הגוש של אורבן נתן, הגוש של אורבן לקח

מפלגת הימין של ויקטור אורבן, פידס, שלטה בפוליטיקה ההונגרית ביד רמה במשך 16 שנה, עד כי נדמה היה שלא ניתן להביסהּ, שתשלוט לנצח. פידס זכתה ברוב פרלמנטרי בארבע מערכות בחירות ברצף, וכדי לבצר את שלטונה, היא שִכתבה את החוקה, השתלטה על כלי התקשורת הממלכתיים ועיצבה מחדש את מערכת המשפט. חוקרים מתחום מדע המדינה תיארו את המבנה השלטוני שאורבן בנה כ"דמוקרטיה א־ליברלית", "שיטה היברידית" או "אוטוקרטיה אלקטורלית" (שהעקרון היחיד שבה הוא הכרעת הרוב). בחודש שעבר נפל דבר. בבחירות שנערכו ב־12 באפריל, 2026, מפלגת טיסה של פטר מדיאר זכתה ברוב של שני שלישים בפרלמנט, ואורבן הודה בתבוסה.

מפתה להסביר את הניצחון של מדיאר בכך שהדמוקרטיה ההונגרית תיקנה את עצמה. הנה כי כן, אורבן הפסיד, השלטון עבר בהליך מסודר מידיו לאלה של המנצח בבחירות, והא־ליברליות שאפיינה את הונגריה הוכחה כתופעה חולפת. זו פרשנות נוחה אך מטעה.

מה שהתרחש ב־12 באפריל לא היה רק מפלה של ממשלה לאחר שנים רבות בשלטון; זו היתה התפרקות של גוש פוליטי רחב, חוצה מעמדות, חוצה דורות ובפריסה גאוגרפית רחבה, שאותו הרכיב וטיפח השלטון במהלך השנים ושממנו ינק את כוחו. הגוש החברתי והפוליטי היה לגורם המכריע בשרידוּת המשטר, אפילו יותר מאשר כל ניסיונות קברניטיו להנדס את החוקה לטובתו ולשלוט בתקשורת. ההתמקדות בשיטת הממשל בהונגריה כהסבר למפלתה של פידס לא ממצה אפוא. כדי להיטיב להסביר את המהפך, יש להבין את יסודות הסדר הא־ליברלי שעליו נשען המשטר; את הסדקים שהופיעו בו; ואת האופן שבו הם הובילו בסופו של דבר להכרעתו.

כך פעלה השיטה הא־ליברלית

הגרסה הא־ליברלית שאותה הנהיג אורבן נשענה על מערך של טענות. ביניהן: רק גוש פוליטי ימני יבטיח הישרדות לאומית והצלחה; רק מודל כלכלי שמשלב בין יצואניות חזקות בבעלות זרה החופשיות מפיקוח ממשלתי, לבין כלכלה מקומית שנשענת על תמיכה ממשלתית, יבטיח שגשוג; הזהות הלאומית תעוצב על ידי שלילת הגירה ועל תחושות הדרה וקיפוח; וכי יש לנסח חוקה איתנה, הכפופה למרותה של מפלגת השלטון, ולהבטיח שלטון ריכוזי. אולם בקביעות אלה לא היה די כדי להעניק משקל חברתי לשיטה הא־ליברלית של אורבן. עבור זה נדרש שילוב בין שלושה גורמים שנראו סבירים לבוחר המצוי במהלך העשור הראשון לקיומה של השיטה.

הגורם הראשון היה חומרי. מ־2010 ואילך, ההסדרים שהנהיגה פידס שיפרו במובהק את רמת החיים של בוחרים רבים. עובדים רבים שנפלטו ממקומות עבודתם בעקבות המשבר הכלכלי העמוק של 2008, נקלטו בפסי הייצור של חברות אלקטרוניקה ויצרני מכוניות, רובם בבעלות זרה. הונהגו סובסידיות ממשלתיות רגרסיביות לעידוד ילודה (הן ניתנו ביד רחבה למשפחות מרובות ילדים ובקמצנות למשפחות רבות אחרות). תקרות שהונהגו על גובה חשבונות חשמל, מים וגז היטיבו באופן בולט עם משפחות מעוטות־יכולת. ומשכנתאות מסובסדות יצרו תנופה בענף הבנייה. מענקים ותמיכות אלה אמנם לא היו גבוהים בסטנדרטים אירופיים, אולם התוספות היו משמעותיות ביותר עבור משפחות קשות־יום בפריפריה, רובן חוו אי־ביטחון כלכלי ניכר בשנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000. כעת היתה להן הקלה.

הגורם השני היה סימבולי. משטרו של אורבן, בשונה מהפוליטיקה ההונגרית קודם לכן, אימץ שפה שהדגישה את ערכֵי העבודה. הסלוגן המרכזי שלו היה "חברה מבוססת עבודה" ששימש עבור שתי מטרות בעת ובעונה אחת. הוא גם נועד להעניק כבוד למשפחות עובדות קשות־יום, וגם העצים את הסטיגמה של מקבלי קצבאות, כמי שמנצלים את השיטה להשגת כספים לא להם – בדגש על קהילות צועניות. האבחנה הזו היתה מכוערת אך יעילה מבחינה פוליטית. היא העניקה כבוד ויקר לבוחרים רבים שנטען נגדם למן המעבר מהקומוניזם ב־1989, שאין להם בית פוליטי ראוי לשמו משום שהם חסרי השכלה ומעמד. אורבן אימץ שפה שהיה בה מעין תיקון ערכי ומעמדי עבורם.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הכלי השלישי שבו השתמש אורבן לחיזוק אחיזתו היה מתן ערבות הן לביטחון האישי של הבוחרים והן לסדר הציבורי. השלטון שיווק את עצמו כגורם שיבטיח הגנה אישית, משפחתית ולאומית, וימנע את היגררות ההונגרים למלחמות לא להם. הבטחת "שלומם של הילדים", לאומיוּת נוצרית ממוסדת, והקשחת התנאים להגירה לתוך הונגריה – הפכו כולם לערכי היסוד של השיטה, וסייעו בעיצוב הפרויקט השלטוני ארוך־שנים. בתווך, אורבן ניצל את פלישתה של רוסיה לאוקראינה ב־2022 לביצור הארכיטקטורה הזו – הוא הזהיר כי האופוזיציה תגרור את הונגריה למלחמה ואילו רק פידס תוכל לערוב לשלום אזרחיהּ.

הגורם הסמוי – שלטון נאמנות

שלושת גורמים אלה – הסדרים חומריים, הכרה סימבולית והבטחה לביטחון – העניקו למשטר את אחיזתו ההגמונית. אולם כלים אלה לא היו מנציחים את שליטתה של פידס אלמלא גורם רביעי, ייחודי להונגריה. ההטבות שהשלטון העניק לא היו אוניברסליות כי אם תלויות במידה רבה בהסדרים שונים שבין השלטון לנאמניו. בראש ובראשונה חילקה מפלגת השלטון הטבות לשכבה אוליגרכית דקיקה ונאמנה באמצעות חוזים ותמיכות ממשלתיים. גם השלטון המקומי הבטיח את אחיזת המשטר באמצעות הטבות לנאמנים – גישה למקומות עבודה במגזר הציבורי ותמיכות כלכליות בחסד, כלומר כהטבה אישית, ולא בזכות, כלומר כתוצאה מהזכות המוקנית בחוק לביטחון סוציאלי.

המשטר לא ביצר אפוא את שלטונו באמצעות כוח ואיומים כי אם בדרך של תגמול־תמורת־נאמנות – מורים, רופאים, עובדי מדינה ואפילו יוצרים ומפיקים תוגמלו באמצעות קידום מעמדי ומקצועי כל זמן ששיתפו פעולה, שתקו או פשוט נמנעו מכול מעורבות פוליטית. היו חוקרים שתיארו זאת כחידוש השיטה הפאודלית (Refeudalization), דהיינו, פוליטיקה שנשענת על מערכות תלות הדדית ועסקאות אישיות.

פידס הבטיחה את תמיכת הבוחרים באמצעות מערכות תלות מותאמות, בכל הדרגים: בראש הסולם, הותאמו העסקאות הגדולות לאוליגרכיה, וכך גם בתחתית הסולם, בכפרים קטנים ובקרב קבוצות שוליים. ההיגיון המנחה היה קליינטליסטי: השלטון ידאג לצורכי הבוחרים ובלבד שיוכל לסמוך על תמיכתם. כדי להבטיח את נאמנות מעמד הביניים הנוצרי והבורגנות הזעירה, פידס עיצבה מערך זהותי שהיה מעוגן בערכים דתיים־שמרניים, בזיכרונות הנישול שחוו משפחות הונגריות תחת השלטון הקומוניסטי, בשורשים תרבותיים, ובקשר עם קהילות הונגריות מעבר לגבולות המדינה. כל אלה קשרו את הבוחרים למפלגה כקהילה ולא רק כמקבלי הטבות.

מלאכת ה"הדבקה" לגוש הפוליטי היתה ארגונית וחומרית כאחד. כפי שהראה חוקר מדע המדינה פרופ' בלה גרשקוביץ' (Greskovits), לאחר כישלונה של פידס בבחירות 2002, אורבן השיק את מה שכינה "מעגלים אזרחיים"(Polgári Körök). המדובר בקבוצות מקומיות קטנות – שנפגשו בבתי קפה, במתנ"סים ובמסגרות קהילתיות – ושילבו דיונים פוליטיים עם פעילות חברתית וריטואלים פטריוטיים. כך תורגמו ערכים מופשטים של דת, לאומיות ושמרנות לשגרה חברתית ולתחושת שייכות, שהפכו בהדרגה לנאמנות פוליטית יציבה.

לאחר שפידס עלתה לשלטון ב־2010, הצטרפה לתמונה מכונת תעמולה משומנת וממומנת היטב שרתמה את נאמנות הבוחרים ליקום תקשורתי ימני קולני תומך אורבן. האקו־סיסטם הזה הוכיח עמידות גם נוכח הסתירות הפנימיות שהתגלעו במשך הזמן, למשל עם הפנייה החדה של אורבן לטובת מוסקבה, שחתרה תחת הלאומיוּת שבזכותה דיבר גבוהה־גבוהה.

גוש הכוח השלטוני אמנם קנה אחיזה בכל שכבות האוכלוסייה, אולם התשתיות שהקים והרשתות שטווה היו צפופות במיוחד במחוזות הכפריים של הונגריה, שהיו מעוז תמיכה במפלגות הימין מאז 1989. עם זאת, פרשנים שטענו כי מקור התמיכה בפידס מתחיל ונגמר בבוחרים חסרי השכלה וחסרי תרבות טעו בגדול. לא היה זה אוסף בוחרים שטופי מוח; מקורה של התמיכה המתמשכת במפלגה נבע מתשתית חברתית והטבות שלטוניות על בסיס סלקטיבי ואישי, בצירוף שפה מוסרית שהכירה בחשיבותם של ערכים חברתיים ובכוחה של המדינה, ושהבטיחה לאזרחיה ערבות לעת צרה.

כשהתפרים החלו להיפרם

בתחילת העשור החלו להישחק התנאים שהבטיחו את יציבות הגוש. שני זעזועים חברו יחדיו וגרמו לצמצום ההטבות החומריות שממנו נהנו תומכי הגוש: משבר הקורונה והאינפלציה שגדלה מאוד בעקבותיו (בשיאה הגיעה לרמה של למעלה מ־20 אחוז), שחקו מאוד את רמת החיים של בוחרים מעוטי־יכולת, לרבות בקרב ה"בייס" הפוליטי של פידס. השיטה הקליינטליסטית שנועדה להבטיח את התמיכה בגוש נפגעה קשות. הצמיחה הכלכלית נעצרה, מדדי היצרנות דרכו במקום, וחלה עלייה בהגירה השלילית (מהונגריה החוצה). ב־2024 נרשמה בהונגריה הצריכה לראש הנמוכה ביותר באיחוד האירופי, ברמה של 72 אחוז מהשיעור הממוצע באיחוד. ההונגרים חשו זאת היטב על בשרם, ועבור ממשלה שהלגיטימיוּת שלה מלכתחילה נשענה על היכולת להבטיח את שגשוגם של מי שנותרו מאחור – לא היה זה רק כישלון יחצני. הליבה עצמה נפגעה.

ההקשר האירופי הגביר את הלחץ על המשטר. הדלק שהניע את מכונת השלטון של אורבן הגיע במשך כעשור מסובסידיות שנועדו לצמצם פערים בתוך האיחוד, כחלק ממדיניותו. אורבן השתמש בכספים הללו למימון בניית תשתיות, לתמיכה בהטבות לנאמניו, ולהקלה על הפגיעה בשכר העובדים אשר נבעה מהמודל הכלכלי של "מרוץ לתחתית" (לחץ רב על רמות השכר במטרה להיטיב עם בעלי אמצעים ויצרנים בבעלות זרה). להונגריה הובטחו מענקים מהאיחוד בסכום כולל של 21.9 מיליארד יורו לשנים 2021 עד 2027. ב־2022 הושעה מענק בסך 6.3 מיליארד יורו בגין הפרת התנאי לקבלתו – שמירה על שלטון החוק. סכום נוסף של 10.4 מיליארד יורו נמנע מהונגריה בשל סירוב השלטון – שוב – לעמוד בתנאים שהציב האיחוד.

יהיה זה מפתה לתאר את הלחץ החיצוני כגורם ששבר את המשטר, אולם תהיה בכך גם מידה של גוזמה. הלחץ נבע בעיקרו מבפנים, מתוך הסתירות שעליהן הצביעו בעקביות מתנגדי המשטר: שתי מערכות כלכליות מקבילות, האחת שנשלטה ברובה על ידי ענפי ייצוא בבעלות זרה ונהנתה מרמות מיסוי נמוכות, והשנייה שהתבססה על תמיכות ממשלתיות מבלי לקדם חדשנות או לתמרץ התייעלות ויצרנות. שיטה זו של שימון האוליגרכיה החזיקה מעמד כל עוד הניבה רווחים נראים לעין, אף על פי שהחלישה את תשתיות המגזר הציבורי. אולם ברגע שהאיחוד היתנה את המשך תמיכתו בהונגריה בעמידה בתנאים מסוימים, שאותם דחה השלטון, הוסר בולם הזעזועים שהגן עליו מפני הסתירות מעשה ידיו. השלטון לא יכול היה עוד לפצות על הסתירות הללו ברמה הנדרשת. מבחינה זו, הלחץ החיצוני אִפשר את הכרעת השלטון והגוש, אבל לא גרם לכך.

שחיקה חומרית ורוחנית

הראשונים שנפגעו מההידרדרות ומהריקבון בשירות הציבורי היו פקידים ועובדי שירותים שהעניקה המדינה. בנוסף, בהיעדר כספי תמיכה מאירופה, המכונה הממשלתית נאלצה לצמצם את רשימת המוטבים ולהעניק הטבות ופיצוי אך ורק לחֲבָרוֹת הנאמנות ביותר. במגזר הייצור התעשייתי לייצוא, שהעובדים בו נמנו עם נאמניה המובהקים ביותר של פידס, השחיקה התרחשה בקצב איטי יותר אבל היו לה השלכות פוליטיות משמעותיות יותר. העיר התעשייתית דוּנָאוּיְוָארוֹש, דרומית לבודפשט, ייצגה היטב את התמורה החדה. העיר, שצמחה לאחר מלחמת העולם השנייה על בסיס תעשיית ייצור הפלדה, היתה במשך שנים מעוז וסמל למעמד הפועלים בהונגריה. אולם בבחירות 2022, ניצחונה של פידס בקרב תושביה היה דחוק. ב־2024, ספינת הדגל של תעשיית הפלדה בעיר, דוּנָאפֶר (Dunaferr), פשטה את הרגל ונקלעה לתהליכי פירוק, והממשלה הפרה את הבטחתה להציל את אלפי עובדי החברה. בבחירות השיגה טיסה בדונאויוארוש 60.5 אחוזים, בהשוואה ל־32.76 אחוזים בלבד של פידס (צניחה חופשית בהשוואה ל־46.17 אחוזים בבחירות 2022).

מפלגת שלטון, שחרתה על דגלה את ההגנה על האדם העובד, התקשתה להתמודד עם הזנחתם של מעוזיה התעשייתיים המובהקים. רק תושבי הכפרים הקטנים, שנהנו עדיין ממשאבים ממשלתיים באמצעות השלטון המקומי, שמרו במידה רבה נאמנות לפידס, אם כי גם אצלם נחלשה התמיכה במפלגה.

השחיקה לא נבעה אך ורק מהרעה חומרית. ההזדהות עם פידס, שהתבססה במידה רבה על תחושת השייכות שאותה טיפחה בקרב מעמד הביניים הנוצרי והבורגנות הזעירה במחוזות הכפריים, החלה אף היא להיחלש, אם כי מסיבות שונות. לקראת סוף העשור הראשון של האלף, החל אורבן להתרחק בהדרגה מתשתית ה"מעגלים האזרחיים" שסייעה בשעתה בבניית אותה נאמנות. הוא עשה זאת משום שמעמדה הרם של המפלגה כבר עוגן בינתיים בחוקה המשוכתבת, ואת פעילות השטח העממית החליף מנגנון מפלגתי משומן.

באותה עת החל הלחץ לתת את אותותיו גם בקרב המנגנון המפלגתי. ב־2025 ביקשה הממשלה להעביר את "חוק השקיפות" שהסמיך אותה לפסול ארגוני חברה אזרחית ואף גופי תקשורת על בסיס טענה לפגיעה בביטחון הלאומי. ואולם, המהלך נתקל בהתנגדות בלתי־צפויה מצד סיעת פידס בפרלמנט, שחלק מהחבריה התנגדו להקשחת הקו הסמכותני של השלטון והיא נאלצה למשוך את הצעת החוק. בשעתו, האפיזודה הזאת נראתה זניחה, אבל היא אותתה על כך שגם בקרב מפלגת השלטון קמו מתנגדים שסירבו להמשיך ולתמוך במהלכים מעוררי מחלוקת. לא רק שהבסיס החברתי של הבלוק החל להיסדק, אלא גם הגרעין הפוליטי שלו.

קריסת הסמכות המוסרית

כשלעצמם, הסדקים שנפערו בבסיס החומרי של ההסדר בין השלטון לנאמניו לא הספיקו כדי למוטט את המשטר. גושים מן הסוג הזה הוכיחו בעבר עמידוּת ארוכת־שנים בפני לחצים כלכליים, שעליהם פיצו באמצעות משאבים רטוריים וסמליים. במקרה ההונגרי, השבר הפוליטי נבע מהפגיעה במשאבים האלה ממש, שאותם בנה המשטר בקפדנות רבה במהלך השנים.

השבר המהותי ביותר אירע בפברואר 2024. קטלין נובאק (Novák), שאותה מינה אורבן לנשיאות הונגריה ושהיתה הפנים המזוהות ביותר עם מדיניוּת עידוד הילודה של המשטר, העניקה חנינה במחשכים לאדם שהורשע בסיוע להתעללות בילדים במוסד ציבורי. ההלם שהגילוי עורר לא נבע אך ורק מאופי הפשע, אלא גם מהפגיעה העמוקה בתשתית הערכית שעליה ביסס אורבן את שלטונו. פידס ניהלה במהלך השנים מלחמת תרבות עיקשת תחת הכותרת "הגנה על הילדים": היא הנהיגה כללים מחמירים בנוגע לחשיפת תוכן להט"בי בבתי ספר ופתחה לגישה מאגר ממשלתי של עברייני מין. הנשיאה עצמה היתה אחת הדמויות המרכזיות בקמפיין הזה, והנה התברר שחננה אדם שסייע להתעללות בילדים שהיו תחת חסותה של הממשלה.

התגובה הציבורית היתה חסרת תקדים. ב־9 בפברואר התמלאו רחובות בודפשט במפגינים. יום למחרת, נובק התפטרה ביחד עם שרת המשפטים יודית וארגה (Varga) שהיתה אף היא חתומה על החנינה. שבוע אחר כך, ב־16 בפברואר, התקיימה עצרת המונים נוספת נגד הממשלה – מהגדולות שידעה בודפשט. עד מהרה התברר כי הממשלה כשלה בהערכת הנזק. לפי המדד החודשי של מכון המחקר הליברלי "רפובליקון" Republikon)), התמיכה בפידס ירדה באותו החודש מ־43 אחוז ל־37 אחוז – הנתון הנמוך ביותר מזה שנתיים. אורבן הגיב בהחמרת הענישה על התעללות בילדים ותיקן את החוקה כדי לאסור על חנינה במקרים מהסוג הזה. אבל במובנים רבים, הניסיון למזער את הנזק רק הדגיש כי מה שהיה נכס פוליטי עבור המשטר הפך לעקב אכילס שלו.

לא יהיה מוגזם לומר שהפרשה סללה את דרכו לשלטון של פטר מדיאר, שהתפטר מפידס בתגובה לפרשת החנינה. שלא כמו פטר מארקי־זאי (Márki-Zay), ראש עירייה שמרן שהוביל את האופוזיציה לתבוסה ב־2022, היה במדיאר שילוב של אמינות, חרף היותו "עריק", ואינסטינקטים פוליטיים שאפשרו לו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו. מכל מקום, הדימוי העצמי המוסרי שאותו טיפח המשטר קרס. לא ניתן היה עוד לגשר על הפער בין הרטוריקה שלו לבין מעשיו.

ההשלכות הפוליטיות של העייפות העמוקה שחשו הבוחרים מפידס ניכרו שנתיים אחר כך, ביום הבחירות. שיעור ההצבעה הגיע ל־79.6 אחוז, הרמה הגבוהה ביותר מאז סוף העידן הקומוניסטי. היה זה נתון הרה משמעות; במשך מרבית שנות שלטונו של אורבן, חלקים גדולים בחברה ההונגרית היו מנוכרים לפוליטיקה – מצב שהיה נוח ביותר למשטר, שהסתמך על הסכמה שבשתיקה למהלכיו יותר מאשר הירתמות נלהבת אליהם. אבל עתה, רבים נרתמו ליצירת שינוי.

עוד מוקדם לסכם בבירור את הסיבות לכך, ודפוסי ההצבעה במחוזות השונים רק מסבכים את ניתוח העומק של התוצאות. כך למשל, הגידול בשיעור ההצבעה התפרס על פני מגזרים שונים, ולא היה רק נחלתן של הערים הגדולות. בבודפשט נרשמה ההשתתפות הגבוהה ביותר בשיעור של למעלה מ־80 אחוז, בערי מחוז מרכזיות 79 אחוז, ובכפרים מעט מתחת ל־76 אחוז. ואולם, גם בפריפריה הרחוקה, במקומות שבהם נרשם שיעור הצבעה של 73–74 אחוז, הוא גילם עלייה ביחס לשיעור ההשתתפות שנרשם בבחירות הקודמות, ב־2022.

הגידול בשיעור ההצבעה היה המובהק ביותר במקומות שבהם נחלשה אחיזתה של פידס. באזורים הכפריים, במיוחד בכפרים הקטנים במזרח המדינה, הוכיחה פידס עמידות רבה יותר. אולם לתדהמתם של פרשנים ואזרחים, מפלגת טיסה של מדיאר רשמה זינוק חד בתמיכה דווקא בלב מעוזיה הכפריים של פידס, שם ניצחה ב־96 מתוך 106 אזורי הבחירה.

הירידה לשטח

התפתחויות אלה לא היו מתאפשרות אלמלא השינוי שחל בקֶרב האופוזיציה. במהלך מרבית שנות שלטון אורבן, היא הורכבה ממפלגות כושלות שלא השכילו לגייס תמיכה מעבר לזו שהעניקה שכבה ליברלית צרה, בעיקר תושבי בודפשט. משזיהה את ההזדמנות שנפלה לידיו, יכול היה מדיאר לבחור בקמפיין אופוזיציוני טיפוסי, שינסה לתרגם את חוסר שביעות הרצון של אזרחים מהממשלה לתמיכה במפלגתו, בעיקר בהסתמך על שכבת האינטליגנציה של בודפשט, ששימשה מסורתית כעוגן של האופוזיציה. בחירה במסלול כזה גם היתה הקלה ביותר עבורו; אלא שהוא היה מסתיים בכישלון.

על כן מדיאר בחר באופציה אחרת. הוא ביקר במהלך השנתיים האחרונות ביותר מ־700 יישובים, מתוך 3,600 שבהם מוצבות קלפיות, ומיקד את מאמציו דווקא באזורים הכפריים שבהם פידס חזקה. במהלך הופעותיו, מדיאר לא הסתפק בביקורת כללית על משטר אורבן, אלא התייחס לסוגיות מקומיות: סגירתו של בית חולים מחוזי, מצבם של בתי הספר היסודיים, הכביש הרעוע, בית החרושת המזהם. הוא הגיע מוכן לכל אחת מהופעותיו, לרבות בישורת האחרונה של הקמפיין, שבּה נדרש לקיים שש אספות ביום. פידס, לעומת זאת, השיקה את קמפיין השטח שלה באיחור, ואורבן ערך לכל היותר שתי עצרות ביום. חוסר הסימטריה לא שיקף רק פער ברמות האנרגיה של כל מועמד, כי אם בחירה אסטרטגית. פידס סברה כי התשתית הארגונית באזורים הכפריים (ראשי עיריות, ארגונים "ידידותיים" למיניהם, מוסדות שחסו בצל המשטר) תצליח לשמר את הבייס הפוליטי מבלי שתידרש הירתמות ישירה לשם כך. מדיאר, לעומת זאת, הימר שיצליח לשחרר את האזורים הללו מאחיזתה של פידס ובכך ידגים את פגיעותה.

משהבין כי לא יוכל להתחרות בשליטה של המשטר בכלי התקשורת המסורתיים, מדיאר ותומכיו הקימו תשתית חלופית. אפליקציה בשם "העולם של טיסה" (Tisza Világ) סייעה בארגון תומכים לקראת יום הבחירות. "עיתון" בשם "קול צלול" (Tiszta Hang) חוּלק לכארבעה מיליון בתי אב. סניפים מקומיים של המפלגה הוקמו על מנת לשמש כמעין מוקדים קהילתיים. ובעוד פידס הפיצה שלטי חוצות ברחבי המדינה, תומכי טיסה תלו כרזות מחוץ לבתיהם. מדיאר למעשה פעל על בסיס תיאוריה שונה של תקשורת פוליטית, כשהתייחס לתומכיו כאל משתתפים פעילים במערכת הבחירות ולא רק כצרכני המסרים שהפיץ.

בסיורי השטח הגיע מדיאר למקומות שבהם כף רגלו של פוליטיקאי לא דרכה זה יותר מעשור. דיווח אחד לפחות הדגים איך הנוכחות שלו סייעה לתרגם מרמור סמוי של בוחרים, ליציאה לקלפיות ביום הבחירות. ניתוח תוצאות הבחירות שערך מכון רפובליקון אישש אותו. בכפרים שמספר תושביהם היה נמוך מ־500, פידס עברה את היריבה בכמעט שמונה נקודות האחוז. אולם ביישובים של 500 עד 1,000 תושבים, טיסה צמצמה את הפער מפידס ל־1.5 נקודות האחוז. ביישובים עם 1,000 עד 5,000 תושבים, שהיוו שליש מכלל קולות הבוחרים (שני מיליון מתוך שישה מיליון), היא ניצחה.

המהלך הרטורי המשמעותי ביותר שמדיאר נקט היה לנשל את פידס מהמונופול שממנו נהנתה בתחום הכבוד הלאומי. הוא לא התמודד על בסיס ליברליות קוסמופוליטית; הוא התמודד על בסיס "הונגריוּת", אבל ארגן אותה מחדש. בראייתו של אורבן, הסכנה למולדת נבעה מגורמים חיצוניים – מהגרים, מנגנון האיחוד האירופי בבריסל וגופי מימון בינלאומיים. המסר של מדיאר, לעומת זאת, הצביע על סכנות מבפנים מצד אליטה אוליגרכית שהשתלטה על המדינה והפכה אותה לאויבת העם, שאותו התיימרה לשרת. המסר הפופוליסטי של מדיאר הוכיח את עצמו משום שהוא השכיל לנכס את הסמלים שחדלו לשרת את המשטר.

יהיה זה מפתה להגדיר את הנרטיב שבו בחר מדיאר כפרי של גאונות פוליטית, אבל זה רק חלק מהסיפור. האמת היא שהדרך שבה בחר נסללה עבורו במידה רבה על ידי עשור של משטר א־ליברלי ושלוש שנים של התפוררות הדרגתית.

ועכשיו מה?

רוב פרלמנטרי של שני שלישים הוא נתון משנה־מציאות. בעטיו, אפשר יהיה לרסק את הארכיטקטורה שאורבן הקים: לשנות חוקי יסוד, לבנות מחדש מוסדות שנפלו בשבי המשטר, ולפוגג את השפעתה העמוקה של פידס באמצעות התנהלות פרלמנטרית נקיית כפיים. כל זה חשוב אך רחוק מלסיים את הסיפור. הבעיה המיידית שרובצת לפתחה של הונגריה אינה דומה לבעיה של פולין; טיסה אינה ניצבת בפני אותה התנגדות שמצרה את צעדי ממשלתו הליברלית של דונלד טוסק הפולני. במילים אחרות, השאלה היא לא האם טיסה תשכיל לסלק את אחיזתה של פידס במדינה (היכן שהממשלה הפולנית נכשלת), אלא האם תצליח למנוע מגוש ימין חדש להחיות את השיטה שאפשרה לפידס לשרוד שנות דור.

הונגריה תחת מדיאר ניצבת בפני שלוש אפשרויות. בתרחיש החיובי ביותר, תיקון הדמוקרטיה ההונגרית יחזיק לאורך זמן. לא רק שטיסה תצליח לפרק את מנגנון המשטר הישן, היא גם תשפר את חיי האזרחים באופן ברור לעין, במיוחד בשירותים הציבוריים ובאזורים שאותם פידס הזניחה. לשם כך לא יהיה די במיגור השחיתות ובניקוי האורוות; הונגריה תידרש להיפרד בהדרגה מהמודל הכלכלי של פידס שהתבסס על שכר נמוך והגנה מועטה על עובדים, ולגייס את יכולות המדינה ואת המשאבים מהאיחוד כדי לעבור לפעילות כלכלית עם ערך גבוה יותר. בד בבד, יהיה עליה לבנות מחדש את השירותים האוניברסליים בתחומי הבריאות, החינוך והתחבורה. אמנם לא יהיה די במהלכים אלה כדי להשיב את האיזון בין ההון לעבודה – הוא כבר לא יחזור לקדמותו – אולם הם יספקו מענה לחלק משיטת התלות שאפשרה את שגשוגו של ההסדר הא־ליברלי.

התרחיש השני שאפתני פחות אבל ריאלי יותר, נוכח החולשה הפוליטית היחסית של הגורמים הדורשים שינויים עמוקים בשיטה. בתרחיש זה, הדמוקרטיה שלאחר עידן אורבן מתייצבת, השחיתות פוחתת, המדינה פועלת באופן יעיל יותר והוגן יותר, וחל שיפור בחלק מהשירותים. אולם מצב זה משאיר על כנן את הסתירות הפנימיות הבלתי־פתורות. בתרחיש זה, הבוחרים מקרב מעמד הפועלים ובאזורים הכפריים אמנם לא חוזרים לתמוך בפידס, אבל הסדר הדמוקרטי־ליברלי החדש לא מחבק אותם. מצב זה משאיר פתח לחידוש האחיזה של הימין הלאומני, בין אם תחת הנהגה חדשה של פידס, או דרך התחזקות של מפלגת Mi Hazánk ("המולדת שלנו") הנאו־פשיסטית. זו זכתה בשישה אחוזים מהקולות בבחירות האחרונות, על בסיס מצע שהאשים צוענים בבעיות של הונגריה, לצד ביקורת על היבטים מסוימים של השיטה הקפיטליסטית.

גם תרחיש זה יהווה שיפור משמעותי על פני ההסדר הא־ליברלי. השינוי שיחול יידמה לַנורמליזציה בעלת הגוון הטכנוקרטי שהחליפה את הא־ליברליזם בפולין ובסלובקיה, קרי חידוש המוסדות הדמוקרטיים אולם תוך שימור הבסיס החברתי שממנו ינקה הפוליטיקה הסמכותנית את כוחה.

המסלול השלישי עגום למדי אך סביר פחות, נוכח הבטחתו המפורשת של מדיאר לפרק את הא־ליברליזם. הרוב המכריע שהשיגה טיסה בבחירות יכול למעשה לאפשר לה לבסס משטר דומה לאוטוקרטיה האלקטורלית של פידס, שאותו הביסה. מפלגת השלטון החדשה תוכל להחליף את נאמני פידס בנאמנים משלה, לשלוט באמצעות סיפוק עצמי במקום איפוק, ולהתייחס לביקורת כאל ניסיון לחבל במקום כאל מרכיב חשוב בתיקון העצמי של הדמוקרטיה ההונגרית. משמעות הדבר תהיה שחרף סילוק המשטר הישן, חלק מההיגיון הפנימי שהנחה אותו ישרוד, רק תחת הנהלה חדשה. התוצאה לא תהיה התגבשות של כוחות דמוקרטיים כי אם התמרמרות נגד השלטון החדש, שאותה יוכל ימין לאומני מחודש לנצל לצרכיו בבוא היום.

הדרך שבה תצעד הונגריה תיקבע פחות על ידי ארכיטקטורה חוקתית ואלקטורלית ויותר על ידי הצלחת הממשלה החדשה בגיבוש גוש חברתי ופוליטי עמיד – ממש כפי שאורבן עשה בזמנו כדי לבסס את שלטונו. הגוש הוא המפתח להכול. אם מדיאר יצליח לשפר את רמת החיים של אזרחי המדינה, במיוחד מחוץ לערים שהעניקו לו את הניצחון הסוחף, ובה בעת לקבל את מגבלות הכוח שנמסר לידיו, הונגריה תיחשב סיפור הצלחה של תיקון מוסדי לאחר עידן של א־ליברליזם ממאיר. אם ייכשל, יהוו בחירות ה־12 באפריל ציון דרך בעידן א־ליברלי חדש במקום שיבשרו על סופו.

תרגום: רותי סיני

על ד"ר קריסטוף סומבטי

אנתרופולוג פוליטי ופרשן המתגורר בברלין. הוא נמנה עם מייסדי מפלגת הירוקים בהונגריה (LMP) והיה פעיל במשך שנים בפוליטיקה ובחברה האזרחית בארצו עד שפנה למחקר. מנחה־שותף של הפודקאסט This Authoritarian Life. המאמר נכתב במיוחד למגזין תלם.