מה היה קורה אילו הסכם הגרעין היה נותר על כנו?

התגובה הימנית הקבועה המופנית כלפי מי שמביעים ספקנות בנוגע למלחמה עם איראן, היא השאלה: "אז מה את מציעה לעשות?". אלא שהיא מתעלמת מהשרשרת הסיבתית שהובילה אותנו לנקודה הנוכחית – בראש ובראשונה מהחלטתו של הנשיא דונלד טראמפ לפרוש ב־2018 מהסכם הגרעין. ייתכן שהמהלך הזה הותיר אותנו בעולם של ברירות גרועות, שבמסגרתו אנו נאלצים לקבל החלטות כעת. כדאי לפיכך להיטיב להבין את הדינמיקה שהובילה לפרישה ואת ההשלכות שלה.

בכירים במערכת הביטחון, כמו ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, רח"ט מחקר באמ"ן תא"ל (מיל') דרור שלום, והמשנה למנכ"ל הסוכנות לאנרגיה אטומית ד"ר אלי לויטה, טענו שהיציאה מההסכם קירבה את איראן לסף הגרעיני, משום שננקטה ללא שום חלופה אסטרטגית מצד ישראל. וברגע שהאופציה הדיפלומטית פורקה מבלי שנבנתה במקביל אופציה מדינית או צבאית אמינה, מרחב הפעולה הצטמצם בהדרגה – עד שנשארו בעיקר ברירות של הסלמה.

במובן זה, המלחמה הנוכחית אינה רק תוצאה של האיום האיראני, אלא גם של הרִיק האסטרטגי שנוצר בעקבות הפרישה מההסכם. השאלה שהמלחמה באיראן אפוא מציפה, ובעוצמה, היא האם משעה שגובש ההסכם והפך למציאות דיפלומטית, היה נכון מבחינת ישראל לפעול לפירוקו, ומה היה חלקה של הפרישה בברירות הבעייתיות הניצבות בפניה כיום.

"החורים" בהסכם הגרעין

הסכם הגרעין המקיף עם איראן (JCPOA) הושג בקיץ 2015, במסלול שהחל בשיחות חשאיות בעומאן ב־2012, והמשיך להסכם עקרונות ב־2013. ההסכם הסופי אכן כלל "חורים" משמעותיים מבחינת ישראל, בעיקר סעיפי "שקיעת החמה" (Sunset clauses). בתמצית: ההסכם השית מגבלות שונות, אשר להן תאריכי תפוגה שונים, על מרכיבי תוכנית הגרעין השונים. לפי לוח הזמנים המקורי, החל משנת 2026, איראן היתה רשאית להתחיל ביישום תוכנית נרחבת להעשרת אורניום, הכוללת ייצור של סרכזות (צנטריפוגות) מתקדמות, בצד תהליך הדרגתי של החלפת הסרכזות הישנות בדגמים חדישים ויעילים בהרבה. החל משנת 2031, המגבלות על סוג הסרכזות והכמות שלהן היו אמורות לפקוע כליל, מה שהיה מאפשר לאיראן לחזור ליכולת העשרה תעשייתית מלאה עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שפיתחה.

פירוש הדבר הוא שאיראן יכלה בשלב הזה, אילו ההסכם נותר בתוקף, להעשיר אורניום גם לרמה של 90 אחוז ומעלה ולצבור אותו, וזאת מבלי שהדבר ייחשב כהפרה של מחויבות כלשהי שלה. האמנה למניעת תפוצה גרעינית (NPT) לא היתה מסייעת כאן, שכן לקבוצת המדינות שהצטרפו אליה ללא נשק גרעיני, אשר איראן נמנית עמה, מותר לפתח תשתית גרעין אזרחית ולהעשיר אורניום, אך הן מתחייבות שלא לפתח נשק גרעיני.

מדוע לא היה בכך כדי לסתום את הגולל על האפשרות של העשרה לרמה גבוהה? אורניום המועשר לרמה של קצת יותר מ־90 אחוזים הוא דו־שימושי – הוא יכול לשמש כחומר בקיע לפצצה, אבל לחלופין, גם כדלק לצוללות בעלות הנעה גרעינית, כמו אלו שהצי האמריקאי מפעיל. ואכן, בכירים איראנים ניסו בעבר לנסות לייצר "אליבי" כזה, שיאפשר לאיראן להעשיר ל־90 אחוז גם ב"עתות שלום", כאשר הביעו בקול עניין בייצור דלק מן הסוג הזה, לכאורה עבור פיתוח עתידי של צוללות בעלות הנעה גרעינית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מכל מקום, משמעות פקיעת סעיפי "שקיעת החמה" בהסכם היא שאיראן היתה הופכת ב־2031 למדינה "נורמטיבית" בתחום הגרעין, ולא היו חלות עליה יותר מגבלות בתחום העשרת האורניום.

טראמפ נכנס לזירה

למועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות 2016, דונלד טראמפ, היתה עמדה שלילית ביותר כלפי הסכם הגרעין שהשיג ממשל אובמה, וכשנה וחצי לאחר שנבחר, הכריז על יציאתה של ארצות הברית ממנו. ההחלטה של טראמפ התקבלה זמן קצר אחרי שישראל שיתפה את האמריקאים בממצאים המרשיעים־כביכול שאותרו במסמכי ארכיון הגרעין האיראני, שנגנב בפעולת מוסד נועזת כמה חודשים לפני כן.

המסמכים הראו שאיראן הפעילה תוכנית נשק גרעיני חשאית בין השנים 1999-2003 (אז נגנזה בעקבות פלישת ארצות הברית לעיראק), תוך הפרה ברורה של התחייבות איראן שלא לפתח נשק גרעיני במסגרת ה־NPT. עם זאת, לא נמצאו בארכיון ראיות שהתייחסו לתקופה שלאחר 2003 וממילא גם לא נתפס אף ממצא שהחשיד את איראן בהפרות של JCPOA. כאשר הנשיא טראמפ הודיע על היציאה ממנו, במאי 2018, הערכות המודיעין בישראל ובארצות הברית היו שאיראן דווקא מקפידה על מילוי כל תו ותג בהסכם, בשל היתרונות שהוא טומן בחובו עבורה.

הכרזת טראמפ התקבלה בישראל בתשואות. העיתונאי בן כספית, למשל, השווה אותו לעמידתו האיתנה של הנשיא ג'ון פ. קנדי במשבר הטילים בקובה. נתניהו מצדו לא היסס לקחת קרדיט על החלטתו של טראמפ. הוא אמר לפעילי ליכוד ביולי 2018: "שכנענו את טראמפ לצאת מההסכם".

האם למאמצי נתניהו אכן היה תפקיד בהחלטה של טראמפ? במרץ 2015, שלושה חודשים לפני החתימה על ההסכם, נתניהו נשא בקונגרס האמריקאי נאום לעומתי שקרא לנשיא אובמה לסגת ממנו – מהלך שבכירי הממשל תיארו כ"הרסני" ליחסי ארצות הברית-ישראל, מאחר שננקט חרף התנגדות מפורשת של הבית הלבן. מכל מקום, מקורבו של נתניהו, רון דרמר, אמר בראיון לעיתונאי האמריקאי דן סנור ביולי 2025, שהנאום היה רגע מפתח שעיצב את ההשקפה של טראמפ נגד ההסכם. אבל כלל לא בטוח שדרמר צודק. טראמפ הביע התנגדות להסכם המתגבש כבר בשנת 2013, עם החתימה על הסכם הביניים. הוא כינה אותו אז "רקוב" ו"אימבצילי".

בראיון לעיתונאי ברק רביד בתחילת 2021, זמן קצר אחרי שהפסיד בבחירות לנשיאות, טראמפ – שאז עוד כעס על נתניהו בשל הברכות ששיגר לנשיא ג'ו ביידן עם היבחרו – שלל את טענת ראש הממשלה. "הייתי פורש מהסכם הגרעין גם אם ביבי לא היה קיים", אמר, "אני עשיתי את זה. הוא לא שכנע אותי, כשם שהוא לא הצליח לשכנע את אובמה לעשות את ההפך".

ובאמת, בקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן, טראמפ היה נחוש לפרק כליל את מורשת אובמה: בעיקר בסוגיית ביטוחי הבריאות (Obamacare) ובחקיקה בנושאי אקלים, אבל גם בתחום הגרעין. הוא אף הצהיר בהקשר הזה: "אחד־אחד הם [החוקים] יפורקו כולם". כך שייתכן בהחלט כי טראמפ היה דבק בהתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן ופורש ממנו גם ללא מעורבות נתניהו, אבל אין חולק שראש הממשלה סיפק לנשיא את ה"תשתית האופטית" ליציאה, בעיקר עם הצגת ארכיון הגרעין.

התגובה האגרסיבית של איראן

הביקורת על טראמפ אינה נוגעת רק לעצם ההחלטה לצאת מההסכם, אלא גם למדיניות שנקט ביום שאחרי. עם הפרישה, טראמפ הטיל על איראן סנקציות קשות במסגרת מדיניות "הלחץ המקסימלי", תחת ההנחה שתוביל את ההנהגה האיראנית לשנות מסלול; לחזור לשולחן המשא ומתן; ולדון בהסכם מקיף יותר, שאולי גם ירסן את תוקפנותה במזרח התיכון. הנחה זו היתה שגויה מיסודה. חרף הפגיעה הקשה בכלכלה האיראנית, המשטר לא שינה את מדיניותו האזורית או את שאיפותיו הגרעיניות. להפך. איראן הגיבה באגרסיביות גוברת במזרח התיכון מזה, והאיצה את תוכנית הגרעין שלה מזה.

בשנתיים שאחרי הפרישה מההסכם, איראן והשלוחים שלה פתחו במתקפות על ספינות שנעו בנתיבי השיט במפרץ, הפילו כטב"ם אמריקאי מתקדם, והוציאו לפועל תקיפה משמעותית על מתקני חברת הנפט הגדולה בסעודיה, אראמקו. בד בבד, המיליציות הפרו־איראניות בעיראק הגבירו את ירי הרקטות לעבר בסיסים אמריקאיים בהנחייתו של הגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה. ההסלמה הובילה להרג של קבלן אמריקאי ולהסתערות על שגרירות ארצות הברית בבגדאד. בעקבות זאת החליט טראמפ להורות על חיסול סולימאני בינואר 2020. התוקפנות האיראנית המשיכה גם אחרי כניסתו של הנשיא ביידן לבית הלבן ב־2021.

בזירת הגרעין, באפריל 2021, בתקופה שבה נתניהו כיהן כראש ממשלת מעבר, התחילה איראן להעשיר לראשונה אי פעם לרמה של 60 אחוז, המוגדרת כרחוקה "סיבוב בורג" מהעשרה צבאית (רמה של 93 אחוז). החל מאותה נקודה ואילך צברה בהדרגה מלאי גדול של אורניום מועשר לרמה זו, 440 ק"ג, והתחילה להפעיל סרכזות מתקדמות, מוקדם מכפי שהיתה יכולה אילו היתה נשארת תחת מגבלות ההסכם.

בעיה דרמטית נוספת נעוצה באובדן הפיקוח הבינלאומי ההדוק שהוטל על איראן בתקופת ההסכם, באמצעות פקחי סבא"א. אחרי נטישת ההסכם, איראן קעקעה ב־2021 את יכולת הפקחים לבצע ביקורי פתע ובהמשך גם כובו או הוסרו עשרות מצלמות ניטור שהוצבו באתרים רגישים, מה שיצר אובדן המשכיות של הידע. לצד זאת, איראן סרבה באופן עקבי לספק הסברים לעקבות אורניום שנמצאו באתרים לא־מוכרזים והגבילה את הגישה למתקני ייצור צנטריפוגות. בשיא המתיחות, ב־2023, איראן אף ביטלה את אשרות הכניסה של קבוצת פקחים מנוסים – צעד שראש סבא"א הגדיר כ"חסר תקדים". הפיקוח על שאיפותיה הגרעיניות למעשה הוסר לחלוטין.

לידת ציר מוסקבה–טהרן

המהלך האמריקאי החד־צדדי גם גרם למספר "רעשי משנה" גאופוליטיים ודיפלומטיים. ראשית, הוא פיצל את הקהילה הבינלאומית ויצר קרע בין ארצות הברית שפרשה מההסכם וישראל שהאיצה בה לעשות כן, מצד אחד, לבין מדינות אירופה שסברו שיש להישאר ונותרו מחויבות להסכם, מן הצד האחר.

בתחילת הדרך איראן הציגה את עצמה כשחקן אחראי השומר על הסכמים, בעוד ארצות הברית הצטיירה כמי שמפירה את החוק בינלאומי. אירופה, שהיתה כעת מושקעת כלכלית במשק האיראני ונותרה בין הפטיש לסדן, הוסיפה לדבוק בהסכם והאמינה שהוא משקף את הדרך היעילה ביותר לבלום את הגרעין האיראני. האירופים סירבו אפוא להצטרף לסבבי סנקציות חדשים, במיוחד נוכח העובדה שאמריקה יצאה מהסכם ללא עילה משפטית ברורה וללא שהוכיחה הפרה של איראן. כתוצאה מכך יעילותה של מדיניות "הלחץ המקסימלי" והיכולת לבודד את איראן נסדקו.

בנוסף, כל עוד ניסתה אירופה להציל את ההסכם, היא העלימה עין מהפרות ההסכם הראשוניות שביצעו האיראנים, מה שהקל עליהם בהמשך בדהירה להעשרה מרבית. וכשממשל טראמפ ביקש באוגוסט 2020 להפעיל את מנגנון הסנאפבק (המאפשר להפעיל בחזרה סנקציות שההסכם ביטל) ולהעמיק את אמברגו הנשק על איראן, הוא גילה שהוא מצוי בבידוד דיפלומטי חריג ביותר: בהצבעה במועצת הביטחון זכתה ההצעה האמריקאית לתמיכתן של שתי מדינות בלבד, בעוד המדינות האירופיות החשובות נמנעו. ההצעה נפלה. בחשבון אחרון, איראן המשיכה ליהנות מלגיטימציה בינלאומית חלקית, וניצלה את המאמצים האירופיים לשימור ההסכם כדי לזכות בזמן יקר ולשחוק את משטר הסנקציות.

בתחום הגאופוליטי, יציאת ארצות הברית מההסכם והקרע שנוצר כתוצאה מכך עם אירופה, אפשרו לאיראן לחזק מאוד את קשריה עם סין ורוסיה, שסיפקו לה חלופות כלכליות ומדיניות, שכן המחלוקת בין ארצות הברית ואירופה החלישה מאוד את יכולתן להציג מולה חזית מערבית אחידה.

היחסים של איראן עם רוסיה חשובים במיוחד בהקשר זה. כבר בשנת 2015 חל בהם מפנה משמעותי, כאשר ביקורו החשאי של סולימאני במוסקבה על רקע היחלשות משטר אסד בסוריה, הוביל לתיאום אסטרטגי בין המדינות ולהצלתו (הזמנית) של הנשיא הסורי. שיתוף פעולה זה התפתח במהירות לשותפות צבאית־מדינית בזירה הסורית, ששימשה מעין מעבדת ניסוי למנגנוני התיאום המבצעיים, המודיעיניים והלוגיסטיים בין הצדדים.

בעקבות יציאת ארצות הברית מהסכם הגרעין ב־2018 הואצה באופן ניכר ההתקרבות בין מוסקבה לטהרן. תחושת בידוד משותפת מול המערב יצרה אינטרס ברור להעמקת שיתוף הפעולה, תחילה בזירה הסורית ובהמשך גם בתחומים רחבים יותר. בהדרגה הפכה איראן לשותפה צבאית משמעותית עבור רוסיה, בין היתר בתחום המל״טים והייצור הביטחוני, במיוחד לאחר הרחבת הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־2022. כך, במקום לבודד את איראן, מדיניות הלחץ האמריקאית תרמה להידוק הציר מוסקבה–טהרן ולהפיכתו לשותפוּת אסטרטגית – עובדה שנתנה אותותיה גם במלחמה הנוכחית, בעיקר בתחום המודיעיני. 

העשור האבוד של נתניהו

גם הצד הישראלי, שתמך כל כך ביציאה מן ההסכם, לא גיבש עם התפוררותו חלופה אסטרטגית ריאלית – בראש ובראשונה בדמות יכולת מעשית לתקוף באיראן. במהלך כהונתו הקצרה כראש ממשלה, נפתלי בנט – שהושבע לתפקיד חודשיים בלבד אחרי שאיראן התקדמה רחוק מאי פעם בתוכנית הגרעין שלה והעשירה ל־60 אחוז – מתח ביקורת יוצאת דופן בחריפותה על נתניהו. בנט תיאר את מצב המוכנות שפגש עם כניסתו ללשכה כ"ירושה קשה" והוסיף שתחת קודמו, ישראל הזניחה כליל את הכנת האופציה הצבאית הריאלית במשך עשור – ולא שינתה את דרכה גם אחרי היציאה מן ההסכם.  

תחקיר של עיתון "הארץ" אף חשף פער עמוק בין הצהרותיו הפומביות של נתניהו לבין המציאות התקציבית בשטח. לפי התחקיר, נתניהו עיכב במשך שלוש שנים לפחות את התקצוב והייצור של יכולות קריטיות – שהוגדרו על ידי בכירים כ"גיים צ'יינג'ר" – אשר נועדו לאפשר לישראל לפעול באפקטיביות באיראן. למרות שהפרויקטים הגיעו לבשלות טכנולוגית כבר ב־2018, הרי שדווקא לאחר הפרישה מההסכם, נתניהו לא העביר את המיליארדים הדרושים להפיכת היכולות הללו מתיאוריה לפרקטיקה מבצעית.

מקורות ביטחוניים הגדירו את התקופה כ"עשור האבוד" וטענו כי הממשלה נמנעה מקבלת החלטות תקציביות קשות בשל רצף מערכות הבחירות בשנים הללו (2019-2021) והחשש מהסטת משאבים מזירות קרובות יותר. עם השבעת ממשלת בנט־לפיד ב־2021, הופתעו ראשיה לגלות את גודל הפער בין המצג לציבור לבין חוסר המוכנות בשטח, ופעלו להזרמת תקציבי עתק כדי לנסות ולסגור את הפיגור בבניין הכוח.

לפי מקורות במערכת הבטחון, ישראל הגיעה לראשונה למוכנות להוציא לפועל תקיפה באיראן רק במאי 2023, ותאריך היעד המקורי שנקבע היה אוקטובר 2024, בתקופה שבין הבחירות בארצות הברית לבין השבעתו של ממשל חדש. אחרי מבצע עם כלביא, אמר בכיר בצה"ל לכתבת כאן 11 גילי כהן שעד קיץ 2023, נתניהו לא באמת רצה לפתח אופציה צבאית ריאלית לתקיפה באיראן, אלא העדיף להשקיע משאבים בתוכנית גרנדיוזית שהגה המוסד לפעולה קרקעית על אדמת איראן ושהיתכנותה בשנים הללו היתה רחוקה מלהיות מובהקת. "ראש הממשלה רצה לייצר כל השנים את ה'גימיק'", אמר הבכיר, "אני גם לא בטוח אם הוא לא העדיף להחזיק את הגימיק, שהוא יודע שאף פעם לא יתממש, אבל שאחר כך הוא יכול לספר סיפור שהוא הכין [אותו], ופשוט לא יכול היה לעשות, [כי] בסוף לא נתנו לו".

שוב הוזנח היום שאחרי

ממשלת נתניהו לא בנתה אפוא יכולת תקיפה ממשית ולא נערכה ליום שאחרי פרישת ארצות הברית מההסכם. בכירים רבים במערכת הביטחון, שחלקם שירתו תחת נתניהו, הדגישו את הנקודה הזאת כמכרעת. תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, הגדיר את הלחץ הישראלי לפרישה אמריקאית כ"אסון" שקירב את איראן לעבר הסף הגרעיני. תא"ל (מיל') דרור שלום, שכיהן כראש חטיבת המחקר באגף המודיעין (אמ"ן) בין השנים 2016 ל־2020, אמר בראיון עם פרישתו מצה"ל באוקטובר 2020: "עדיין לא הוכח שהיציאה מהסכם הגרעין שירתה את ישראל". במאי 2023 הצטרף למבקרים הרמטכ"ל הן בעת החתימה על הסכם הגרעין והן בעת הפרישה ממנו, גדי איזנקוט, כעת כחבר כנסת וחבר בוועדת החוץ והביטחון. איזנקוט הכתיר אז את היציאה מהסכם הגרעין כ"אסונית" וכ"שגיאה איומה".  

גם בכירים שתמכו ביציאה מהסכם הגרעין הודו בכישלון האסטרטגי שהולידה. האלוף (מיל') יעקב עמידרור, שכיהן בין השנים 2011 ל־2013 כראש המל"ל תחת נתניהו ונחשב למקורבו, נשאל ב־2021 על ידי הפרשן הצבאי ניר דבורי האם ישראל טעתה כשעודדה את ארצות הברית לצאת מההסכם. עמידרור השיב: "אני לא יודע להגיד שישראל טעתה. אני יכול להגיד שהיציאה מהסכם הגרעין לא לוותה בפעולה מספיק נמרצת כדי שברגע שיסתבר שהאיראנים שוברים את הכלים ישראל תוכל להגיב באופן מיידי".

ראש מל"ל נוסף לשעבר, מאיר בן שבת, הנחשב גם הוא לנאמנו של נתניהו, הסכים שתוצאות המהלך היו קשות, אך התעקש שהכישלון נבע מכך שממשל ביידן לא מיצה את מדיניות הלחץ המקסימלי של קודמו. "אם מפסיקים אנטיביוטיקה באמצע טיפול, אין להסיק מכך לגביו. דווקא לאחר תקופת הסנקציות של טראמפ, וכשהאיראנים מלאי ציפיות להפחתתן, יש מנוף חזק יותר בידי הממשל האמריקאי הנוכחי וכדאי שישתמש בו".

זהו טיעון בעייתי ביותר. ביידן, שכיהן קודם לכן כסגן הנשיא בממשל אובמה, התנגד נחרצות למהלך החד־צדדי של טראמפ, הדגיש שפניו לחידוש ההסכם והצהיר שאם איראן תחזור לציות מלא להסכם הגרעין, ארצות הברית תצטרף אליו מחדש. כך שברור היה לחלוטין כי במידה שביידן ינצח בבחירות 2020, הממשל החדש לא ידבוק במדיניות הלחץ המקסימלי של קודמו. מהדברים של בן שבת נובע למעשה שישראל נטלה הימור דרמטי על ניצחון טראמפ בבחירות – שכן הנחת הבסיס של מדיניותה היתה שתהא יעילה רק במידה שטראמפ יקים את הממשל הבא – ומרגע שהנחה זו התבדתה, הפסידה ישראל בהימור.

אבל אין באמת צורך להפעיל קריאה כה מדוקדקת בין השורות; גם נתניהו עצמו, לפי הדיווחים, סבר שהמדיניות הישראלית־אמריקאית, של לחץ מקסימלי מזה וחבלות וסיכולים מזה, מיצתה את עצמה לקראת תום העשור. לכן, בתקופת הדמדומים שבין הבחירות לנשיאות בנובמבר 2020 להשבעת ביידן בינואר 2021, ניסה לשכנע את טראמפ שבשלה העת לתקוף את איראן צבאית. טראמפ דחה את הרעיון.

מה היה קורה אילו 

היסטוריה אלטרנטיבית היא תחום מתעתע, משום שריבוי המשתנים לא באמת מאפשר לחזות "מה היה קורה אילו" – יש בכך, בהכרח, ממד ספקולטיבי. אבל גם אם תשובה חד־משמעית איננה מן האפשר, עצם העלאת השאלה היא מהלך שעשוי להרחיב את הדמיון הפוליטי. אז מה אפוא היה קורה אילו טראמפ היה נשאר בהסכם?

בראיון של דרמר עם דן סנור, אמר השר לשעבר שאילו הסכם הגרעין היה נותר בתוקף, הוא היה מאפשר לאיראנים לפרוץ בסופו של דבר לגרעין, ואז לפעול נגד ישראל "באמצעים קונבנציונליים ותחת מטריה גרעינית", בעזרת השלוחים האיראניים השונים באזור. דרמר גם ציין בהקשר הזה את התוכנית האיראנית של "שילוב בין ירי רקטות וטילים לעבר ישראל לבין פלישה ממספר חזיתות", ככל הנראה בהתייחס למסמכי השלל שנתפסו בחאן יונס במהלך הלחימה בעזה. הללו תיעדו את שיתוף הפעולה בין חמאס, חיזבאללה ואיראן בגיבוש התוכנית להכרעת ישראל, שהאיראנים היו שותפים במימונה ובתכנונה.

בישראל נשמעים קולות חשובים השוללים את הטענה לפיה מצבה של ישראל השתפר בזכות היציאה מההסכם. לצד איזנקוט ופרדו, ניתן למנות בין הבולטים שבהם גם את רח"ט מחקר לשעבר במוסד סימה שיין, החוקר ומנהל תוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (ה־INSS) ד"ר רז צימט, והמומחה לאיראן לשעבר באמ"ן אבנר וילן.

הצד הביקורתי נוהג להצדיק את עמדתו בפעולות שיכלה לנקוט ישראל בזמן היקר שההסכם קנה עבורה – 15 שנה ללא התקדמות של איראן בהעשרה – ומזכיר כי עמד בפניה מערך של אפשרויות שעשויות היו לכוון את המציאות בכיוון הרצוי מבחינתה. כדי לעמוד כראוי על סוגיית "הזמן שנקנה" יש להבין תחילה מה ההסכם הבטיח בתקופה שבה חל. למעשה, אין זאת רק שעיכב את יכולתה של איראן להעשיר; בזכותו, איראן "גולגלה לאחור" ממרחק של כחודשיים־שלושה מהיכולת להעשיר מספיק אורניום לפצצה אחת, למרחק של כשנה, והיתה תחת פיקוח הדוק למדי.

איראן הורשתה להחזיק ברשותה 300 ק"ג בלבד של אורניום מועשר לרמה של 3.67 אחוזים, ואת יתר האורניום שכבר העשירה מסרה לרוסיה. מגבלה זו אמורה היתה להיוותר בתוקף עד 2031. בינתיים, איראן הורשתה לשמור במתקן בנתאנז רק את הסרכזות הפשוטות יותר ובמספר קטן יחסית, לתקופה בת עשר שנים. באתר בפורדו נאסר עליה להעשיר אורניום והותר שימוש בכ־1,000 סרכזות למטרות ייצור איזוטופים בלבד, למשך 15 שנה. ההסכם גם אִפשר לאיראן להמשיך במחקר ובפיתוח מוגבלים של סרכזות מתקדמות, אך תחת מגבלות מחמירות שמנעו את פריסתן בהיקף רחב. כל זאת, כאמור, עד לפקיעת סעיפי שקיעת החמה.

הזירה הדיפלומטית

אם כן, בתסריט התיאורטי שבו ארצות הברית היתה נשארת בהסכם, ישראל יכולה היתה לפעול בשני מישורים דיפלומטיים במקביל. באחד, ליזום את הארכת תוקפו של הסכם הגרעין המקורי, ובשני, לפעול לגיבוש הסכם נלווה הכולל סנקציות על תוכנית הטילים האיראנית ועל תמיכתה בארגוני טרור, שכן הסכם הגרעין המקורי לא מנע הטלת סנקציות על איראן בתחומים שלא קשורים לתוכנית הגרעין שלה.

בדיעבד, עם זאת, נראה שהסיכויים לגבש הסכם המשך או הסכם נלווה, תוך שיתוף פעולה עם רוסיה וסין, היו קלושים למדי. הפלישה הרוסית לחצי האי קרים באוקראינה בשנת 2014 והמעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2015 – לצד ההתקרבות בין מוסקבה לטהרן, שהתגברה כאמור עם הרחבת הפלישה לאוקראינה ב־2022 – מנעו את יצירת הדינמיקה הבינלאומית החיובית הנחוצה לגיבוש הסכמים בשיתוף רוסיה וסין.

עם זאת, המאמץ הדיפלומטי לרתום את איראן להסכמי המשך יכול היה להתרחש בזירות אחרות – למשל באמצעות אירופה ומדינות המפרץ. קשה להעריך את סיכויי הצלחתו, ובהחלט ייתכן שההישענות האיראנית על רוסיה וסין היתה משבשת אותו, אך יש לזכור שבתקופה שבין החתימה על ההסכם ועד ליציאה ממנו, אירופה היתה שותפת סחר מרכזית של איראן, ומקור מרכזי להשקעות, טכנולוגיה ומימון, זאת לאחר שחברות אירופיות גדולות בתחום האנרגיה, תעופה והתעשייה חזרו לשוק האיראני הודות להסכם. כך שלאירופים בהחלט היה מנוף לחץ כלכלי רציני שיכול היה להשפיע על האיראנים לחתום הסכמי המשך. 

האם הוחמצה הזדמנות לשינוי חברתי?

שאלות עמוקות נוספות עולות בנוגע להשפעה ארוכת־הטווח של ההסכם על החברה האיראנית. לד"ר עלי ואאז (Ali Vaez), מנהל פרויקט איראן בקבוצת המשבר הבינלאומית (International Crisis Group), טיעון ספקולטיבי אך ראוי לעיון, המבוסס על הדינמיקה ההחברתית־כלכלית שנוצרה באיראן בתקופה שבה ההסכם היה בתוקף.

לדברי ואאז, הסכם הגרעין בישר תהליך התאוששות כלכלית שחיזקה את מעמד הביניים באיראן, והוא סבור שאילו היה נשאר בתוקפו ברגע ההיסטורי של חילופי הדורות בהנהגה האיראנית – במילים אחרות, ברגע מותו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי – היו נוצרים תנאים המאפשרים את המעבר של איראן למסלול דמוקרטי וליברלי יותר. מדוע? ואאז טוען שככלל, כאשר הכלכלה נפתחת והקשרים עם המערב מתהדקים, המעמד הבינוני גדל והופך לבעל אינטרס מובהק ביציבות ובחיבור לעולם, וכן, ששלטון אוטוריטרי מתקשה למשול על אוכלוסייה שאינה נאבקת על הישרדות יומיומית ושיש לה מה להפסיד. אבל בפועל, הפרישה מההסכם ב־2018 והחזרת הסנקציות האגרסיביות דחקו את המעמד הבינוני אל מתחת לקו העוני, ובכך למעשה הפכו אותו לתלוי בחסדי המשטר.

ואאז מעריך שאילו ההסכם היה נותר בתוקף והצמיחה הכלכלית היתה נמשכת, הלחץ הפנימי "מלמטה", מצד מעמד בינוני חזק ומשכיל השואף לחירות ולמודרניזציה, היה מהווה בטווח הארוך איום קיומי על המשטר, הרבה יותר מאשר הסנקציות החיצוניות. הוא מציע לפיכך שהפרישה מההסכם לא רק קירבה את איראן לפצצה, אלא גם הצילה את המשטר מהתקוממות פנימית פוטנציאלית שהיתה יכולה לצמוח בזכות שגשוג.

ההערכות של ואאז הן אופטימיות, שלא לומר משאלת לב שאינה עומדת במבחן המציאות. ממחיש זאת המסלול שעברו סין ורוסיה – שתיהן מדינות שנהנו משגשוג כלכלי משמעותי בעשורים האחרונים וטיפחו כתוצאה מכך מעמד ביניים איתן שהשתלב היטב במערכת הגלובלית. אבל במקום להפוך לדמוקרטִיות יותר בחסות העושר החדש, הן ניצלו את המשאבים הנוספים כדי לשכלל את מנגנוני הדיכוי ולהפוך לסמכותניות יותר.

במקרה האיראני, מבנה המשטר, ובמיוחד ביזור הכוח למשמרות המהפכה, הראה עמידוּת כלפי תהליכי שינוי משטר דמוקרטיים דרך שגשוג כלכלי. למעשה, גם באיראן עצמה יש תקדים שמערער על הטיעון הזה: בשנת 97', בתקופה של פתיחוּת יחסית לעולם וללא סנקציות, צמח הזרם הרפורמיסטי – אך הוא דוכא במהירות, כעבור שנתיים בלבד. הזרם השמרני בראשות משמרות המהפכה העמיק אז את אחיזתו בכלכלה ובשלטון, כאשר החל להשתלט באגרסיביות על נכסים כלכליים ועל מיזמים זרים. ללמדנו, שגם כשהתנאים "בשלים", המשטר יודע לנטרל איום מבפנים.

בעקבות הזמן האבוד

אם לחזור לישראל, הממד החשוב ביותר, אולי, שהושפע מהיציאה מן הסכם, הוא ממד הפעולה הצבאית. ההישארות בהסכם גם היתה קונה לה זמן לפעול להעמקת החדירה של המנגנונים המודיעיניים השונים לאיראן – כפי שבמידה רבה אכן התרחש ב־2024-2025 – ולשכלול התוכניות לסיכול היכולת של איראן לפרוץ קדימה מיד עם פקיעתו. בהקשר הזה, כדאי להרחיב לגבי תוכנית המוסד שבה דנתי קודם לכן. התוכנית, שכונתה "הפרויקט הגדול", נולדה ב־2014 תחת פרדו ולפי הדיווח של גילי כהן מפי מקורות במוסד, היא נועדה לפגוע באופן "קרוב לסופני" באתרי הגרעין האיראניים.

התכנון ארך כעשור ובשיאו היו מעורבים לא פחות מ־2,000 איש. המטרה היתה להקים צבא צללים על אדמת איראן המורכב משכירי חרב, איראנים ואחרים, שהיה אמור להתקיף את מתקני הגרעין בפורדו ונתאנז במבצע קומנדו קרקעי. בתקופת יוסי כהן כראש המוסד התוכנית הוקפאה אחרי שהוגדרה כבלתי ישימה, ותחת מחליפו דדי ברנע אלמנטים שונים ממנה הוטמעו ולאחר מכן הופעלו במבצע "עם כלביא", ביוני 2025, נגד מטרות הקשורות לתוכנית הטילים ולמערכות הגנה האווירית באיראן. ייתכן שאם התוכנית היתה מבשילה לחלוטין בזכות פרק הזמן הנוסף שההסכם היה קונה לישראל, היא יכלה להיות מופעלת גם נגד אתרי הגרעין.

"קניית הזמן" גם יכלה לאפשר לצה"ל להתמקד בטווח הקצר והבינוני באיומים בזירות האחרות – בעיקר חמאס וחיזבאללה – ולהשקיע בהן את מרב המאמצים והמשאבים. בתקופתו של איזנקוט כרמטכ"ל גובשה בצה"ל תוכנית ההצטיידות הרב־שנתית "תר"ש גדעון" על רקע ההערכה שהסכם הגרעין ידחה את האיום הגרעיני ויאריך את חלון הזמן האסטרטגי, ושכתוצאה מכך ישראל תוכל להתמקד בבניין כוח ובהיערכות ארוכת־טווח. בהתאם, התוכנית שמה דגש על שיפור יכולות מודיעין, דיוק ורב־זרועיות, מתוך תפיסה שיש לנצל את הזמן שנוצר כדי להיערך טוב יותר לאתגר האיראני בעתיד.

בשורה התחתונה, הזמן לא נקנה, המשאבים לא התפנו והקשב לא הועבר לזירות האחרות. ד"ר אלי לויטה, לשעבר המשנה למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית וסגן יו"ר המל"ל, הצביע לאחרונה על העובדה שהכורח להתמקד מחדש באיום האיראני בעקבות היציאה מהסכם הגרעין, תרם לצמצום הקשב בישראל כלפי חמאס. על פניו, נראה שהמשאבים המודיעיניים והמבצעיים שהושקעו בתוכנית הגרעין האיראנית תרמו להיווצרותו של "עיוורון אסטרטגי" כלפי רצועת עזה, שתרם בתורו למחדל 7 באוקטובר – אבל כל עוד לא מתכנסת ועדת חקירה ממלכתית לבחון את הנושא, לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. כעת, כאשר נכון לכתיבת הדברים, הלחימה במפרץ הפרסי נמצאת במעין מבוי סתום, נותר רק לתהות אם הדרך שנבחרה ב־2018 אכן שיפרה את מצבנו, או שמא סגרה בפנינו דלתות שהיו יכולות להוביל למציאות אחרת לגמרי.

על ד"ר אור רבינוביץ'

מרצה בכירה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ופרופ' אורחת בסטנפורד, 2025-2026.