מפתחות להגנת הדמוקרטיה הישראלית

ה־4 בינואר 2023, היום שבו הצהיר לאומה שר המשפטים יריב לוין על תוכניתו הסדורה להפיכה המשטרית בישראל, היה יריית הפתיחה לשנים קשות, מפלגות, עקובות מדם. מדינת ישראל שינתה בהן את פניה לעד. מאז ועד היום, הקואליציה העלתה על שולחן הכנסת חוקים רבים שנועדו לקדם את ההפיכה הזאת, ובהם: שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים והפיכתה לפוליטית, והענקת סמכות לבתי הדין הרבניים לדון בתחום המשפט האזרחי, לצד ניסיון לבטל את עילת הסבירות ושאיפה לפרק את עצמאות המחלקה לחקירות שוטרים (הליך חקיקה שעוכב בְּשנתיים בזכות העובדה ששיקפתי לכלל הגורמים את ניגוד העניינים של יוזם ההצעה ח"כ משה סעדה). בתווך, הממשלה גם מנסה לחסל את תפקיד היועצת המשפטית לממשלה ולהשתלט על התקשורת החופשית. ואלה רק חלק מחוקי ההפיכה, שנועדו לשנות את פניה של מדינת ישראל שאנחנו מכירים ואת זהותה.

התוכנית של שר המשפטים לשינוי המשטרי ולהחלשתם של הרשות השופטת ושל שומרי הסף, תוך ניצול הלקונות החוקתיות, היעדר חוקה קשיחה, ושבריריות המבנה הדמוקרטי בישראל נעדר ההגנות – הציתה מאבק אזרחי ופרלמנטרי חסר תקדים בעוצמתו. מטרת המאבק היתה ברורה – לעצור את ההפיכה המשטרית כדי לשמור על צביונה של ישראל. אלו לא היו סיסמאות בעלמא, אלא עמידה נחושה, אותנטית ובלתי־מתפשרת של מיליוני אזרחים בישראל, שקמו להילחם על ערכיה של ישראל היהודית והדמוקרטית.

כמי שלקחה חלק פעיל במחאות, בהסברה ובתקשורת, מתוך פרספקטיבה של עורכת דין, ובעיקר, כמחוקקת בכנסת – אני מבקשת להביא היום, בימים קריטיים אלה כשהבחירות בפתח, את השקפת העולם שלי; גיבשתי מתוכה מפתחות לשינוי אמיתי לדמוקרטיה בישראל, ולהגנתה.

בראש ובראשונה, כדי שישראל תצא מחוזקת מהשנים הרעות והקשות של הממשלה ה־37, שלטון החוק חייב להיות במרכז תוכנית העבודה שלנו. עלינו לעגן את הנורמות של רשויות השלטון כך שיבטאו הוגנות והגינות כלפי יתר הרשויות וכלפי האזרחים, ולוודא שכל אחת מהן עצמאית וחזקה כשלעצמה ובד בבד שומרת על ריסון. בתוך כך, לאור הניסיון להרוס את מערכת המשפט בקדנציה הנוכחית, עולה צורך מיידי לשים דגש על ביצור עצמאותה ועל מקצועיותה.

אזרחי המדינה מייחלים לסדר, לביטחון ולמדינה מתפקדת עם אופק לשגשוג. בידינו הכוח לממש עבורם את החזון הזה. החופש שאותו אנו מעוניינים להבטיח לאזרחים יוכל להתקיים אך ורק במדינה שהדמוקרטיה בה אינה חלולה אלא מהותית וליברלית; שמנוהלת בצורה תקינה; ושנוהגות בה נורמות ראויות לכינון חיים משותפים ולהתנהלותה כלפי אזרחיה.

מתוך כל אלה גיבשתי את התוכנית החוקתית לדמוקרטיה ולשלטון החוק בישראל. המסורת הדמוקרטית ושורשיה, מורכבוּת המציאות, הגיוון בעם, מאורעות השנים האחרונות, העבודה הסיזיפית בכנסת והדאגה לעתיד היו לי למפת הדרכים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

על חשיבותם של חוקי היסוד

כדי להבין את עומק המשבר ואת ראשית המוצא ממנו, יש להתחיל במעמדם של חוקי היסוד. חוקי היסוד מעגנים את התשתית המשטרית במדינת ישראל. הם מסדירים את תפקידן של שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת – ואת מערכת האיזונים והבלמים שביניהן. תפקידם הוא להבטיח את שלטון החוק, כולל כפיפות הממשלה לחוק; ואת האחריותיות של נציגי הציבור, הנבחרים והממונים, כלפי הציבור. על נבחרי הציבור, שרי הממשלה וראש הממשלה, להפנים כי סמכותם נובעת אך ורק מהחוק, ועליהם להפעילהּ בתום לב ובניקיון כפיים.

אלא שבשנים האחרונות הפכו חוקי היסוד לכלי נשק, והשדה החוקתי – לזירת קרב. במקום לעגן את הערכים המשותפים שלנו, אלו הנובעים ממגילת העצמאות ומזהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל, הפכו חוקי היסוד לכלי ריק בידי אלו המחפשים לעצמם כוח ופריבילגיות.

כך, חוק יסוד: השפיטה שוּנה במהלך כהונת הממשלה כדי לבטל את עילת הסבירות, ופעם נוספת כדי לאפשר לממשלה למנות שופטים כרצונה. חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי נחקק (ב־2018) על ידי הקואליציה בלבד, למרות מחאות ציבוריות סוערות, וללא שיש במקביל עיגון חוקתי לעקרון השוויון. חוק יסוד: הממשלה שוּנה (ב־2020) כדי לאפשר הקמת ממשלה פריטטית, שהיא ממשלת רוטציה בעלת "שני ראשים" – מודל שאין דומה לו בדמוקרטיות אחרות ושביטלתי בכנסת הנוכחית, אחרי שגייסתי רוב של יותר מ־80 חברי כנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה, שתמכו במהלך.  

הגיע הזמן לתקן. לחדש, לחזק ולבסס את חוקי היסוד, שמהווים את התשתית שעליו עומד הבית המשותף של כולנו. הגיע הזמן לחזור אל מושכלות היסוד: אל השוויון וחופש הביטוי, אל חופש הדת והחופש מדת, אל שלטון החוק, אל האחריותיוּת של נבחרי הציבור וחובת הנאמנות שלהם כלפי האזרחים, אל כל מה שהיה אמור להיות מובן מאליו, אבל בשנים האחרונות נשחק ונשכח. וכדי שהוא לא יישׁחק עוד, הגיע הזמן לעגן את כל אלו במפורש, שחור על גבי לבן.

מגילת זכויות ישראלית

על שלוש רגליים עומדת התוכנית החוקתית שלנו: על הזכויות והערכים, על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים, ועל שירות ציבורי נקי משחיתות שממלא את חובת הנאמנות שלו לציבור.

כדי שנוכל לצלול לרגל הראשונה – הזכויות והערכים – תחילה עלינו להכיר בכך שישראל דלה בעיגון חוקתי של זכויות יסוד, שעה שבדמוקרטיות ליברליות אחרות כבר מזמן גובשו זכויות רבות נוספות.

לפיכך, אני מציעה להתחיל בכינון "מגילת זכויות ישראלית", שתעגן בחוקי היסוד את זכויות היסוד הדמוקרטיות אשר אינן מעוגנות בהם כיום במפורש. ראשונה בין שוות היא הזכות לשוויון. לא תיתכן דמוקרטיה ללא שוויון בין האזרחים שבה. אפילו העקרון הבסיסי של הכרעת הרוב מבוסס על כך שכל קול שווה למשנהו (One person one vote). לא בכדי עקרון השוויון כלול בכל חוקה דמוקרטית בעולם, וכל מפלגה ליברלית בעולם – מימין ומשמאל – מחויבת אליו. השוויון הוא הבסיס לאזרחות: שוויון בין דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, גברים ונשים. שוויון הוא הבסיס לכך שכולנו נרגיש פה בבית. כאשר פריבילגיות מגזריות מכרסמות בו, הן לא רק פוגעות בהוגנות ובצדק, אלא גם מפרקות את האמון במדינה ופורמות את החוזה החברתי בין השלטון לעם. עקרון השוויון חייב אפוא להיות מעוגן במפורש בחוקי היסוד של מדינת ישראל.

אבן יסוד נוספת של הדמוקרטיה היא הזכות לחופש הביטוי. כבר בשנת 1953, בבג"ץ קול העם, הכיר כבוד שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט בהכרחיות של חופש הביטוי לדמוקרטיה – בחשיבות הזכות לבקר את השלטון, בד בבד עם הזכות לקבל מידע לגבי מעשיו. חופש הביטוי הוא גם מרכיב מרכזי ביכולת של כל אחד מאיתנו למימוש עצמי: לתת ביטוי לחלומות, לשאיפות ולאמונות שלנו. לא בכדי כתב אגרנט שהזכות לחופש ביטוי היא "זכות עילאית", המהווה, יחד עם חופש המצפון, תנאי למימושן של כל הזכויות האחרות כמעט.

בשנים האחרונות נתונים חופש הביטוי ובפרט חופש ההפגנה והמחאה, שהם היבטים מרכזיים שלו, תחת מתקפה קשה. שלטים מוחרמים ללא כל עילה חוקית, כוח פיזי ומעצרים מופעלים נגד מוחים. נתקן את חוקי היסוד כך שיעגנו את חופש הביטוי והמחאה במפורש, ויזכירו לכל רשויות השלטון את חובתן להגן עליו.

לצד עיגון השוויון וחופש הביטוי, נתקן את מגילת הזכויות כך שתכיל גם זכויות חשובות נוספות הנעדרות כיום עיגון מופרש כמו: חופש הדת והמצפון, והזכות של כל אחד ואחת להקים משפחה – ולספר את סיפור חייו בלי שאף גורם זר ישלול זאת ממנו. עלינו לחתור גם לעיגון הזכויות החברתיות עבור כלל הציבור בישראל – כמו הזכות לחינוך, לבריאות ורמת חיים נאותה, במרכז ובפריפריה, חופש ההתארגנות ועוד – שרבים מאזרחי ישראל לא זוכים להן בשנים האחרונות. זכויות אלו מהוות כולן חלק בלתי נפרד מהחוזה בין המדינה לבין אזרחיה.

התיקון יתחיל בשיקום מעמד הכנסת

הרגל השנייה של התוכנית עוסקת בהפרדת רשויות, ובאיזונים והבלמים שביניהן. התיקון חייב להתחיל בבית הנבחרים, הלוא הוא הכנסת, שמורכבת ונבחרת על ידי הריבון – העם. הציבור מאס, ובצדק, בהתנהגות מבישה ומבזה של חברי הכנסת: עלבונות אחד כלפי השנייה וכלפי אנשי מקצוע ויועצים משפטיים, עידוד הסתה, משטור הכנסת, חיבוק ופריסת שטיח אדום לעבריינים במשכן, סילוק וביזוי נציגי ציבור וארגוני חברה אזרחית והרשימה עוד ארוכה. כל אלה חייבים להיפסק. על הכנסת לשמש כבסיס שממנו תצא הבשורה על תחילתו של שינוי למדינת ישראל.

הכנסת צריכה לקבל חזרה את כבודה, מעמדה ועצמאותה ולחדול מלהתרפס בפני הממשלה; להפסיק לשמש כחותמת גומי ותו לא. על חבריה להפסיק להיות "גאים שאנחנו שפוטים של ראש הממשלה", כפי שאמר לי חבר קואליציה בכיר מאוד. בפרט, עלינו להבטיח שיוחזר הליך חקיקה נאות, סדור, יסודי ומקצועי, לצד פיקוח אפקטיבי וללא כל מורא.

אחרי השתתפות בישיבות ודיונים רבים מאוד בכנסת ובמליאה, המסקנה שלי היא ברורה: חייבים להעניק לכנסת כלים כדי לאפשר לה למלא את תפקידה, ולהבטיח שתעשה כן לאור ערכי היסוד של המדינה. נסדיר את עבודת הוועדות ואת היכולת שלהן לפקח על הממשלה ונחזק אותן. נחזק גם את הפיקוח של ועדת האתיקה על חברי הכנסת, ונבטיח שהוועדה תפעל ללא משוא פנים וללא הטיה פוליטית.

מהכנסת נעבור אל הממשלה והשרים. אלה חייבים לתת בפני הכנסת דין וחשבון: לא כעניין תיאורטי ולא כטקס ריק, אלא דין וחשבון ממשי, עם שיניים. נמסד מנגנון של חובת התייצבות לשרים ולראש הממשלה בזמנים קבועים בכל מושב – להבדיל מהמנגנונים הנוכחיים, הנקודתיים – על מנת למסור מידע מסודר לציבור, ולענות על שאילתות ועל שאלות המופנות אליהם מחברי הכנסת ומנציגי ציבור.

הליך החקיקה בישראל יוסדר. נקדם את חקיקת חוק יסוד: החקיקה, שיבטיח שחוקי מדינת ישראל יעלו בקנה אחד עם ערכי מגילת העצמאות, ייצור הבחנה ברורה בין חוקי יסוד לחקיקה רגילה, ויעגן בצורה מפורשת את סמכותו של בית המשפט העליון לקיים ביקורת שיפוטית על הכנסת, כחלק ממערכת האיזונים והבלמים.

גם ברשות השופטת נדרשת רפורמה, אבל לא הורסת – אלא בונה; למען שיפור יעילותה ומקצועיותה ובמטרה לשפר את נגישות האזרח לצדק, להבטיח את זכויותיו בהליך המשפטי, ולמנוע עינוי דין.

הרפורמה שלוין ניסה להעביר, שנועדה למסד את השליטה הפוליטית במינוי השופטים, נכשלה מתחילתה ועד סופה. ההתעקשות הפרסונלית על שופטים ספציפיים לעליון בלי שום נכונות להתגמש, לצד הרצון להכניע את נשיא בית המשפט העליון, כבוד הנשיא עמית, ללא תנאי ובכל דרך – בין שבאמצעות אי־ההכרה בו ושבין שבאמצעות אי־כינוס הוועדה למינוי שופטים – הביאו את מעמדם של בית המשפט העליון ושל נשיאו לשפל חסר תקדים. בעיקר הם הביאו לפגיעה מיידית באזרחים.

היום, בתום קדנציה כמעט שלמה של השר לוין, חסרים ארבעה שופטים בבית המשפט העליון, ועד סוף 2026 יחסרו כ־100 שופטים בכל הערכאות. מדו"ח של הנציבות האירופית לבחינת יעילות מערכות משפט אירופיות (בכללן ישראל) מ־2024, המתייחס לנתונים מ־2022, עולה כי מספר השופטים לכל 100 אלף תושבים בישראל הוא 8.3 – נתון עגום בהשוואה לחציון במדינות האיחוד העומד על 17.6 שופטים, מה שממחיש במובהק את העומס הכבד המוטל על שופטי ישראל.

עם זאת, ולמרות שמעמד בית המשפט והאמון בו נפגעו, הניסיונות של לוין והקואליציה לא צלחו כפי שציפו או חשבו. 42 אחוז מהציבור ממשיכים להביע אמון בבית המשפט העליון – הנתון הגבוה ביותר מבין הרשויות השלטוניות. האמון בממשלה, לשם השוואה, עומד על 25 אחוז בלבד ובכנסת 16 אחוז – שפל חסר תקדים. לוין גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מן העיר: הקיטוב בעם החמיר, ישראל הפכה פגיעה, והאמון בשר ובממשלתו התרסק.

כמי שמבקשת לפעול למען האזרחים, ורק עבורם, אני רואה לנגד עיניי מטרות שונות לחלוטין. עסקתי במקצוע עריכת הדין כעשור וראיתי מקרוב את הדרוש תיקון במערכת. ברור לי, לפיכך, שכדי לשפר את השירות לאזרח, נחוצים יותר תקנים, תשתיות איכותיות והנגשה של מידע. במקום "להכחיד את בג"ץ", כדברי לוין, נקים ערכאת ערעור שתקל על חלק מהעומס המוטל כיום על שופטי העליון. בד בבד, נציע לחזק את ההליכים החלופיים לפתרון סכסוכים – בוררות וגישור – כדי להקל על העומס ; נפעל לפשט הסדרים חוקיים כך שכל אזרח יוכל להבין את זכויותיו; ונדאג להנגיש את הזכויות והזכאויות במערכות דיגיטליות.

במישור המוסדי, נבטל את התיקון לחוק שאִפשר את ההשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים, שאמור להיכנס לתוקף בכנסת הבאה בהתאם למתווה לוין-סער – אותה "פשרה" בין ימין קיצוני לימין סהרורי. עצמאות הרשות השופטת היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. את מה שדרשנו מאחרים – הסרת המגף הפוליטי מצווארה של העצמאות שיפוטית – נשית גם על עצמנו. נחזור לעקרון ההסכמות החשוב כל כך במדינה מפולגת – בתהליך המינויים עצמו, וכמסר לחברה.

קיומה של רשות שופטת עצמאית ומקצועית היא אינטרס של הציבור הישראלי כולו. אנחנו לא חוששים ממקצועיות השופטים ומפסיקה ללא פנִיוֹת. כחברה בוועדה לבחירת שופטים בממשלת השינוי (2021-2022), נהגנו כך עם מינוים של ארבעה שופטים בעלי השקפות עולם שונות ומגוונות לבית המשפט העליון, ועם מינוים של כ־140 שופטים ורשמים ליתר הערכאות. נעשה זאת שוב בממשלה הבאה.

מהמשבר יגיע התיקון

ואם בעצמאות ובמקצועיות עסקינן, הגענו לרגל השלישית: הבטחת מערכת שירות ציבורי המשרתת, ובכן, את הציבור. את הממלכה ולא את המלך. גם כאן, העבודה היא רבה, שכן בשנים האחרונות נפקדו מקומן של המקצועיות והענייניות, ופשטה תרבות של שחיתות ומתן טובות הנאה. הנאמנות לראש הממשלה או לשר התעלתה על כל שיקול אחר, והפכה תנאי לקידום או לחלופין להיאחזות במשרה.

מדובר בתרבות מושחתת, רעה ומסוכנת, ועלינו להציב נושא זה במקום גבוה בסדר העדיפויות. שחיתות ציבורית היא נגע מסוכן שמחליש את המדינה ואת שיטת המשטר הדמוקרטית. מדינה שבה רשויות החוק אינן פועלות בעצמאות וללא מורא נגד בכירים ואנשי ציבור שחטאו ופשעו, או מקלה ראש בחומרת העבירות ובענישה – מקדמת תפיסה בעלת תוצאות הרסניות לתשתית קיומה.

התיקון איננו יכול להסתכם בשינויים פרסונליים והחלפת מי שנדרש להחליפו (ואנו נשנה ונחליף); יש ליזום שינויים מבניים הצופים פני עתיד. נבחן מחדש את הליכי המינויים וההדחות של נושאי משרה בכירים בשירות הציבורי, ונוודא שהם מעניקים משקל מספק לערכים שבבסיס השירות הציבורי: מקצועיות, ניסיון, מחויבות לערכיה של מדינת ישראל, וחובת הנאמנות לציבור. להם ולהם בלבד. נסדיר את הפיקוח השיפוטי על הליכים אלו, ונקבע גבולות וסנקציות ברורים לסטייה מהם. נגדיר את העונשים שיחולו על נציגי ציבור המנצלים את תפקידים לרעה, ונוודא שהמשטרה שבה למלא את תפקידה – לפעול בממלכתיות לאכיפת החוק ולהגנה על כלל האזרחים.

בהקשר הזה מתחדדת במיוחד העובדה שהניסוי שבעטיו מנוהלת מדינת ישראל תחת כתב אישום כשל כישלון חרוץ. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה שהעומד בראשה יהיה עסוק, במקביל לניהול ענייניה, גם במשפט פלילי אישי שמתנהל נגדו. זה הרסני וזה מזיק לאמון הציבור במערכות שלטון החוק והאכיפה (הן של תומכי ראש הממשלה והן של מתנגדיו).

כפי שסברתי באופן בהיר וצלול עוד טרם נכנסתי לחיים הפוליטיים עת עסקתי כעורכת דין, כל מדינה דמוקרטית תיפגע ממצב כזה, אך ישראל, על מורכבותה הביטחונית והחברתית, תיפגע ביתר בשאת – כפי שאנו אמנם נוכחים מאז תחילת משפט נתניהו. לפיכך, עלינו לאמץ הגבלת כהונה לראש ממשלה ונקבע הגבלת כהונה לשתי קדנציות בלבד. 

התוכנית החוקתית שלנו אינה רק רשימת מכולת של חוקים ורפורמות; היא המצפן שיחזיר אותנו לדרך המלך ויאפשר לנסח מחדש את החוזה החברתי שהופר, להשיב את האמון הציבורי במדינת ישראל ומוסדותיה, ולבצר אותו.

משלושת העוגנים הללו – הערכים והזכויות, הרשויות הדמוקרטיות, והשירות ציבורי – ייבנה מחדש האמון במדינה. לא עוד פוליטיקה של כוח ופריבילגיות מגזריות על חשבון הציבור, אלא דמוקרטיה חזקה, שוויונית ומתפקדת, הנשענת על אדנים יציבים, שמשרתת באמת את אזרחי ישראל. הגיע הזמן לעבור מהרס לבנייה: הגיע הזמן לתיקון.

על ח"כ עו"ד אפרת רייטן

עורכת דין ואשת תקשורת, יו"ר סיעת הדמוקרטים. מכהנת בכנסת מאז 2021. כיהנה כיו"ר ועדת העבודה והרווחה וחברה בוועדה לבחירת שופטים בכנסת ה־24.