הנכסף, כאשר נכון להיום שיעור עובדי ההייטק עומד על כ־11 עד 12 אחוזים מכוח העבודה. זה עדיין נתון גבוה ביותר במונחים בינלאומיים, אבל הוא רחוק מהיעד שבנט הציב. קשה לבוא אליו בטענות שכן ממשלתו נפלה, כזכור, כעבור שנה בלבד, ונבצר ממנו לממש את החזון. אבל במקרה הזה, היעד עצמו חשוב לא פחות מהשאלה אם הושג.

הבחירה לפתוח נאום הצגת ממשלה ביעד תעסוקתי וטכנולוגי היא בחירה שמספרת סיפור. יש בה הצהרת כוונות על סוג המנהיגות שבנט ביקש לגלם ועל סוג הממשלה שביקש להקים. אם כן, בנט ביקש לשים על השולחן חזון שרואה בהייטק הרבה מעבר למקצוע או אפילו קהילה; הוא ניסה לעצב דרך ההייטק והאתוסים שלו את הדנ"א החדש של ישראל.

בנט לא הסתפק ביעד של אחוז ההייטקיסטים. באותו נאום הוא דיבר גם על רפורמה במערך הכשרות, במטרה לשפר יעילות ולהוזיל מחירים; על צמצום מספר משרדי הממשלה, במטרה לייעל את עבודת המערכת; ועל הסרת חסמים בבנייה, במטרה להגדלת היצע הדיור. גם כשהתייחס לחברה הערבית ולפריפריה, הדגש היה על פערים בתשתיות, בתקינה ובאכיפה. הכול נוסח כמשימות וכיעדים. השפה היתה שפה של התייעלות ומקסום.

השאלה היא מקסום של מה? וזאת בדיוק הנקודה. משֶאלות הבסיס שניצבות בלב המציאות הישראלית – הסכסוך, דת ומדינה, ולמעשה כל הכרעה ערכית שהיא – בנט העדיף להימנע. הוא לא הציב חזון מדיני חדש, הוא רק הציע לנהל טוב יותר את המצב הקיים. "העיקרון שלנו: על מה שאנחנו מסכימים – נרוץ עם זה קדימה. תחבורה וחינוך וכולי. את המפריד נניח לעת עתה. לאזרחי ישראל אני אומר: זה רגע פוליטי רגיש, ואני קורא לכולם משני הצדדים לגלות איפוק", אמר באותו נאום.

לא היה זה כס ראש הממשלה שכפה על בנט את מצב הרוח המכיל. לפני שמוּנה ניסה לקדם את סגנון המנהיגות הזה גם במשבר הקורונה. בנט פרסם ב־2020 את הספר איך לנצח מגפה – מעין מדריך המורה כיצד לנהל את המערכה המורכבת דאז נגד הנגיף, שדפיו מלאים ב"דאטה", במודלים ובמדדים. על הכריכה התנוסס גרף ירוק המזנק כלפי מעלה ומרסק בזכות זאת נגיף המצויר בתלת־ממד – ביטוי גרפי אינפנטילי של הלך הרוח הניהולי. על גב הספר צוטט דב מורן, מאבות תעשיית ההייטק הישראלית, המעניק לבנט גושפנקה "מקצועית". אם פעם פוליטיקאים פרסמו מאמרי דעה, מניפסטים פוליטיים, או ניסו לשכנע באידיאולוגיה שלהם, בנט ניסה לקדם עמידה ביעדים. במקום חזון, הוא הביא לכס ראש הממשלה דאשבורד.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מפלגת ההייטק הראשונה

כמובן, יש היגיון מאחורי הבחירות של בנט; הנחה אותו הניסיון לכסות על העובדה שהגיע – למי ששכח – מהימין הפוליטי העמוק. מפלגתו היתה במובנים רבים נטע זר בקואליציה שהקים, דבר שהפך אותה לשברירית מלכתחילה. אז כדי שלא ייזכרו בזה, במקום להנהיג מחנה, הוא ביקש להיתפס כמנכ"ל. כמנהל מצליח. אחד שבא לעבוד. זו גם היתה הסיסמה של ממשלת השינוי שעמד בראשה: "באנו לעבוד" (אולי זה גם הרקע לאמירתו המופרעת של בנט ממש לאחרונה ולפיה לבצלאל סמוטריץ' יש מקום בממשלתו העתידית כי הוא "יודע לעבוד").

בנט היה אפוא ראש הממשלה ההייטקיסט הראשון. הוא הגיע, כידוע, משוחות ההייטק, כיזם מצליח שעשה אקזיטים מפוארים עם חברות כמו Cyota ו־Soluto, והיה ראש הממשלה העשיר ביותר שאי פעם כיהן בישראל. אבל עצם היותו איש התעשייה הזו איננו מה שמגדיר אותו כראש ממשלה הייטקיסט. לראיה, אם ניר ברקת, איש הייטק ותעשייה בכיר אף יותר, היה נבחר לראשות הממשלה – ספק רב אם מישהו היה מכתיר אותו כ"ראש הממשלה ההייטקיסט הראשון".

ההגדרה הזו נובעת אפוא לא מן הביוגרפיה התעסוקתית של בנט, וגם לא מהאלקטורט שלו – אנשי הייטק ממילא לא היו הבייס של ימינה הציונית־דתית על שבעת המנדטים שלה – אלא מן האתוס שהביא איתו ללשכת ראש הממשלה. זהו חזון שביקש, ועדיין מבקש, להפוך את ההיגיון של ההייטק להיגיון של המדינה. יעדים מדידים. לוחות זמנים. אופטימיזציה. בנט העתיק את המודל הזה לפוליטיקה והחליף את הדיון על צדק בדיון על תוצאות.

היום כבר אפשר לקבוע די בביטחון שהתדמית שבנט ניסה לשוות לעצמו כראש ממשלה תפסה. לפי סקרי המנדטים, בנט כבר אינו עומד בראש מפלגת ימין קטנה שחוברת אל המחנה הדמוקרטי. הוא עומד בראש מפלגה (על הנייר) שמובטחים לה, לפחות כרגע, למעלה מ־20 מנדטים בסקרים, והיא מתחרה על תואר המפלגה הגדולה בכנסת. עוד לא ברור מי בדיוק יאייש את המפלגה הזו, מה יהיה שמה הסופי ומה בדיוק החזון שהיא תציג באופן רשמי; אבל דבר אחד מסתמן די בוודאות – זו איננה מפלגת ימין קלאסית וגם לא מפלגת מרכז במובן הישן. זו, ככל הנראה, מפלגת ההייטק הראשונה.

פתרונאוּת או נמות

המפלגה העתידית של בנט נשענת במידה רבה על קולות שאמורים לעבור אליה מיש עתיד, שהיתה בשנים האחרונות מפלגת הבית של המעמד הבינוני־גבוה העירוני – לרבות, כמובן, אנשי הייטק רבים. מדובר במעמד שמאמין ביעילות, ביציבות ובשקט תעשייתי. אלה שבאים לעבוד ולא נוטים לשאול יותר מדי שאלות על מה בדיוק עובדים. במובן זה, הדימוי שבנט בנה ב־2021, של "מנהל", מתורגם כעת גם לבסיס אלקטורלי.

אך גם פה, זה לא רק עניין של סעיף התעסוקה בביוגרפיה של הבוחרים. עצם הרעיון של מפלגה כזו מעלה שאלה עמוקה יותר לגבי החזון של ההייטק עצמו ושל הערכים שהוא מייצג. בקיצור, מה קורה כששפה של סטרט־אפ מחליפה שפה של פוליטיקה.

בספרו To Save Everything, Click Here (2013) מתאר התיאורטיקן הבלארוסי יבגני מורוזוב תופעה שהוא מכנה Solutionism, ובתרגום חופשי, פתרונאות. מדובר בנטייה להתייחס למצבים חברתיים ופוליטיים מורכבים כאל בעיות עם פתרונות טכניים ברורים, כאילו שאלה פאזלים הנדסיים שהשאלה היחידה לגביהם היא כמה מהר אפשר לפתור אותם; נטייה ליטול את המציאות פוליטית ולפרק אותה למשימות שניתן למדוד ולייעל.

דרך המשקפיים הנוצצים האלה אין מחלוקות אידיאולוגיות או מאבקי כוח פוליטיים, רק באגים במערכת שיש לתקן. מורוזוב טוען שהכשל בפתרונאות זה שהיא עובדת "באופן יעיל להפליא", אבל רק במישור של פני השטח, ובכך היא יוצרת שיפור של הלא־רלוונטי. בהכרח.

מורוזוב מזהיר מפני הרגע שבו אותה לוגיקה זולגת מעולם האפליקציות אל החברה (Society) כולה. או־אז הפוליטיקה מוחלפת בטכנוקרטיה. מחלוקות מוחלפות ב"בעיות שיש לנהל". ערכים מוחלפים ביעדים. כמובן, עצם ההנחה שמחלוקת היא בעיה שיש לפתור היא כבר כשלעצמה עמדה פוליטית. זו עמדה שרואה, בין היתר, בעצם החלוקה למפלגות צורה של חוסר יעילות של המערכת, שעדיף לסלק. אלא ש"חוסר היעילות" הזה – שבמסגרתה אנשים מצביעים למפלגות שונות לפי השקפת עולמם והאידאולוגיה שלהם – היא מהות הדמוקרטיה. כשמציגים את הפוליטיקה כרעש שמפריע לביצועים, מציעים למעשה לעקוף את הדמוקרטיה – לא לשפר אותה.

בחזרה לנתניהו הישן

במקרה של בנט, הפתרונאות בעייתית במיוחד, שכן היא לא רק מחליפה פוליטיקה בניהול, אלא היא בה־בעת גם משמשת כמסכה. היא מכסה על הפוליטיקה שבנט ינק ממנה וגדל בה – הימין המתנחלי.

לפני שבנט הפך לראש ממשלת "באנו לעבוד", הוא היה אחד הקולות הברורים של הימין האידיאולוגי. לפוליטיקה נכנס אחרי שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע. כיו"ר הבית היהודי הוא התנגד באופן עקבי להקמת מדינה פלסטינית, קידם סיפוח של שטחי C, ואיגף את נתניהו מימין. כראש ממשלה הוא לא שינה עמדותיו הבסיסיות. "הממשלה הזו לא תספח ולא תקים מדינה פלסטינית", אמר בראיונות לעיתונות הזרה. היה זה התרגום למדיניות של גישת ה"רסיס בישבן", בלשונו הצה"לית המפורסמת של בוגר הסיירת בנט, שגרסה: הכיבוש לא נעים אבל גם לא נורא וניאלץ ללמוד לחיות איתו.

הרעיון הזה, שמיכה גודמן המשיג כ"צמצום הסכסוך", הוא הביטוי המזוקק של הפתרונאות הבנטיסטית. במקום לפתור את הסכסוך, בנט אימץ גישה הייטקיסטית: פתיחת חלק מהמעברים, הגדלת רישיונות עבודה ושימוש בטכנולוגיה כדי להפוך את הכיבוש ל"שקוף" ולבצע לו אופטימיזציה. ככיבוש ידידותי למשתמש. אך הפרשה סביב ההתנחלות אביתר, המאחז שהוקם באופן לא חוקי בשלהי תקופה נתניהו ואשר המתווה להסדרתו נחתם דווקא בתקופת בנט, סימנה שתחת החזות הניהולית וההייטקיסטית פעמה אידיאולוגיה ישנה יותר. היא לא נעלמה אלא בסך הכול עטתה על עצמה שפה אחרת.

בכך, למעשה, בנט איננו מציע אלטרנטיבה לנתניהו. הוא מציע חזרה לנתניהו הישן, אחרי שנתניהו, מסיבותיו האישיות והמשפטיות, נאלץ לשעבד את עצמו לפלגים הקיצוניים ביותר בימין, שמהם התנער עד להקמת הממשלה הנוכחית. נתניהו הישן, אנו זוכרים, תמך גם הוא בניהול הסכסוך במקום להכריע בו, שכן הוא העדיף מאז ומתמיד דחייה על פני החלטה כואבת ואלחוש ציבורי על פני עימות עם שאלות יסוד. לא במקרה גם נתניהו אהב לראות בעצמו כ"אבי הסטרט־אפ ניישן" וכמי שעד שהגיע לזירה, התפרנסה ישראל מייצוא תפוזים. לבסוף, גם ביבי – בדיוק כמו פטרונו הפוליטי של בנט, ששימש כראש לשכתו – דיבר בשפה של צמיחה, תחרות, שווקים ודירוגי אשראי. גם הוא האמין שניתן לייצב את המערכת באמצעות ניהול כלכלי נכון וביטחון יחסי, מבלי לגעת בליבה הפוליטית הבוערת.

אבל אם יש משהו ששבעה באוקטובר הוכיח מעבר לכל ספק, הוא שניהול הסכסוך והאשליה שאפשר לדחות ולא לטפל בבעיות שבבסיס המציאות הישראלית – מסוכנים. בסופו של דבר הם מתפוצצים בפרצוף, ובצורה האלימה והנוראית ביותר. ההשקפה שבורחת משאלות הליבה התרסקה.

מורוזוב מזהיר מפני הרגע שבו אנחנו מתאהבים באמצעים ושוכחים לחשוב על המטרה. "אסור לנו להתמקד במה שהארסנל הדיגיטלי החדש מאפשר לנו לעשות לפני שאנחנו שואלים מה בכלל ראוי לעשות", הוא כותב. לפתרונאות, לשיטתו, אין שום דבר רלוונטי להגיד על המטרות, ובמשתמע, על הערכי והראוי. היא עיוורת לכל זה.

הבחירות הקרובות מתוארות לעתים קרובות כ"גורליות ביותר בתולדות ישראל" – כנראה בצדק – אבל אם כל מה שיניבו זה חזרה לשישה באוקטובר ולניהול הסכסוך, מה בדיוק עשינו? ציבור אנשי ההייטק הוא ברובו ציבור ליברלי שמחזיק בערכים דמוקרטיים וחילוניים. הכיבוש – הוכח שוב ושוב בשנות קיומה של הממשלה הנוכחית – כבר לא זולג כי אם מציף את ישראל שבתוך הקו הירוק, מסכן את אותם ערכים ומערער את מעמדה כמדינה חופשית וליברלית – וגם את ביטחונה. ישראל צריכה להפסיק לברוח ולהתחמק מהבעיות שלה. הגיע הזמן לקבל הכרעות אמיתיות לגבי הכיוון שאליו היא הולכת. אחרת, היא תמשיך לדהור לעבר התהום.

על יותם וקס

במאי ועורך.