מתחת לדאגה לשבט מסתתרת אפשרות מפלצתית

Getting your Trinity Audio player ready...

ב־17 בפברואר 1995, בתוכנית "סוגרים שבוע" בערוץ הראשון, שהנחה יאיר לפיד – העיתונאי, הסופר, השחקן, הדוגמן, מה לא – התראיין יאיר גרבוז – האמן, הכותב, הסאטיריקן, מה לא. לפיד הציג לגרבוז בדיחות שכתב ב"דבר אחר", מדור ההומור והסאטירה של עיתון דבר. אלו היו בדיחות שנכתבו במהלך השבועות המדממים של הפיגועים הגדולים מהשנה האחרונה. באופן אירוני, אבל לא באמת מפתיע, לפיד הצעיר, עם הג'ל בשיער והביטחון העצמי המופגן, שאל את גרבוז את הקלישאה השמרנית והזקנה מכולן: אין גבול? אין שום דבר קדוש? אין מקום שבו ההומור צריך לעצור, להרכין ראש ולומר: עד כאן? כלומר, האם יש משהו מבחינתו שהוא מחוץ לתחום, שאסור להפוך לבדיחה?

גרבוז ענה שלא. מפני שהומור, כפי שהוא ניסח זאת, "הוא שפה, ואינו מדרגה". גרבוז השיב ללפיד שכפי שלא היה שואל "האם אפשר לדבר על הטבח באנגלית", כלומר בכל שפה אחרת, כך גם השאלה האם אפשר לדבר עליו בהומור היא מעט מגוחכת. ואז הוא הרחיב ואמר ש"אם היו דברים שאי אפשר היה לדבר עליהם בהומור", הוא בכלל לא היה רוצה לעסוק בהומור, "מפני שאז זו היתה שפה לא טובה".

מבחינתי, לפני הכול, גרבוז היה איש מצחיק. בספרו האחרון יפה נורא, הוא חוזר אל השאלה של יאיר לפיד בפרפרזה. הוא כותב ששואלים אותו תמיד למה הוא מכניס הומור לציורים שלו, לכתיבה שלו, ליחסים שלו. ועל כך הוא עונה לשואל: "למה אתה מכניס רצינות לכל דבר?". משם גרבוז עובר להסבר שמתקשר לתשובתו ללפיד, ולפיו "ההומור הוא דרגה אחת עמוק יותר מהרצינות, הוא טיפול שורש או ניתוח חירום ללא הרדמה".

עצובים כפזמונים

הומור הוא בעיניי השפה הראשונה של גרבוז. היא ליוותה אותו בכל התחומים שבהם נגע: בציור, בכתיבה, בטלוויזיה, בהוראה, בדיבור, ובאופן שבו התייחס לעצמו. ואם הומור הוא שפה, אצל גרבוז היא נובעת מההקשרים בין איבריה השונים. הקלישאה "איש של מילים" לא מדויקת לגבי גרבוז, מפני שאם כבר, גרבוז היה יותר אמן של הקשרים בין המילים. של המרווחים בין המילים. של הפאוזות המביכות. של התנגשויות בין המילים.

בכתיבה שלו, בעבודות שלו, אפילו בשמות העבודות שלו, גרבוז עסק תמיד בפירוק ובהרכבה של הֶקשרים. המשפטים והביטויים שהכניס לתוך העבודות אף פעם לא הרחיבו או הסבירו את הציור, אלא שיבשו אותו. הם פירקו משמעויות, שברו היגיון, ומתוך כך יצרו היגיון חדש – או לפחות האירו את ההיגיון הישן באור מגוחך. כאלה הם למשל שמות כמו "נזילות זה לא דמעות", "אם לא ענק לפחות בגנו", או "עצובים כפזמונים” שהעניק לעבודותיו. השמות משמשים כמעין טביעת יד גרבוזית: פתגם שנשבר, משחק מילים, קלישאה שמועדת. אצל גרבוז, מילה אף פעם לא עומדת לבדה. לכל מילה יש הד. יש היסטוריה. היא באה ממקום אחד והולכת לאחר. לעתים, כמו חץ, היא מסמנת כיוון אפשרי.

גרבוז היה אמן של אמביוולנטיות וזה דבר שכמעט אי אפשר לסבול היום. נהוג לדבר על אמנים שיש להם אמירה, וגם גרבוז עצמו דיבר ככה. אבל אצל גרבוז, כפי שהסביר בראיון שנתן לתוכנית "גלריה” בנובמבר 1986, בערוץ הראשון, האמירה היא יותר פטפוט. הוא לא חיפש את המסקנה הסופית. להפך. הוא חשד במסקנות. הוא חשד באנשים שמדברים בביטחון מוחלט. הוא חשד בזהויות יציבות מדי, במילים מסודרות מדי, בעמדות נוחות מדי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בראיון לאותה תוכנית, שנעשה לכבוד התערוכה שלו "יהודי, צרפתי וערבי”, הוא אמר: "מראש התייאשתי מהניסיון לייצר זהות אחת מוגדרת, ואני חושב שהתחפושות הן האמת היחידה כמעט". הזהות אינה הדבר שמסתתר מתחת למסכה. הזהות היא האופן שבו אנו פושטים ועוטים על עצמנו מסכות.

השם של התערוכה כשלעצמו, "יהודי, צרפתי וערבי", שנשמע במכוון כמו התחלה של בדיחה, הוא אמירה של גרבוז על ריבוי הפנים, על הסתירות הפנימיות. באותו ראיון הוא מספר שהתכוון לקרוא לתערוכה "יהודי יהודי, יהודי צרפתי ויהודי ערבי" ולא עשה זאת רק מפני שהיה מסורבל מדי. בשביל גרבוז, הישראליות והיהדות מעולם לא היו זהות אחת, אלא מחסן. והוא נכנס למחסן הזה בעבודותיו כמי שמזיז חפצים כדי לחפש דבר שאבד.

מעולם לא פולני

כמו התערוכה ההיא, גם ההומור של גרבוז עסק בעדות ובגזענות. יש משהו קצת פתטי, אפילו פארודי, באופן שבו התנפלו עליו בטענות לגזענות אחרי שהאיש עשה קריירה שלמה מהפולניות שלו. אגב, גרבוז לא ידע בכלל פולנית. הוא נולד בכלל בגבעתיים. הפולניות בשביל גרבוז היתה תיאטרון. או במילותיו: תחפושת. דרך לדבר על ישראליות אשכנזית, על משפחה, על חרדה, על צדקנות, על אשמה, על עליונות ועל עליבות.

בתמיד פולני, שיצא ב־1989, הוא בנה דרך האלטר אגו שלו, י. פולני, ארכיון של חרדה ישראלית. חלק מהציטוטים מהספר, שהוא הִרבה לחזור עליהם בראיונות ובמערכונים בטלוויזיה, כבר הפכו לקלישאות מוכרות: "אני קם לפני שאני מתעורר" – החרדה כקדימות קיומית. "בדרך כלל הם לא מאמינים באלוהים, אך נורא מפחדים ממנו" – פרדוקס שמסמן פחד מטאפיזי חסר כתובת.

אבל בעיניי, אחד המשפטים הכי מבריקים בספר, שמיטיב לזקק את התפיסה הגרבוזית, הוא דווקא "בשירות מילואים תוך שעות מספר נהפכת השפה לסלנג מחייב ומובן מאליו". זה גרבוז על רגל אחת – הרגע שבו אדם נכנס למערכת ומתחיל לדבר בשפתה. מילואים הם לא רק מדים, נשק וקפה שחור. הם מערכת לשונית. להיות חייל פירושו לא רק להיראות כמו חייל אלא לדבר כמו חייל, ולמעשה, להיות מדובר כחייל. השפה עוברת דרכך.

וזה נכון גם לכל אלמנט של החיים הקהילתיים בישראל: למשפחה, לעדה, לקיבוץ, לשמאל, לימין, לדת, לחילוניות, לגזענות. כל מערכת מייצרת סלנג מחייב ומובן מאליו. וגרבוז נכנס אל תוך הפה של המערכות האלה כדי להסביר איך הן נשמעות כשהן מתפרקות.

לכן ההומור העדתי של גרבוז לא היה גזעני בעיניי. או לפחות, כשהוא היה במיטבו, הוא לא היה גזעני. הוא היה הומור על גזענות. וזה הבדל עצום, גם אם לפעמים הוא מבלבל.

גרבוז עצמו דיבר על כך בראיון לתוכנית "סוכן תרבות", דרך הבדיחה על היהודי שהתחתן. שואלים אותו: עם מי התחתנת? והוא אומר: עם גויה. שואלים אותו: למה? והוא אומר: כי יהודייה יכולה לחלות, יכולה למות. שואלים אותו: וגויה לא יכולה? והוא עונה: גויה – שתחלה, שתמות, מה אכפת לי.

בפשט, זו בדיחה נוראית. שוביניסטית, גזענית, מכוערת. אבל הבדיחה עושה בדיוק את ההפך ממה שנדמה במבט ראשון. היא לא מבקשת מאיתנו להזדהות עם הגזענות של הדובר; היא חושפת אותה. היא מעמידה אותה עירומה לגמרי. היא מראה שבתוך האהבה המשפחתית, בתוך הנאמנות השבטית, בתוך הדאגה לאישה "משלנו", מסתתרת אפשרות מפלצתית לגמרי.

אירוניה מרה ונוראית

הביקורת על בדיחות גזעניות היא שהן מנרמלות את הגזענות, אבל כשהבדיחה טובה היא עושה את הדבר ההפוך – היא מפשיטה אותה. היא אומרת: תראו מה יש שם. תראו את המנגנון שהשפה מסתירה.

גרבוז האמין ביכולת של בדיחות גזעניות ושוביניסטיות לחשוף את האלמנטים האלה בתוכנו. לא כדי לחגוג אותם, אלא כדי להאיר בעצמנו פינות מעופשות שקשה לנו להביט בהן. הומור ואירוניה הם הכלים שמאפשרים לעשות זאת. הם מאפשרים לנו להגיד משפט שאם נֹאמר אותו ברצינות, הוא יישמע בלתי נסבל, אבל אם נאמר אותו כבדיחה, הוא עשוי לחשוף את הבלתי נסבלוּת שלו – לאוורר אותה. זה כמובן מסוכן במידה מסוימת. מי שלא מקשיב לבדיחה על הגזענות, שומע רק גזענות. אבל הסכנה הזאת היא חלק מהמשחק. סאטירה אינה אמנות של בטיחות. היא סכין חדה.

לכן מה שקרה לגרבוז בעקבות "נאום הקומץ" הוא אירוניה מרה ונוראית כל כך. האיש שחי בתוך האמביוולנטיות, שאמנותו היא כל כולה ניסיון לפרק את השפה, נשפט לפי הערך המילולי של דבריו (או יותר נכון, של מקטע מדבריו), שנלקחו ממנו, נחטפו, הוצאו מהקשרם, ונכפו עליהם משמעויות שהוא עצמו מעולם לא התכוון להן.

הנאום הזה נישא במהלך מערכת הבחירות ב־2015 כעשרה ימים לפני הבחירות, בעצרת שנערכה בכיכר רבין בתל אביב. הוא נודע מאז כ"נאום הקומץ" או "נאום מנשקי הקמעות", משום שכלל את הביטוי "מנשקי קמעות", לצד "עובדי אלילים", "אנשי כהנא צדק", צורחי "מוות לערבים", ועוד חלקים שנועדו לסמן יחדיו איזו קואליציה של לאומנות, אלימות, דתיות פוליטית, גזענות ובוז לדמוקרטיה. אבל מהר מאוד לא נשאר נאום. רק ביטוי אחד: "מנשקי הקמעות".

הימין, בגרסת נתניהו ובנט, הבין מיד את הפוטנציאל. וזה בדיוק הסיפור. כי הקביעה שנאום הקומץ והבוז שלו ל"מנשקי הקמעות" היו אמירה גזענית נגד מזרחים – כאשר מי שעשו מן הסיפור הזה הון פוליטי היו בעיקר בנט ונתניהו, לא בדיוק מזרחים מדוכאים – היא עצמה חלק מהמנגנון שגרבוז ניסה לחשוף. הציניות. המסחור של העלבון. הפיכת הפגיעה האמיתית של אנשים אמיתיים לקמפיין.

ואני לא אומר שלא היתה שם פגיעה אמיתית. אנשים אכן שמעו משהו אמיתי בתוך הדברים שלו. באופן כללי צריך להיזהר מאוד מהקלות שבה אפשר להגיד: "הם לא הבינו". הם הבינו משהו. הם שמעו בתוך המילים שלו את ההיסטוריה הארוכה של המבט האשכנזי, חילוני, שמאלי, שמביט באחרים כאילו הם פולקלור. זה היה שם. אני לא מוחק את זה. ואולי גרבוז, דווקא משום שהיה כל כך רגיש לשפה, היה צריך לדעת טוב יותר אילו מטענים המילים האלה נושאות.

אבל זה לא כל מה שהיה שם. והטרגדיה של השיחה הציבורית שלנו היא שהיא אינה מסוגלת להחזיק יותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת. היא לא יודעת לומר: גרבוז דיבר בהתנשאות, וגם הפכו אותו לשעיר לעזאזל. היא לא יודעת לומר: אדם יכול להיות גם צודק וגם בלתי נסבל. גם פוצע וגם פצוע. גם קורבן של לינץ’ ציבורי וגם מי שסיפק ללינץ’ את הטריגר.

כי עוד אאמין גם באדם

גרבוז ראה בבדיחות אמצעי שמאפשר לנטרל את כוחן של המילים – פירוק באמצעות דיבור. לא להשתיק את המילים, אלא לדבר אותן עד שהן מאבדות את הילת האימה שלהן. לחתור תחתיהן. לאפשר להן משמעויות שונות. להראות שכל מילה מלאה בסדקים, לא כל שכן כשהיא מוצבת בתוך משפט.

גרבוז לא רק האמין בזה כאמן וככותב. הוא חי את העקרון הזה. מפני שאחרי הקמפיין השטנה שעשו לו, אחרי כל מה שנאמר עליו, אחרי העלבון, אחרי ההאשמות, אחרי שהפכו אותו לסמל של כל מה שאנשים שנאו בשמאל האשכנזי – הוא עדיין האמין בשיחה. הוא עדיין האמין שאפשר לקחת מילה שכבר התקשתה לכדי אבן, לפרק אותה, להסביר אותה מחדש, להחזיר לה הקשר.

המוזיקאי והכותב דויד פרץ תיאר בישראל היום את הרגע שבו גרבוז הגיע אליו אחרי שפרץ כתב נגדו, בעקבות נאום הקומץ. פרץ חיכה לעימות, לאיזו סצינה של בוז הדדי, אבל גרבוז אמר לו: "כתבת עליי. קראתי. אני מבין ולא מבין – בוא נשב ונדבר על זה”. הם ישבו ודיברו, ומתוך השיחה, כותב פרץ, "נוצר קשר". פרץ לא היה היחיד: גרבוז, העידו רבים ממספידיו שהיו שותפים בשעתו לעליהום, יצר קשר גם איתם מתוך מטרה זהה. זה המשך ישיר של האמנות של גרבוז. הוא הלך אל מי שנעלב ממנו כדי לדבר איתו, לפתוח דיאלוג, לפרק את המילים. לבדוק אם עדיין אפשר להציל מהן משהו.

וזה חשוב, כי כמעט בכול דבר שגרבוז כתב היה ממד אירוני, היה חיוך. גם כשהיה מר, גם כשהיה בוטה, גם כשהיה צדקן או מעצבן או בלתי נסבל, המשפט שלו כמעט אף פעם לא היה משפט שטוח. אפילו אני, אוהד שרוף, שכחתי אחרי כל השנים, ואחרי הקמפיין המטורף שנעשה נגדו, שהקטע המדובר בנאום ההוא היה בעצמו סוג של בדיחה. שכחתי את הכלל: כל משפט של גרבוז צריך לקרוא דרך האירוניה.

הרי הרעיון הבסיסי שם הוא הרעיון של "קומץ”. אלה קומץ ואלה קומץ ואלה קומץ, וכפי שנהוג לומר על קומץ באשר הוא קומץ: הוא לא מייצג. אבל כאן מגיע הפאנץ’: הקומץ הזה שולט בנו. קומץ ועוד קומץ ועוד קומץ שווה קואליציה, גם היא קואליציה של מיעוטים. זו לא בדיחה על קבוצה מסוימת, בטח שלא על מנשקי הקמעות. זו אמירה על המנגנון. על האופן שבו קבוצה קטנה מצליחה לכופף את הרוב, לנהל אותו, לעתים גם לסחוט אותו. הקומץ שולט ברוב. זה בנוי כמו בדיחה עם פאנץ’, ובמידה רבה הפאנץ' היה נבואי לגמרי.

הדברים מתקשרים למה שגרבוז ניסה להסביר ללפיד בראיון ההוא, ב־1995. סאטירה טובה, הוא אמר שם, לא צוחקת על הקורבנות (שם הוא דיבר כאמור על הפיגועים). היא חושפת את הצביעות. "אנחנו לא מדברים לעולם על דת, אלא על המוסד הדתי. אנחנו לעולם לא מדברים על השכול אלא על המסחר בדם, ואת הדברים האלה צריך לעשות – וההומור עושה את זה הכי טוב. זה דבר מאוד רציני, הומור".

וזה, לדעתי, הדבר הנוראי כל כך במה שעשו לגרבוז. לקחו אדם שכל חייו עסק בהקשרים, והעמידו אותו למשפט, כאילו הקשרים אינם קיימים. לקחו אמן של אמביוולנטיות, והענישו אותו בחד־משמעיות. לקחו אדם שהאמת שלו היא ההבנה שאנחנו עוטים ופושטים תחפושות, ואמרו לו: אתה עירום. אתה דבר אחד. אתה המשפט הזה. אתה "מנשקי הקמעות”. גזען. זהו.

יש בזה משהו כמעט פואטי מדי. האיש שכל חייו הראה שמילים הן תלויות הקשר, נמחץ תחת מילה אחת. או שתי מילים, ליתר דיוק.

אנחנו חיים בתקופה שבה השפה יותר ויותר ענייה. שפה של רשתות חברתיות, של צילומי מסך, של גינויים כתובים מראש, של בינה מלאכותית שמנקה לנו את המשפטים. שפה סטרילית, הסתברותית, נטולת סיכונים. האיש שהאמין שהומור הוא שפה מת בְּמַקום שכמעט אינו יודע לדבר אותה. והדבר העצוב הוא שלא רק שהפסקנו להבין את גרבוז, נראה שמתישהו איבדנו גם את הרצון להבין.

על יותם וקס

במאי, עורך וכותב.