טיהור אתני בחסות הממשלה

במזרח הפרוע של יהודה, שומרון ובקעת הירדן מתנהל סיפוח מואץ מלווה בטיהור אתני. זהו יישום מתוכנן להפליא, מאורגן וממוסד של "תוכנית ההכרעה" – מתווה לסיפוח מלא של הגדה המערבית שפִרסם בצלאל סמוטריץ' ב־2017. הוא חשף בפומבי מהלך בנוי לתלפיות שקוּדם במשך עשרות שנים מתחת לרדאר הציבורי, באישור כל ממשלות ישראל או בהעלמת עין מצדן. ביצוע התוכנית נהפך לריצת אמוק בימי הממשלה הנוכחית, בעיקר מאז טבח 7 באוקטובר 2023.

את מאמצי "ניקוי השטח" והגירוש אני יודע לתאר ממראה עיניים – לא רק כאדם המכיר היטב את השטח משנים ארוכות של שירות, בין השאר כמתאם הפעולות בשטחים וכמפקד כוחות צה"ל באיו"ש (פעמיים), אלא גם כמי שעושה ימים ולילות בשנים האחרונות באזורי האלימות והטיהור ברחבי הגדה המערבית. אני יכול לומר כי הפעולות האלימות בשדות ובכפרים משתלבות היטב עם הצעדים הפורמליים ברמה הממשלתית – החלטות בקבינט ובמשרדי הממשלה בעניין תפיסת הקרקעות, הרחבת הבעלות וניכוס שטחי C – ומשלימות אותם.

הפרויקט הזה, של טיהור השטח וסיפוחו דה־פקטו, כופה על מדינת ישראל מציאות אסטרטגית הרסנית שהמחוקק והממשלה מעולם לא החליטו עליה רשמית, תוך גניבת דעת של רוב הציבור. ההנהגה הפוליטית, הביטחונית, החברתית והעסקית, שנמנעו מלפעול נגד המגמה ההרסנית – אם מחוסר הבנה, אם בשל הדחקה, ואם משיקולים זרים – שותפוֹת בפועל לקשר השתיקה. אסור להתבלבל: זהו פרויקט ממוסד לחלוטין. מכשירים אותו רבני מפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית, כמו שאר ארגונים משיחיים, מכוח סמכותם ההלכתית (על פי פירושם כמובן); ומממשים אותו השרים המשיחיים סמוטריץ', כשר האוצר וכשר במשרד הביטחון, ואיתמר בן גביר, כשר לביטחון לאומי הדואג לבניית מיליציות בשטחים מזה ולשיתוף הפעולה המשטרתי דרך המשרד לביטחון לאומי מזה. כל אלה בגיבוי ראש הממשלה, ומעשית – בהובלתו.

סיפוח וטהור בתנועת מלקחיים

הימין המשיחי, באמצעות הדרג המדיני, מעצב את המציאות בגדה בארבעה צירים מקבילים, המהווים יחדיו מערכת משולבת. ציר ראשון הוא תפיסת קרקעות. הוא כולל השתלטות על מאות אלפי דונמים בשטחי C, הרחבה של יישובים קיימים והאצת הבנייה של אלפי יחידות דיור. בה בעת מוקמות מאות נקודות התיישבות חדשות תחת שמות שונים – מאחזים, חוות חקלאיות, חוות צעירים, חוות בודדים, שלוחות של יישובים – ומוכרזים אתרים ארכאולוגיים, שמורות טבע ו"שטחי אש" לא־פעילים מזה שנים אשר קמים לתחייה. סכומי עתק מושקעים בהרחבת תשתיות חשמל, מים ותקשורת, ונסללים מאות קילומטרים של כבישים.

ציר שני הוא האצת החנק הכלכלי ושיבוש מהותי של שגרת החיים. הוא כולל מניעת עבודה מפלסטינים בישראל; חסימת דרכי יציאה באמצעות מחסומים חדשים; הגבלות על המסחר, על העיבוד החקלאי ועל גישה למרעה; מניעת העברות כספים; והכבדה מכוונת בכל תחומי החיים, מחינוך ובריאות ועד לאיכות סביבה ותשתיות.

ציר שלישי הוא מינוי "אנשי שלומנו" לעמדות מפתח בכל דרגי השלטון: מדיני, ביטחוני, משפטי, כלכלי, חברתי. פירות המאמץ ארוך־השנים הזה ניכרים בבעלי תפקידים אשר אצל חלקם האמונה בצדקת הדרך והאידיאולוגיה מכתיבות את ההתנהגות ומקדשות את האמצעים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הציר הרביעי, הבולט ביותר לעין, הוא הטלת פחד ואימה, הפעלת אלימות וטרור. מדובר בראש ובראשונה בהפעלת אלימות פיזית נרחבת נגד קהילות פלסטיניות, משפחות ובודדים, במטרה לגרום להם לנטוש. עד לאחרונה התמקדה האלימות הזו בשטחי C הנתונים לשליטה ישראלית מלאה. לאחר שבשלוש השנים האחרונות נדחקו מהשטחים הללו למעלה מ־30,000 תושבים, עוברים כיום המאמצים לשטחי B, שבהם השליטה האזרחית נתונה להלכה לרשות הפלסטינית.

מעשי האלימות והטרור הללו הם דבר בזוי בכל אמת מידה חוקית ומוסרית. לכאורה, השלטון הישראלי מתנער מהם, מגמד את היקפם ומייחס אותם לקבוצות קטנות של "עשבים שוטים". אבל זו העמדת פנים. הפשעים האלימים נראים כנדבך במערכה סדורה של טרור מאורגן. הם כוללים איומים, התעללות, פרעות, פוגרומים, פגיעה ברכוש ובנפש. הנפגעים הם בראש וראשונה פלסטינים, אבל ככל שהמגמה מתעצמת, הפורעים כבר אינם בוחלים בפגיעה במתנדבים הישראלים המסייעים להם, ואף בחיילי צה"ל אם הם מפריעים לפורעים.

כדי להמחיש את תנועת המלקחיים, אתמקד במאמר זה באירועים שהתרחשו רק בחודשים הראשונים של 2026 – תחילה בציר האלימות והפרעות בשטח, ואחר כך בציר המקביל של תפיסת הקרקע בהחלטות ממשלה.

סיור בחזית הטרור והטיהור

ימים אחדים לפני כתיבת שורות אלה, ביקרתי שוב בכמה נקודות בציר אלון שבמרכז ההר בואכה בקעת הירדן. רציתי לראות מקרוב מה השתנה בשטח, כפי שאני עושה לעתים קרובות בביקורים במקום ובסיורים שאני מוביל. 

את הסיור הנוכחי התחלתי בראס אל־עין, סמוך לעיירה עוג'ה שמצפון ליריחו. עד לפני חודשיים התקיימה שם קהילה בת מאות נפשות, ששכנו במקום עם צאנן במשך עשרות שנים. בשלוש השנים האחרונות הוקמו סביב ראס אל־עין כמה חוות ומאחזים. אף שאנשי החוות קיבלו לרשותם שטחים נרחבים מאוד, הם בחרו לרעות את עדריהם יום־יום דווקא בחצרות של המשפחות הפלסטיניות. הייתי שם גם בימים וגם בלילות ונוכחתי מקרוב. לעתים הם התקרבו עד פתח הבית, ובמקרים אחרים אפילו נכנסו לתוכו, כאילו זה רכושם הפרטי. עצם החדירה לבית ולחצר הינה פגיעה אמיתית בצנעת הפרט ובזכות הקניין של המשפחה; אנשי החוות ממש "ישבו להם על הווריד". בלילות נותקו קווי חשמל וצינורות מים, רוקנו מכלי המים, נגנבו עדרים, נפגעו בתים והוכו אנשים.

חרף תלונות רבות שהוגשו למשטרה, וחרף העובדה שרבות מהפגיעות תועדו וצולמו, החיילים והשוטרים שהוזעקו למקום לא הגיעו, או שבאו באיחור רב. יש והפורעים עצמם לבשו מדי צה"ל ונשאו נשק וקשה לדעת אם היו באמת חיילים בתעסוקה בגזרה, חיילי ההגמ"רים (הגנה מרחבית) שהוקמו אחרי 7 באוקטובר ומאוישים בתושבי ההתנחלויות, או מתחזים. כך או כך, הטיפול בתלונות התמסמס, ומי שנעצרו היו בכלל תושבי ראס אל־עין והמתנדבים הישראלים שניסו למנוע את הפגיעות ולתעד אותן. "המבצע" הוכתר בהצלחה: כל התושבים נטשו, ראס אל־עין טוהרה אתנית מנוכחות פלסטינית, והיא היום "נקייה".

גירוש זה היה המשך לטיהור של הקהילה הסמוכה במוערג'את, שהושלם שנה לפני כן באותה הדרך בדיוק – מאחז/חווה שהוקם ליד הכפר הוביל לחודשים של איומים, הצקות, אלימות ופורעניות, ולבסוף לנטישה.

מראס אל־עין המשכתי לעיירה עקרבא שבמעלה ההר. בפאתי העיירה עומדת זה שנות דור שכונה בשם טאוויל ובה בתים ספורים שסומנו כיעד "לניקוי". השיטה זהה: באמצעות איומים, נוכחות קבועה של רועים־יהודים מהחווה הסמוכה, השחתת היבולים ואלימות פיזית, מנסים המתנחלים לאלץ את הבעלים לנטוש. משפחה שכנה אכן נטשה את בתיה בעקבות פוגרום שהתרחש פה שנה לפני כן, שבו נהרגו שניים מבניה. ניקוי טאוויל, ששוכנת בשטח C, נראה כאיתות לתושבי עקרבא עצמה בשטח B.

מצב דומה שורר ביעד הבא בסיור – הכפר בורין באזור שכם. המשפחה שביקרתי יושבת מאות בשנים על קרקע פרטית בשוליו. הכפר הוא בשטח B, אבל הנחלה המשפחתית נמצאת בשטח C. באותה דרך פעולה, הוקמה מעליה חווה ובסמיכות לה נוספו מאחזים חדשים. בני המשפחה סובלים מאז אוקטובר 23' מאיומים ומפגיעות קשות בנפש וברכוש. הפורעים מנסים למנוע מהמשפחה לעבד את אדמתה ולאלצה לנטוש. הדבר נמנע במידה רבה בזכות מתנדבים ישראלים שנמצאים במקום.

מבורין המשכתי לתחנה האחרונה במסע, בצפון הבקעה, לקהילות חמאם אל­־מליח, חדידה וחומסה. גם שם נשקפת אותה התמונה: סמוך לקהילות הוקמו מאחזים, מתוכם יצאו פורעים, ואלה היכו את התושבים קשות בסגנון המזכיר את "התפוז המכני", השחיתו והרסו רכוש. הדיווחים בלתי נתפסים ממש, ואולי זה חלק מהסיבה שמרבית תושבי ישראל מתקשים להאמין שהדבר אכן קורה. הם מעדיפים לעצום עיניים ולהדחיק.

בחומסה פגשנו משפחה שמרבית צאנה נגנב בפוגרום ושאחד מבניה עבר התעללות, לרבות מינית. המשפחה התחננה שלפחות העדר יוחזר לה, כי זהו פת לחמם. גזל כבשת הרש. מניסיון השנים האחרונות, הסיכוי שהמשטרה תחקור את העניין כראוי וששב"כ יאתר את הטרוריסטים נושק לאפס.

בהמשך הסיור, בחמאם אל־מליח, חזינו במחזה מביש. יהודייה עם שביס גדול על ראשה, שהתלוו אליה שלושה ילדים, פרצה את דלת משרד בית הספר המקומי שננטש בפוגרום, ילדיה בזזו מחברות ודפי עבודה, וכולם שרו בקול ניחר "עם ישראל חי". אחרי שדאגנו שייצאו משם, הסתכלנו איש אל רעהו – קבוצת אלופים ותיקים ולמודי קרבות קשים – ודומני שהרצנו כולנו בראשנו את שנעשה למשפחות הורינו במאה הקודמת, כשרקדו על דם בני ביתם ורכושם בפרעות שפתחו עידן של התבהמות רצחנית.

הגירוש כשיטה סדורה

הרשמים האלה, מיום סיור אקראי בגדה, אולי נראים כאנקדוטות מקריות, אבל הם רחוקים מלהיות כאלה. זו תמונה בזעיר אנפין של אסטרטגיה ממסדית; זוּם רגעי על מערכה רב־זרועית ומאורגנת שתכליתה טיהור אתני.

מדיווחים ממקורות שונים עולה כי מתחילת 2026 נהרגו בגדה לפחות עשרה פלסטינים מאירועי טרור ופרעות, וכ־270 גברים ונשים, זקנים וצעירים, הוכו ונפצעו. זו תמונת מצב מבהילה, והיא אינה מופיעה בחלל ריק. מיעוט העצורים, החקירות הכושלות, העלמת העין של כוחות הביטחון – בדרך כלל במתכוון ואולי גם שלא במתכוון – כל אלה נתפסים בחוגי הפורעים כתמיכה וכגיבוי, ובצדק נתפסים כך.

אסטרטגיית הגירוש מתיישבת כאמור עם "תוכנית ההכרעה" שקבעה כי החלת הריבונות היהודית בשטחי יהודה ושומרון תעמיד בפני התושבים הפלסטינים "שתי חלופות (שהן שלוש)", כדברי סמוטריץ' – לקבל את מרות השלטון הישראלי כתושבים־נתינים (כלומר אפרטהייד) או לקבל סיוע בהגירה. מי שידחה את שתי האפשרויות ויתעקש להישאר בכוח, יטופל בנחישות בידי כוחות הביטחון – והמבין יבין.

כדי לממש דה־פקטו את המונח "החלת ריבונות" כמוזכר ב"תוכנית ההכרעה", פועלת כאמור תנועת המלקחיים. בזרוע אחת מאיצה הממשלה החלטות להסבת שטחי C לשטח יהודי, ובזרוע השנייה מתבצעת ההשתלטות הפיזית וטיהור השטח מפלסטינים באמצעות החוות והאלימוּת.

אשר לזרוע הראשונה, מתחילת השנה אישרה הממשלה שורה של החלטות הרות חשיבות, המצטרפות להחלטות אחרות שאושרו בשלוש שנותיה של הקואליציה הנוכחית, בעיקר אחרי טבח 7 באוקטובר. בין השאר, אושרה בניית אלפי יחידות דיור, הולבנו עשרות נקודות יישוב בלתי חוקיות, והוקמו כ־200 חוות חקלאיות ומאחזים, תוך השקעות עתק ושאיבת אלפי חיילים לצורך אבטחתם.

בינואר אישרה הממשלה הקצאת חצי מיליארד שקל לסלילת כבישים, צירים ביטחוניים ותשתיות ביישובים בגדה המערבית. ב־8 בפברואר התקבלה בקבינט שורת החלטות דרמטיות להרחבת הסמכויות הישראליות בשטחי C – צעד מכונן שיאפשר להכריז על שטחים נרחבים מאוד כאדמות מדינה, אם בעליהם הפלסטינים לא יצליחו להוכיח את בעלותם על פי הנהלים הישראליים. בין השאר, הוסר החיסיון ממרשמי המקרקעין בגדה, כאשר פרסומם יקל על יהודים לרכוש קרקעות; בוטלה ההגבלה שמקורה בחוק הירדני על רכישת קרקעות בידי יהודים; בוטל הצורך ב"היתר עסקה" מצד המדינה וצומצם כתוצאה מכך הפיקוח על עסקאות מקרקעין; חודש המנגנון, אחרי עשרות שנים, של רכישת קרקעות בגדה בידי המדינה והיא יכולה לבצע רכישות בקנה מידה גדול; ועוד. כל השינויים המינהליים הללו יוצרים תשתית להתרחבות משמעותית בעתיד.

באותה ישיבת ממשלה הוחלט גם להרחיב את סמכויות הפיקוח והאכיפה של הרשויות הישראליות בשטחי A ו־B – המצויים לפי הסכמי אוסלו בשליטה אזרחית פלסטינית – בתחומים כגון ארכאולוגיה, מפגעים סביבתיים ועבירות מים. החלטה מהותית נוספת היתה הקביעה שסמכויות התכנון והרישוי ביישוב היהודי בחברון יופקעו מידי העירייה הפלסטינית ויימסרו למינהל האזרחי.

שבוע אחר כך, ב־15 בפברואר, אישרה הממשלה לחדש את רישום המקרקעין בשטח C, במטרה להשלים בתוך חמש שנים את רישום הבעלות בכ־15 אחוז מהקרקע. 240 מיליון שקלים הוקצו לפעילות זו, שאמורה להניח את התשתית המשפטית לשינוי מעמד הקרקעות ולהרחבת הבנייה בשטח.

בנוסף להמשך המדיניות הוותיקה – אישור אלפי יחידות דיור חדשות בהתנחלויות, הכשרת מאחזים והעמקת ההריסה של מבנים פלסטיניים בשטחי C – קידמה הממשלה שני פרויקטים גדולים שישנו את המרחב הגאוגרפי בגדה המערבית. ראשית, היא הודיעה כי העבודות על כביש E1 שיעבור בין מעלה אדומים לירושלים צפויות להתחיל בתוך שבועות ספורים, וקצבה לפלסטינים שייפגעו ממנו 45 ימים להגשת התנגדויות. כביש עוקף E1 – המיועד לתנועת פלסטינים ומעמיק בכך את מערכות הכבישים הנפרדות ליהודים ולפלסטינים – יאפשר לישראל לסגור בפני הפלסטינים מרחב עצום בלב הגדה באמצעות הסטת תנועתם לציר עוקף. כתוצאה מכך ייווצר רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים, וינותק הרצף הפלסטיני בין רמאללה לבית לחם. ואכן, לאחרונה פורסם מכרז לבניית כ־3,400 יחידות דיור ליהודים באזור.

פרויקט שני שאושר הוא "חוט השני" – מכשול ביטחוני שיורכב מצירי פטרול, תעלות, סוללות עפר ומכשול פיזי, ויחצוץ בין עמק טמון לצפון בקעת הירדן. הקמת המכשול היא תוצאה של לקחי טבח 7 באוקטובר והפריצה של החמאס לתוך ישראל. הצורך הביטחוני הוכח ואף עמד במבחן בג"ץ שהוגש נגד הפרויקט; עם זאת, התוואי שנבחר למכשול צפוי לנתק אלפי פלסטינים משטחי מרעה וחקלאות בהיקף של כ־42 אלף דונם, ולפגוע באופן מהותי בחופש התנועה שלהם. המשמעות המעשית היא סכנה ממשית ליכולתם לעבד את הקרקע, לתחזק אותה ולקיים בה אורח חיים יציב – עד כדי פגיעה אפשרית בהמשך קיומן של קהילות שלמות מדרום וממזרח למכשול.

מלחמת ההתשה

את מהלכי הממשלה לסיפוח הקרקעות משלימים מאמצי החוות לטהרן מתושבים פלסטינים באמצעי אלימות וטרור. נתבונן ביתר פירוט בשיטת הפעולה של החוות.

במערכה הזאת אפשר לזהות שני מישורי פעילות. הראשון – המוסדי, המאורגן והמתוכנן – הוא לגרום לנטישת התושבים, קרי לגירושם בפועל. הוא מתבטא בנוכחות החוות והמאחזים ובלחץ הרצוף שהם מפעילים באמצעות סיורים של "רועים" יהודים, באיומים ובהפחדות, בהפעלה רציפה של אלימות ובפגיעה ברכוש ובנפש. על פעילות אסטרטגית זו ארחיב בהמשך.

המישור השני מתבטא בפעולות אד־הוק שבמסגרתן קבוצות גדולות של פורעים עוטי כיסויי פנים – מההתנחלויות, מהחוות, ומחוץ לקו ירוק – פושטים בסערה על קהילות פלסטיניות, בדרך כלל בשעות החשיכה, ועורכות פרעות ופוגרומים. הפרעות הללו מסומנות על ידי מבצעיהן כתגובה לטרור פלסטיני, אמיתי או מדומה ("תג מחיר"), והן מבוצעות במרבית המקרים נגד כפרים שלמים. מתחילת 2026 נרשמו עשרות פעולות טרור כאלה, שבהן נהרגו לפחות עשרה פלסטינים, נפצעו מאות, הוצתו מבנים ורכוש, הושחתו שדות ומטעים. מרבית הפעולות התבצעו בשטחי B.

ישנה תכלית כפולה לפעולות טרור כהניסטיות אלו: להפחיד ולגרום כתוצאה מכך לנטישה של פלסטינים; ובד בבד ליצור כאוס שיעצים את המוטיבציה של מי שנשארו מאחור ואין להם מה להפסיד, לפנות לטרור בעצמם. הכאוס הזה מחזק את חמאס ועלול לגרום לפתיחת חזית נוספת באיו"ש, שתשאב כוחות צה"ל גדולים.

שיטת הפעולה קבועה: בכל מקום שמבקשים לדחוק ממנו יישוב או קהילה פלסטיניים, מקימים סביבם חווה או קבוצת חוות. לעתים, החוות המבוססות מוציאות מתוכן שלוחות ומאחזים באזורים המיועדים לטיהור. לכל חווה מוקצים מאות ואלפי דונמים, אם בהחלטת ממשלה ואם בלעדיה, בתוספת תשתיות, ציוד, שמירה, רכבי שטח ("ג'יפי סמוטריץ'" – ריינג'רים), עדרי כבשים, ולעתים פרות ואף גמלים. המדינה משקיעה בכל חווה מיליוני שקלים, בין היתר הודות לעובדה שהשר האחראי לשטחי הגדה במשרד הביטחון הוא גם שר האוצר.

ה"חיילים" בשטח, אלה המאכלסים את החוות ומכונים בדרך כלל "נוער הגבעות", מונים מאות רבות של נערים שעוברים "הכשרה" מתאימה. הם חדורי אידיאולוגיה משיחית־כהניסטית; קצתם הם נוער שוליים שקליטתם בחוות מנעה מהם, אולי, להידרדר לעולם הפשע "הרגיל". צעירים אלה נאמנים לדין ההלכה, לפי פרשנות רבניהם שהם עבורם הסמכות העליונה, והם מתעלמים בפעילותם מכל סמכות שלטונית.

תהיה זו טעות מוחלטת לחשוב שקבוצה זו היא מיעוט סורר המנותק משרשרת "הפיקוד" – זו הקובעת את מיקום המאחזים והחוות, מקצה את האמצעים והתשתיות, מכשירה את "החיילים" ומנחה אותם. למעשה, קו ישר מוביל מ"נוער החוות" אל ההתנחלויות הוותיקות, אל המועצות האזוריות, אל מועצת יש"ע, אל הרבנים, ועד למשרדי הממשלה וללשכותיהם של בן גביר וסמוטריץ'. הדרגים בשטח יודעים את תפקידם במערכת הגדולה גם מבלי להזדקק לתדריך יומי.

הם יוצאים עם עדר מהחווה או מהמאחז, מובילים אותו ממש עד פתח ביתה של המשפחה המיועדת לגירוש, ומפגינים נוכחות מאיימת שמצרה את צעדי בני הבית. בלילות, סובלות המשפחות שסומנו מחבלה מכוונת במערכות המים והחשמל, מגניבה של עדרים, של כלי רכב ושל ציוד אחר, ומהשחתת מזון לבהמות. לא רק בתיהן נפגעים אלא כל שגרת חייהן. הפגיעות נערכות לא אחת בנוכחות לובשי מדים שעומדים מנגד, מתעלמים או משתפים פעולה. אלה יכולים להיות פורעים־מתחזים, חיילי ההגמ"ר, או חיילי היחידות שתופסות את הגזרה.

כל מבצע גירוש נמשך חודשים אחדים, שבסופם נאלצים אנשי הקהילה לנטוש את המקום שבו התגוררו לעתים כמה דורות. אף שמדובר בעזיבה מאונס מפאת הצקות של פורעי חוק, ולא בפינוי בהוראת המינהל האזרחי, זהו גירוש ממסדי לכל דבר ועניין. כך סולקו בשנה האחרונה אלפי פלסטינים, רובם אנשי קהילות רועים, ממקום מושבם בהר חברון, בשומרון ובבנימין.

בציר אלון ומזרחה ממנו, במרחבים היורדים לבקעת הירדן, רוב שטחי C כבר "נוקו" וטוהרו מיושביהם. כאשר התושבים התלוננו על האלימות, המשטרה סרבה לרשום את התלונות או נמנעה מלטפל בהן בתואנות שונות. במרבית המקרים (מאות פניות בחודש), שוטרים וחיילים הגיעו למקום באיחור רב, אם בכלל. ההבנה הקיימת היא שאין משטרה. במרביתם המוחלטת של האירועים, כשכבר הגיעו חיילים, הם לא הסכימו לקבל עדויות ותיעוד מצולם ממתנדבים ישראלים שנכחו באירוע.

אף שבית המשפט העליון קיבל כמה עתירות של תושבים לאחר שגורשו, וחִייב את כוחות הביטחון לשמור על זכותם לחזור ולהתגורר במקום (בדרום הר חברון ובבקעת הירדן), הפורעים מונעים זאת מהם והמינהל האזרחי, המשטרה והצבא לא באמת נחושים (בלשון המעטה) למלא את הפסיקה. ואכן, באף לא אחד מהמקומות הללו התאפשרה בפועל החזרה.  

העלמת עין בהשראה מגבוה

גישה זו של כוחות הביטחון נוכח ההצקות והפוגרומים מעוררת סימני שאלה כבדים. להלכה, צה"ל מופקד על מניעת טרור ואלימות של יהודים בשטחי הגדה המערבית. על פי הדין הישראלי, אלוף פיקוד המרכז הוא הריבון ובעל הסמכות בשטח. הוא אחראי לביטחונה של כלל האוכלוסייה, והוא אמור לתכלל את פעילות כל גופי הביטחון – צה"ל, המינהל האזרחי, שב"כ והמשטרה.

למותר להזכיר שצה"ל ושב"כ מחזיקים ביכולות המודיעיניות והמבצעיות מהטובות בעולם, וטוב שכך. בזכותן הם מצליחים לסכל את רוב־רובו של הטרור הפלסטיני הנרחב והמתוחכם באזורי יהודה ושומרון. והיה ובכל זאת אירע פיגוע נפשע, הם יגיעו לכל מפגע ולכל אדם שסייע לו ויביאו אותם לדין, אם לא חוסלו קודם. הייתכן שאנשי המודיעין והמִבצעים הללו לוקים בשיתוק מכוון כשהם מתמודדים עם טרור יהודי? אחרת, איך יכולים להתרחש עשרות פרעות ופוגרומים מבלי שגופי הביטחון יסכלו אותם מראש, או לפחות יביאו לדין את הטרוריסטים פורעי החוק? המחדל מדהים במיוחד לאור העובדה שארגוני הפוגרומיסטים נוהגים להתהדר בפשעיהם ברשתות החברתיות, ומפרסמים סיכומים חודשיים של הפוגרומים: שמות הכפרים שהותקפו, מספר הפצועים הפלסטינים, הבתים שנשרפו, כלי הרכב שעלו באש, המסגדים שהוצתו.

מהמגע הקרוב שלי ושל עמיתיי עם השטח, אנו מסיקים שהתשובה היא חד־משמעית: צה"ל ושב"כ נמנעים כמעט לחלוטין מטיפול סיכולי ומניעתי באלימות, בפרעות ובפוגרומים; לא אחת הם מעלימים מהם עין בעודם מתבצעים; ובמקרים רבים מתקבל הרושם שלובשי מדים – אמיתיים או מתחזים – מעורבים בעצמם במעשים. בעשותם כך הם, במשתמע, נותנים לתופעה הזאת יד. האחריות לדבר היא בראש ובראשונה על אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט, הריבון בשטח, ועל הרמטכ"ל איל זמיר. הללו לא יכולים לאפשר התעלמות מהחוק, פגיעה אנושה בקוד האתי של צה"ל ובמוסר, ובחשש מהמחלה האנושה והמידבקת של התבהמות מוסרית שדגל שחור מתנוסס מעליה.

ראש השב"כ דוד זיני, בהתחמקותו מהגדרת הפשעים המבוצעים כ"טרור", מרחיק את הארגון אשר יכול וצריך לסכל את הפעולות הללו מלבצע את מה שביצע בעבר בהצלחה – ובכך, במשתמע, מעניק גם הוא רוח גבית לפושעים. לא ציינתי את אחריות המשטרה משום שבפועל הגוף הזה חדל מלתפקד.

למחדל המכוון הזה אחראי בראש וראשונה הדרג המדיני: ראש הממשלה נתניהו והשרים ישראל כ"ץ, סמוטריץ' ובן גביר. שר הביטחון כ"ץ, המופקד על צה"ל ועל משרד הביטחון, מאפשר לסמוטריץ' לעשות ככל העולה על רוחו כשר ביטחון לענייני הגדה, זאת לאחר שהאחרון נטל בפועל את מרבית הסמכויות האזרחיות החשובות שהיו בידי מתאם הפעולות בשטחים ונטרל אותו מביצוע מהות תפקידו. בנוסף, כ"ץ הכריז מיד עם כניסתו לתפקיד על הפסקת השימוש בצווי מעצר מינהליים נגד יהודים ביהודה ושומרון, ללא תלות בעבירה שביצעו, ובכך ליבה את התופעה. בן גביר מצדו כופה על משטרת ישראל בכלל ועל מחוז ש"י בפרט שיתוק המובן היטב עד אחרון השוטרים, ולצד זאת מקים מעין מליציות מזוינות.

לבסוף, אחריותו של ראש הממשלה היא כפולה. ראשית, כראש הממשלה, הוא מגבה את השרים כ"ץ, סמוטריץ ובן גביר באשר לכל הנעשה בגדה. שנית, הוא השר המופקד על השב"כ על כל המשתמע מכך בהקשר של התעלמות הארגון מהטרור היהודי. נראה אפוא שדם התושבים הפלסטינים הפקר. ונראה שגם דמם של מתנדבים ישראלים בפעולות הנוכחות המגינה הותר ונעשה הפקר. זהו סרטן ששלח גרורותיו. הן לא נשארות בגדה אלא מחלחלות לתוך החברה הישראלית כולה.

מדיניות זו גורמת נזק אדיר למדינת ישראל בזירה הבינלאומית ועוד דווקא בימים של מלחמה רחבה, שבהם אנו זקוקים לתמיכת המדינות הדמוקרטיות. הפּרעות והפוגרומים נגד פלסטינים גם מעצימים את האנטישמיות (הקיימת ממילא) המופנית נגד יהדות התפוצות.

צה"ל מצדו נפגע בשלושה מישורים. ראשית, כוחות רבים נשאבים לאיו"ש במקום לפעול בחזיתות המלחמה. שנית, ההידרדרות המוסרית וההתבהמות הערכית בפעילות צה"ל כנגד תושבים פלסטינים תתנקם בצבא ובחברה הישראלית כולה. שלישית, גוברת החשיפה לתביעות נגד מפקדי צה"ל וחייליו בבית הדין בהאג. אימת הדין הבינלאומי תמנע מאנשי צבא לצאת לחו"ל, אם לא תוליד תרחישים גרועים אף יותר. כבר עתה אני שומע את החיילים בשטח מכנים את כיסויי הפנים שהם עוטים "מסכות האג" (כדי שלא יזוהו). והפוליטיקאים? הם, כהרגלם, יגלגלו אז עיניים ויתחמקו מאחריות.

אדגיש שוב: הסכנה הקיומית טמונה בכוונת מובילי האלימות והטרור היהודי להבעיר את הגדה כולה לכדי חזית נוספת, מה שיוביל להזרמת כוחות סדיר ומילואים בסדרי גודל שמתאימים למלחמה, ולגרום להפלת הרשות הפלסטינית, מה שיוביל בוודאות להתעצמות חמאס ולהחרפת הטרור הפלסטיני נגד יהודים. לא בכדי אמר אלוף פיקוד המרכז לפני כחודש: "מעבר לכך שפעולות אלה אינן חוקיות ואינן מוסריות, הן מהוות סכנה אמיתית ליציבות הביטחונית במרחב. המשך המגמה עלול להביא להסלמה רחבה בזירה כולה, לפגוע ישירות ביכולת צה"ל להשיג את מטרותיו ולהסיט כוחות ומשאבים יקרים מהמאמץ של מדינת ישראל במערכה האסטרטגית".

בין אם אמר זאת לפרוטוקול בלבד ובין אם יאכוף זאת הלכה למעשה, הרי שחזית חדשה שכזו תגשים את חלומם של הרבנים ושל ראשי מועצת יש"ע בנוסח "דין איו"ש כדין עזה", בדרך למימושו המלא של חזון הסיפוח שהם תופסים כפעמי משיח. הסיפוח, אשר יוביל לשלטון אפרטהייד להלכה ושיוחרם על ידי הקהילה הבינלאומית, לא יוכל להתקיים בכפיפה אחת עם דמוקרטיה שוויונית וליברלית. ישראל תחדל להיות כזאת.

האם קשר השתיקה נסדק?

קשר השתיקה האומלל נסדק בעת האחרונה, ובכלי התקשורת וברשתות החברתיות מתעורר סוף­־סוף דיון ציבורי באלימות המכוערת ובטרור היהודי בגדה. ייתכן שתרמו לכך התבטאויות פומביות של בכירים בדימוס במערכת הביטחון, של משפטנים ואנשי ציבור בכירים, של בכירי משרד החוץ בעבר, של בכירי האקדמיה ואנשי רוח ונוספים רבים. ואולי הגורם העיקרי לשינוי היה לחצים של הקהיליה הבינלאומית – בעיקר מצד הממשל האמריקאי – לרבות דבריו הפומביים של מזכיר המדינה, מרקו רוביו, בעיצומה של המלחמה באיראן.

ומהכלל אל הפרט. היערכות כוחות הביטחון לאחר מותו של הנער יהודה שמואל שרמן – שהוגדר בהמשך כפיגוע טרור – מוכיחה שאפשר אחרת. כאשר נודע ב־21 במרץ ששרמן נהרג מפגיעת רכב פלסטיני, עוד לפני שהתברר אם מדובר בדריסה מכוונת או בתאונת דרכים, פורסמה קריאה לתושבי יהודה ושומרון לצאת אל הצמתים בעקבות מה שהוגדר "פיגוע חבלני". כל בר־דעת הבין שההודעה היא הסתה לנקמה בנוסח "תג המחיר" הכהניסטי, ואמנם רבים נהרו לצמתים. לשם שינוי, הפעם הצבא נערך מראש ונפרס בצירים ובצמתים המרכזיים, ובאותו ערב נערכו פרעות בהיקף קטן יחסית וללא אבדות בנפש.

לא במפתיע, ההישג היה זמני בלבד. ביומיים הבאים ערכו יהודים תקיפות טרור ופוגרומים על כמה יישובים פלסטיניים, היכו ופצעו תושבים, וחמישה מאחזים חדשים עלו על הקרקע, מהם בשטחי A ו־B. אף על פי כן, המקרה הזה מלמד שאם רוצים, אפשר לבלום אלימות. בין שהיערכות כוחות הביטחון נבעה מהביקורת הגוברת מבית ובין שהיתה תגובה לטלפון מוושינגטון, המבחן החשוב הוא מבחן העשייה בשטח.

אפילוג

בעיצומה של מלחמת השחרור, העז המשורר נתן אלתרמן, מגדולי המעצבים של דעת הקהל באותה עת, לפרסם ב"טור השביעי" שלו בעיתון דבר טקסט מכונן על התבהמות בשעת מלחמה.

חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה,

נער עז וחמוש… נער-כפיר.

וברחוב המודבר

איש זקן ואשה

נלחצו מפניו אל הקיר.

והנער חייך בשיניים-חלב:

‏"אנסה המקלע"… וניסה.

רק הליט הזקן את פניו בידיו…

ודמו את הכותל כיסה.

בעקבות הטור של אלתרמן געשה הארץ. העיתון כמעט הוחרם. אלתרמן ספג גינויים מקיר לקיר – כיצד הרהיב לפגוע כך בחוסן הלאומי? אלא שראש הממשלה דוד בן־גוריון חשב אחרת. "יישר כוחך", הוא כתב לאלתרמן בעיצומה של המלחמה. "היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי: אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בליבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ונצורות שניתנו לנו עד כה". בן־גוריון אף הגדיל וביקש את רשותו של אלתרמן להדפיס את הטור בהוצאת משרד הביטחון ולחלקו לכל אנשי הצבא בישראל, וכך היה.

זה יותר משנה שאני עורך לבכירים מכל קצות הקשת סיורים באזורי האלימות שתיארתי כאן. אין כמראה עיניים כדי להבין את מה שברגיל אנשים לא מסוגלים להאמין שאכן נעשה, לעורר מודעוּת ולגרום לאדם להרים דגל שחור. במאבק הזה חובה לנקוט בכל הכלים הציבוריים: תקשורתיים, משפטיים וחברתיים. גם לחץ חיצוני מצד ידידי ישראל, ובראשם האמריקאים, יכול להועיל.

חשוב שמקבלי החלטות – ויותר מכך, הצמרת הביטחונית – ידעו שיש עיניים שיודעות ומתריעות וקול שאי אפשר לבטל בנקל תחת הקלישאה הדמגוגית "עוכרי ישראל". פוליטיקאים בכירים המסתייגים מהטרור היהודי צריכים להגיע בעצמם למוקדי האלימות ולעסוק בְנוכחות הנאבקת בטרור ובאלימות. האלימות היהודית, הטרור והפוגרומים הם התבהמות המכתימה כל ישראלי, משמאל ומימין. אלו גרורות שעתידות להתפשט עד שהמחלה תהיה סופנית, והכרח הוא לעצור אותן כל עוד אפשר. אין להמתין ולדון רק על הטווח הארוך ועל היום שאחרי. אם לא נצליח לבלום את הנגע, לא יהיה יום שאחרי.

על אלוף (מיל') יעקב אור (מנדי)

לשעבר מתאם הפעולות בשטחים, מפקד אוגדת עזה, מפקד אוגדת יהודה ושומרון והממונה במשרד מבקר המדינה על ביקורת מערכת הביטחון. חבר תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" והנהלת "התנועה לטוהר המידות".