חינוך פוליטי לדמוקרטיה במשבר

בפברואר 2025, בימים שבהם נרשם קונצנזוס ציבורי כמעט גמור בעד עסקה להשבת החטופים, ביטאה מורה לאזרחות בפני כיתתה ביקורת על גרירת הרגליים של הממשלה בסוגיה. המורה הוקלטה בסתר בידי תלמידים; הם העבירו את התיעוד לערוץ 14; ובערוץ עטו כצפוי על ההזדמנות להשתלח במורה. שר החינוך יואב קיש מילא גם הוא את חלקו בטקס הידוע מראש, וכמה שעות לאחר הפרסום "הביע זעזוע" והבטיח שהמקרה "יטופל בחומרה מרבית". מיותר כמעט לציין שהמורה נשארה בתפקיד, שכן לא היתה שום עילה חוקית לפטרהּ, אבל לשאר המורות והמורים במערכת הועבר מסר ברור: עדיף שתשתקו.

לא דרוש הרבה כדי להטיל בימינו אימה על מורה בעלת עמוד שדרה מוסרי. במקרה הזה, הדבר היה כרוך בהקלטה בסתר ובשיתוף פעולה עם ערוץ בעל מחויבות רופפת לעובדות. במקרים אחרים אף נדרש הרבה פחות. למעשה, ההישג העיקרי של מתנגדי הדמוקרטיה הליברלית הרודפים והמשתיקים, שאף הטרים את פנייתם לחקיקה האנטי־ליברלית, הוא עצם ההימנעות הגורפת כמעט של מחנכים ומורים מעיסוק בסוגיות שבמחלוקת. הכוחות האנטי־דמוקרטיים זרעו בהם את התחושה כי מוטב שלא להתקרב אל מחלוקות חברתיות. הרי למה להסתבך, לחטוף ביקורת מהורים לא־מרוצים, לשלם מחיר מקצועי, ועוד בסוף להישאר לבד? עדיף לשתוק. התלמידים, מצדם, אפילו לא מודעים להזדמנות שנשללת מהם לקבל חינוך פוליטי והכשרה לחיים דמוקרטיים.

אבל שלילת ההזדמנות הזו אינה מובנת מאליה. לאמיתו של דבר, היא אף עומדת בניגוד למדיניות הרשמית של משרד החינוך עצמו. לפני כעשור, בעקבות פרשת הרדיפה של המורה אדם ורטה (נרחיב בה בהמשך), נכנס לתוקף חוזר מנכ"ל שציין במפורש כי מותר למורה להביע עמדה פוליטית (לא מפלגתית) בכיתה. היה זה תחת ממשלת ימין בראשות נתניהו. במשרד החינוך אף הגדילו לעשות והצהירו במסגרת החוזר, כי למורים יינתן "גיבוי בפעולתם בכיתה (…) גם במקרים של טענות ותלונות מצד תלמידים או הורים", כל עוד ינהגו בהגינות. בפועל, כפי שניתן ללמוד מהדוגמה שבה פתחנו, על המורים מופעל פיקוח בלתי־פורמלי אך הדוק – לעתים מזומנות בחוסר תום לב ותוך בחישה של גורמים מפלגתיים.

מובן שהנושא החינוכי הוא רק סימפטום. הדמוקרטיה בישראל שרויה במשבר עמוק זה כמה שנים, והחינוך לדמוקרטיה ניצב בפני שוקת שבורה. אלה לא רק כללי המשחק הפוליטיים המתערערים והאלימות המבעבעת, אלא גם משבר פנימי בנפשם של מחנכים ומחנכות: האם יאזרו די אומץ להתבטא אל מול הסחף הלאומני והאנטי־הומניסטי שהם פוגשים מדי יום, האם לאו. יש כיום מחיר להבעת עמדה מוסרית במדינת ישראל, גם אם היא בסך הכול ביטוי של רגשות אנושיים בסיסיים: תקווה לשלום, כאב על אובדן חיים של חפים מפשע, זעזוע מאלימות. האקלים הנוכחי במערכת החינוך מטיל אימה ומשתיק את מי שמביע ביקורת מוסרית או מעורר שאלות שבמחלוקת. דווקא משום כך, השאלה איננה אם דרוש חינוך פוליטי בישראל – אלא איזה חינוך פוליטי דרוש במשבר דמוקרטי.

הגישה הישנה והתפוררותה

מאז שנות ה־90, תור הזהב של החינוך הפוליטי לדמוקרטיה, הוכשר דור של נשות ואנשי חינוך על ברכי הגישה שניסח חוקר החינוך החשוב צבי לם. הגישה הזו השפיעה ישירות על לימודי האזרחות, אבל חינוך פוליטי הוא נושא רחב בהרבה מעוד מקצוע בבית הספר, ופוטנציאלית עשוי להתקיים בכל מרחב חינוכי – פורמלי ובלתי־פורמלי.

לם ביקש לחזק באמצעות החינוך הפוליטי את המעורבות הפוליטית והחברתית של הדור הצעיר, להבטיח את יציבות המוסדות הדמוקרטיים, ולמנוע הקצנה. גישתו רווחה – ועודנה רווחת – גם בדמוקרטיות אחרות בעולם. הנחת המוצא של לם היתה שבית הספר אינו בועה אלא מקום שממילא שוררות בו מחלוקות חברתיות, ואת העיסוק מחויב המציאות בפוליטיקה יש לתעל להקניית מיומנויות חשיבה אצל התלמיד.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

גישת לם וממשיכיו ניסחה שני נימוקים בעלי משקל לצורך בחינוך פוליטי: הראשון, שבזכותו תימנע גלישה של ויכוחים בכיתה למחלוקת בעלת אופי מפלגתי; השני, שחינוך פוליטי הוא תנאי להפיכת בית הספר למרחב רלוונטי לחיי התלמידים. מנגד, מי ששולל את החינוך הפוליטי, כלומר נמנע במכוון מעיסוק במה שבוער, הופך את בית הספר למקום שמשננים בו "חומר מת" של דורות קודמים. לם רצה שבית הספר יעסוק ב"חומר החי", משום שהוא מעודד תלמידים למעורבוּת בחברה, והגדיר בדיוק כיצד יש לעשות זאת: על המורים לאפשר דיון ביקורתי במחלוקות, מתוך עמדה פלורליסטית, ובכפוף להימנעות מהבעת דעתם האישית. במסגרת החינוך הפוליטי, בית הספר ישקף מחלוקות קיימות, אבל לא יכריע בהן. לשם כך דרש לם מהמורה עמדה ביקורתית אך מאוזנת, וגישה פלורליסטית, רציונלית ונייטרלית.

כל זה היה טוב ויפה בישראל של שנות ה־90 וראשית שנות ה־2000. אך עם הגלישה למשבר הדמוקרטיה העולמי, בשנים שאחרי המשבר הכלכלי הגלובלי ב־2008, הגישה שביטא לם התיישנה עד מהרה. מדוע? בעיקר משום שלא הגדיר במפורש מהם הערכים העומדים בבסיס המאבקים הפוליטיים שראוי לנהל. בשיאו של הקונצנזוס הליברלי של שנות ה־90, בעת שכללי המשחק הדמוקרטיים נראו מובנים מאליהם, ברור היה שהמאבק הפוליטי הראוי נשען על ערכים דמוקרטיים, עד שלא היה צורך מיוחד להזכיר זאת. ממילא גם לא הורגש צורך בוער לדון בחובה המעשית המוטלת על הדמוקרטיה להגן על עצמה. "דמוקרטיה מתגוננת" היתה מושג היסטורי בשיעורי האזרחות.

זו הסיבה שבטקסטים שנכתבו בישראל על חינוך פוליטי באותן שנים, לא הודגשה המחויבות של מורות ומורים לערכים דמוקרטיים ולמוסר הומניסטי. יתרה מכך, גם לא הודגשה האמת הפשוטה ולפיה עמדתו של המורה במערך הזה איננה נייטרלית. אין סיבה שתהיה: מטרות החינוך הממלכתי כפי שהן מנוסחות בחוק שתוקן בשנת 2000, גם הן אינן נייטרליות. להפך, הן מחייבות עמדה ציונית נוסח מגילת העצמאות – הומניסטית, ביקורתית, שוחרת שלום ומכילה, לרבות כלפי החברה הערבית ומורשתה.

החינוך הפוליטי של שנות ה־90 קרס לבסוף מסיבות החיצוניות למערכת החינוך – בעיקר שינויי הערכים שעברה החברה בישראל, לצד לחצים חוזרים ונשנים שהפעילה המערכת הפוליטית במטרה לצנן את העיסוק בסוגיות שבמחלוקת. לוואקום שנוצר נכנסו כוחות לאומניים ומגזריים, מתודלקים באי־שוויון חברתי ובמצוקה כלכלית, וחתרו להחליף את החינוך הפוליטי הפלורליסטי בדבר־מה אחר, התפור למידותיהם. הם הצליחו. בעשור האחרון, שבו התחזקו מגמות של נסיגה דמוקרטית וחתירה להפיכה משטרית, החלה להינתן לגיטימציה רק לביקורתיות מסוג מסוים: כזו שעולה בקנה אחד עם רגשי נקם, עם עליונות יהודית, עם שנאה תהומית למערכת המשפט. לראיה, מתי שמענו לאחרונה בחדשות על התערבות שר החינוך בתגובה להתבטאות גזענית של מורה נגד ערבים, או כלפי הורה או מורה שדיבר בגנותם של להט"בים? לא שמענו. אבל לא משום שהדברים לא נאמרים – הם כן – אלא משום שאמירות פוגעניות כלפי ערבים ולהט"ב הן בתחום הקונצנזוס הפוליטי, שזז זה לא כבר לכיוונים גזעניים ואנטי־ליברליים.

אין זו רק בעיה מוסרית, אלא גם עיוות של החוק. מטרות החינוך הממלכתי הקיימות בחוק – כזכור, גישה הומניסטית וביקורתית שוחרת שוויון ושלום – מחייבות גישה ליברלית שמסוגלת לשרטט גבולות אדומים. במציאות הנוכחית, גורמים פוליטיים משרטטים גבולות אדומים באופן אנטי־דמוקרטי (על ידי רדיפה והשתקה), ודווקא כנגד מי שמחנכים לדמוקרטיה ליברלית. השתקת החינוך הפוליטי לא חיסלה אפוא את הפוליטיקה בבתי הספר – אלא שינתה את אופייה.

פתרון "שיח האחדות" בתור חינוך לדמוקרטיה

אחרי התזה והאנטיתזה, הגיעה מעין סינתזה. טבח 7 באוקטובר הוליד קול מחאה נגד עצם קיומה של המחלוקת הפוליטית בעם. המחלוקת הזאת, נטען, פילגה את הציבור במהלך 2023 והיתה בבחינת גורם תורם להחלטת חמאס לצאת למתקפה. כעת, כלקח מן הטרגדיה הלאומית, הופיעה קריאה לאחדות בעם. אחד המבטאים הבולטים שלה היה מיכה גודמן, שכתב את הספר היום השמיני במטרה לשכנע בזכות חיוניותה של האחדות. גודמן יצא נגד "המריבה" בין שני המחנות, והציע להחליף אותה בנכונות להקשבה, להידברות ולפשרה. הצעתו להמיר את המאבק העקרוני על אופייה הדמוקרטי של ישראל בחיפוש אחר פשרה שתחזק כביכול את הדמוקרטיה, דיברה אל ליבם של ישראלים רבים, אשר חשו דחייה מן האקלים הפוליטי וכמהו לאחדות ולפיוס.

הסנטימנט הזה התיישב בנוחות על גישה ותיקה לחינוך פוליטי, שהיתה בשטח עוד לפני 7 באוקטובר, וכעת התחזקה מאוד – גישת השיח שתכליתו אחדות. היא נועדה למנוע קיטוב ולהושיב את הצדדים היריבים באותו מעגל שיח, תוך הימנעות משרטוט גבולותיו על בסיס ערכים דמוקרטיים־ליברליים.

שיח האחדות נוגע בסנטימנט עמוק אצל אנשי חינוך רבים. לעתים, מדובר בפעולה אינטואיטיבית כמעט: מארגנים אירוע, או יום שיא, או סמינר. רוצים לעסוק במה שרלוונטי לעכשיו. על מה נדבר? על הקיטוב החברתי. זו תשובה נכונה תמיד, כי הקיטוב הוא תמיד בעיה, והאחדות היא תמיד פתרון, לכאורה. בהקשר הדמוקרטי, סובלנות היא בוודאי עקרון מרכזי, שמנחה עמדה חינוכית של נכונות לפשרה וגמישות. אבל אין זה נכון לנקוט פעולה חינוכית רק על פי האינטואיציה, ושיח האחדות מבית מדרשו של גודמן ודומיו, לא יכול לשמש חלופה הולמת לחינוך פוליטי אמיתי.

גישת החינוך לאחדות סובלת משתי חולשות מרכזיות: האחת, שהיא רואה בפשרה ערך עליון מבלי להתייחס לתוכן הפשרה. השנייה, שהיא מתמקדת בצורך בשיח מכבד תוך התעלמות מהתנאים הפוליטיים והחברתיים שמאפשרים אותו – בראשם ציות לשלטון החוק וכללי משחק ממלכתיים – שהתערערו עמוקות בחודשים שקדמו ל־7 באוקטובר. החולשות הללו מובילות את החינוך לאחדות לאמץ גישה טכנית ורזה של חינוך פוליטי לדמוקרטיה, שנמנעת במכוון מעיסוק במחלוקות בעלות משקל ומתעלמת ממשבר הדמוקרטיה, המקודם בידי כוחות גזעניים וסקטוריאליים. אין זה מקרי. כפי שהסבירו אסף שרון ועירן הלפרין בהזדמנויות שונות, התביעה לאחדות בזירה הפוליטית היתה ועודנה כלי רטורי רב־עוצמה לריסונו של המחנה הליברלי. שכן, בעוד צד אחד, השמרני והלאומני, מקדם את מטרותיו הפוליטיות בנחישות, לרבות הפיכה משטרית בימי מלחמה וחוק עונש מוות סלקטיבי, הצד השני, הליברלי, מואשם בבוגדנות ובחתירה נגד אחדות, כאשר הוא דורש פשרה מדינית, חופש דת וחופש מדת, או שוויון אזרחי ומגדרי.

איך החינוך לאחדות נראה בפועל? הצימאון לפשרה גורם לסוכניו להוציא אל מחוץ לגדרי השיח את מי שמוגדרים "פלגנים" או "קיצוניים", ומי שנותרים בתוך המעגל הם בדרך כלל מי שממילא משתייכים לקונצנזוס היהודי־ציוני. התוצאה היא שערבים שתומכים בדמוקרטיה ובשלום מודרים החוצה, ואילו כהניסטים מושבעים וגזענים אנטי־דמוקרטיים מתקבלים בברכה. והכול בשם הרצון בפשרה. ב־1976, בשלהי כהונתו הראשונה כראש ממשלה, הסביר יצחק רבין ש"פשרות במשטר דמוקרטי הן הרע במיעוטו, ואולם לא בכל נושא מותרת פשרה; יש נושאים ועיקרים ממלכתיים שהם מאושיותיה של החברה הדמוקרטית, ובהם חובה לנהוג לפי אמת מידה קפדנית ועקרונית".

הכמיהה לאחדות לא תמיד מתחשבת בעובדה שיש נושאים שאי אפשר להתפשר בהם. הרצון "להוריד את גובה הלהבות" מוביל לא פעם לטשטוש מחלוקות ולהימנעות מעיסוק בשאלות גדולות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, ערעור שלטון החוק (ובראשו הטרור היהודי בשטחים), אי־השוויון הכלכלי־חברתי הממאיר, ויחסי הדת והמדינה. הטשטוש מוביל בתורו לעמדה שמרנית של שמירה על הסטטוס קוו, בעוד מי שמבקש לשנות אותו, באופן שהוא טבעי לדמוקרטיה, נתפס כפלגן.

נימוק נוסף בעד גישת החינוך לאחדות נוגע לתחום הנימוסים וההליכות. גישת החינוך לאחדות מוטרדת, ובצדק, מכך שהשיח הפוליטי בישראל אינו מכבד. אבל גם בהינתן שיש בישראל בעיה של נימוס ואדיבות, כפי שכולנו מכירים מקרוב, עצם הדרישה לשיח מכבד עלולה לדחוק רגשות כמו כאב, זעם ומצוקה. גולדה מאיר אמרה על הפנתרים השחורים שהם "לא נחמדים", אבל מה לגבי התביעה הצודקת שלהם לשוויון? בדמוקרטיה ישנה זכות לזעקה, לא רק להתבטאות עמומה. הדרישה לשיח מכבד הגיונית בהחלט, אבל כשהיא מכסה על מחלוקות, או משמשת ככלי להימנעות מביקורת מוסרית, מתעוררת שאלה: ומה אם מישהו מתבטא באופן מכבד אבל גזעני ואנטי־הומניסטי? ומה אם מישהו מתבטא שלא בנימוס, אבל אומר דברי טעם, דברי "אמת לכוח"?

תרבות דמוקרטית מכבדת נבנית מהיכולת לקיים תחרות בריאה בין השקפות עולם מימין ומשמאל, בתוך גבולות ברורים של הכרה בערכם השווה של בני האדם. הדיון על ההפיכה המשטרית אינו יכול להיות ממוסגר בתור "ויכוח בין שני צדדים", המחייב – כמו כל ויכוח חשוב – הקשבה ופשרה; ההפיכה היא כשלעצמה מתקפה על עצם היכולת לנהל ויכוח. כאשר המחנכים לאחדות קוראים ל"שני הצדדים" להגיע ל"הסכמה רחבה", בנימוק שחוסר האמון הציבורי במערכות המדינה לא מותיר ברירה אחרת, הם מתעלמים מתנועת המלקחיים המתוחכמת שעליה אמונים מתנגדי הדמוקרטיה הליברלית. מן העבר האחד, הם מערערים במכוון את אמון הציבור ברשות השופטת, תוך שימוש בשקרים מוחלטים ובתעמולה ברשתות. מן העבר השני, הם מנסים להחליש את הרשות השופטת דרך חקיקת הכנסת ולהכפיף אותה לרשות המבצעת, בהיעדר חוקה שמסדירה את יחסיהן. אין זה ויכוח ששני הצדדים מנהלים בלב פתוח ובנפש חפצה, שכן צד אחד פועל בתוקפנות לשינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק, ואילו הצד השני מבקש להגן מפני המתקפה.

ביקורת מן הסוג הזה היא בעצמה תוצר של חינוך לחשיבה פוליטית, המקנה לתלמידים את היכולת לזהות שקרים ולהתמודד איתם. גישת החינוך שתכליתו אחדות לא עושה זאת. שיח האחדות נוטה לחזק חשיבה קונפורמיסטית תוך השתקה של עמדות שאינן בקונצנזוס; והקונפורמיות מצמצמת בתורה את היכולת של התלמידים והחניכים לנהל ויכוח ולחשוב באופן יצירתי. כדי להצליח ולחזור לכך נדרשת גישה אחרת של חינוך פוליטי לדמוקרטיה, שמבקשת לשקף מחלוקות ולברר אותן, מתוך מחויבות מוסרית לערכים דמוקרטיים.

מעט היסטוריה

עוד בטרם נציג את הגרסה שלנו ל"עדכון התוכנה" הדרוש לחינוך הפוליטי בישראל, ננסה להבין כיצד הגיעה מערכת החינוך למצב שבו פוליטיקה ליברלית נתפסת כאיום, בעוד פוליטיקה לאומנית נתפסת כטבעית. לשם כך יש לחזור כמה עשורים לאחור, להיסטוריה של החינוך הפוליטי בישראל. בשל קוצר היריעה, התיאור שלהלן נוטה להכללות, אבל התועלת עולה על הנזק שכן למבט ההיסטורי חשיבות רבה בניסיון להסביר את המגמות הקיימות, ולבנות סיפור חדש.

ב־1948, ישראל הצעירה ירשה מן המנדט מערכת חינוך מפלגתית דה־פקטו, עם תוכניות לימודים שנוהלו בנפרד בידי תנועות פוליטיות, כמו בתי הספר של ההסתדרות, בתי הספר של תנועת המזרחי (הציונות הדתית דאז), בתי הספר החרדיים, וכן בתי ספר של הזרם הכללי שהושפעו מהפוליטיקה של הרשויות המקומיות. בתקופת המנדט היתה לכך סיבה טובה – לא היתה מדינה. קרי, לא היה גוף ממלכתי שהכול נשמעו למרותו. גם עם הקמת המדינה, לא יוסד מיד משרד חינוך, מכיוון שבתי הספר נשלטו בידי גופים פוליטיים, והללו לא ויתרו על הכוח הזה בנקל. אלא שעם הזמן, השליטה המפלגתית בחינוך הידרדרה לכיפופי ידיים ולתחרות בוטה על גיוס תלמידים מקרב המוני העולים שהגיעו לישראל. המצב החמיר עד כדי כך, שב־1950 נפלה הממשלה בעקבות פרישת הסיעות הדתיות, אשר מחו על גיוס התלמידים (״ציד הנפשות״) על בסיס פוליטי. כעת גם במפלגת השלטון מפא״י היה ברור שככה אי אפשר להמשיך.

השלב הבעייתי של ההשפעה המפלגתית בחינוך הסתיים זמנית ב־1953. ממשלת מפא"י הנהיגה את חוק החינוך הממלכתי במטרה לחדול מהסכסוכים על גבם של התלמידים. המטרה העליונה של החוק היתה לנתק את הקשר בין המפלגה לבית הספר. היה לכך חריג: בחינוך הדתי והחרדי האוריינטציה המפלגתית נותרה על כנה, אך היא היתה מרוסנת יחסית להיום. בשורה תחתונה, החל מ־1953 מקובל שבתי ספר עוסקים ב"חינוך", ולא ב"פוליטיקה", וחינוך פוליטי הוא משימתן של תנועות הנוער החלוציות, שמהן לא היתה ציפייה לפעול בנייטרליות. יצוין שהחינוך הערבי בתקופה הזו היה נתון תחת פיקוח הדוק ובלתי־דמוקרטי של הממשל הצבאי – פורמלית עד 1966, אבל בפועל גם לאחר מכן. הפיקוח יצר אפקט חזק של הפחדה לא רק בנוגע לחינוך פוליטי, אלא גם, ובעיקר, בנוגע לחינוך לזהות לאומית ערבית.

כשמערכת החינוך כן מחנכת לדמוקרטיה

הריכוזיות של משרד החינוך מ־53' ואילך לא היתה בעייתית בהיבט של חינוך לדמוקרטיה – להפך. דוגמה מובהקת לכך ניתנה בעקבות היבחרותו של הרב כהנא לכנסת ב־1984, שטלטלה את המערכת הפוליטית והציבורית, מאחר שנתפסה ככישלון חינוכי ומוסרי. משרד החינוך הגיב כלפיה בהתאם – בנחרצוּת. "חינוך לדמוקרטיה" הוגדר מיד כנושא השנתי של שנת הלימודים העוקבת, ומחצית משעות ההוראה באזרחות הוקדשו לכך (המחצית השנייה עסקה בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית).

התגובה לכהניזם לא הסתיימה כאן – היה לה גם היבט ארוך טווח. ב־1989 כונסה ועדת מקצוע באזרחות (גוף בעל סמכויות פדגוגיות) שהגישה, לראשונה בהיסטוריה של החינוך הישראלי, מתווה לתוכנית לימודים באזרחות המשותפת לכלל זרמי החינוך (הממלכתי, הממלכתי־דתי, הערבי והחרדי). ועדת קרמניצר, שנטלה את המקל מהוועדה המקורית במרץ 95', אז כבר תחת ממשלת העבודה־מרצ, הוקמה במטרה לתרגם את המתווה הזה לספר לימוד, להעמיק את החינוך לדמוקרטיה ליברלית ולבסס זהות דמוקרטית מושרשת. ועדת שנהר (1994) ניסחה המלצות ללימודי יהדות בחינוך הממלכתי, ברוח פלורליסטית, אקדמית והומניסטית. ועדות אלה יצרו שינוי מערכתי ותפיסתי, ולענייננו, הן מימשו במלוא מובן המילה את אחריותה של מערכת החינוך לגדל בוגרות ובוגרים בעלי תפיסה דמוקרטית וזהות יהודית סובלנית והומניסטית. במילים אחרות – בוגרים מחוסנים מכהניזם.

ראוי לציין כי במהלך התקופה שבנדון – בין, נאמר, 1985 ל־2015 – נקטו שרי החינוך השונים גישות שונות, לעתים בתכלית, בסוגיות שונות שעל סדר היום. אבל כולם כאחד, חרף הבדלי הסגנון והאידיאולוגיה, הסכימו על מערכת שדוגלת בגבולות דמוקרטיים, ויש בה לגיטימציה לחינוך פוליטי נוסח לם. בד בבד – וזו נקודת מפתח – אי אפשר להתעלם ממגמות אחרות שצמחו בתקופה הזאת, בראשן הפרטת החינוך הממלכתי והייבוש התקציבי, שגרמו לכיתות צפופות יותר, ולהפיכת החינוך לסחורה שאיכותה תלויה בהכנסת ההורים. גורמים אלה הרחיבו מאוד את הפערים בתוך המערכת; ובטווח הארוך, אי־השוויון הגובר, שהתבטא במרחבים שלמים של הזנחה והפקרות חינוכית לצד איים קטנים וסגרגטיביים של איכות חינוכית, תרם באופן משמעותי להיחלשות הדמוקרטיה.

משבר החינוך לדמוקרטיה

את ראשית המשבר, שאנו מצויים כעת בעיצומו, ניתן למקם בנקודות זמן שונות. נראה שהמרכזיות שבהן, אלה פרשת אדם ורטה (2014), והשקת ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל" (2016). ורטה, שלימד פילוסופיה בתיכון בטבעון, העלה בכיתתו סוגיה תיאורטית: אם אנו טוענים למפרע שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, מה הדבר מלמד על יכולתנו להתבונן בביקורתיות במעשיו? דבריו גררו התנגדות קשה מתלמידה בשם ספיר סבח, שכתבה בעקבותיהם מכתב לשר החינוך שי פירון ויצרה שערורייה בקנה מידה לאומי. הפרשה גרמה לאפקט מצנן חמור על התבטאויות מוסריות של אנשי חינוך, וזאת חרף חוזר המנכ״ל שהזכרנו, ולימדה, בין השאר, על התפקיד המתגבר של הרשתות החברתיות ברדיפת מורים.

ספר האזרחות החדש שיצא ב־2016 שימש מעין מבוא להפיכה המשטרית, הן בהינתן העמדות השמרניות שביטא כלפי אזרחי ישראל הערבים והן בשל סימני השאלה שהעלה בנוגע למעמד בית המשפט העליון. תהליך כתיבתו היה רווי מחלוקות וגרר התפטרויות של בעלי תפקידים במשרד החינוך. לא בכדי זכה הספר לייעוץ משפטי מאיש פורום קהלת.

החלפת ספר האזרחות שיקפה שינוי מערכתי שהחל עוד לפני 2015: בד בבד עם הפרטת מערכת החינוך, הלכה ונשחקה במשרד החינוך המחויבות לתוכניות אפקטיביות שמקדמות ערכים דמוקרטיים וליברליים. גם במקומות שבהם עוד עסקו בחינוך לדמוקרטיה, האקלים המאיים שנחשף בפרשת ורטה צמצם כל דיון קונקרטי – אילו תנועות וגופים אינם לגיטימיים, מי מאיים על הדמוקרטיה בישראל, כיצד הדברים קשורים לאי־שוויון החברתי ולמצב בשטחים. בגרמניה, מדינה שבה החינוך לדמוקרטיה הוא מן המשוכללים והמעוגנים ביותר חוקתית, מחייב החוק מורים להצביע באופן קונקרטי על איומים לדמוקרטיה. בישראל, אנשי חינוך שמחנכים לדמוקרטיה ליברלית אינם יכולים להישען על הגנות חוקתיות איתנות, ובטח ובטח שלא על הנהגה פוליטית שמדגישה את המאבק במתנגדי הדמוקרטיה. כפי שהראתה טניה רובינשטיין, חלק אחר מהבלבול של אנשי חינוך ביחס למשבר הדמוקרטיה ולגבולות השיח נגרם בשל העובדה שמתנגדי הדמוקרטיה במאה ה־21 אימצו רטוריקה דמוקרטית־ליברלית: נבחרי ציבור ומשפיענים גזענים שבו וטענו שהם־הם מגיני חופש הביטוי האמיתיים, וארגוני חברה אזרחית הפועלים למען יהודים ביהודה ושומרון נקטו רטוריקה של זכויות אדם, למשל כשרצו להגן על זכויות של טרוריסטים יהודים. גבולות הלגיטימי טושטשו בזחילה.

בינתיים, בזירה הפוליטית, אירועי שומר החומות ב־2021 ומשבר מערכות הבחירות החוזרות, אפשרו באותה שנה את בחירתם לכנסת של תלמידי כהנא ויורשיו הפוליטיים. יתרה מכך, הם גם זכו בלגיטימציה פוליטית – ולא רק מימין. צא ולמד: המבוכה בשדה החינוך מתעצמת אף יותר כאשר נבחרי ציבור מקרב הנהגת המחנה הדמוקרטי בישראל בוחרים שלא לסמן גבולות מוסריים, ואינם דוחים שיתופי פעולה עם כהניסטים. כאשר גם מי שמגדירים את עצמם כמגיני הדמוקרטיה מסרבים להציב גבולות ברורים לכהניזם ולאנטי־דמוקרטיה, קשה לצפות ממורות ומורים לעשות זאת לבדם בכיתה.

חינוך פוליטי לדמוקרטיה 2.0

הדגם שאנחנו מציעים לחינוך פוליטי לדמוקרטיה במשבר מבקש לשמש עדכון גרסה לדגם הישן שנוסח בשנות ה־90, ולהציב חלופה לדגם של החינוך שתכליתו אחדות, שעל כשליו עמדנו לעיל. יש שני שלבים שונים לעדכון הגרסה. המהלך הראשון הוא מיידי, והוא נדרש כל אימת שהשלטון בעצמו פועל להחלשת הדמוקרטיה. כאשר הקונצנזוס הלאומי זז למחוזות סמכותניים שמשתיקים ביקורת מוסרית, ציבור המחנכות והמחנכים הדמוקרטיים לא יכול להרשות לעצמו לנוע ביחד איתו – ולוותר על הדמוקרטיה. בשונה מהנטייה האנטי־אידיאולוגית של החינוך הפוליטי הישן, הגרסה העדכנית שלו צריכה לאמץ גישה של "הגנה עצמית" על הדמוקרטיה הליברלית, הנשענת, הן פורמלית הן ערכית, על מגילת העצמאות. בלעדיה, תחדל הדמוקרטיה מלהתקיים. כמו שאין נקודת אמצע או פשרה בין פעולה אלימה ובין פעולה לא־אלימה, כך לא ייתכן פיוס בין דמוקרטיה ובין אנטי־דמוקרטיה.

מעבר למחנך הבודד שהשפעתו חשובה, הגרסה הזו דורשת הוויה חינוכית דמוקרטית שלמה. לא מדובר בשינוי של מקצוע לימוד בודד או הפקה של סמינר דמוקרטיה אחד בשנה. בעולם מכנים זאת Whole-School Approach. מדובר בשינוי הדנ"א הארגוני ממש – מעבר לעמדה של מחויבות מוסרית לדמוקרטיה,  ואימוץ החינוך הפוליטי בתור דגל מרכזי. התהליך שעברה תנועת הצופים בישראל יכול לשמש דוגמה לכך.

את שינוי התפיסה יש ללוות ביצירת רשת שותפים של אנשי חינוך פוליטיים המחנכים לדמוקרטיה, כמו זו שלנו, מבית "המגדלור", שהוקם לפני שמונה שנים במטרה לחזק את הנהגת שדה החינוך בישראל ולהעצים את החינוך הפוליטי לדמוקרטיה. הרשת משמשת פלטפורמה להתחדשות חינוכית וליוזמות יצירתיות כמו ״שבוע הדמוקרטיה״. במקביל, היא מתווה פעולה במסגרת החוק, שתפקידה, בשותפות עם משמר החינוך הממלכתי וגופים נוספים, לספק גיבוי קולקטיבי ומשפטי במצבי לחץ, בסיטואציות של רדיפה של גורמים המעוניינים להשתיק אנשי חינוך.

הלגיטימציה לרשת הזו נשענת על שני אדנים: הראשון, התשתית החוקתית של ישראל ובכלל זה ערכי מגילת העצמאות, מטרות החינוך הממלכתי כפי שנוסחו בשנת 2000, וכן תקנות שונות של משרד החינוך המעניקות לגיטימציה מלאה להבעת דעה ולעיסוק במחלוקות במערכת החינוך. השנייה, התעוררות רעיונית פנימית בישראל, כמו גם בינלאומית, המעניקות תוקף מוסרי ופדגוגי לחינוך פוליטי המחויב לדמוקרטיה.

מופעיה המרכזיים הם כתיבתה החשובה של נל נודינגס, שדנה בחיבור הנחוץ בין חינוך פוליטי לתפיסה מוסרית בהקשר האמריקאי; המערך הרעיוני של "הסוכנות הפדרלית לחינוך פוליטי" (BPB) בגרמניה, שתרגמה את ערכי הדמוקרטיה של החוקה הגרמנית למערך פעולה חינוכי ואקטיביסטי; וכן סדרה של פרויקטים שראו אור בישראל מאז 2023 ועמדו על הצורך לעדכן את החינוך הפוליטי ולשלב בו ערכי ליבה דמוקרטיים ודיון מוסרי. בכלל זה ניתן למנות את מיזם "מפת הידע", המספק תשתית ומודל פעולה ארגוני לחינוך לדמוקרטיה; מודל ה־REACT שפותח בעיצומה של המלחמה ומספק קנה מידה חיוני לחינוך פוליטי עדכני; תוכנית ״מורה.כיתה.מדינה״ של ההיברו יוניון קולג׳ בירושלים, שמהווה מודל להכשרת מורים ברוח ערכי הדמוקרטיה הישראלית; וספרו החשוב של רמי הוד, שעת אפס, שנועד לשמש חומר למהפכה בשדה החינוך הממלכתי. זו כמובן רשימה חלקית.

השלב השני של עדכון הגרסה הוא תוכנית ארוכת־טווח התלויה במציאות הפוליטית. שלב זה דורש התארגנות פוליטית והשפעה מלמעלה בשדה המדיניות, לאחר החלפת השלטון. מתווה כזה כבר גובש ונכתב, וכן הוקמה מועצה לחינוך ממלכתי־עברי. שני אלה מחכים לקואליציה הבאה שתקום, ומחזיקים במקביל תוכנית פעולה ליישום בטווח המיידי. בידי המדינה קיים המפתח המרכזי לשיקום החינוך לדמוקרטיה. עד שזו תיכנס למשחק, אנשי חינוך והורים כבר יצאו לדרך בריצה למרחקים ארוכים. התהליך ייקח שנים, אבל מי שמאמין ביחד – לא מפחד.

על לאורה מילוא

מנהלת "המגדלור". עוסקת שנים ארוכות בתהליכי פיתוח אסטרטגיים בתחום החינוך הפוליטי ובהובלת ארגונים וצוותים חינוכיים. עלתה לישראל מצרפת, חקרה תהליכי אמנסיפציה ושילוב פוליטי בקרב יהודי אלג׳יריה.

על ד״ר עמיר איזנמן

מפתח תוכן ב"מגדלור". מלמד חינוך פוליטי והיסטוריה במכללת אורנים, חוקר את ההיסטוריה הפוליטית של החינוך והמאבק החברתי בישראל, בתל חי, אוניברסיטת קריית שמונה בגליל.