מה למדנו מהניצחון על הפופוליסטים בבחירות בהונגריה

אפשר למנוע מפופוליסטים לשלוט בנרטיב | יונתן לוי

אם יש למנהיגים פופוליסטים בכל רחבי העולם כוח־על, הרי שהוא היכולת שלהם להכתיב את נושא השיחה הלאומי. פרובוקציות, ריסוק נורמות והסתה חסרת עכבות – כל אלה מאפשרים להם פעם אחר פעם לקבוע על מה שאר המערכת הפוליטית תדבר, ומה יהיו גבולות הלגיטימיות של הדיון הציבורי: מה ייחשב פטריוטי ומה ייחשב בוגדני; באילו מילים יהיה מותר להשתמש ובאילו אסור; מי יוגדרו כחלק מה"עם האמיתי" ומי יסומנו כאויבים מבית. על אף שמכונת התעמולה המשומנת של ויקטור אורבן התבייתה עליו מהרגע הראשון, פטר מדיאר סירב לשחק את המשחק הזה, והצליח לאורך קמפיין בחירות שלם להימצא עשרה צעדים לפני היריב הפופוליסט שלו.

מדיאר בן ה־45 גדל ב"פידס", מפלגת הימין הלאומני־פופוליסטי של אורבן, ועד לא מזמן השתייך למעגלי ההנהגה שלה. עד 2023 הוא אפילו היה נשוי לשרת המשפטים מטעם המפלגה. לכן, כשהחליט לפרוש משורות "פידס" ולחצות את הקווים אל מחנה האופוזיציה, היה ברשותו כל המידע הפנימי הרלוונטי כדי לחשוף בפני הציבור ההונגרי כיצד פועלת מכונת הרעל של אורבן – כולל הקלטות מרשיעות של אשתו שביצע בסתר והעלה לרשת. מדיאר הפך את ההיכרות האינטימית שלו עם שלטון "פידס" המושחת מנטל תדמיתי לנכס פוליטי והסביר להונגרים בזמן אמת אילו מניפולציות מנסים להפעיל עליהם. הוא הצליח "לחסן" כך חלקים גדולים בציבור מפני קמפיין הדה־לגיטימציה שכּלֵי התקשורת הנאמנים לשלטון ניהלו נגדו.

חשיפת שיטות הפעולה הפופוליסטיות יכולה לעבוד רק אם היא מגיעה למספר גדול מספיק של אזרחים. ובמדינה כמו הונגריה, שבּה הממשלה שולטת ברוב המוחלט של ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו, בחברות הפרסום הגדולות ובוועדת הבחירות המרכזית – מדובר במשימה מאתגרת במיוחד; מדיאר הוכיח שאומץ, יצירתיות וגישה לוחמנית יכולים לגבור על כל המכשולים הללו. הוא הקים מערך הפצת מידע שהתבסס על רשתות חברתיות והעלה אליו באופן שוטף סרטונים שדנו בקשר שבין המצוקה הכלכלית וקריסת השירותים הציבוריים לבין הניתוק והשחיתות של "פידס" – והם הפכו במהרה ויראליים. הקמפיין שלו הוריד לקרקע המציאות את העיסוק המופשט בחיסול הדמוקרטיה, והבהיר להונגרים כיצד שלטון המקורבים הדורסני של אורבן מדרדר את איכות חייהם באופן המוחשי והיומיומי ביותר.

בו־בזמן, מדיאר הקפיד שלא להישאר רק ברשת, כדי לא להיכלא בתיבת התהודה שהיא יוצרת. כדי לחשוף כמה שיותר הונגרים למסר שלו – במיוחד אלה שכלואים בבועות הדיסאינפורמציה של אורבן – הוא כיתת רגליים לאורכה ולרוחבה של הונגריה, תוך שהוא מבקר גם במעוזים המובהקים והנאמנים ביותר של "פידס" בפריפריה. המסע המפרך שלו כלל לפעמים גם שבע עצרות ביום. בעצרות האלה הוא הקפיד לנכס מחדש את הסמלים הלאומיים של הונגריה, אחרי שנים שבהן מפלגות אופוזיציה אִפשרו לאורבן לטעון לבעלות בלעדית על כל מה שנחשב הונגרי. 

אף על פי שאורבן הציף את ערוצי התעמולה, הרשתות החברתיות ורחובות המדינה בטענות שקריות ומופרכות לגבי מדיאר והמפלגה שלו – למשל, שיריבו הפוליטי מתכוון לשלוח המוני גברים הונגרים אל מותם בחזית הרוסית – המועמד הצעיר דבק בקנאות במסרים שהיו חשובים לו וסרב להתפתות לפרובוקציות של השלטון. שוב ושוב העלה לרשת סרטונים שבהם הוא צופה עם חברים בחומרי התעמולה של הממשלה וצוחק עליהם. לראשונה בחייו הפוליטיים, אורבן הצטייר בתור אדם מנותק שתהום הולכת ונפערת בינו לבין העם שאותו הוא מתיימר להנהיג.

לבסוף, מדיאר הוא אמנם איש ימין – בן למשפחה שמרנית מיוחסת שגדָל עם פוסטר של אורבן המעטר את קירות חדרו – אבל חשוב להבין שלציבור הבוחרים הוא הציג חזון פוליטי שונה ומנוגד לזה של גיבור נעוריו. סיסמת הבחירות שלו היתה "עכשיו או אף פעם", ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכו הוא הסביר להונגרים כי ניצבת בפניהם בחירה בין שתי דרכים הפוכות: אירופה או רוסיה; שגשוג כלכלי או שקיעה; ניקיון כפיים או שחיתות ושלטון מקורבים; תקשורת חופשית או מכונת תעמולה; חברה פתוחה או שיסוי ושנאה. במילים אחרות, על אף שצמח באותו בית גידול אידיאולוגי של אורבן, מדיאר בחר שלא לטשטש עמדות אלא דווקא לחדד הבדלים. כתוצאה מכך, הוא הצליח הן להלהיב הונגרים רבים והן להבהיר להם עד כמה גורליות הבחירות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בעשור האחרון ניסו מנהיגים רבים ברחבי העולם להביס משטרים פופוליסטיים ואנטי־דמוקרטיים. לעתים קרובות מדי – והדבר נכון באופן מיוחד לאופוזיציה הליברלית בישראל – מנהיגים אלה ניסו לעשות זאת תוך שהם משחקים על פי הכללים שקבעו יריביהם הפופוליסטים; כללים שמשרתים בראש ובראשונה את הפופוליסטים עצמם, כמובן. בישראל, הניצחון הגדול ביותר של נתניהו על האופוזיציה נובע מהעובדה שלרוב מנהיגיהּ יש מעין "ביבי קטן" בתוך הראש, שמכתיב עבורם מה מותר ומה אסור להם להגיד. זהו מנגנון הגנה שהם פיתחו במהלך השנים על מנת להתמודד עם קמפיין הדה־לגיטימציה שמנהלים נגדם נתניהו ושותפיו. לפני שהם פותחים את הפה, הם שואלים את עצמם קודם כל "מה נתניהו יגיד על זה?". 

זו הסיבה, למשל, שרבים מהם לא מעזים לבקר את ראש הממשלה בנושאים ביטחוניים, למרות הכישלונות הקולוסאליים שלו בחזית הזאת. יש להם מה לומר, יש להם אלטרנטיבות להציע – אבל האימה מפני האופן שבו יגיבו נתניהו ומכונת התעמולה שלו משתקים אותם וגורמים להם, פעם אחר פעם, לתמוך במדיניות ביטחונית מסוכנת וכושלת. התוצאה: כבר שנים שהאופוזיציה לא מסוגלת להעמיד לממשלה חלופה בנושא הפוליטי החשוב ביותר בישראל – ביטחון – ונגררת באופן תמידי אחר נתניהו, ששולט ביד רמה ובאופן כמעט בלעדי בסדר היום הלאומי.

הקמפיין המרשים של מדיאר, שהתנהל בתנאים תקשורתיים ואלקטורליים קשים בהרבה, מוכיח שאפשר גם לעשות את זה אחרת. חיסון האלקטורט מפני מניפולציות שלטוניות, ההצבעה על הקשר בין ריסוק הדמוקרטיה לבין מצוקות היומיום, האימוץ המחודש של סמלים לאומיים והצבת חזון הופכי ואופטימי – כל אלה הן דרכי פעולה שעשויות להיות רלוונטיות לאנטי־פופוליסטים בכל מדינה. כך שאף על פי שהונגריה וישראל שונות מאוד זו מזו – חברתית, מוסדית וגאופוליטית – לפוליטיקאים ישראלים יש עדיין הרבה מה ללמוד מהגישה העקרונית שפיתח ראש ממשלת הונגריה הנבחר. מדיאר סירב לאפשר לאורבן לקבוע על מה יהיו הבחירות, נטל מידיו את הכוח להגדיר מיהו פטריוט ומיהו בוגד, וצחק למכונת הרעל שלו בפרצוף. מעל לכל, הוא הבין כי מנהיגים פופוליסטים שואבים חלק ניכר מהכוח שלהם מהפחד שהם מצליחים לעורר בקרב מתחריהם וסרב להעניק ליריב שלו את היתרון העצום הזה.

על ד"ר יונתן לוי 

חוקר ב־London School of Economics ובמכון מולד. 

כתב אישום נגד השיטה, לא זיכוי שלה | דין ליבנה

הסיפור הגדול של הבחירות בהונגריה איננו רק שוויקטור אורבן הפסיד. הסיפור האמיתי הוא מה נדרש כדי שזה יקרה. ב־12 באפריל 2026 מפלגת טיסה בראשות פיטר מדיאר זכתה ב־141 מתוך 199 מושבים בפרלמנט ההונגרי, והביאה לסיום 16 שנות שלטון רצופות של אורבן ומפלגת פידס. זהו הישג דרמטי, היסטורי, אבל הוא לא מוכיח שהדמוקרטיה ההונגרית התאוששה; הוא מוכיח עד כמה המערכת שם עקומה, ועד כמה נדרש מועמד חריג כדי להביס שלטון שבנה לעצמו יתרון מובנה. אורבן הביס לאורך השנים קואליציות שונות של מתמודדים מולו – מקודמיו בשלטון ועד ל״קואליציה הדמוקרטית״. נראה שרק מי שהיה אאוטסיידר באופוזיציה, ובד בבד הוא תוצר של השיטה הקיימת – יכול היה לנצח.

פרשנים רבים תיארו את התוצאה כניצחון של רצון הבוחר. זו קריאה נוחה, אבל יש לסיפור זווית נוספת. משקיפים מטעם משרד הדמוקרטיה והזכויות החברתיות של הארגון הבין־מדינתי "הביטחון ושיתוף הפעולה באירופה", הגישו דוח מפורט, מיד לאחר הבחירות. בדוח נקבע כי הבחירות אמנם היו חופשיות, אך לא היו הוגנות ולא שוות. לדברי המחברים, מפלגת השלטון נהנתה מיתרונות מערכתיים, מהיטשטשות הגבול בין המדינה למפלגה, מהטיה תקשורתית ומליקויים בפיקוח על מימון הקמפיינים. בחלק מהדברים אפשר היה להיווכח אפילו בעין בלתי־מזוינת. השקפְתי על הבחירות בהונגריה, וכשנסעתי ברחובות או בחנתי את כלי התקשורת – לא מצאתי פרסומים לטובת מדיאר או טיסה. גם לא הצלחתי לאתר אף לא שלט בחירות רשמי אחד שלהם. לצופה מן הצד נדמה היה שהבחירות הן משחק בהשתתפות קבוצה אחת.

גם מבנה שיטת הבחירות מספר את אותו הסיפור. הפרלמנט ההונגרי מונה 199 מושבים: 106 נבחרים באופן אישי במחוזות בחירה בשיטת המנצח לוקח את הכול, ו־93 נבחרים כחלק מרשימת מועמדים ארצית, בדומה לשיטת הבחירות בישראל (כלומר, תחילה נבחרת רשימת מועמדים שמגישה מפלגה, והיא מקבלת מושבים באופן יחסי לקולות שבהם זכתה). על הנייר, זו שיטה ״מעורבת״ – ארצית ואזורית. בפועל, העיוותים בשיטת הבחירות הופכים אותה לבלתי־תחרותית כמעט. היא מושתתת על נוסחה שמתגמלת את המחנה הגדול, מעצימה ניצחונות במחוזות (ואף מפצה את המנצח במחוז, על כך שקיבל ״יותר מדי קולות״), ומקשה על ייצוג מאוזן של כוחות פוליטיים שונים. זו אינה מערכת שנבנתה כדי לשקף נאמנה את רצון הציבור; זו מערכת שמנסה לתרגם יתרון פוליטי מינימלי לשליטה מלאה בפרלמנט. וכך, למרות שטיסה קיבלה רק 53.18 אחוזים מהקולות, היא זכתה ב־141 מושבים בפרלמנט – כמעט 71 אחוזים מהמנדטים.  

העיוות הזה אינו תיאורטי. תוצריו מתגלמים באופן מעשי בתוצאות. מחקרים מראים ששינוי כללי הבחירות סמוך למועדן; שרטוט מחוזות בעייתי, שפוגע בשוויון הקולות של הבוחרים (שכן גודלם של המחוזות אינו אחיד) ומעניק יתרון מובנה למי מהמועמדים; ו״תיירות בוחרים״ (שבמסגרתה בוחרים נרשמים להצבעה במחוז לא להם על מנת להשיג השפעה גדולה יותר על התוצאה) – כל אלה, יש בהם כדי להפוך בחירות לבלתי־הוגנות. במקרה הנוכחי, הם יצרו מצב שבו לטיסה נדרש רוב של שלוש עד חמש נקודות האחוז ברמה הארצית כדי לנצח. וזהו לב העניין: בשיטה הוגנת, מי שזכה במרבית הקולות אמור לקבל סיכוי סביר למשול; בשיטה מעוותת, לא מספיק לקבל קול אחד יותר כדי להחליף שלטון – נדרש רוב מובהק.

כאן נכנסת לתמונה הגישה יוצאת הדופן שהביא מדיאר. הוא לא הפריח טענות שהשיטה מעוותת, או אף מושחתת – הוא ניצל אותה לצרכיו. מדיאר הגיע מתוך פידס, הוא מכיר מבפנים את מנגנוני הכוח של אורבן, ואת הידע הזה הטמיע במערכת הבחירות. כך למשל, מדיאר כמעט שלא נכח במעוזים הליברליים בבודפשט, שכן הקולות שם היו מובטחים לאופוזיציה. אבל במחוזות השמרניים, המוני בוחרים צעירים עשו איתו סלפי, וכך – גם המושבים של בודפשט הליברלית הובטחו לו, אבל חשוב מזה, גם המושבים של הפריפריה השמרנית, מעוזים היסטוריים של פידס. ההשקעה הזו ניכרת בתוצאות – במחוזות זכתה טיסה ב־96 מושבים, ופידס ב־10 בלבד. ברשימה הארצית, מנגד, נרשם כמעט שוויון: 45 מושבים לטיסה, ו־42 לפידס, למרות הפער האדיר בקולות – 927 אלף יותר קולות לרשימה הארצית של טיסה.

אלא שמדיאר לא רק ידע היכן לשחק אלא גם איך לפנות לבוחרים. במערכת הבחירות מדיאר דיבר בשפה שהאופוזיציה הישנה התקשתה לדבר: שמרנית, פטריוטית, לא מתנצלת. הוא תואר על ידי ארגונים חיצוניים שהשקיפו על הבחירות (כדוגמת משרד הדמוקרטיה והזכויות החברתיות של הארגון הבין־מדינתי לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה) כאלטרנטיבה לאורבן מבלי להיתפס כזר למחנה הלאומי־שמרני. הוא לא ניסה לשכנע את הונגריה להתנכר ללאומיותה; הוא ניסה להראות שאפשר להיות הונגרי, לאומי ושמרן – רק בלי אורבן. עיקר הקמפיין שלו התמקד בטענה שניתן לעשות כן ללא שחיתות אישית.

הקמפיין של מדיאר היה בנוי כמו מבצע צבאי. מפלגות אופוזיציה קטנות נסוגו כדי לא לפצל את הקול האנטי־אורבני, ומדיאר הפך למועמד המרכזי, כמעט היחיד, של מחנה השינוי. העיתונות הפוליטית האירופית תיארה כיצד מדיאר גייס רוב אידיאולוגי מגוון מאוד, אף שרבים מתומכיו כלל אינם מזדהים עם השקפת עולמו. במילים אחרות: כדי לנצח את אורבן, היה צריך למחוק כמעט כל פלורליזם אופוזיציוני ולהתלכד סביב אדם אחד.

לכן הניצחון של מדיאר איננו בגדר הוכחה שהשיטה ההונגרית מאפשרת תחרות פוליטית אמיתית, ואינו מעיד על אפשרות של תיקון עצמי. להפך. העובדה שהיה צורך במועמד־על, לשעבר איש המערכת, עם שפה לאומית, משמעת קמפיין חריגה ואיחוד כמעט כפוי של האופוזיציה, רק כדי להחליף שלטון מכהן – היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמסלול לא היה הוגן מלכתחילה. מערכת שוויונית לא מחייבת את האופוזיציה להפוך לצבא. מערכת הוגנת לא מענישה על פיצול טבעי של דעות כאילו היה פשע פוליטי.

גם עכשיו, אחרי הניצחון, הסיפור לא נגמר. מדיאר, כבר בנאום הניצחון שלו, לפני עשרות אלפי הונגרים מאושרים, דיבר על פירוק ״מכונת התעמולה״ של התקשורת הממלכתית, על תיקון מוסדות שהוטו במשך שנים לטובת אורבן ופידס, על החזרת האיזונים והבלמים, ועל מיגור השחיתות שפשתה במערכת ההונגרית. עצם העובדה שזהו סדר היום הדחוף של הממשלה הנכנסת מלמדת שהבעיה מעולם לא היתה רק זהות המנצח, אלא תנאי המשחק עצמם. להחליף שלטון זה חשוב. להחליף את המגרש – חשוב יותר.

וזה הלקח שצריך לקחת מהונגריה. דמוקרטיה איננה נמדדת רק בשאלה האם שליט יכול להפסיד אחרי 16 שנה. דמוקרטיה נמדדת בשוויון ההזדמנויות של המועמדים במסגרת התחרות על קולו של הבוחר; בכך שקולו של כל אזרח שווה; בשוק דעות מגוון; בשאלה האם הצדדים נכנסים לבחירות כשיש להם גישה הוגנת לתקשורת וחופש ביטוי פוליטי; האם יש הגבלה אמיתית של הוצאות הבחירות; והאם שיטת חלוקת המושבים הוגנת ולא מעניקה בונוס מובנה למחנה השלטון. מדיאר השתמש בשיטה נגד אורבן – וזו בדיוק הראיה לכך שאי אפשר להסתפק בהחלפת האנשים. חייבים שיטה שוויונית והוגנת. והמסר לישראל – מי שיוזם תיקוני חקיקה לשינוי שיטת הבחירות צריך לקחת בחשבון שהם עלולים ״להתהפך״ עליו.

על עו"ד דין ליבנה

חוקר בכיר במרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. כיהן במשך 13 שנים בתפקיד היועץ המשפטי לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת.

האזרחים הכריעו בנוגע לעתיד הגאופוליטי של המדינה | הדס אהרן 

פטר מדיאר ניהל במערכת הבחירות בהונגריה קמפיין מבריק, שהצליח לחבר עבור הבוחרים בין השחיתות השיטתית של משטר ויקטור אורבן לבין הבעיות המוחשיות של חיי היומיום, כמו קריסת המערכות הציבוריות דוגמת הבריאות והחינוך והזינוק הדרמטי ביוקר המחיה. אלא שלצד סוגיות הפנים, גם לשאלת ההשתייכות הבינלאומית היה תפקיד חשוב במערכת הבחירות הזו, אפילו שהנושא לא עמד במרכז השיח.

הבוחרים התבקשו למעשה להכריע בבחירות הללו באשר לאוריינטציה הגאופוליטית של הונגריה. הצבעה לאורבן פירושה היה הצבעה למחנה הא־ליברלי הבינלאומי, בעוד שהצבעה למדיאר הבטיחה התקרבות מחודשת לאיחוד האירופי ולמחנה הליברלי. את ההוכחה לכך סיפק מדיאר מיד אחרי שנבחר, כשהכריז על כוונתו להפוך על פיה את מדיניותה של הונגריה ולהצטרף מחדש לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ואף להסגיר את נתניהו לבית הדין במקרה שידרוך על אדמת המדינה.

עצם האפשרות לבחור בקלפי את ההשתייכות הבינלאומית היא עניין חריג מבחינה היסטורית. גם כאשר סוגיות בינלאומיות נוכחות בזירה הפוליטית, אזרחים אינם מתבקשים בדרך כלל להכריע ישירות בנוגע למערך הבריתות של מדינתם. אך אנו מצויים ברגע חריג שבו התפרקות הסדר הליברלי והתפוגגות ההסדרים שגובשו לאחר מלחמת העולם השנייה יצרו אי־ודאות גוברת בזירה הבינלאומית; וזו, בתורהּ, הפכה את שאלת ההשתייכות הבינלאומית לנושא פוליטי בוער. במדינות רבות במרכז אירופה ובמזרחהּ, כמו סלובניה, סלובקיה, רומניה, מולדובה וצ׳כיה, השאלה הזו אף הפכה לשסע הפוליטי המרכזי, כאשר התחרות הפוליטית מתנהלת בין פופוליסטים שמעדיפים קרבה לרוסיה של ולדימיר פוטין ומעוניינים להפסיק את הסיוע לאוקראינה, לבין ליברלים שמעוניינים להתקרב לאיחוד האירופי ולחזק את הסדרי הביטחון המשותפים.

ואולם, חרף הדרמטיוּת של הסוגיה – שעשויה לקבוע את העתיד הכלכלי של המדינה, את אופי הסחר שלה, את הסדרי הביטחון שלה, ובמקרים רבים גם להמיר עתיד של הדרה וסנקציות בפתיחוּת ובשגשוג – הדיון הציבורי על אודותיה לא מתנהל כמעט אף פעם כשיח עמוק על עתיד המדינה. הסיבה לכך קשורה, רוב הזמן, לשינוי שיצרו מנהיגים פופוליסטים באופן שבו מתנהלים יחסי החוץ. עבור פופוליסטים, מדיניות חוץ אינה מערכת של מוסדות ובריתות, אלא רשת של קשרים אישיים בין מנהיגים בעלי תפיסת עולם משותפת. על כן בחירה בפוליטיקאי פופוליסטי פירושה גם בחירה במעגל חבריו בזירה הבינלאומית – אלה שיספקו לו גיבוי מול מערכות המשפט והמוסדות בינלאומיים.

בהתאם, פופוליסטים רבים מציגים את הקשרים האלה כהישג. אורבן מרבה להציג את עצמו כמגן הריבונות ההונגרית – מי ששומר עליה מהתערבות של הפקידות האירופית, מהמלחמה באוקראינה, מנחשול של פליטים, ומערכים פלורליסטיים כמו זכויות להט״ב שעלולים לטמא את הזהות ההונגרית. מול כל האויבים האלה הוא מצליח לעמוד בזכות קשריו עם מנהיגים כמו פוטין ודונלד טראמפ שמחזקים את העצמאות ההונגרית מול אירופה. אצלנו, בנימין נתניהו מתהדר במשך שנים שהוא מנהיג "מליגה אחרת", כזה שמסתופף עם צמרת ההנהגה העולמית. אלא שהקשרים האישיים הללו, שמשרתים לא פעם באופן אישי את המנהיגים עצמם, באים על חשבון בריתות מוסדיות יציבות שהניבו תועלות מוחשיות לאזרחים. במקרה ההונגרי, אפשר לכמת במיליארדים רבים את הסכום שהאיחוד האירופי הפסיק להזרים למדינה בעקבות הפגיעה בשלטון החוק תחת אורבן, ושאבד לכלכלתה.

באופן כללי יותר, אף שהפוליטיקה הא־ליברלית מדברת בשפת הריבונות, היא יוצרת תלות גוברת במנהיגים לא־יציבים ובכוחות חיצוניים שמכרסמים ביכולת המדינה לשלוט בגורלה בעצמה. בנוסף, מנהיגים א־ליברליים כמו טראמפ מאמינים בכוחנות על חשבון נורמות בינלאומיות כגון שמירה על ריבונותן של מדינות עצמאיות. ההתעלמות מעקרון הריבונות ניכרה הן בהשתלטות על ונצואלה והן בשליטה הנוקשה של ממשל טראמפ על המדיניות של ישראל במזרח התיכון.

המקרה ההונגרי מעניין במיוחד משום שלשאלה הבינלאומית היה גם תפקיד נוסף. בעוד שאורבן הדגיש את קשריו הבינלאומיים וניהל קמפיין של הפחדה מפני כניסה של הונגריה למלחמה באוקראינה אילו ייבחר מנהיג שמקורב לאיחוד ולא לפוטין – מדיאר בחר להתמקד כמעט אך ורק בזירה הפנימית, בנושאים כמו תפקוד המוסדות, שחיתות ויוקר המחיה. בכך הוא הצליח להפוך את האסטרטגיה של אורבן על פיה. באיזה אופן? במשך שנים הציג אורבן את יריביו הליברלים כבוגדים וכגלובליסטים המשרתים אינטרסים זרים. מדיאר, לעומת זאת, נמנע כמעט לחלוטין מדיון ישיר בשאלת ההשתייכות הבינלאומית עד לשלביו המאוחרים של הקמפיין (אז מנהיגים זרים החלו להתערב בקמפיין לטובת אורבן, למגינת ליבם של ההונגרים). דווקא הימנעות זו אִפשרה לו למצב את אורבן כמעין גלובליסט בעצמו – מנהיג המרוכז בקשריו הבינלאומיים ובמעמדו האישי, על חשבון הטיפול בבעיות האזרחים.

המהלך הזה היה מתוחכם, אך הוא גם תלוי־הקשר. הוא התאפשר משום שמדיאר אינו מזוהה עם האליטה הליברלית הישנה; וכמי שצמח מתוך המערכת השלטונית של פידס, מפלגתו של אורבן, לא ניתן היה להציגו בנקל כשליח של אינטרסים זרים. במובן זה, העובדה שמדיאר הצליח להסיט את מוקד הדיון מן הגאופוליטיקה אל איכות הממשל, נטרלה את אחד מכלי הנשק הרטוריים המרכזיים של אורבן. הבחירות הפכו, במידה רבה, למשאל־עם על תפקוד השלטון, אף אם בסופו של דבר הן הכריעו, לפחות לעת עתה, גם את שאלת ההשתייכות הבינלאומית של הונגריה.

יש כאן לקח חשוב עבורנו. דווקא בישראל, שעצם קיומה תלוי באופן יומיומי ממש בבריתות שלה ובמשאבים שהן מספקות, שאלת ההשתייכות הבינלאומית כמעט שאינה חלק מן הדיון הפוליטי. בשנים האחרונות, ישראל כרכה את גורלה בגורלו של המחנה הא־ליברלי הבינלאומי. ההתרחקות מהאיחוד האירופי והבחירה להסתמך כמדיניות על וטו של ויקטור אורבן בהצבעות הנוגעות לישראל – ויתרה מכך, הבחירה לדבוק אך ורק בטראמפ, על חשבון אהדתה של המפלגה הדמוקרטית ואפילו אהדתו של הזרם המתחרה לטראמפ במפלגתו־שלו – הפכו את ישראל לשחקן פוליטי מובהק בזירה הבינלאומית.

ישראל נמצאת היום תחת איום כפול של סנקציות מהאיחוד האירופי והפסקת הסיוע האמריקאי, ושיעור התמיכה בה בקרב מצביעים אמריקאים צנח בחדות לאחרונה. ועם זאת, הבחירה הפוליטית המוצעת לבוחרים בארץ כמעט שאינה כוללת חלופה ברורה בסוגיה החשובה הזו. יאיר לפיד למשל הכריז ש"אין קואליציה ואין אופוזיציה, יש רק עם אחד" מיד עם הכניסה למלחמה באיראן, אף על פי שהיה ברור למן הרגע הראשון שצפויות לה השלכות קשות על מעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית. האיום הביטחוני משתיק אפוא את קול האופוזיציה בכל סוגיה בינלאומית שהיא, והתוצאה היא שלפחות כרגע ישראל שועטת קדימה עם גישה גאופוליטית קיצונית שאינה בת־קיימא וללא כל דיון על חישוב מסלול מחדש.

על ד"ר הדס אהרן

עמיתה בכירה במכון לחקר מדיניות חוץ בוושינגטון ועמיתה במכון מולד. 

האיחוד האירופי יצר את התנאים למהפך | מאיה שיאון צדקיהו

חלק מרכזי בניצחונם של פטר מדיאר ומפלגתו טיסה על ויקטור אורבן ופידס עובר דרך האיחוד האירופי, שאליו הצטרפה הונגריה ב־2004. האיחוד אמנם הגיב באיחור לנסיגה הדמוקרטית במדינה, אך בשנים האחרונות נקט בסדרת צעדים שבלמו את התקדמותו ובעיקר סיפקו להונגרים תמריצים לבחור שוב בדמוקרטיה.

האיחוד מושתת על ערכים ליברליים־דמוקרטיים – כגון דמוקרטיה, שוויון, שלטון החוק וזכויות אדם – והמדינות החברות בו מצופות לכבד ולקיים ערכים אלו. אלא שהכלים שהאיחוד עיצב למקרה שמדינה חברה תסטה ותפר את ערכיו התגלו כבעייתיים ובלתי־מספקים. האתגר שהציבה בפניו הונגריה היה חסר תקדים, ובתחילת הדרך בית הדין של האיחוד פסק לא אחת נגד צעדים שיזם אורבן, אשר פגעו בעצמאות מערכת המשפט, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית במדינה. הפסיקות הללו לא הצליחו אמנם לבלום את ההפיכה המשטרית של אורבן, אך האטו את התהליך, סימנו גבולות נורמטיביים ברורים, וחיזקו את ידי השחקנים הפנימיים שהדמוקרטיה היא נר לרגליהם.

במקביל, הפרלמנט האירופי הגביר את הלחץ הפוליטי. הוא קרא לפתוח ב־2018 בהליך לפי סעיף 7 באמנת האיחוד, המאפשר לשלול ממדינה המפירה את ערכי היסוד של האיחוד את זכות ההצבעה במועצה – הגוף שבו יושבים נציגי המדינות החברות. ואולם, "נשק יום הדין" הזה עורר התנגדויות לאורך קווי השסע הפוליטיים, מה שלא אפשר את הפעלתו, מאחר שדרושה לכך הסכמה פה אחד.

בעקבות זאת נחקק ב־2020 מנגנון נוסף, "מנגנון שלטון החוק", שקשר בין מתן כספים מתקציב האיחוד לעמידה בעקרונות שלטון החוק. שנתיים לאחר חקיקתו, הפרלמנט האירופי החריף את הטון כשקבע כי הונגריה איננה עוד דמוקרטיה מתפקדת אלא "משטר היברידי של אוטוקרטיה אלקטורלית", כלומר משטר שבו מתקיימות בחירות, אך הן אינן הוגנות והמוסדות הדמוקרטיים שבו נחלשים. בכך הגביר הפרלמנט את הלחץ על הנציבות האירופית להפעיל את המנגנון הכלכלי.

וכך אכן קרה. מוסדות האיחוד הקפיאו להונגריה תקציבי פיתוח בסך 17 מיליארד אירו, ומנעו מגופים בשליטת מקורבים לשלטון גישה לַתוכניות ארסמוס+ (חילופי סטודנטים וסגל) והורייזון (מענקי מחקר וחדשנות). לאחרונה, הנציבות טרם אישרה להונגריה הלוואה בהיקף דומה עבור רכש ביטחוני. הקפאות הכספים ננקטו בשל רמת השחיתות השלטונית הגבוהה במדינה והפניות הכספים למקורבים המזוהים עם השלטון, ובכך פוגעים בחופש האקדמי ומסתכנים בניהול לא תקין. התוצאה לא איחרה לבוא. לא היתה זו פגיעה חד־פעמית אלא שחיקה מתמשכת ומצטברת בהשקעה הציבורית, שהורגשה במיוחד בפריפריה, באקדמיה ובאליטות מקומיות, והובילה לאובדן של כאחוז תוצר בשנה.

חשוב להבין שהכספים לא הוחרמו, אלא הותנו. האיחוד קבע כי הם ישוחררו לאחר רפורמות להחזרת שלטון החוק ומאבק בשחיתות. בכך הוא יצר מנגנון לחץ מתמשך – לא רק סנקציות, אלא מערכת תמריצים. מדיאר תרגם מנגנון זה לשפה פוליטית. בקמפיין הבחירות הוא פחות הדגיש ערכים דמוקרטיים מופשטים כמו "דמוקרטיה", אלא הבטיח את מיגור השחיתות וחזרה לשלטון חוק, שיביאו להחזרת הכספים האירופיים ולשיפור רמת החיים. כך הפכה סוגיה נורמטיבית ומשטרית גם להבטחה כלכלית קונקרטית. כעת אחרי בחירתו, כדי לשחרר את הכספים, הנציבות מעמידה בפני הונגריה רשימת דרישות, כגון חיזוק עצמאות מערכת המשפט ומאבק בשחיתות. על פי כל הסימנים, מדיאר יפעל על מנת לעמוד בדרישות הללו.

האופן שבו התערב האיחוד בהונגריה רלוונטי במידה פחותה בהרבה לישראל. המעטפת המוסדית הנורמטיבית־משפטית סביב ישראל הרבה יותר דקה ורכה מזו של מדינה חברה באיחוד האירופי. ככל שישנה, היא מבוססת בעיקרה על נורמות, אינטרסים, הסכמי סחר ושיתופי פעולה, ללא מנגנוני אכיפה דומים. גם מנופי ההשפעה שונים: בהונגריה הופעל לחץ דרך תקציבים ממשלתיים; בישראל, מנופי ההשפעה של האיחוד הם בעיקר דרך סחר, רגולציה וגישה לתוכניות מחקר – כלומר בעיקר דרך הכלכלה הריאלית. לכן, לצד השפעה מסוימת דרך שיתופי הפעולה עם הממשלה, מרביתה מתווכת דרך השוק – משקיעים, חברות ודירוגי אשראי.

בתוך כך, האיחוד האירופי הוא השותף הכלכלי־אסטרטגי המרכזי של ישראל – דרך סחר, תעופה, ותוכניות כמו הורייזון. במובן זה, יש לאיחוד מנוף השפעה כלכלי משמעותי על ישראל. עם זאת, בשונה מהעבר, היחסים בינו לבין ישראל נשענים כיום פחות על זהות ערכית משותפת ויותר על אינטרסים ותועלת הדדית. אמנם בעבר ישראל נתפסה כחלק מהמחנה הדמוקרטי המערבי, ויחסיה עם אירופה הוגדרו כ־Like-minded, כפי שגם בנימין נתניהו אהב לחזור ולהדגיש בהקשרים הנוחים לו. אך בשנים האחרונות רכיב זה נשחק והקשרים נעשו פונקציונליים יותר וגאופוליטיים.

בעת המהפכה המשטרית, במחנה הליברלי בישראל התעוררו ציפיות לביקורת אירופית, בוודאי ברמה ההצהרתית. אולם האיחוד מוגבל ביכולתו לפעול כלפי מדינות שאינן חברות בו, קל וחומר כשהוא מתקשה לאכוף באופן מלא את ערכיו גם בתוך גבולותיו. לכך מצטרפים שיקולים מדיניים וכלכליים, המובילים להעדפת יציבות הקשרים על פני עימות.

עם זאת, סוד גלוי הוא שגם הפיכה משטרית היא גורם המערער את היציבות. לנסיגה דמוקרטית צפויה להיות השפעה כלכלית שלילית, בעיקר מצד הסקטור הפרטי: ירידת השקעות, ירידה בדירוג האשראי ובריחת חברות בינלאומיות. כלכלה דורשת ודאות, והשקעות דורשות אמון במערכת המשפט ובמערכות ציבוריות תקינות. בישראל, רוב ההשקעות מגיעות מארצות הברית, רק חלקן מאירופה, והיכולת לכוון אותן באמצעות יחסי חוץ, דיפלומטיה וסנקציות היא קטנה משמעותית מאשר בהונגריה. על כן השוק הוא "שומר הסף" של הדמוקרטיה הישראלית, אך בניגוד לאיחוד האירופי בהונגריה, הוא פועל בעקיפין וללא מנגנון ענישה ברור. השפעתו מתווכת דרך החלטות מבוזרות של משקיעים ושחקנים פרטיים, שאינן מלוות בהכרח באמירות נורמטיביות נחרצות, ולכן כוחן לעצב התנהגות פוליטית עלול להיות עמום.

למעשה, גם הלקח מהונגריה אינו שהאיחוד האירופי מציל דמוקרטיות, אבל הוא בהחלט מסוגל להשפיע על ידי ניווט התמריצים. בהונגריה, סטייה מערכים דמוקרטיים כרוכה במחיר כלכלי ברור; בישראל, המחיר אינו מורגש בטווח הקצר ואינו קשור למנגנון מוסדי־משפטי נורמטיבי .אבל, וזה אבל חשוב, בטווח הארוך, ירידה בהשקעות, בריחת חברות ושינויים בדירוג האשראי בהחלט צפויים לגבות מחיר ניכר, כפי שטענו גם בכירי הכלכלנים בישראל מיד כש"הושקה" ההפיכה בינואר 23'.

בהיעדר מסגרת מחייבת חיצונית, האחריות על שמירת הדמוקרטיה בישראל נותרת אפוא בעיקר פנימית. עם זאת, ניתן להשתמש ברשת הקשרים בין ישראל לבין האיחוד האירופי כדי ליצור תמריצים לדבקות בערכים הדמוקרטיים והליברליים ובעיקר כדי לשרטט תמונת חזון ותקווה. במסגרת תמונה זו, ישראל הדמוקרטית, הליברלית ושוחרת השלום, תוכל ליהנות מקרבה רבה יותר לאינטגרציה האירופית ובלבד שתבחר בחיזוק ובביצור הדמוקרטיה הליברלית. קל וחומר אם תאמץ את ערך השלום, שהאיחוד האירופי דוגל בו.

על ד"ר מאיה שיאון צדקיהו

מנהלת תוכנית יחסי ישראל־אירופה במכון מיתווים ומייסדת שותפה של DemoCrisis – Civic Action Network, ארגון שמטרתו לחבר בין ארגוני חברה אזרחית בישראל ובאירופה כדי ללמוד איך להיאבק בנסיגת דמוקרטיות ולשקמן.

מה יכול המחנה ללמוד? תגובה למאיה שיאון צדקיהו | דני גוטוויין

במאמר שמעליי, "האיחוד האירופי יצר את התנאים למהפך", מצננת ד"ר מאיה שיאון צדקיהו את ההשוואות הרווחות בין ניצחון מדיאר בהונגריה לאפשרויות העומדות בפני המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל. היא מדגישה, בצדק, כי בניגוד להונגריה, שבה הלחץ הכלכלי של האיחוד האירופי סייע לניצחון מתנגדי אורבן, הרי שבישראל "האחריות על שמירת הדמוקרטיה בישראל נותרת אפוא בעיקר פנימית".

הניתוח של שיאון צדקיהו מעלה את השאלה, כיצד יוכל המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל לממש את אחריותו הפנימית לשמירת הדמוקרטיה. כרגע, הנחותיו של מחנה זה מנוגדות לאלו שהובילו לניצחונו של מדיאר בהונגריה. מדיאר ניצח בזכות קמפיין ששכנע חלק מתומכי אורבן לחצות את הקווים המפלגתיים, בעוד מתנגדי נתניהו נאחזים בתירוץ הכוזב שלפיו מטעמי זהות עדתית או דתית לא ניתן לשנות את דפוסי ההצבעה של תומכי הימין, המוצגים כ"כת", ובוודאי שלא באמצעות מדיניות כלכלית־חברתית.

ואולם, דווקא הדמיון בין המשטרים שכוננו אורבן ונתניהו מזה, וההבדל בין ההתנהלות הפוליטית של מדיאר לזו של המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל מזה, עשויים לסמן את התשובה: התחליף ללחץ הכלכלי החיצוני של האיחוד האירופי על הונגריה, הוא מאבק לכינון מדינת רווחה בישראל.

ישנם קווי דמיון רבים בין הפופוליזם של נתניהו ואורבן. אחד מהם הוא שימוש באתנן כלכלי כדרך להבטחת שלטונם. נתניהו עושה זאת באמצעות מנגנונים המפצים את תומכיו על חיסול מדינת הרווחה, כמו המִגזור החרדי, ההתנחלות, העדפת ערים ליכודיות ומימון הגרעינים התורניים; אורבן עשה זאת על ידי יצירת מנגנון שחיתות, שהעניק את השליטה בכלכלה ההונגרית לנאמניו. הוא הבטיח כי המעמדות הנמוכים והפריפריה יצביעו למפלגתו באמצעות מנגנון קליינטליסטי – תלוי־נאמנות – של משרות, עסקים, עבודות ציבוריות ושירותים חברתיים, שחלחלו מרמת המחוז והעיר לרמת המשפחה והפרט.

ואמנם, מנגנון השחיתות והקליינטליזם שפיתח אורבן נשען במידה רבה על ניצול מענקי הפיתוח הנדיבים שהקצה האיחוד האירופי להונגריה. חשיבות מענקים אלו לביסוס משטרו של אורבן גברה ככל שתחת הנהגתו שקעה הונגריה במשבר כלכלי מתמשך. תלות זו חשפה גם את ההשפעה הפרדוקסלית של המענקים: הם שימרו את שלטונו הסמכותני של אורבן, אך החשש שלו מעצירתם, בלם את הקצנת משטרו לכדי דיקטטורה בסגנון פוטין.

בתגובה להתגברות השחיתות וערעור הדמוקרטיה הקפיא האיחוד האירופי בשנים האחרונות תקציבי פיתוח של כ־17 מיליארד אירו שיועדו להונגריה, מהלך שתרם לערעור בסיס התמיכה בשלטונו של אורבן (במאמרה שיאון צדקיהו פורשת את פרטיו). מדיאר ניצל זאת וקָשר בין שיקום הדמוקרטיה בהונגריה, כתנאי לחידוש הזרמת כספי האיחוד האירופי, לבין שיפור רמת החיים. שיפור פוטנציאלי זה היה בין הגורמים המרכזיים שעודדו את המעבר של תומכי אורבן למדיאר.

כלומר, בניגוד למחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל, מדיאר סבר ש"זו אכן הכלכלה", וכי האופוזיציה, הנעדרת כוח שלטוני, יכולה לנצח בחירות באמצעות הצגת תמונת עתיד כלכלית־חברתית חלופית, שגם תומכי המשטר יראו אותה כעדיפה מבחינתם וישנו בהתאם את הצבעתם.

האיחוד האירופי היה גורם מרכזי בעלייתו ובנפילתו של אורבן. בישראל לא קיים גורם חיצוני בעל השפעה דומה, קל וחומר לאור תמיכתו של טראמפ בנתניהו. מצד שני, כמו בהונגריה, מצב המלחמה הנמשך קלע רבים מהישראלים למשבר כלכלי־חברתי הולך ומחריף בשל גיוס המילואים, פינוי הצפון, קריסת עסקים, ההשבתה למעשה של מערכת החינוך, כנופיות רחוב, הקיצוצים בשירותים החברתיים ועוד.

משבר זה הוחרף עוד יותר על ידי ההפיכה המשטרית, בשל כינון שלטון המגזרים – הסקטוקרטיה – שבעטיה המשיכה הממשלה בתקצוב נדיב של המגזרים הנאמנים לה. סמל להקצאה מעוותת זו היא הפקרתה של קריית שמונה המופגזת, שהעזה לבחור בראש עיר בניגוד להמלצת נתניהו. המגזור והתקצוב לפי מפתח של נאמנות הדגישו דווקא את הפקרת כלל הישראלים, ביניהם רבים מתומכי הימין, והחריפו את המשבר.

לכן, בעוד המחנה הליברלי־דמוקרטי מכחיש את האפשרויות הפוליטיות הגלומות במשבר הכלכלי, דווקא הימין חושש ממנו ונערך להתמודד עמו כבר במהלך המלחמה. בעודו מחריף את המשבר דרך מדיניות התקציב, ניסה שר האוצר, סמוטריץ', להצטייר כמי שנאבק ביוקר המחיה באמצעות רפורמת החלב, וכמוהו עשה גם שר הכלכלה ניר ברקת באמצעות "הסל של ישראל". במקביל, יועצו הכלכלי של ראש הממשלה מקדם תוכנית לפיצוי נוטלי משכנתאות שנפגעו מעליית הריבית; הממשלה הקלה את נטל המס על מעמדות הביניים; סבסדה את מחירי החשמל והמים; והקפיאה את תשלום הארנונה.

ניצחון במאבק בהפיכה המשטרית בישראל כרוך בהתאמה של העקרון שניסח מדיאר בהונגריה: שימוש בפתרון למשבר הכלכלי־חברתי כאמצעי למאבק בשלטון הסמכותני, על ידי הדגשת הקשר בין משטר דמוקרטי וחופש אישי לרווחה כלכלית וביטחון חברתי. אימוץ "אחריות פנימית" בישראל, כתחליף ל"לחץ חיצוני" בהונגריה, כרוך בשינוי עצמי של המחנה הליברלי־דמוקרטי. עליו להשתחרר מן הקיבעון הנאו־ליברלי המנחה אותו, ולהרחיב את המושג "דמוקרטיה" מן התחום החוקתי־משפטי לתחום הכלכלי־חברתי. כך הוא יוכל להציג מקבילה ישראלית להשתלבות חוזרת של הונגריה באיחוד האירופי כתנאי לקבלת המענקים. מקבילה כזו היא מדינת רווחה אוניברסלית כחלק ממדינית סוציאל־דמוקרטית מרחיבה.

כך, השירותים האוניברסליים של מדינת רווחה שומטים את הקרקע מן התצורה הישראלית של הקליינטליזם – קרי, המגזור והנאמנות. כך, מייתרת מדינת הרווחה את הדיכוי הפנימי הכרוך בתלות במנגנוני הפיצוי – מבני ברק ועד קריית שמונה, מהעסקנים החרדים ועד "שיטת הרמזור" – המבטיחים את שלטונו הממושך של הימין. כך, הופכת "הדמוקרטיה" מעקרון מופשט, המשרת את המעמדות המבוססים, לאמצעי לשחרור עצמי של המעמדות המוחלשים. וכך, נוצר פתח לקואליציה בין־מעמדית, שתיאבק בהפיכה המשטרית ותשקם את הדמוקרטיה.

הלקח העיקרי שהפיק המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל מניצחונו של מדיאר היה הצורך בקואליציה רחבה וממושמעת. זה אכן היה אחד המפתחות לניצחון. אך מפתח זה נשען על היגיון כלכלי־חברתי הקושר בין רווחה לדמוקרטיה, שהסירוב לקבלו הוא בלב ההגדרה העצמית של המחנה הליברלי־דמוקרטי. נראה אפוא, כי לפני שיוכל לשנות את המשטר בישראל, יהיה על המחנה הליברלי־דמוקרטי לשנות את עצמו ולהפוך לסוציאל־דמוקרטי.

על פרופ' דני גוטוויין

היסטוריון ופעיל חברתי.