כך הופקרה ההגנה על יישובי העוטף

Getting your Trinity Audio player ready...

הלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר, 2023, היה רצוף תקלות שנבעו מהתמכרות לשגרה של בין מלחמות. כך, למשל, שוב ושוב מביעים בכירי צה"ל בדיונים חשש מפעולה, בתואנה שכל צעד בשטח יחשוף בפני חמאס שישראל השיגה מידע מודיעיני עליו. לרגעים נראה שהחשש הזה, שמעוגן בנוהל בשם "לקרוא ולשרוף", הדאיג את המפקדים יותר מהמתרחש בשטח. כך או כך, התחקיר הצבאי קבע שניתן היה לנקוט מהלכים הגנתיים נוספים בלילה, מבלי להסתכן בחשיפה.

ההמתנה המתמשכת לזרימת עוד מידע, בטרם יתקבלו החלטות, מאפיינת צבא שרגיל לעסוק במבצעי מודיעין מיוחד (מ"מ), ושחלק מבכיריו צמחו מתוך מערך זה. במבצעי מ"מ, צה"ל הוא היוזם והוא השולט בתמונה, ולכן הציפייה והדרישה לעוד מודיעין הן עניין שכיח. כשצבא נמצא בהגנה, וחושש מאויב שיפתיע אותו, הנסיבות שונות לחלוטין. אבל צה"ל ושב"כ דבקו בלילה בעוד הנחה שהתגלתה כשגויה לחלוטין: ההתרעה, סברו, אינה נוגעת לטווח הזמן המיידי.

כל הכשלים הללו מתחברים למגמה נרחבת יותר, שניכרה בכל פינה: צה"ל זלזל בנהלים ובפקודות שלו, מהכללים לקיום הערכת מצב, דרך שמירת הכוננות בחזית ועד אופן גיבוש הניתוח המודיעיני. אמ"ן, אומר אחד מעורכי התחקירים, חפר וחפר בלילה בחיפוש אחר עוד מידע, אבל לא עצר לנתח אותו. התגובה האיטית והמוגבלת לסימני האזהרה שיקפה טעות קולוסלית בהערכת הסיכון. לא היתה כאן רשלנות מודעת – במשך הלילה התקיימו כמה התייעצויות ועשרות קצינים, בהם הבכירים ביותר, התעוררו משנתם – אבל התוצאה הסופית היא שיתוק והתכרבלות בשגרה, מתוך תקווה שמדובר רק בחלום רע.

חמור מכך, ההתייעצויות הליליות הללו, בהשתתפות הרמטכ"ל ובכירי קציניו, כמעט שלא הגיעו לידיעת השטח. המג"דים והמ"פים מודרו מהמתרחש ולא שותפו בחשש מפני הסלמה, אף שהם האנשים שעתידים היו לעמוד בקו האש בתוך שעות ספורות. ואם הם בקושי ידעו משהו, התושבים בעוטף, רכזי הביטחון ביישובים ומשתתפי מסיבת הנובה כלל לא ידעו דבר. ואולי זה מה שלצבא הכי קשה להסביר לציבור – כיצד לא ננקטה שום פעולה ליידע את האזרחים, ולא נעשה מאמץ לצמצם את הסיכון לחייהם? החוגגים בנובה המשיכו לרקוד עד הרגע האחרון, בלי שהיה להם מושג.

"במשפט אחד", אמר הלוי בסיכום התחקירים, "הסיפור של הלילה הזה הוא מאזניים. מצד אחד, יש סלע ענק, משקולת של תפיסות שגובשו במשך שנים. ומצד שני, אין פרט שהיה נכנס בלילה והופך את התפיסות האלה על ראשן. זו משקולת כבדה מאוד, שנבנתה במשך שנים. האם היינו יכולים להבין אחרת מתוך מה שהיה? הבעיה אינה מחסור בידיעת זהב – 'ב־6:30 יתקפו'. זה לא עובד ככה. לא מובטח שיגיע מידע כזה ואי אפשר לסמוך על כך שזה יהיה הפתרון. השאלה היא איך משתחררים מהתפיסות העמוקות באמצעות סימנים. המענה יבוא באמצעות יצירת תהליך הרבה יותר פתוח, עם סימני שאלה ושולי ביטחון רחבים בהרבה מבעבר. אף גורם מודיעיני לא הציע להעלות התרעה. היו חמישה פרטי מידע מחשידים שהגיעו אלינו בלילה. מול כולם היו גם סימנים מרגיעים נגדיים. על חלקם עשינו בדיקות שלא העלו דבר. בדיעבד, יכולנו לבדוק יותר טוב ולזהות נורות אזהרה. אפשר היה לחלץ אותן מהחומר המודיעיני ולפחות להעלות מדרג התרעתי (כלומר – להוציא התרעה חמורה יותר; ע"ה)".

תא"ל (במיל.) גיא חזות, מחבר הספר צבא ההיי־טק וצבא הפרשים, אומר שבקבלת החלטות לנוכח מידע מודיעיני, קיימת משוואה בסיסית. "המכפלה של מחיר הטעות בסבירות להתממשותה היא שמכתיבה את ההחלטה. היתה כאן התנגשות בין ערכים: החשש לביטחון מקורות המידע מול הצורך בהעלאת הכוננות. חלק ניכר מהכישלון נובע מכך שתהליך קבלת ההחלטות מנוגד לתורת הלחימה של צה"ל. הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום וראש אגף המבצעים קיימו התייעצות ולא הערכת מצב. ראש אמ"ן לא היה על הקו, ראש האגף האסטרטגי לא היה וגם לא מפקד חיל האוויר, מפקד כוח התגובה המיידית העיקרי שעומד לרשות המדינה. מה זה הקשקוש הזה, התייעצות?".

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כשקוראים כיום את תמלילי חלק מהשיחות מאותו לילה ומדברים עם המעורבים, מתעורר חשק עז לדפוק את הראש בקיר. זו גם חוכמת הבדיעבד, כמובן, אבל הפער בין חומרת האיום לאופן הטיפול בו יוצר תסכול עצום. מעוררת חלחלה גם המהירות שבה קרס המערך ההגנתי של אוגדת עזה בשעות הראשונות של הבוקר. לא במקרה חשו ישראלים רבים לאחר אותו יום כי מגן עליהם צבא מקרטון, חרף המשאבים העצומים המושקעים בתקציב הביטחון.

לספרו הקלאסי על ההסתבכות האמריקאית במלחמת וייטנאם קרא העיתונאי דייוויד הלברשטם The Best and the Brightest, "הטובים והמבריקים ביותר". הלברשטם כיוון את חציו לחבורת היועצים שהקיפה את שני הנשיאים הדמוקרטים שהובילו את ארצות הברית לבוץ הוויטנאמי, ג'ון קנדי ויורשו לינדון ג'ונסון. דווקא קבוצה של אנשים צעירים, מבריקים ומצטיינים היא שהוליכה את ארצות הברית לכישלון. גם אסון 7 באוקטובר אירע במשמרת של חבורה שנחשבה מוצלחת, אפילו מבריקה. הלוי סומן מגיל צעיר יחסית בצבא כנסיך המיועד לגדולות. עוד כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל, בתחילת שנות ה־2000, דובר בו כרמטכ"ל עתידי. היו שחלקו על מינוי רונן בר לראשות השירות, אבל איש לא ערער על ניסיונו העשיר כמפקד מבצעי מעולה. גם אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן נחשב לקצין מקצועי מאוד, והלוי ראה בו פוטנציאל לרמטכ"ל עתידי.

הכתבות בעיתונים תיארו את הגנרלים ואנשי השירות כאנשים מסורים, חרוצים, מחויבים (וכמי שהתעמתו עם נתניהו ועם חבורת השרים סביבו, משיקולים ענייניים). היה נדמה שהפעם הן לא רחוקות מן המציאות. ובכל זאת – איך לעזאזל זה קרה? ומדוע דווקא במשמרת שלהם?

מחדל 7 באוקטובר היה גם כישלון טכנולוגי, ויש לכך סיבות עמוקות | רן היילבורן

התרעות, כיבוי והדלקה

כשהלוי דיבר על "משקולת התפיסות", הוא כיוון להערכות שהמעיטו באפשרות שחמאס רוצה, או מסוגל, להוציא לפועל תוכנית התקפה כה שאפתנית. גם נתניהו וגלנט האמינו בהן. השותפים להתייעצות הלילית בראשות הלוי בליל שישי נהגו כסופר־קמ"נים שאינם זקוקים באמת לאנשי המודיעין כדי לגבש הערכה באשר למתרחש. בצבא חרגו מהנהלים המקובלים של דיון מסודר אחרי כניסת מידע מודיעיני מטריד (הדלקת כרטיסי הסים במכשירים הסלולריים של חמאס ועוד 12 ידיעות שהצטברו לפני המתקפה, כפי שנמנו במסמך של אל"מ אבי אליהו, אבל רק חמש מהן הגיעו לידיעת הלוי).

רוב משתתפי ההתייעצויות בצבא עשו זאת מהבית, ולא הגיעו למפקדות לפני תחילת המתקפה. אילו טרחו באמ"ן במשך הלילה להרכיב תמונת מודיעין אויב, גאוגרפית (זיהוי הסימנים על גבי המפה, בארבע מחמש החטיבות המרחביות של חמאס) ומערכתית (איתור האיתותים בחמישה מערכים קריטיים של חמאס), ייתכן שהמציאות היתה מתבהרת בשלב הרבה יותר מוקדם. אליהו סבור בדיעבד שצריך היה להוציא התרעה על אפשרות של פשיטה כבר בשעה 22:30 בלילה. לא פחות משבע יחידות באמ"ן עסקו במידע, ולצדן שב"כ, אבל איש בקהילת המודיעין לא נקט את המהלך המתבקש.

להיסוסים ולתגובה המוגבלת היו הסברים נוספים: חשש ממיסקלקולציה (כל צד יחשוד במזימה מצד האויב וכך תתפתח הסלמה לא רצויה), רצון שלא לחשוף בפני חמאס יכולות מעקב חשאיות וציפייה להגעת עוד מידע בשעות הבוקר. לכך צריך להוסיף את ההערה שהעירה קצינה מ־8200, המאפיינת את האווירה במפקדות המודיעין בלילה: "לימדו אותנו לכבות התרעות, לא להדליק אותן". העובדה שמעטים הכירו את תוכנית "חומת יריחו" ואיש מהם לא הזכיר אותה בלילה – עוד החריפה את הבעיה, משום שמנעה זיהוי מוקדם של המעבר מכוונה לביצוע.

לאסון 2023 ולאסון 1973 יש עוד מכנה משותף: הזלזול באויב. במהלך המלחמה תיאר נתניהו את אנשי חמאס כ"מחבלים בכפכפים". התיאור שלו מהדהד את זיכרון החיילים המצריים היחפים, שנסו מפני צה"ל מערבה בסיני ב־1967, וכנראה קיבעו את דעתם של הישראלים על צבאות ערב. קו ישיר מוביל משם לאמירה המבטלת של סא"ל א', קצין המודיעין של אוגדת עזה, שפטר את תרגילי חמאס שעליהם דיווחה הנגדת ו' מ־8200 כ"ווסאח".

הלקח הצורב של יום הכיפורים נשכח, חרף הנאומים שנישאו במלאת 50 שנה לאותה מלחמה. הזלזול באויב, כתב הרמטכ"ל אייל זמיר, היה "אם כל חטאת. במצבה הייחודי של ישראל, ובייחוד ביחס שבין העומק האסטרטגי שלה לכוונות של גורמים שונים להשמידה, שאננות מודיעינית־מבצעית היא הרת אסון וסיכון קיומי פוטנציאלי".

ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר החברה והפוליטיקה הפלסטיניות, כתב בהקשר זה כי "הבוז כלפי האחר, הבוּרות כלפי תרבותו ואי־ידיעת לשונו אומנם צוינו כחלק מהגורמים למחדל, אך הדיון בהם נדחק לשוליים". לדבריו, "גם תחקיר צה"ל בנוגע לשורשי הקונספציה משקף את ההטיה בנוגע ללקחי המחדל. רק בשוליים צוינה השחיקה בהיכרות העומק עם האויב ותפיסותיו, שמקורה ברידוד השליטה בשפת ובתרבות מושאי המחקר. המסקנה המתבקשת היא שכל מי שעוסק במושא מחקר זר חייב לשלוט בלשונו ובתרבותו, ולא משנה אם מדובר באיש מודיעין, אקדמיה או מדיה. זהו פער בלתי נסבל כשמדובר בחוקרי פוליטיקה אמריקאית או היסטוריה צרפתית, אבל הוא מתקבל בהבנה כלפי העוסקים בניתוח המזרח התיכון".

נפילת המבריקים והיהירים

החולשה ביכולת הניתוח שמתאר מילשטיין היא גם תוצאה עקיפה של הצטיינות מערך האיסוף, שאליו הופנו בהדרגה מירב המשאבים ומיטב כוח האדם הצבאי, על חשבון גופים נוספים באמ"ן (ובמיוחד על חשבון מערך המודיעין ביחידות השדה).

ב־30 השנים שקדמו למלחמה אירעה סדרת פריצות־דרך טכנולוגיות ומודיעיניות, ששיפרו את יכולות הכיסוי הישראליות. תחילה נבנתה יכולת לניטור מרחוק של כמויות עצומות של שיחות, ברשתות הטלפון ובהמשך ברשתות הסלולר. מאוחר יותר, ובהדרגה, עבר חלק מכובד המשקל הפנימי ממערך הסיגינט (מודיעין אותות, האזנות) אל הסייבר (המרחב הקיברנטי). ההתפתחויות באיסוף באמצעות הסייבר, ובהמשך גם בפיתוח יכולות סייבר התקפיות, לא רק חשפו את ישראל לכמויות בלתי נתפסות של מידע – מיליארדים אחדים של פריטים, בכל יום, שרק חלק קטן ממנו מודיעיני – אלא גם נעשו בבטחה יחסית, מרחוק. בשיטות ובאמצעים החדשים, כמעט שלא היה צורך לסכן חיי ישראלים במפגש עם סוכן בשר ודם מעבר לגבול, ורק לעתים רחוקות נדרש שיגור לוחמים למבצע מסובך להטמנת מערכות האזנה בשטח האויב.

הצורך למיין, לתעד, לנתח ולהפיץ את המודיעין הוליד מערכות טכנולוגיות מפלצתיות, שריתקו אליהן כוח אדם גדול. תא"ל יוסי שריאל, מפקד 8200 בעת המחדל, נהג להתגאות שביחידה משרתים יותר חיילים ממספר עובדי המוסד או שב"כ, והשווה עצמו למנכ"לי גוגל ואמזון. בהתאם, עלתה מאוד יוקרת השירות ביחידה, בייחוד לאחר שהתברר כי אלפים מבוגריה ניצלו את הידע שצברו שם כדי לבנות בהמשך קריירות מרשימות ומכניסות בתעשיית ההיי־טק. הביקוש לשרת בה עלה, עד כדי תחרות יוקרה עם יחידות בחזית העשייה המבצעית, כמו סיירת מטכ"ל. גופים מסחריים שיווקו קורסי הכנה לבני נוער, תוך הבטחה לסלול את דרכם לקבלת תפקידים ביחידה. נוצרו תלות מופרזת ואמונה מוגזמת של הדרג המדיני וראשי ארגוני המודיעין במידע שהושג באמצעות גופי הסייבר והסיגינט. באמ"ן הודבק לכך כינוי: פתב"ס, פתרון בית ספר – היכולת לקבל מענה מדויק, באיכות גבוהה, לסוגיות הדרמטיות ביותר, באמצעים טכנולוגיים.

התלות הטכנולוגית הניכרת הטרידה חלק מבכירי אמ"ן בדימוס, ובהם גם יוצאי 8200. אחד מהם הזהיר את חליוה ואת כוכבי שעליהם להקפיד יותר על גיוון מקורות המודיעין. אחרת, אמר, יקרה לכם מה שקרה ברעב הגדול באירלנד במאה התשע־עשרה, שם הסתמכות יתרה על גידול חקלאי אחד (תפוחי אדמה) הובילה לאסון. טענות ספציפיות הופנו כלפי סגנון הפיקוד של תא"ל שריאל, בן טיפוחיהם של הרמטכ"לים כוכבי והלוי, עוד לפני המלחמה.

שריאל הקדיש זמן רב לקידום אג'נדות ליברליות מבורכות כשלעצמן, כמו פתיחת השורות לבני הפריפריה ושיבוץ נשים לתפקידים בכירים, אולם העיסוק בהן בא, לטענת מבקריו, על חשבון הסוגיות המבצעיות הדחופות שהיו על סדר יומה של היחידה. מעט לאחר הטבח התקיים מפגש סוער בינו לבין מספר מפקדים לשעבר של היחידה, שחלקם התנגדו למינויו לתפקיד שנתיים קודם לכן. שניים מהנוכחים תבעו משריאל להתפטר; הוא סרב, והקטין מגודל הכישלון היחידתי. כשפרש לבסוף, כעבור כשנה וחצי, קיבל על עצמו אחריות מסוימת לכישלון.

מערכות טכנולוגיות מתוחכמות לא חסינות מתקלות. בפרק הראשון הוזכרה העובדה שאמצעי איסוף חשוב לא פעל בשעות שלפני המתקפה על העוטף, והדבר לא היה ידוע למרבית משתתפי ההתייעצויות הליליות. בכך, נשלל מהם חלון הצצה קריטי אל מנגנון קבלת ההחלטות אצל האויב. המעקב אחר רשתות רגישות ששימשו את הנהגת חמאס התנהל לסירוגין מאז 2021, סבל מבעיות טכניות מרובות והושפע גם מצעדי זהירות שונים שנקטו בכירי הארגון. במאי 2023 קרס המעקב אחר אחת הרשתות, ובהמשך שוחזר רק חלקית. באמ"ן התקיימו דיונים על שחזור היכולת, אבל הדבר הצריך השקעה מרובה, בכסף ובמאמצים, וגזרת עזה לא עמדה במקום גבוה בסדר העדיפויות.

בדיון שקיים ראש חטיבת ההפעלה, תא״ל ג', עם אנשיו ב־17 באוגוסט הוא אמר כי "היכולת לתת מענה למשימות המודיעיניות בזירה היא לכל היותר בינונית. שיפור משמעותי במענה לא יתרחש לפני סוף הרבעון הראשון של 2024, וחשוב שהדבר יובהר למפקדים הבכירים כדי שישוקלל בקבלת ההחלטות המשפיעה על העשייה המבצעית". בדיון שקיים כעבור כחודש פינקלמן עם בכירים בשב"כ ובאמ"ן, הוא אמר כי "איכות הכיסוי המודיעיני הולכת ויורדת, ללא צפי לשיפור הנגישות בתקופה הקרובה". אבל צה"ל לא נקט בהתאם את צעדי הזהירות שנדרשו מהפגיעה ביכולת האיסוף. הדבר שקול לנהג שנוסע בכביש מהיר ברכב שהזגוגית שלו מכוסה אדים, והוא לא יודע זאת.

כשבוע לאחר מתקפת חמאס דיווח יניב קובוביץ בהארץ כי שלושה בלוני תצפית של צה"ל שהופעלו בקרבת הרצועה נפלו בשבועות שקדמו לטבח וחדלו לפעול. הצבא טיפל בתקלות בעצלתיים והבלונים לא היו באוויר בזמן המתקפה. חמשת הלוחמים מהצוות שהפעיל את הבלון במחנה נחל עוז, שהתריעו על התקלה, נהרגו בקרב ההגנה נגד מחבלי חמאס שכבשו את המחנה.

התחקיר הפנימי של 8200 על המחדל קובע כי "ריבוי המערכות והיכולות הובילו לכך שביום פקודה לא כל מערכות צד כחול (הצד הישראלי; ע"ה) תפקדו כנדרש והדבר פגע בניהול הלחימה… היחידה היתה בחוסר כשירות! תפיסת העליונות המודיעינית ככזו שמונעת לחלוטין הפתעות אסטרטגיות יצרה תלות אסטרטגית ומבצעית חמורה באספקת התרעה הרמטית (מה, מי, מתי), בשעה שלעולם אין סיכוי לספק התרעה כזו. לתחושת העליונות לא היה על מה להסתמך".

כמו הקצינה מ־8200, גם עורכי התחקיר הגיעו למסקנה כי "בוצעו באותו ערב בדיקות כדי לזכות (להסביר ולשלול; ע"ה) את האירוע ולא כדי להבין אותו". ביחידה, כתבו, פטרו כל אינדיקציה באמצעות השוואה לעבר, במקום לחבר בין סימני האזהרה. "לחמאס היתה תודעת ביטחון מידע מפותחת… מעשרות שנות למידה, האויב הבין שהוא חדור. תהליכי הדיווח התערערו עקב ריבוי יכולות. רכיבי מידע נבלעו בשצף המידע". זהו ההסבר של היחידה להחמצת הטיפול בחלק מפרטי המודיעין הקריטיים, בימים שלפני המתקפה. "בין 8 ל־10 באוקטובר חששתי מגל התאבדויות ביחידה", אומרת קצינה לשעבר ב־8200, "דמיינתי מאיזה בניין אני הייתי קופצת".

בריכת המידע הפכה לביצה

שורת שיחות עם קצינים בכירים, בהם מפקדי היחידה בעבר, מגלה תהליך שינוי עמוק שהתרחש לאורך שנים. בתהליך זה נבטו זרעי הפורענות, אולם אלה לא זכו להתייחסות מספקת מצד הרמטכ"לים וראשי אמ"ן האחרונים. להפך – כיוון ש־8200 הגיעה באותה תקופה להישגים מרשימים באיסוף מודיעין רגיש ובהוצאה לפועל של מבצעים טכנולוגיים מורכבים, הצמרת הצבאית התגאתה בהם והתעלמה מסימני האזהרה המצטברים. באותן שנים, באופן שעורר תדהמה אצל מפקדיה בעבר, שינה הפיקוד הבכיר של 8200 את הגדרת ייעודה והוציא ממנו את המילים "יחידת ההתרעה המרכזית".

לעומת זאת, הקצינים החלו לתאר את אנשיהם כ"אמני מידע". ההישגים באיסוף ובתקיפות סייבר סחררו את ראשי הקצינים, אך גם את צרכני המודיעין מחוץ ליחידה. 8200 לא רק התמקדה בפיצוח וחדירה של מערכי הגנת האויב בסייבר, אלא עברה לדבר בשפה מבצעית, תוך דחיקת השיח המודיעיני. "היחידה לא סתם איבדה את האחיזה בתורה האבודה של ההתרעה. ב־1973 אנשים עשו כמיטב יכולתם ונכשלו. כאן ממש עשו Unlearning לתחום שלם, קריטי", אומר בכיר לשעבר ביחידה. בד בבד חלה ירידה באיכות ובמספר דוברי הערבית הרהוטה בשורותיה.

הצלחות המב"מ, המערכה בין המלחמות, שהושגו תודות לשיתוף פעולה הדוק ואפקטיבי בין אמ"ן, חיל האוויר והיחידות המיוחדות, נתפסו בצבא כהוכחה להצדקת השקעות העתק במערכים אלו – וכסימן לבאות, שלפיו כך יוכרעו המלחמות בעתיד. אבל ההצלחות גם יצרו אשליות־שווא בדבר עומק השליטה והידיעה של אמ"ן, שב"כ והמוסד על הנעשה בצד היריב. בצמרת אמ"ן, אומר בכיר לשעבר באגף, התפתחה "תרבות נרקיסיסטית, קוקטייל קטלני של אנשים מבריקים ויהירים, שכרטיס הכניסה לסביבתם הקרובה היה תלוי בהפגנת נאמנות אישית. מי שרצה להתקדם, היה חייב לדקלם את עמדות הבכירים. רבים מהם חיפשו תיבות תהודה, לא מחלוקת. זה היה מתכון לחשיבה קבוצתית מסוכנת, תוך דחיקה לשוליים ולעתים הטלת אימה על מי שהעז לבטא דעת אחרת. הצמרת חיבבה קונספציות מורכבות, פתרונות מסובכים להחריד וחשיבה תאורטית עמוסת מלל".

הבעיות הללו לא היו נחלת יחידה 8200 בלבד. ב־2021 הקימה חטיבת המחקר, בסיוע חברת רפא"ל, את מכון גזית. היה זה מכון מחקר חיצוני, שהעסיק מומחים אקדמיים, ומטרתו לסייע לה בחקר תחומים "רכים", המשיקים לאזרחות ומחייבים התמחות אחרת מזו של הקצינים הצעירים יחסית מהחטיבה. כעבור שנה ערך המכון כנס רב משתתפים, באחד ממלונות היוקרה של תל אביב. תא"ל שריאל, שהיה אחד הדוברים בכנס, טען שהיכולות הטכנולוגיות המתקדמות של 8200 יכולות לסייע בפתרון בעיית התחממות כדור הארץ. במבט לאחור, מוטב היה לאמ"ן להתמקד קודם לכן בבעיות מודיעין כאן ועכשיו.

קושי נוסף נגע לאופן שבו נאסף המידע ומוין. הכמויות שלו חייבו את אמ"ן להגדיל באופן קבוע את מספר השרתים במערכות המחשוב ולחפש פתרונות אחסון בענן. בעשור שעבר הכריזו באמ"ן על שבירת החומות – הזרמת כל המידע מיחידות האיסוף ל״בריכה״ שתהיה נגישה למחקר ותדלג על כללי המידור הנוקשים שננקטו באגף בעבר. הגישה לבריכת המידע מתאפשרת דרך הגשת שאילתות.

היתה ברכה בתהליך החדש: הוא שיפר את הנגישות למידע של קציני המודיעין, במקום להותירו מאחורי חומות של חשאיות מופרזת. הקללה הנלווית לה טמונה בהיעלמות מדרג הידיעות הנכנסות, שבעבר הושקע מאמץ גדול בסידורן בהתאם לחשיבות, עדיפות ורלוונטיות לסוגיות ספציפיות. בפועל, הבריכה הפכה לביצה. עם השינוי נמוגה אחריות מפיצי הידיעות להתרעה. כך, יכול היה מפקד 8200 להתגאות בהישג שביטאה חשיפת תוכנית "חומת יריחו" לכיבוש העוטף, בלי לקבל על עצמו אחריות על כך שלא צלצל בפעמונים לנוכח המידע שהביאו אנשיו. הידיעה הרי היתה שם, צפה בבריכת המידע עם עוד המון חלקיקי מודיעין אחרים.

הצבא כולו התעוור

בשנים שלפני 7 באוקטובר, ישראל התמסרה לחזון ניסיוני ששינה את מבנה ותפיסת ההפעלה של צה״ל מהיסוד. מערכות מיצוי מידע ובינה מלאכותית הופקדו על איסוף, עיבוד והפצת המודיעין בכל הגזרות, תוך מעורבות אנושית הולכת ופוחתת. הן חוברו בהדרגה (ובמידת אוטומציה ואוטונומיה משתנה) למערכות הפעלת האש, לפלטפורמות הנשק עצמן, למערכי הגנת הגבולות וליכולות הפיקוד והשליטה, מהמטכ״ל ועד לכוחות בשטח.

התוכנית, שהתכוונו להשלים אותה ב־2030, נועדה לחבר את צה"ל בכל ממדי הלחימה, למערכת־על אחת שבליבה בינה מלאכותית, מעין מכונת מלחמה חכמה. היא היתה חלק מהתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שגובשה בתקופת אביב כוכבי כרמטכ"ל, במקביל להאצת פרויקטים של בינה מלאכותית צבאית בארצות הברית ובמדינות נוספות, ונשענה על שיתופי פעולה עמוקים עם גורמים זרים וחברות מסחריות. כוכבי וראש אמ"ן אז, האלוף תמיר הימן, תיארו את מבצע שומר החומות כ"מלחמת הבינה המלאכותית הראשונה" וטענו שהסתיימה בניצחון לצה"ל.

עד אוקטובר 2023, התלות שנוצרה במערכות המידע הפכה כמעט מוחלטת – חרף היותן רחוקות מבשלות מלאה. תהליכי מודיעין, הגנת גבולות ויכולות פיקוד ושליטה קריטיות נשענו על טכנולוגיה שהיתה עדיין בשלבי ניסוי – ושנבנתה על סמך התפיסה ש״אין מלחמות בהפתעה״. עשרות המערכות של המודיעין שפעלו באוקטובר לא נבנו או אומנו לזיהוי או להתמודדות עם תרחיש של מתקפה רחבת היקף של חמאס. עוד לפני 7 באוקטובר, אינדיקציות על היערכות חמאס אבדו בסבך המערכות של פיקוד דרום ואמ״ן. מידע רלוונטי לא הופץ ומידע היסטורי לא נשמר.

הניסיון לבנות מודל התרעה שיחבר את הנקודות ויתריע על מעבר משגרה לחירום של חמאס לא הושלם. עד לתחקירים שבעקבות הטבח, איש בישראל לא ראה את התמונה השלמה של המודיעין שכּן נקלט. עם פתיחת המתקפה בשבת בבוקר, הכשל הפך מעשי. קו ההגנה הטכנולוגי של המכשול התמוטט, ומערכות השליטה והבקרה בפיקוד ובמטכ״ל לא יכלו לספק תמונת מצב של המתרחש בשטח או לסייע בשליטה בכוחות. למערכות קריטיות לא היה גיבוי, ורכיבים חיוניים שלהן מוקמו בבסיסים שהותקפו. כשהחלה המתקפה, הצבא כולו התעוור במידה רבה, ומפקדותיו נותרו בידיים קשורות למשך שעות ארוכות.

בשב"כ התפתחו בעיות מסוג אחר. הסכם חלוקת גזרות האחריות בין ארגוני המודיעין, שנחתם סביב ההתנתקות, הותיר את השירות כאחראי הבלעדי להפעלת סוכנים ברצועת עזה. ראשי המוסד האחרונים, יוסי כהן ודוד ברנע, ניסו מדי פעם לאפשר גם לארגון שלהם דריסת רגל ברצועה, אולם נענו בשלילה מצד עמיתיהם בשב"כ. העובדה שהרצועה התנהלה כמרחב כמעט סגור, תוך מגע פיזי מועט עם ישראל (למעט כניסה לסירוגין של פועלים וסוחרים, במספרים מוגבלים), הקשתה על מלאכת גיוס הסוכנים, הפעלתם והבקרה שנועדה לוודא כי לא "הוכפלו" בידי חמאס ועבדו למעשה בשירותו.

לבכירי הזרוע הצבאית ברצועה היתה כאמור תודעה מפותחת של ריגול נגדי והם הקדישו זמן רב למאבק המוחות מול שב"כ. עיסוקם בכך גבר אחרי סדרת תקריות שכללה את ניסיונות ההתנקשות הכושלים במוחמד דף, חיסול בכיר חמאס מאזן פוקהא בידי מתנקש על חוף הים בעזה ב־2017 וכישלון הפעולה הישראלית בחאן־יונס כעבור שנה, שבה נהרג סא"ל מחמוד ח'יר א־דין. כשחמאס פרס את קו עמדות התצפית שלו בקרבת הגבול, באותה תקופה, הפכה החדרת ישראלים לרצועה לקשה במיוחד. השירות התקשה לקיים מגע ישיר עם סוכניו ברצועה ובשל כך גם נמנע מלערוך להם בדיקות מהימנות תקופתיות.

בעיה נוספת נוגעת לאיזון בין אנשי המודיעין והמבצעים בצמרת השירות ובסדר העדיפויות שלו. מ־2016 ואילך הגיעו ראשי השירות האחרונים, נדב ארגמן ורונן בר, מאגף המבצעים. זאת, בניגוד לדומיננטיות של אנשי מודיעין, בעיקר רכזים, בצמרת השירות בעבר. הטענה, שמטבע הדברים מגיעה מיוצאי מערכי המודיעין, גורסת שארגמן ובר נטו לטובת כור מחצבתם, ושהשירות התמקד ברצועה בהפעלת יכולות מבצעיות־טכנולוגיות, על חשבון ההתמחות המסורתית בהפעלת סוכנים וניתוח מידע. באשר לניתוח – פרשנות שב"כ למצב לא היתה שונה באופן יסודי מזו של אמ"ן, מנגנון תיאום הפעולות בשטחים והמוסד. שב"כ אמור היה לספק ניתוח חלופי של המודיעין בעזה, אך כשל כמו המערכת הצבאית.

התפיסה היתה שבגדול אנחנו יודעים

50 שנה אחרי המחדל המפורסם של מלחמת יום הכיפורים, חזר המודיעין לסבול מרבות מבעיותיו הישנות – ואולי הן קיננו שם רוב הזמן. במפגשים בין בכירים באמ"ן לעיתונאים, בשנה שקדמה לטבח, ניכרה מידה מדאיגה של יהירות. הכינוי "זעירא" הודבק מאחורי גבם לאחדים מהקצינים, תוך אזכור האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן ב־1973.

אבל לא רק באמ"ן לקו בכך. בדיונים בקבינט ובצמרת הביטחונית בלטה התנהלות דורסנית של הקצונה הבכירה. רבים מהם הצטיירו כיהירים, בטוחים בעצמם, יודעים הכול ולא סופרים אף אחד. גם גינוני הכבוד חזרו, מהמזכירה שנשלחת קדימה בקריה כדי לוודא שהאלוף יקבל את המעלית מהר ולעצמו, ועד הקצינה שרודפת אחריו עם המחשב הנייד, שלא יצטרך חלילה לחבר תקע לשקע בעצמו. "אם היתה לכם תחושת בטן רעה, איך הלכתם הביתה בחג?", שאל אחד מראשי אמ"ן לשעבר, בוגר מלחמת יום הכיפורים, את חליוה. "היתה רק שאלה אחת שהייתם צריכים לשאול: מה תוחלת הנזק אם טעינו?".

חלק מהביטחון המופרז של בכירי אמ"ן, בשנים שקדמו לטבח, נבנה סביב תפיסת העליונות המודיעינית. "אופוריית העליונות המודיעינית וההזנה ההדדית בין המודיעין, הדרג המדיני, גורמי הצבא התקשורת והציבור העצימה את האשליה ויצרה לאסוננו תחושת ביטחון מזויפת", כתבו לאחר המתקפה אל"מ (מיל') שלמה קשי ותא"ל (מיל') דודו צור, מוותיקי אמ"ן. דוגמה טובה לכך היתה בגדה המערבית. שם, נהגו להתרברב במערכת הביטחון באגדה אורבנית פלסטינית: תושב הגדה חולם בלילה על פיגוע שהוא מבצע. לפנות בוקר מופיע השב"כ על סף דלתו ועוצר אותו. סביר יותר שהסיפור הומצא בצד הישראלי, לצרכיו. אבל זו היתה התפיסה במערכת הביטחון גם באשר למרחב הגדול יותר, מאיראן ללבנון ולעזה.

הטענה, אומר תא"ל (מיל.) איתי ברון, לשעבר רח"ט המחקר, היתה שהשגנו עליונות מודיעינית בכל מקום, "המודיעין אמר שהאויב חשוף לנו ואנחנו יודעים עליו הכול. ואילו האוגדונרים והאלופים בקריה, שראו כל יום מידע מודיעיני חדש, חשבו שהאויב שקוף כי העדכונים המשיכו להגיע כל הזמן. השיטה גרסה שבגדול אנחנו יודעים, ושאם נטעה, העליונות המודיעינית תאפשר לנו להתאושש ולהתגבר על הפער".

בהקדמה שחיבר לספרו של תא"ל (מיל') מאיר פינקל על אמ"ן, כתב ברון אחרי פרוץ המלחמה כי "ההפתעה התרחשה בשיא עידן המידע, שעה שמאגרי אמ"ן התמלאו במידע באיכות ובהיקף חסרי תקדים. באמ"ן ובמקומות אחרים בצה"ל התפתחה מחשבה או אשליה שמידע איכותי ובכמות עצומה יפתור את הבעיה הצבאית הנצחית של קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. באמ"ן ובצה"ל, כמו איקרוס המתקרב לשמש, ניסו להתקרב לוודאות. מתקפת הפתע המחישה את אשליית הוודאות".

כשחמאס חצה את הגדר, אמר לי ברון, קרסה מערכת שלמה של תפיסות ישראליות: עליונות, הרתעה, עוצמת המכשול, ההתרעה שתגיע, תרחיש הפשיטה המוגבלת. "אני כל הזמן חושב: האם זה יכול היה לקרות לי? כשסיימתי את תפקיד ראש חטיבת המחקר ב־2015, היו עוד שנתיים שחששתי שמשהו יתפרץ מהתקופה שלי. המסקנה המרכזית היא שגם מערכת גדולה עם המון הצלחות יכולה לחיות הרבה שנים בפער גדול מאוד מהמציאות".

כמו אדם שראה רוח רפאים

באמ"ן ובצה"ל התפתחו שתי אסכולות בשאלת ההיסטוריה של הכישלון, וההסברים קשורים כמובן גם בשאלה מתי שירת המסביר בתפקידים רלוונטיים. "הסיבה העיקרית שבגללה אני נשאר בתפקיד", אמר לי רח"ט המחקר בעת 7 באוקטובר, תא"ל עמית סער, בשיחה בדצמבר 2023, "היא כדי להבין איך ומתי יחיא סינוואר עבד עליי". כשנפגשנו לאותה שיחה לילית, כמעט ארבעה חודשים לאחר הטבח, הוא נראה לי כמו אדם שראה רוח רפאים. הספקות והתהיות בנוגע לאירועי הלילה הוסיפו ללוותו גם כשפרש מתפקידו באפריל 2024, לאחר שהתגלה גידול ממאיר במוחו. סער נפטר בינואר 2026, בגיל 47.

גרסה רווחת טוענת שישראל החמיצה את האותות במשך שנים – מ־2017, עם היבחרו של סינוואר למנהיג חמאס ברצועה, וביתר שאת מ־2021, אחרי מבצע שומר החומות ופערי הפרשנות בין ישראל לחמאס באשר לתוצאותיו. אסכולה שנייה מתארת את הלילה בין 6 ל־7 באוקטובר עצמו כתאונה בלתי אופיינית: סדרת החלטות שגויה שנבעה מפרשנות מוטעית של סימני האזהרה והובילה מיידית לאסון. שאלה נוספת היא אם התאונה אירעה לקבוצת האנשים שהיתה אחראית לזירה הפלסטינית ונבעה גם מהעדיפות הנמוכה שיוחסה לה ובעיות הכיסוי שתוארו (מחסור ביומינט, נפילת רשתות מעקב, היעדר נגישות פיזית), או שמא היא משקפת בעיה רחבה יותר.

תשובתו של ברון נחרצת ומדאיגה. בעיניו, עזה אמנם היתה מרכז הכובד של הערכה מודיעינית מנותקת מהמציאות, אבל זו ניכרה גם באופן שבו הבין המודיעין את איראן, חיזבאללה ואת "תוכנית ההשמדה" שאותה הגוּ בציר השיעי. הוא מתאר את הכשל הישראלי בקריאת המציאות ברצועה כתהליך ארוך יותר, ששורשיו בחזרת סינוואר לרצועה ב־2011 (עם שחרורו בעסקת שליט) ואז ב־2014 (התיקו העגמומי במבצע צוק איתן, שהוצג כניצחון). ברון רואה בכך ביטוי לבעיות תרבותיות בצבא, שחגג את הישגיו במב"מ, תוך סירוב עיקש לראות את התמונה הכללית או לבחון את תועלתם המעשית. ברון, שייחס בעבר שגיאות ישראליות בניתוח התמונה לכשלים שיפוטיים וקונספציות, סבור היום שהיה כאן גם שקר עצמי מודע, שכלל את פרשת הפצצת המטרו בשומר החומות, והטענות שלפיהן חמאס מורתע ומוחלש.

"בשיטה שבה עבד אמ"ן, כל מידע שהגיע חיזק את ההנחה שצדקנו כל הזמן", אומר ברון, "השיטה המודיעינית שלנו לא טובה בעיניי. אין די ספקנות, אין טיפול בבעיות עומק. לנוכח אשליית הוודאות, נחלשה גם הבקרה. אם נקודת המוצא שלך היא שהאויב חשוף, אתה מכיר אותו היטב ויכול לפגוע בו מתי שתרצה, אין הרבה סיבה לתקן או לפקח. בעניין הזה אני בזרם הדתי־קיצוני: אתה צריך להניח שקיים פער גדול בידע, אבל אנחנו פחדנו לזהות ולמפות את הפערים הללו. הטרגדיה היא שבעולם שבו צמחה רוב ההנהגה הישראלית הנוכחית – עולם מבצעי המודיעין, המ"מ – אנחנו לוקחים סיכונים מטורפים בתכנון, אבל מניחים שיש ודאות מודיעינית, כמעט עד הפרט האחרון. בעולם האסטרטגי הדברים מתנהלים אחרת. ברקע, התנהל גם מהלך הונאה מתוכנן של חמאס. בשורה התחתונה, התנתקנו מהמציאות. לא התמודדנו עם הטיות ושיקרנו לעצמנו".

תא"ל ש', מפקד יחידה באמ"ן, כתב במהלך המלחמה דו"ח אישי על כשלי המודיעין. המסקנה שלו אף נחרצת יותר משל ברון: המודיעין, כתב ש', הכשיל בתפקודו את הדרג המבצעי במטכ"ל ובפיקוד הדרום ולא הותיר לו סיכוי לנסות ולסכל את המתקפה. אנשי המודיעין הטעו את המפקדים כשסיפקו להם ניתוח הפוך מהמציאות. הבעיה מתחילה לטעמו בחוסר אמון בחומרת האיום הנשקף מן האויב – מרגע שהקמ"ן לא מאמין בכך, המפקד כבר אינו יכול לתקן. הכשל הזה התרחש, הדגיש, בתקופה שבה אמ"ן גייס לשורותיו כוח אדם מעולה וקיבל משאבים אדירים. אמ"ן, כתב ש', "כשל בתיאור ההווה, לא היה בקיא בעבר והמתין לפתרון בית ספר שלא הגיע באשר לעתיד".

האגף, לדבריו, נכשל בהבנת תוכניותיו של חמאס גם משום שהתקשה לרדת לעומק מניעיהם הדתיים והאידיאולוגיים של סינוואר ודף, שמבחינתם פלישה לישראל היתה פתרון מעשי לחלוטין למציאות שנוצרה.

על עמוס הראל

משמש ככתב הצבאי של עיתון הארץ מאז 1997 וכפרשנו הצבאי מאז 2007. זוכה פרס סוקולוב לעיתונות בשנת 2015. המאמר לקוח בשינויים קלים מספרו הרביעי שראה אור ב־2026, 06:29 – טבח 7 באוקטובר: המחדלים, האחראים, ההשלכות.