הנפט, אני והמלחמה

בעודי משלים את התיקונים האחרונים לכתב היד של "מלחמות נפט" – ספר מחקר שעליו עבדתי במשך כמעט עשור – פרצה מלחמת נפט נוספת במזרח התיכון. ב־28 בפברואר 2026, ארצות הברית וישראל פתחו במתקפת פתע מתואמת על איראן, שבה בין השאר נהרג המנהיג העליון עלי חמינאי. איראן הגיבה בתקיפת תשתיות אנרגיה ברחבי המפרץ ובשליחת כטב"מים וטילים בליסטיים לעבר ישראל ולעבר בסיסים אמריקאיים באזור. אחד הטילים הללו נחת במרחק 250 מטרים מבניין הדירות שבו אני חי לסירוגין מאז שהייתי ילד. משפחתי לא נפגעה. החלונות בכל הבניין דווקא כן.

מתבקש לכתוב שפתאום הדברים הפכו מנושא לעיון היסטורי ל"אמיתיים", אבל לא יהיה זה מדויק. נולדתי בקיץ 1974, חלק מה"בייבי בום" שהגיע אחרי מלחמת יום הכיפורים. גדלתי לצד מתחם בתי הזיקוק הגדול שבנתה האימפריה הבריטית במפרץ חיפה. התחלתי לעמוד על דעתי כשטילי הסקאד של סדאם חוסיין נפלו על ערי ישראל בחורף 1991. גיבשתי את זהותי הפוליטית בצל הפלישה האמריקאית לעיראק ב־2003. במילים אחרות, מלחמות נפט תמיד היו ברקע.

הספר שאני כותב מתפקד כמעין "אוטוביוגרפיה של סחורה": תיאור קורות הנפט כמעצב של המציאות הגאופוליטית, הכלכלית והאנושית. אלא שכעת, בעוד אני כותב, ההיסטוריה הפרטית שלי וההיסטוריה של המשבר הנוכחי נשזרות בדרכים שהופכות את השאלה מדוע מלחמות נפט קורות לדחופה – לא רק לאקדמית. הטיל שניפץ את חלונותיי היה תזכורת לכך שחייתי בתוך אותה היסטוריה בדיוק שאותה ניסיתי להסביר.

מה שלא יכולתי לצפות במלואו, גם כשכתבתי על "נקודות חנק" (Chokepoints) במשך שנים, היה את סגירתו של מצר הורמוז. למעשה, המצר בקושי מופיע בספרי; לא משום שהוא חסר חשיבות, אלא משום שסגירתו היתה שייכת לספרות של דיסטופיות אסטרטגיות ולא לניתוח היסטורי. סגירת הורמוז היתה חומר למותחנים בעלי תפאורה גאופוליטית בסגנון טום קלנסי, לא להערכות של מכוני מחקר.

ואז זה קרה. כוחות איראניים החלו לתקוף מכליות. התנועה בנתיבים הימיים צנחה כמעט לאפס. בערך חמישית מאספקת הנפט היומית בעולם – כ־20 מיליון חביות – נקטעה בן־לילה. אפילו מלחמת יום הכיפורים ב־1973 או נפילת השאה ב־1979 לא גרמו למשבר אספקה בסדר גודל שכזה. לדאבון הלב, יש היגיון במה שהאיראנים עושים: אם יסבו די נזק כלכלי לארצות הברית, הם יוכלו לאלץ את וושינגטון להפסיק להפציץ אותם.

והנה העניין: עד לא מזמן, הנחנו שהשארנו מלחמות מן הסוג הזה מאחורינו. אחרי המלחמה הקרה, במהלך הרגע שבו הסדר העולמי הפך חד־קוטבי, נפלנו לפנטזיה של עולם ללא גבולות. העולם נתפס כשטוח. הגלובליזציה משלה בכיפה. החלטות לגבי מבנה שרשראות האספקה העולמיות התמקדו בעלויות ולא בביטחון. באופן דומה, האמנו שטכנולוגיות אנרגיה חדשות, כמו אנרגיה גרעינית או מתחדשת, ישחררו אותנו בקרוב מהתלות בדלקי מאובנים מזהמים. אז מה השתנה? איך קרה שההיסטוריה של מלחמות הנפט הפכה להווה שלנו?

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

שני הכוחות שהשיבו את מלחמות הנפט

שני כוחות שחברו יחדיו הם שאפשרו את חזרתן של מלחמות הנפט למרכז בימת ההיסטוריה. הראשון הוא התפרקות הסדר החד־קוטבי. עלייתה של סין כמעצמה תעשייתית וצבאית גדולה סיימה את העידן שבו וושינגטון יכלה לקבוע את כללי הכלכלה העולמית ללא עוררין. רוסיה ואיראן כרתו ברית עם בייג'ין; הודו מגדרת סיכונים; גם נסיכויות המפרץ מגוונות את ההימורים שלהן. בסביבה רב־קוטבית שכזו, השליטה בנקודות החנק שדרכן נעה האנרגיה, אלה שניתן לחסום בקלות יחסית מסיבות גאוגרפיות ופיזיות, כבר אינה מובטחת על ידי העליונות הימית האמריקאית לבדה; יש להילחם עליה, כפי שנעשה במהלך המלחמה הקרה וכפי שנעשה לפניה.

הכוח השני הוא טכנולוגי, והוא חותר תחת ההנחה האופטימית שמשלה בשלושת העשורים האחרונים לפיה המעבר לאנרגיה נקייה יפחית את החשיבות האסטרטגית של דלקים מאובנים. הנתונים מצביעים על ההפך. הביקוש העולמי לחשמל גדל ב־3.6 אחוזים מדי שנה – קצב מהיר ב־50 אחוזים מהעשור הקודם – בעיקר בשל תפוצתם הגדלה של מרכזי נתונים, כלי רכב חשמליים וחשמול תעשייתי.

לאכזבת רבים, אנרגיות מתחדשות מתווספות על גבי תשתיות האנרגיה הקיימות ולא מחליפות אותן, כך שהביקוש לנפט ולגז ממשיך לעלות לצד אנרגיה סולארית ורוח, ולא במקומן. סוכנות האנרגיה הבינלאומית צופה כי באחד התרחישים, הביקוש העולמי לנפט יגיע ל־113 מיליון חביות ליום עד 2050, לעומת 100 מיליון היום. העולם לא "עובר" מדלקים מאובנים אלא עורם צורות חדשות של צריכת אנרגיה על גבי הישנות, מה שאומר שהמסדרונות שדרכם נעים נפט וגז הופכים לקריטיים מאי פעם.

לדפוס הזה יש תקדים היסטורי. בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, תחבורה ממוכנת ומנוע הבעירה הפנימית יצרו ביקוש בלתי־נשלט לדלק חדש – הנפט. הטכנולוגיות החדשות הללו הפכו את המאבק על הנפט לתחרות המכוננת של המאה שבאה לאחר מכן, המאה ה־20. הרגע הנוכחי "מתחרז" עם העבר: בינה מלאכותית וחשמול התחבורה הפרטית עושים לביקוש לאנרגיה את מה שהמכונית מבוססת הדלק וטורבינת הקיטור עשו בעבר – מושכים את העולם אחריהן; לא קדימה אל עבר "שלווה" פוסט־פחמנית אלא אחורה, לעבר העתיק שבמאבקים הגאופוליטיים. מי ששולט בדלק ומי ששולט בנתיבים שדרכם הוא עובר – שולט בעולם.

המאבק על תשתיות אנרגיה במאה וחצי האחרונות איננו, אם כך, סיפור שהנחנו מאחורינו. זהו הסיפור שאנחנו חיים שוב, והבנת האופן שבו הוא התפתח בעבר עשויה להיות הדבר הדחוף ביותר שהיסטוריון יכול להציע לקורא כרגע.

הלוגיקה של נקודת החנק

מאבקים על נקודות חנק במזרח התיכון אינם תופעה חדשה. מלגיונות האימפריה הרומית השומרים על מפרץ סואץ, דרך הזינוק של הגנרל רומל והוורמאכט לעבר תעלת סואץ ועד לשיירות הצי האמריקאי במפרץ הפרסי בשנת 91' – הקרבות ממשיכים לחזור לאותם המקומות.

הדפוס הזה אינו מקרי. הקשת המשתרעת מהים הכספי ועד למפרץ הפרסי מעצבת אזור המתפקד כ"תחנת הדלק של אירואסיה". במשך חלק ניכר מהמאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, הקווקז, ובמיוחד שדות הנפט של בירת אזרבייג'ן, באקו, סיפקו את חלק הארי של צורכי האנרגיה של אירואסיה. רק לאחר מלחמת העולם השנייה, גילוי שדות ענק באיראן, עיראק, כוויית וערב הסעודית העתיק את מרכז הכובד דרומה.

עם המרכזיוּת הזו התפתחה הלוגיקה של נקודת החנק. נתיבים ימיים ויבשתיים חיברו את "תחנת הדלק" האמורה לכלכלות באסיה ובאירופה. אלו היו "צירי הנפט". מי שביקש להקרין כוח ברחבי אירואסיה חתר לשלוט בהם. המעצמות הגדולות תפקדו כענקיות לוגיסטיות. הן השתמשו ביכולותיהן הפיננסיות, הצבאיות, הטכנולוגיות והחשאיות כדי לעצב את התשתית הפיזית והפוליטית של ״תחנת הדלק״ ושל הצירים המובילים אליה וממנה. הן תמכו במשטרים או הפילו אותם, סיפקו סיוע ודיפלומטיה, וניהלו מלחמות נגד כל מי שקרא תיגר על תוכניותיהן האימפריאליות. כדי להצליח, הענקיות הלוגיסטיות הללו היו חייבות לשלוט בנקודות החנק שדרכן הנפט עובר. בהכרח.

המעצמות ביקשו לא פעם לערער את תשתית האנרגיה האחת של האחרת, באמצעות שיבוש וחבלה. כך למשל, במהלך המלחמה הקרה, וושינגטון לחצה על בעלות בריתה במערב להחרים גז סובייטי ומנעה ממוסקבה את הטכנולוגיה הדרושה לה להזרמתו מערבה; מוסקבה מצדה חימשה ומימנה את כל מי שאיים על נתיבי האספקה האמריקאיים ברחבי המזרח התיכון. דרך הפריזמה הזאת, המלחמה בין ארצות הברית לאיראן על השליטה במצר הורמוז היא פרק חדש בסיפור עתיק.

ובעוד שהעולם בנה שורה של מנגנוני ביטחון על מנת להתמודד עם הסכנה של המחזור בנפט – פורום צרכנים, צינורות שעוקפים את מצר הורמוז, מאגרי ענק של נפט – אין מנגנונים דומים להתמודדות עם מחסור דרמטי של גז. זהו דלק חדש יותר שלא נוצרו מסביבו "חגורות ביטחון" ובימים אלה מחירו מאמיר לשמיים. הפגיעוֹת ביותר למחסור בגז הן מדינות אסיה העניות: הודו, פקיסטן ותאילנד. שם, כבר החלו הממשלות בקיצוב הדלקים והמחסור מתבטא בתורים לתחנות הדלק, מחסור בגז לבישול וסגירת מפעלי דשנים.

כלכלני השוק החופשי בשוק

אנרגיה היא תמיד פוליטית. מאז עלייתו לשלטון בשנת 2000, פוטין הפך את ייצוא הגז הרוסי לנשק נגד אוקראינה מזה ונגד מערב אירופה מזה. ב־2006 ושוב ב־2009, תאגיד האנרגיה הרוסי גזפרום קטע את אספקת הגז לאוקראינה באמתלה של סכסוך על מחירים, והותיר צרכנים אירופיים ללא חימום בעיצומו של החורף. אחרי שהרוסים סיפחו חד־צדדית את חצי האי קרים ב־2014, הם הפחיתו באופן שיטתי את הזרם דרך צינורות אוקראיניים, בד בבד עם האצת בניית "נורד סטרים 2", נתיב שנועד לעקוף את אוקראינה לחלוטין, לחנוק את הכנסותיה ממעבר הנפט בשטחה,‎‎ ולשמור על מערב אירופה תלויה באספקה רוסית.

כלכלני השוק החופשי הופתעו מטקטיקות אלה. ובכן – הם לא היו אמורים להיות מופתעים. מחיר השוק של הנפט נקבע תמיד בצל שאלות פוליטיות כמו מי שולט בייצור, מי שולט במעבר ומי שולט בגישה. הרעיון שאנרגיה היא סחורה ניטרלית, המוקצית על פי משטר מחירים בלבד, הוא פיקציה אידיאולוגית.

החל מהחלטת בריטניה להשתלט על שדות הנפט של מוסול במלחמת העולם הראשונה וכלה בהחלטת אופ"ק, קרטל המדינות הערביות מייצאות הנפט, להכפיל את המחירים פי ארבעה באופן חד־צדדי ב־1973, בניסיון להפעיל לחץ על המערב אחרי ניצחון ישראל במלחמת יום הכיפורים – האנרגיה תמיד תפקדה ככלי של מדינאות.

מעבר לשליטה בייצור ובמעבר, שתי מעצמות־העל השתמשו באנרגיה כאמצעי ללכד את אזור ההשפעה שלהן. ארצות הברית הפכה את עצמה לחיונית למערב אירופה על ידי הבטחת זרימת הנפט מהמפרץ; ברית המועצות כבלה את מזרח אירופה ולקוחות מפתח בעולם השלישי באמצעות עסקאות אנרגיה מוזלות שהיו נדיבות דיין כדי להבטיח נאמנות אך מובְנות מספיק כדי להבטיח תלות.

היכן שמערכות יחסי האנרגיה החזיקו מעמד, הבריתות היו איתנות. היכן שהן נסדקו, הסדר הפוליטי שנבנה על גביהן נסדק אף הוא. כך למשל, הגוש הקומוניסטי החל להתפרק אחרי שברית המועצות הפסיקה לספק גז ונפט במחירים מוזלים לבעלות הברית שלה במזרח אירופה. המשבר הנוכחי ממחיש, אפוא, את מה שתמיד היה נכון: בעולם של מעצמות יריבות, אף חבית נפט אינה חפה מפוליטיקה.

הנפט והסדר האידיאולוגי

להלם הנוכחי עשויות להיות השלכות מעבר לשוק האנרגיה עצמו. הסטגפלציה של שנות ה־70 – שהונעה במידה רבה על ידי הלם הנפט הכפול שהתרחש באותו עשור, תחילה בעקבות מלחמת יום הכיפורים ובהמשך בעקבות ההפיכה באיראן – ערערה את האמונה הקיינסיאנית ששררה עד אז ולפיה ביכולתה של המדינה לנהל את הביקוש במשק ואת המחירים, ערערה את מדינת הרווחה, וערערה את החוזה של אחרי המלחמה בין ההון לעבודה.

אל הוואקום הזה נכנס רונלד רייגן. המפנה הנאו־ליברלי שבישר, באמצעות הקטנת המגזר הציבורי וצמצום נטל המס, וביסוס הדומיננטיות הצבאית האמריקאית במפרץ הפרסי שקידם, לא היו פרויקטים נפרדים אלא שני צדדים של אותו המטבע: להוריד את מחירי הנפט באמצעות כוח צבאי, לצמצם את האינפלציה ולהפוך את קיצוצי המס הנרחבים, בעיקר לעשירונים העליונים, לבני־קיימא.

ב־1983, רייגן עיגן מחויבות זו בהנחייה נשיאותית המורה לכוחות אמריקאיים לשמור על מצר הורמוז פתוח בכל אמצעי שיידרש. ארבע שנים מאוחר יותר, הנחיה זו הפכה למציאות מבצעית: הצי האמריקאי הניף את הדגל אמריקאי מעל למכליות כווייתיות, ליווה אותן דרך המפרץ במבצע השיירות האמריקאי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, וניהל מלחמה ימית בלתי מוכרזת נגד איראן, שבמהלכה הטביע כלי שיט, השמיד אסדות נפט ולבסוף אילץ את טהרן להפסיק לסכן את הספנות במפרץ.

בזכות כל אלה זרם לאמריקה נפט במחיר נמוך, והנאו־ליברליזם רשם ניצחון אידיאולוגי מוחץ. הגאונות של הנאו־ליברליזם היתה להעלים את התלונות על קפאון בשכר בעזרת ההבטחה המתמדת לצריכה זולה, ולהפוך את העובדים לצרכנים שמדדו שגשוג לא לפי תלוש המשכורת שלהם אלא לפי מחיר הדלק בתחנה. העסקה הזו החזיקה מעמד ארבעה עשורים כי הנפט מהמפרץ הפרסי המשיך לזרום, ובזול. כיום, כשמצר הורמוז סגור בפועל והנפט נסחר מעל 100 דולר לחבית – העסקה שהפכה את הקיפאון בשכר לנסבלת נמצאת תחת איום.

אם השיבוש יימשך, הפיגומים האידיאולוגיים שאנרגיה זולה מימנה בשקט, עשויים להתגלות כלא יותר עמידים מהקונצנזוס הקיינסיאני שהם החליפו. החומר שממלא את הריק הרעיוני כבר מסתמן: פוליטיקה של לאומיות כלכלית באמצעות פרוטקציוניזם ומכסי מגן, הגנה תעשייתית ואנרגיה מסובסדת. בקיצור, פופוליזם כלכלי. הוא כבר כבש ממשלות מוושינגטון וירושלים ועד רומא ובואנוס איירס. נראה שהוא כאן כדי להישאר, ומתברר שגם הוא מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הנפט – ע״ע המלחמה באיראן.

עם זאת, אין להניח שהסיפור פתור, או שהמשבר מגיע עם מפת דרכים לפתרון. רחוק מכך. בתרחיש שבו המלחמה תתארך מאוד, המשבר עלול לחרוג בהרבה מעליית מחירי נפט זמנית ולהפוך ללחץ מבני על שווקי האנרגיה, על האינפלציה, על שרשראות האספקה ועל מצבן הפיסקלי של מדינות פגיעות. בתרחיש כזה, שיבוש ממושך בזרימת הנפט והגז מהמפרץ לא רק ייקר דלק וחשמל, אלא עלול לגרום האטה עולמית, לערער יציבות פוליטית ופיננסית, ולהאיץ היערכות גאופוליטית חדשה סביב אנרגיה וביטחון. ב־1979 היו אמריקאים שהרגו זה את זה בתורים לתחנות הדלק; את אחריתו של המשבר הנוכחי מי ישורנו.

הטיל שניפץ את חלונותיי היה, במובן מסוים, סימן הפיסוק בסופו של משפט ארוך מאוד. ההיסטוריה שכתבתי לא הסתיימה עם פרק הסיום של הספר. היא נמשכת, בקול רם ובאופן קטלני. צירי הנפט נותרו הקווים שלאורכם, פשוטו כמשמעו, הכוח העולמי נע או נעצר. מתברר שהעבר אפילו לא עבר. כולנו חיים בתוכו עכשיו.

על ד"ר גיא לרון

מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו ״Oil Wars״ ייראה אור ב־2026 בהוצאת ייל יוניברסיטי פרס.