מה יכול המחנה הליברלי־דמוקרטי ללמוד מהונגריה?

במאמרה "האיחוד האירופי יצר את התנאים למהפך", מצננת ד"ר מאיה שיאון צדקיהו את ההשוואות הרווחות בין ניצחון מדיאר בהונגריה לאפשרויות העומדות בפני המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל. היא מדגישה, בצדק, כי בניגוד להונגריה, שבה הלחץ הכלכלי של האיחוד האירופי סייע לניצחון מתנגדי אורבן, הרי שבישראל "האחריות על שמירת הדמוקרטיה בישראל נותרת אפוא בעיקר פנימית".

לפרויקט המלא על לקחי תבוסת הפופוליסטים בהונגריה – לחצו כאן.

הניתוח של שיאון צדקיהו מעלה את השאלה, כיצד יוכל המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל לממש את אחריותו הפנימית לשמירת הדמוקרטיה. כרגע, הנחותיו של מחנה זה מנוגדות לאלו שהובילו לניצחונו של מדיאר בהונגריה. מדיאר ניצח בזכות קמפיין ששכנע חלק מתומכי אורבן לחצות את הקווים המפלגתיים, בעוד מתנגדי נתניהו נאחזים בתירוץ הכוזב שלפיו מטעמי זהות עדתית או דתית לא ניתן לשנות את דפוסי ההצבעה של תומכי הימין, המוצגים כ"כת", ובוודאי שלא באמצעות מדיניות כלכלית־חברתית.

ואולם, דווקא הדמיון בין המשטרים שכוננו אורבן ונתניהו מזה, וההבדל בין ההתנהלות הפוליטית של מדיאר לזו של המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל מזה, עשויים לסמן את התשובה: התחליף ללחץ הכלכלי החיצוני של האיחוד האירופי על הונגריה, הוא מאבק לכינון מדינת רווחה בישראל.

ישנם קווי דמיון רבים בין הפופוליזם של נתניהו ואורבן. אחד מהם הוא שימוש באתנן כלכלי כדרך להבטחת שלטונם. נתניהו עושה זאת באמצעות מנגנונים המפצים את תומכיו על חיסול מדינת הרווחה, כמו המִגזור החרדי, ההתנחלות, העדפת ערים ליכודיות ומימון הגרעינים התורניים; אורבן עשה זאת על ידי יצירת מנגנון שחיתות, שהעניק את השליטה בכלכלה ההונגרית לנאמניו. הוא הבטיח כי המעמדות הנמוכים והפריפריה יצביעו למפלגתו באמצעות מנגנון קליינטליסטי – תלוי־נאמנות – של משרות, עסקים, עבודות ציבוריות ושירותים חברתיים, שחלחלו מרמת המחוז והעיר לרמת המשפחה והפרט.

ואמנם, מנגנון השחיתות והקליינטליזם שפיתח אורבן נשען במידה רבה על ניצול מענקי הפיתוח הנדיבים שהקצה האיחוד האירופי להונגריה. חשיבות מענקים אלו לביסוס משטרו של אורבן גברה ככל שתחת הנהגתו שקעה הונגריה במשבר כלכלי מתמשך. תלות זו חשפה גם את ההשפעה הפרדוקסלית של המענקים: הם שימרו את שלטונו הסמכותני של אורבן, אך החשש שלו מעצירתם, בלם את הקצנת משטרו לכדי דיקטטורה בסגנון פוטין.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בתגובה להתגברות השחיתות וערעור הדמוקרטיה הקפיא האיחוד האירופי בשנים האחרונות תקציבי פיתוח של כ־17 מיליארד אירו שיועדו להונגריה, מהלך שתרם לערעור בסיס התמיכה בשלטונו של אורבן (במאמרה שיאון צדקיהו פורשת את פרטיו). מדיאר ניצל זאת וקָשר בין שיקום הדמוקרטיה בהונגריה, כתנאי לחידוש הזרמת כספי האיחוד האירופי, לבין שיפור רמת החיים. שיפור פוטנציאלי זה היה בין הגורמים המרכזיים שעודדו את המעבר של תומכי אורבן למדיאר.

כלומר, בניגוד למחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל, מדיאר סבר ש"זו אכן הכלכלה", וכי האופוזיציה, הנעדרת כוח שלטוני, יכולה לנצח בחירות באמצעות הצגת תמונת עתיד כלכלית־חברתית חלופית, שגם תומכי המשטר יראו אותה כעדיפה מבחינתם וישנו בהתאם את הצבעתם.

האיחוד האירופי היה גורם מרכזי בעלייתו ובנפילתו של אורבן. בישראל לא קיים גורם חיצוני בעל השפעה דומה, קל וחומר לאור תמיכתו של טראמפ בנתניהו. מצד שני, כמו בהונגריה, מצב המלחמה הנמשך קלע רבים מהישראלים למשבר כלכלי־חברתי הולך ומחריף בשל גיוס המילואים, פינוי הצפון, קריסת עסקים, ההשבתה למעשה של מערכת החינוך, כנופיות רחוב, הקיצוצים בשירותים החברתיים ועוד.

משבר זה הוחרף עוד יותר על ידי ההפיכה המשטרית, בשל כינון שלטון המגזרים – הסקטוקרטיה – שבעטיה המשיכה הממשלה בתקצוב נדיב של המגזרים הנאמנים לה. סמל להקצאה מעוותת זו היא הפקרתה של קריית שמונה המופגזת, שהעזה לבחור בראש עיר בניגוד להמלצת נתניהו. המגזור והתקצוב לפי מפתח של נאמנות הדגישו דווקא את הפקרת כלל הישראלים, ביניהם רבים מתומכי הימין, והחריפו את המשבר.

לכן, בעוד המחנה הליברלי־דמוקרטי מכחיש את האפשרויות הפוליטיות הגלומות במשבר הכלכלי, דווקא הימין חושש ממנו ונערך להתמודד עמו כבר במהלך המלחמה. בעודו מחריף את המשבר דרך מדיניות התקציב, ניסה שר האוצר, סמוטריץ', להצטייר כמי שנאבק ביוקר המחיה באמצעות רפורמת החלב, וכמוהו עשה גם שר הכלכלה ניר ברקת באמצעות "הסל של ישראל". במקביל, יועצו הכלכלי של ראש הממשלה מקדם תוכנית לפיצוי נוטלי משכנתאות שנפגעו מעליית הריבית; הממשלה הקלה את נטל המס על מעמדות הביניים; סבסדה את מחירי החשמל והמים; והקפיאה את תשלום הארנונה.

ניצחון במאבק בהפיכה המשטרית בישראל כרוך בהתאמה של העקרון שניסח מדיאר בהונגריה: שימוש בפתרון למשבר הכלכלי־חברתי כאמצעי למאבק בשלטון הסמכותני, על ידי הדגשת הקשר בין משטר דמוקרטי וחופש אישי לרווחה כלכלית וביטחון חברתי. אימוץ "אחריות פנימית" בישראל, כתחליף ל"לחץ חיצוני" בהונגריה, כרוך בשינוי עצמי של המחנה הליברלי־דמוקרטי. עליו להשתחרר מן הקיבעון הנאו־ליברלי המנחה אותו, ולהרחיב את המושג "דמוקרטיה" מן התחום החוקתי־משפטי לתחום הכלכלי־חברתי. כך הוא יוכל להציג מקבילה ישראלית להשתלבות חוזרת של הונגריה באיחוד האירופי כתנאי לקבלת המענקים. מקבילה כזו היא מדינת רווחה אוניברסלית כחלק ממדינית סוציאל־דמוקרטית מרחיבה.

כך, השירותים האוניברסליים של מדינת רווחה שומטים את הקרקע מן התצורה הישראלית של הקליינטליזם – קרי, המגזור והנאמנות. כך, מייתרת מדינת הרווחה את הדיכוי הפנימי הכרוך בתלות במנגנוני הפיצוי – מבני ברק ועד קריית שמונה, מהעסקנים החרדים ועד "שיטת הרמזור" – המבטיחים את שלטונו הממושך של הימין. כך, הופכת "הדמוקרטיה" מעקרון מופשט, המשרת את המעמדות המבוססים, לאמצעי לשחרור עצמי של המעמדות המוחלשים. וכך, נוצר פתח לקואליציה בין־מעמדית, שתיאבק בהפיכה המשטרית ותשקם את הדמוקרטיה.

הלקח העיקרי שהפיק המחנה הליברלי־דמוקרטי בישראל מניצחונו של מדיאר היה הצורך בקואליציה רחבה וממושמעת. זה אכן היה אחד המפתחות לניצחון. אך מפתח זה נשען על היגיון כלכלי־חברתי הקושר בין רווחה לדמוקרטיה, שהסירוב לקבלו הוא בלב ההגדרה העצמית של המחנה הליברלי־דמוקרטי. נראה אפוא, כי לפני שיוכל לשנות את המשטר בישראל, יהיה על המחנה הליברלי־דמוקרטי לשנות את עצמו ולהפוך לסוציאל־דמוקרטי.

על פרופ' דני גוטוויין

היסטוריון ופעיל חברתי.