ועדת הבחירות המרכזית היא הלב הפועם של הדמוקרטיה. אסור שתהפוך למטרה

שלהי סתיו 2026. הקלפיות נסגרו, הקולות נספרו. אבל בימים הבודדים שבין הבחירות לבין פרסום התוצאות הרשמיות, אחרי ספירת הדיפלומטים והאסירים והימאים, מתנהל ברשתות החברתיות קמפיין דה־לגיטימציה סוער בנוגע לתוצאות המסתמנות. בד בבד, ועדת הבחירות המרכזית מתכנסת במליאה חגיגית במשכן הכנסת כדי לאשר את תוצאות הבחירות לכנסת ה־26. אלא שנציגי מפלגות הקואליציה, שהן הרוב במליאת הוועדה, מסרבים לאשר את התוצאות. אחת מנציגות הקואליציה בוועדת הבחירות טוענת כי "אי־סדרים חמורים" אירעו בספירת הקולות וכי "אי אפשר לאשר תוצאות מזויפות". מנגד, נציגי האופוזיציה מסבירים בתוקף כי הטענות משוללות בסיס ושזו "מתקפה חסרת תקדים על ההליך הדמוקרטי". מיד אחרי מליאת הוועדה, מאות אלפי אזרחים יוצאים לרחובות – חלקם חוגגים את הניצחון, חלקם מסרבים להכיר בתוצאות בטענה כי הבחירות לא היו הוגנות. ישראל שוקעת למשבר דמוקרטי חסר תקדים.

התרחיש הזה בדיוני, אך הוא מבוסס במידת־מה על סיפור אמיתי. לאחר בחירות מרץ 2020 (הכנסת ה־23), חלק מנציגי המפלגות נמנעו מלחתום על פרוטוקול אישור תוצאות הבחירות בטענה לליקויים שונים. לבסוף אושרו תוצאות הבחירות, אבל לא פה אחד. בשעתו, האירוע עבר בשקט יחסי ולא הפך לכותרת, ובכל מקרה, סביר להניח שתוצאות הבחירות היו מתפרסמות גם ללא האישור הרשמי של מליאת הוועדה. אבל מדובר בתקדים מדאיג: מקרה שבו האופי הפוליטי המובנה של הוועדה מתנגש עם תפקידהּ הרשמי – ניהול בחירות הוגנות, שוות וחופשיות ללא הטיה וללא זיקה מפלגתית.

לשיחה עם ד"ר דנה בלאנדר בפודקאסט של תלם

ואכן, בעת האחרונה מופיעים יותר ויותר סימנים מדאיגים לפגיעה אפשרית במעמדה העצמאי של ועדת הבחירות המרכזית ובמקצועיותה. בחודש שעבר הוגשה עתירה של הליכוד נגד מינויה של היועצת המשפטית של ועדת הבחירות המרכזית, בטענה כי נפל פגם בהליך המינוי וכי אין למועמדת שנבחרה ידע וניסיון בדינֵי בחירות. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, סגן נשיא בית המשפט העליון נעם סולברג, דחה את טענות הליכוד מכול וכול. דוגמה נוספת לניסיון לכרסם בעבודת הוועדה מתגלמת בעובדה שדווקא השנה, בשנת בחירות, התקציב שאושר לה היה נמוך מזה שביקשה. בדיון הסוער בוועדת הכספים הועלו טענות מצד האופוזיציה ולפיהן אישור התקציב המוקטן נועד לפגוע בתפקודה העצמאי של הוועדה.

להתפתחויות האחרונות יש להוסיף ניסיונות חקיקה מהשנים האחרונות שנועדו במודע להגביר את הפוליטיזציה של הוועדה ולפגוע בתפקודה המקצועי, כמו גם להצר את הזכות להיבחר. כך למשל, הצעת חוק פרטית של ח"כ אופיר כץ (ליכוד), שעברה בקריאה טרומית, אך לא מעבר לכך, בשלהי 2024, מנסה להצר את צעדיהן של מפלגות ערביות על ידי הרחבת עילות הפסילה של מפלגות ושל מועמדים – סמכות הנתונה בידי מליאת ועדת הבחירות הפוליטית; ובד בבד לבטל את הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה הפוליטית בענייני פסילה. לצד זאת, יוזמות חקיקה פרסונליות מהעת האחרונה מנסות למנוע ממתמודדים מסוימים להתמודד, כמו למשל "חוק בנט" שנועד לחייב ראשי מפלגות בעבר לפרוע חובות בטרם יוכלו להתמודד במפלגה חדשה, ושבפועל ניסה למנוע מנפתלי בנט לרוץ בבחירות 2026 (מדובר בהצעה שהונחה על שולחן הכנסת וטרם עלתה להצבעה). הצעות אלה אמנם לא התקדמו נכון להיום,  אבל בשורה התחתונה אנו עדים למאמץ משולב שנועד לאפשר לקואליציה לצמצם את זכותם של יריביה הפוליטיים להיבחר, באמצעות שינוי כללי המשחק ובאמצעות טענות לפוליטיזציה של הכרעות ועדת הבחירות המרכזית.

בנוסף, אתגרי המהפכה הדיגיטלית ועידן הבינה המלאכותית מציבים את ועדת הבחירות המרכזית ואת העומד בראשה בפני סיטואציות חסרות תקדים, כאשר הכלים הנתונים בידיה והחקיקה הקיימת אינם מספקים מענה הולם להתמודדות עמם. זמן התגובה של יו"ר הוועדה לאירועים הקשורים בתעמולת הבחירות והאפקטיביות של החלטותיו מאותגרים בעידן הדיגיטלי באופן מיוחד. לשם המחשה, עוד בטרם נפתחה רשמית מערכת הבחירות, נדרש יו"ר הוועדה להכריע בעתירה שעסקה בתמונה אשר עובּדה באמצעות בינה מלאכותית ושהופצה על ידי הליכוד, לאחר הסיכום על הקמת רשימה משותפת של המפלגות הערביות. בתמונה "שולבו" דמויותיהם של בנט ושל יאיר לפיד לצד מנהיגי המפלגות הערביות. בהיעדר איסור על שימוש בתוצרים כאלה בתעמולת בחירות, או חובה לסמן כי מדובר במניפולציה מבוססת בינה מלאכותית; וכתוצאה ממשך הזמן שנדרש להכרעה בעתירה – התערבותו של יו"ר הוועדה היתה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. התמונה הופצה ב־22 בינואר, ואילו העתירה התקבלה רק ב־12 בפברואר; עד שניתן צו מניעה, כבר לא נותר לו ערך ממשי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כל האתגרים הללו מתרחשים בעידן של נסיגה דמוקרטית ושל גל פופוליסטי. בין מאפייניהם הבולטים נמנים אובדן האמון במוסדות ובתהליכים דמוקרטיים, ומתקפות על גורמים שיפוטיים ומקצועיים – אותם הגורמים בדיוק שנועדו להבטיח כי ועדת הבחירות המרכזית תוכל להגן על טוהר הבחירות ולנהל את הבחירות באופן מקצועי, נטול פניות והוגן. לבסוף, האיומים על סמכותה של ועדת הבחירות ועל עצמאותה מתלבשים על נקודות תורפה מבניות בהרכבה, בתפקידיה ובמעמדה, אשר יידונו כאן בהרחבה. המסקנה המתבקשת היא שבמציאות הנוכחית, היכולת לקיים בחירות הוגנות בישראל – יכולת שוועדת הבחירות המרכזית ממלאת בה תפקיד קריטי – עומדת בפני אתגר חסר תקדים.

ועדת הבחירות המקצועית – "מערכת העצבים"

בישראל, ועדת הבחירות המרכזית היא הגוף האחראי לארגון ולניהול הבחירות מאז קום המדינה. זהו גוף תלת־ראשי המורכב ממטה מקצועי, ממליאה פוליטית, ומיו"ר ועדת הבחירות – שופט של בית המשפט העליון. הרכבהּ אמור לשקף – ובה־בעת להבטיח – שילוב של מקצועיות, פוליטיקה וממלכתיות, בהתאמה. לקראת הבחירות מוקמות גם 19 ועדות אזוריות המורכבות מתמהיל דומה לזה של הוועדה המרכזית.

המטה המקצועי הוא "מערכת העצבים" של תהליך הבחירות. הוא מורכב ממנגנון מצומצם יחסית של עובדים קבועים במעמד של עובדי מדינה, שנדרש בחוק כי לא תהיה להם זיקה פוליטית, ומאלפי עובדים זמניים המגויסים לתקופת הבחירות (מזכירי ועדות קלפי, אנשי מטה בוועדות האזוריות, מפקחי טוהר בחירות). מטה זה אמון בפועל על ביצוע הלוגיסטיקה האדירה הנדרשת לניהול הבחירות: הכשרת קלפיות בפריסה ארצית, מינוי והדרכת עשרות אלפי עובדים זמניים ליום הבחירות, הפקת חומרי הצבעה, קליטת תוצאות מכל הקלפיות, ספירת הקולות מקלפיות מיוחדות ("המעטפות הכפולות"), פיקוח על תקינות הבחירות, חישוב תוצאות הבחירות ופרסומן. כל זאת תחת לחץ זמן קיצוני ותחת עיניהם הפקוחות של התקשורת ושל הציבור.

במערכות הבחירות האחרונות התגלעו לא פעם מתחים בין המטה המקצועי לבין נציגי המפלגות במליאה הפוליטית של הוועדה. משבר כזה נסב, למשל, סביב ספירת "המעטפות הכפולות" בבחירות לכנסת ה־25, בנובמבר 2022. המעטפות הכפולות מכילות קולות של מצביעים שהצביעו בקלפיות מיוחדות שלא לפי כתובתם, בשל סיבות שונות (חיילים, אסירים, נציגים דיפלומטיים, מאושפזים בבתי חולים, קלפיות נגישות). בשונה משאר הקולות, שספירתן נעשית בקלפיות עצמן, המעטפות הכפולות נספרות בחדרי ועדת הבחירות הממוקמים במשכן הכנסת. בעבר היו המעטפות הכפולות שיעור זניח מכלל קולות המצביעים, אולם שיעור המצביעים בהן עולה בהדרגה, ובבחירות ב־2022 הם היוו כמעט עשרה אחוזים מכלל המצביעים (כחצי מיליון קולות). נציגי הליכוד טענו אז בוועדת הבחירות כי נמנעה מהם גישה לאזור שבו התנהלה ספירת הקולות באופן שמגביל את יכולתם "לפקח", אף על פי שהדבר נעשה במכוון על ידי מטה הוועדה, מטעמי השמירה על הסדר. תקריות כאלה, ואף חמורות יותר, עלולות להתרחש גם בעת ספירת הקולות במעטפות הכפולות בבחירות הבאות.

מאז הבחירות לכנסת ה־22 (ספטמבר 2019) החל לפעול תחת ועדת הבחירות המרכזית מערך לפיקוח על טוהר הבחירות. מפקחי טוהר הבחירות, שהם עובדי ועדת הבחירות המרכזית ומגויסים לקראת יום הבחירות (כ־13,000 עבדו בבחירות האחרונות), מוצבים בקלפיות המוגדרות "רגישות" ומצוידים בסמכויות מיוחדות (כמו סמכות לתעד באמצעות מצלמות גוף אירועים חריגים), על מנת למנוע אי־סדרים ופגיעה בטוהר הבחירות. היחידה הוקמה בין השאר כלקח מהבחירות לכנסת ה־21, שבהן פעילי הליכוד הציבו מצלמות בקלפיות ביישובים ערביים בניגוד לחוק. ניסיון מאוחר יותר להסדיר בחקיקה את השימוש במצלמות לא צלח, בשל הפגיעה בפרטיות ובחשאיות הבחירות, ועל הרקע הזה נקבע כי סמכות התיעוד בקלפי תישמר בידי גורם מוסדי בלבד – מפקחי טוהר הבחירות.

המליאה הפוליטית – החתול שומר על השמנת

ועדת הבחירות המרכזית (המליאה הפוליטית) מורכבת מכ־30 נציגים בהתאם להרכב המפלגות בכנסת היוצאת. החוק קובע כי סיעה תזכה בנציג אחד על כל ארבעה חברי כנסת (סיעות הקטנות מארבעה מושבים זוכות גם הן בנציג אחד), ופירוש הדבר הוא שמליאת הוועדה היא למעשה תמונת־מראה של המפה הפוליטית ערב הבחירות, שבה לקואליציה היוצאת יש רוב אוטומטי במליאת ועדת הבחירות.

ההיגיון הניצב בבסיס עקרון "המפתח המפלגתי" הוא יצירת ייצוגיות שתאפשר הגעה להסכמות בין מפלגות בנוגע לבחירות, תוך הגנה על הגוף מפני התערבות של הרשות המבצעת. בהתאם לכך, נאסר על שרים וסגני שרים להיות חברים בוועדה, אך הוּתרה כהונתם של חברי כנסת. את ההסדר הזה, שבמסגרתו הוועדה הפכה למעין "כנסת זוטא", ניתן היה להצדיק בשנותיה הראשונות של המדינה, אז היה מאגר מצומצם בלבד של אנשים שהיו בקיאים בהִלכות בחירות – רובם ח"כים. אולם ברבות השנים הוא הפך לחטוטרת על גבה של הוועדה, ואין לו אח ורע בגופי ניהול בחירות מקבילים בעולם המפותח. שכן, מאחר שההרכב משקף את כוחן היחסי של המפלגות, הוא מהווה למעשה מנגנון שליטה והשפעה נוסף של הקואליציה, המשמר את כוחו של השלטון הקיים.

מליאת ועדת הבחירות מוקמת בתוך 60 יום מהיבחרה של כנסת חדשה, ומכהנת עד לבחירות לכנסת הבאה. ועדת הבחירות לכנסת ה־26 מונה 31 חברים: 18 מנציגי הוועדה מזוהים עם הקואליציה ו־13 נציגי סיעות האופוזיציה. כמעט שליש מחברי מליאת הוועדה הם חברי כנסת מכהנים (תשעה מתוך 31), והאחרים הם פעילים מפלגתיים, לאו דווקא בעלי הכשרה או ידע בדינֵי בחירות, שכן אין דרישות סף למכהנים במליאת ועדת הבחירות המרכזית.

העובדה שחברי כנסת מכהנים ופעילים מפלגתיים הם אלה שקובעים את כללי המשחק של הבחירות משולה למקרה שבו קבוצת כדורגל היתה יכולה להחליט לגבי הרכב הקבוצה היריבה. חברי המליאה הפוליטית יכולים לקבוע, לדוגמה, היכן לפרוס קלפיות: הם עשויים להחליט לפרוס רק מעטות מהן באזורים שבהם שיעור ההצבעה למפלגותיהם נמוך, או באזורים של מיעוטים. האינטרסים האישיים והמפלגתיים עלולים להשפיע כך, במכוון או שלא במכוון, על החלטות מקצועיות.

הרכבה הפוליטי של הוועדה הפך לרועץ בפרט לאחר שהוקנתה לוועדה סמכות מכוח סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, לפסול רשימות, אם נמצאה הוכחה משכנעת שמטרותיהן או מעשיהן שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או שהן מסיתות לגזענות, או תומכות במאבק מזוין של ארגון טרור נגד המדינה. בהמשך ניתנה לוועדה גם הסמכות לפסול מועמדים מהתמודדות בבחירות, הפעם בהליך דו־שלבי הדורש אישור בית המשפט העליון.

מדובר בסמכות חריגה ביותר שהתגבשה במקור כנגזרת של תפיסת הדמוקרטיה המתגוננת מפני כוחות אנטי־דמוקרטיים. אך בישראל, כפי שעולה ממחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, העילות רחבות מאוד, ויותר מכך – כפי שעולה ממחקר אחר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שבה הסמכות לפסול רשימות ומועמדים מופקדת בידי גוף פוליטי (מליאת הוועדה). כתוצאה מכך, הסמכות הזאת הופכת מקור לניגודי עניינים וכן לכלי להשגת הישגים אלקטורליים. כך למשל, פסילת מפלגות מיעוטים ללא עילה מתאימה, בידיעה שבית המשפט העליון יפסול את הפסילה, עשויה לזכות את הפוסלים במליאה ברווח כפול – תמיכה אלקטורלית גם מצד מי שמתנגד לייצוג מיעוטים וגם מצד מבקרי בית המשפט.

ניתוח מקרֵי העבר של פסילת מועמדים מלמד על דפוס ברור של פגיעה בייצוג מיעוטים. עד היום, רוב יוזמות הפסילה נגעו לרשימות ערביות או למועמדים ערבים, בעוד הוועדה נמנעה לרוב מפסילה של רשימות ומועמדים יהודיים קיצוניים גזעניים.

הפסילה במליאה איננה סוף פסוק, כידוע, שכן בעקבותיה מובא העניין לפתחו של בית המשפט העליון. מאז 2003, דחה העליון את כל 13 החלטות הפסילה של הוועדה – 11 מתוכן היו של מועמדים ערבים או של רשימות ערביות. מנגד, בית המשפט נאלץ לפסול מועמדים גזענים קיצוניים שלא נפסלו על ידי הוועדה: בבחירות לכנסת ה־21 פסל את מועמדותו של מיכאל בן ארי, ובבחירות לכנסת ה־22 נפסלה מועמדותם של ברוך מרזל ובן ציון (בנצי) גופשטיין, אם כי בית המשפט אישר אז את אי־הפסילה של בן גביר ושל הרשימה "עוצמה יהודית".

המסקנה ברורה: בלא שכבת ההגנה שמעניק בית המשפט העליון, הפגיעה בייצוג מיעוטים ולחלופין מתן ההיתר לגזענות היו עלולים לערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ולעוות כליל את תמונת ההצבעה. במילים אחרות, הוועדה משמשת כיום ככלי פוליטי בידי הרוב בכנסת נגד המיעוט, ולא כגוף מאזן ובלתי־תלוי כפי שגוף מנהל בחירות צריך להיות.

יו"ר הוועדה – מסמל הממלכתיות ל"סדין אדום"

כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית משמש כאמור שופט בית המשפט העליון. לרוב מדובר במשנה לנשיא בית המשפט העליון – השני בוותק לפי שיטת הסניוריטי. כך גם כיום, כאשר כיושב ראש הוועדה מכהן כאמור השופט סולברג. הוא וארבעת סגניו, נציגי הסיעות הגדולות בכנסת היוצאת, מהווים את נשיאות הוועדה.

יו"ר הוועדה אחראי על אישור מועמדוּת לכנסת בהתאם לתנאֵי החוק (למשל, עמידה בחוקי תקופת הצינון הנדרשת לבעלי תפקידים בכירים), על פסילת מועמד בשל עבירה שיש עמה קלון, ועל הקביעה מהו "גוף פעיל" בבחירות לפי התיקון לחוק מימון מפלגות (חוק 15-V) וההגבלות החלות על פעילותו כתוצאה מכך.

אחד מתפקידיו החשובים של יו"ר הוועדה הוא דיון בעתירות לפי חוק דרכי תעמולה והוצאת צווי מניעה בהתאם (למעשה, רוב העתירות המוגשות אליו הן בהקשר הזה). הקושי הוא שהחוק מנוסח באופן ארכאי ואינו מותאם לעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית – עובדה המקשה על התמודדות עם אתגרי הפצת ידיעות כזב ונרטיבים שקריים; יצירת תמונות וסרטונים באמצעות טכנולוגיות דיפ־פייק, כמו במקרה של תמונת בנט ולפיד עם מנהיגי המפלגות הערביות; ניהול תעמולה מטורגטת באופן הפוגע בפרטיות הבוחרים; ואיומים נוספים.

יו"ר הוועדה משמש גם כתובת לפניות דחופות ביום הבחירות, במקרים כמו מניעה לא־חוקית של מצביעים מלהצביע, תעמולה אסורה בקלפי, חשד לזיופים ושימוש במצלמות בקלפיות. בכך הוא משמש בזמן אמת כבלם אחרון, אולם יכולתו להבטיח התנהלות תקינה הינה מוגבלת, וזאת בשל הפער בין סמכותו הפורמלית לבין יכולת האכיפה בפועל, קל וחומר כאשר הגינותו של הגוף הנוסף שאמור להבטיח התנהלות תקינה – המשטרה – עלולה להיות מוטלת בספק.

העמדת שופט עליון בראש הוועדה נועדה להעניק לה ממד של ממלכתיות, מקצועיות ומשקל־נגד להטיה הפוליטית הטבועה בהרכבה של מליאת הוועדה. עם זאת, בעידן של נסיגה דמוקרטית בישראל ושל מתקפה חזיתית בוטה על הרשות השופטת, מעל לראשו של יו"ר ועדת הבחירות מרחפת אותה עננת דה־לגיטימציה שממנה סובלים כבר היום בית המשפט העליון ונשיאו. אם נקיש ממסע הדה־לגיטימציה המתנהל נגד מוסד ועדת החקירה הממלכתית, בטענה כביכול שנשיא בית המשפט העליון הוא שקובע את הרכבה ושעומד בראשה שופט, אזי גם מעמדו של יו"ר ועדת הבחירות נתון תחת איום, הן מתוך מליאת ועדת הבחירות עצמה והן מצד מגדפי בית המשפט העליון. התוצאה הפרדוקסלית היא שהדמות אשר אמורה להגן על כללי המשחק, מוצגת כיום מטעמים אינטרסנטיים כחלק מהאיום עליהם.

בחירות בעידן של נסיגה דמוקרטית

ועדת הבחירות המרכזית היא גוף ניהול בחירות (Electoral Management Body) החיוני לתפקודו הדמוקרטי של משטר. כדי שבחירות יהוו משענת ללגיטימציה של השלטון, הן חייבות להתנהל על ידי גוף עצמאי ומקצועי שחף משיקולים פוליטיים צרים, ושזוכה לאמון הציבור מכל קצוות הקשת הפוליטית. ואכן, הדגם הנפוץ בעולם הדמוקרטי של גוף מנהל בחירות הוא של גוף מקצועי, עצמאי ונטול זיקה פוליטית – זאת על מנת להבטיח התנהלות ללא משוא פנים וללא חשש מהטיות ומלחצים פוליטיים, אשר תבטיח בתורה את אמון הציבור בתהליך הבחירות ובתוצאותיהן.

בדרך כלל מונה הגוף אנשי מקצוע מומחים (משפטנים, שופטים בדימוס, עובדי ציבור מנוסים) אשר תפקידם לנהל את הבחירות באופן נייטרלי, והם אינם בעלי זיקה פוליטית, לא כל שכן מזוהים עם מפלגות. במדינות אחרות, בעיקר אלו שנהנות משירות ציבורי אמין ואיכותי כמו נורבגיה ושבדיה, הבחירות מנוהלות בידי זרוע של הרשות המבצעת (משרד הפנים או הרשויות המקומיות), תחת סטנדרטים מקצועיים ברורים, ולעתים עם ועדת פיקוח חיצונית שמורכבת משופטים. יש גם מודלים "מעורבים" שבהם קיים גוף מנהל מקצועי ולצדו גוף פוליטי־פרלמנטרי מלווה או מייעץ. אך גם במקרים הללו, הפוליטיקאים ונציגי המפלגות, בשונה מישראל, לא מקבלים החלטות אלא רק מלווים ומייעצים.

על הרקע הזה, בולט כיצד הרכב ועדת הבחירות המרכזית בישראל וסמכויותיה שונים בתכלית מן המודל של "רשות בחירות בלתי־תלויה" שנפוץ בעולם. ישראל היא המדינה היחידה שמשולבת בה ועדת בחירות פוליטית, ויתרה מכך, שבה יש לוועדה הפוליטית סמכות לפסול רשימות ומועמדים. במדינות אחרות שבהן יש לוועדת הבחירות סמכות לפסול מועמדים (למשל בדרום אפריקה) מדובר בוועדה מקצועית בלתי־תלויה ולא בוועדה פוליטית, או שיש לחלופין גוף אחר (למשל, בית המשפט החוקתי בגרמניה) שהוא בעל הסמכות לפסול רשימות ומועמדים.

חשיבותו של גוף ניהול הבחירות – וביחס ישר לכך גם רמת האיום עליו – מתחזקות עוד יותר בעידן של נסיגה דמוקרטית, דהיינו, במצב של שחיקה עקבית והדרגתית במוסדות ובנורמות הדמוקרטיות. הביטוי הבולט ביותר לנסיגה הדמוקרטית בהקשר שבו אנו דנים כאן, הוא ההשתלטות של הרשות המבצעת על גופי ניהול הבחירות. היא עושה זאת באמצעות מגוון צעדים: שינוי הרכב הגוף המנהל את הבחירות (כפי שנעשה בפולין), שינוי חוקי הבחירות באופן שמיטיב עם הממשל המכהן (כפי שהיה בהונגריה), וערעור האמון בתוצאות הבחירות (כפי שאירע בארצות הברית ב־2020, מה שהוביל לאירועי גבעת הקפיטול). תופעות אלה, שהיו בעבר נחלתן של מדינות לא־דמוקרטיות, הפכו לחזון נפרץ גם בדמוקרטיות הליברליות.

החוסן הדמוקרטי תלוי אפוא במידה רבה במידת המקצועיות והלגיטימיות של גופי ניהול הבחירות – אותם גופים שבשל הנסיגה הדמוקרטית, נמצאים תחת מתקפה. לעתים היא ישירה (שינוי הרכב, צמצום סמכויות, הגברת תלות פוליטית, החלשת עצמאותם התקציבית), ולעתים תודעתית (הפצת טענות כזב על "זיוף" שמכרסמות באמון הציבור). כך או כך, העולם הדמוקרטי מגלה מחדש שכללי המשחק ההוגנים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם.

בחירות 2026 – היום שלפני והיום שאחרי

חשוב להדגיש: למרות כל האמור לעיל, מערכות הבחירות בישראל בניהולה של ועדת הבחירות המרכזית מעולם לא הוכתמו בהאשמות משמעותיות של זיופים או של גניבת בחירות, למעט טענות שוליות יחסית. גם תוצאות הבחירות בישראל תמיד התקבלו בסופו של יום על ידי כל המפלגות, והעברת השלטון נעשתה בצורה מסודרת. הישג זה ראוי לציון, אלא שהשאלה היא האם המסורת הזו תימשך גם נוכח תנאי הקיטוב הקיצוניים העכשוויים במערכת הפוליטית, והדה־לגיטימציה למוסדות מקצועיים בכלל ולמוסדות שבראשם עומד שופט עליון בפרט, ביניהם כאמור ועדת הבחירות המרכזית. השילוב בין כל זה לבין אתגרי הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית רק מחריף את האיום.

בחירות 2026 מציבות אפוא את מדינת ישראל בצומת קריטי. עבודת ועדת הבחירות המרכזית, שנעשתה בדרך כלל מאחורי הקלעים, עלולה להפוך לחזית הבאה של המחלוקת. קל וחומר כאשר המודל הנוכחי שלה סובל מליקויים מהותיים – זיקה פוליטית, ניגוד עניינים אינהרנטי, הטיה של יחסי הכוחות בהתאם לרוב הקואליציוני, ופוטנציאל להתנגשות בין המקצועי, הממלכתי והפוליטי – שעלולים להיות מנוצלים לרעה. עד היום, למזלה של הדמוקרטיה הישראלית, לא נעשה ניצול ציני ממשי של הליקויים הללו – כנראה שמשום שפוליטיקאים ונציגי המפלגות בוועדת הבחירות העדיפו לקיים ארשת של שמירה על האינטרס הציבורי הרחב, או שרחשו כבוד אמיתי לשלטון החוק, למקצועיות ולהכרעות של הרשות השופטת. אולם אין כל ערובה שהדבר יימשך.

עוד בטרם החלה מערכת הבחירות, אנו עדים לניסיונות לפגוע בעצמאות המטה המקצועי של ועדת הבחירות ובניסיונות לחזק את הפוליטיזציה של הוועדה. יוזמות כאלה עלולות לדרדר את ישראל באופן שבו לא תוכל להיחשב אפילו דמוקרטיה אלקטורלית, כלומר דמוקרטיה מינימלית שמתנהל בה הליך בחירות תקין ותו לא. צריך לזכור שבכל הנוגע לבחירות, אין הזדמנות שנייה. אם יתממש כאן תרחיש אימים שבו מטילים ספק בתוצאות הבחירות, הנזק עלול להיות בלתי הפיך.

בעידן הנסיגה הדמוקרטית, כאן ובעולם, חשוב להיות מודעים לכך שישנם גורמים שלא שמים לנגד עיניהם את אמון הציבור בתוצאות הבחירות, יהיו אשר יהיו. לכן יש חשיבות רבה למוסדות כמו ועדת הבחירות המרכזית. במיוחד לקראת הבחירות הקרובות, הבטחת טוהר הבחירות מחייבת נקיטת צעדים מצד מגוון רחב של שחקנים, ולא רק הסתמכות על מנגנוני הפיקוח הקיימים, שנשחקים במהירות. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרט כמה צעדים אפשריים מן הסוג הזה.

בראש ובראשונה, על הכנסת להימנע מתיקוני חקיקה חפוזים או מהוראות שעה העלולים לשנות את כללי המשחק סמוך לבחירות. במקביל, עליה לפעול להסדרה ברורה ולעדכון של תחומים כגון תעמולה דיגיטלית, שקיפות בשימוש בכלי בינה מלאכותית ובשימוש במידע אישי לצורכי תעמולה, על מנת להבטיח שפרטיות הבוחרים וחשאיות הבחירות לא ייפגעו. עוד על ועדת הבחירות המרכזית להתאים עצמה לעידן הדיגיטלי ולפעול בשיתוף פעולה עם פלטפורמות דיגיטליות (פייסבוק, טיקטוק, X וכו’) לצורך ניטור תעמולה כוזבת ולהקפדה על חובת סימון חומרי תעמולה ככאלה.

לצד זאת, יש חשיבות מרכזית לשמירה על עצמאותה של ועדת הבחירות המרכזית ועל מקצועיותה, לרבות מניעת פוליטיזציה של הרכבה ושל תפקידיה, באופן שימנע השפעה של גורמים פוליטיים על ניהול יום הבחירות.

ועדת הבחירות המרכזית נקטה בעבר שורה של בדיקות סטטיסטיות שנועדו לזהות חריגות בדפוסי הצבעה בקלפיות מסוימות, ועליה לאמץ כלים מתקדמים על מנת לייעל בדיקות אלה, כדי שיוכלו להתריע כבר בשלב מוקדם על זיופים או על התערבויות בהצבעה.

לגופי האכיפה, ובפרט למשטרה, תפקיד מכריע בטוהר הבחירות. המשטרה תידרש לפעול באופן מקצועי ומאוזן תוך שמירה על עצמאותה, וכן תצטרך להיערך לתרחישי קיצון אך מבלי להרתיע את ההשתתפות בבחירות ולדכא אותה, בפרט בקרב הציבור הערבי. שורה של מקרים מהעת האחרונה שבהם התנהלות המשטרה חרגה מהאופי הממלכתי והעצמאי הנדרש מגוף שמשימתו העיקרית היא שמירה על שלטון החוק, מעוררת חשש פן המשטרה לא תוכל להבטיח את טוהר הבחירות ואת התנהלות ההצבעה כסדרה (לתרחישי בלהות מן הסוג הזה, ראו כאן).

גם על המפלגות עצמן לנהוג באחריות, בין היתר באמצעות תיאום הוגן באיוש הקלפיות והימנעות משימוש באמצעים העלולים לדכא הצבעה, כמו הצבת מצלמות או בריונים ברחוב. על ועדת הבחירות לאסור את השימוש שעושים נציגי המפלגות בקלפיות ביישומונים דוגמת אלקטור, המאפשרים להעביר בזמן אמת מידע בנוגע לזהות המצביעים שטרם מימשו את זכותם, באופן שפוגע בחשאיות ובפרטיות ההצבעה.  

בטווח הארוך, חשוב שמיד לאחר בחירות 2026, הכנסת החדשה תאמץ רפורמה מקיפה, ובמרכזה הקמת רשות בחירות עצמאית, בלתי־תלויה ביחסי הכוחות בכנסת, שתורכב מגורמים מקצועיים וניטרליים, כפי שמוצע גם כן במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. רשות כזו תוכל לשלב ליווי של גוף פרלמנטרי מייעץ, אך לא תערב אותו בתהליך הניהול עצמו, ובוודאי ובוודאי שלא בקבלת הכרעות בכל הנוגע לזכות להיבחר.

בד בבד, יש לקדם רפורמה שתאפשר להתמודד עם אתגרי טוהר הבחירות בעידן המהפכה הדיגיטלית: איומי סייבר מבית ומחוץ, ניטור דיסאינפורמציה ברשתות החברתיות, רגולציה על שימוש בבינה מלאכותית בתעמולת הבחירות, ומניעת קמפיינים של דיכוי הצבעה. מודל כזה, של רשות בחירות מקצועית ומרכזית, יבטיח התנהלות תקינה והוגנת של הבחירות, שמירה על טוהר הבחירות והחשוב מכול – יבטיח את אמון הציבור בתהליך, אמון החיוני כל כך למרקם החיים הדמוקרטיים. נקווה שלא נגלה בבחירות הקרובות שכבר איחרנו את המועד.

על ד"ר דנה בלאנדר

עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מומחית לפוליטיקה ישראלית ותיאוריה דמוקרטית, ומחברת המחקר "ועדת הבחירות המרכזית – מקצועית או פוליטית?" בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.