מה אומרים? לא אומרים

"ישנה פעילות פרלמנטרית רבה מאוד… בנוגע לטענה שה־BBC הוא כולו שמאלני. עד שהעניין יתברר, אהיה אסיר תודה אם תוכלו להימנע ככל האפשר מהזמנת דוברים המזוהים עם השמאל" (מזכר סודי מאת מנכ"ל ה־BBC דאז, סר ססיל גרייבס, למנהלי הערוצים של ה־BBC, 1942).

ביולי 2022 קיבלתי הודעה מפתיעה ב־X, שאז עוד נקרא טוויטר. היא נשלחה מאמילי מייטליס, מהעיתונאיות הידועות והמוערכות בבריטניה, שזכתה בשלל פרסים על עבודתה העיתונאית. את הריאיון הידוע והרה הגורל שקיימה עם הנסיך אנדרו בשנת 2019, יכול להיות שראיתם גם בארץ; האירוע הטלוויזיוני היכה גלים ברחבי העולם, ונחשב לקש ששבר את גב המלכה אליזבת והוביל את בית המלוכה להתנער מהנסיך. במהלך השנים שחלפו מאז, השחקנית ג'יליאן אנדרסון גילמה את דמותה של מייטליס בסדרת נטפליקס שהמחיזה את אותו ריאיון דרמטי, ואמזון השיבו בסדרה מתחרה שלהם. אז מה לגיבורת העיתונות הבריטית הנערצת ולתיבת הטוויטר שלי?

מייטליס, שנתקלה במחקר שלי על עיתונות תחת מתקפה בישראל, נבהלה כשגילתה כמה דומה היתה החוויה שלה בבריטניה, מעוז הדמוקרטיה והעיתונות החופשית. חודש לאחר מכן, באולם עמוס חליפות בפסטיבל הטלוויזיה הידוע של אדינבורו, מייטליס נשאה נאום שטלטל את הביצה התקשורתית בבריטניה. "אני זוכרת – לבושתי – שראיינתי את סבסטיאן גורקה, יועצו של טראמפ, בימים הראשונים אחרי ניצחונו בבחירות 2016", היא אמרה. "גורקה העביר את מרבית הריאיון בצרחות על ה־BBC. אבל האמת היא שלא היתה לו שום בעיה עם ה־BBC. הוא די חיבב את ה־BBC. הוא תמיד שמח לבוא להתראיין. אבל הוא ניצל את זמן השידור שלנו למכור מסר פופוליסטי מרכזי – שאנחנו 'פייק'".

גורקה בסך הכול עקב אחר הפרוטוקול הפופוליסטי. אבל מייטליס לא ידעה בדיוק מה לעשות עם זה. "מרגע שמבינים איך זה עובד, זה נראה כל כך מובן מאליו", היא נזכרה, "אבל באותם ימים, פשוט לא הבנתי. כעיתונאית, הייתי מזועזעת. הקדשתי מחצית מזמן הריאיון לניסיונות להגן על האובייקטיביות שלנו, ואת הזמן הנותר בהתפתלויות סביב הגרסה המעוותת שלו של האמת, רק כדי להוכיח שהביקורת עלינו לא נכונה". הבחירה של אמילי לבקר את עצמה ואת עבודתה, ועוד לעשות זאת בפומבי, בידיעה שהדברים יזכו לסיקור תקשורתי רב – מספרת הרבה על העיתונאית שהיא.

במהלך הנאום, מייטליס ניסתה להסביר מה הניע אותה לחשוף את הכשלים המקצועיים שלה דווקא על הבמה. "בחנתי שוב את הריאיון שלי עם גורקה, ונחרדתי", היא אמרה. "בשאלת הפתיחה שלי אני אומרת, 'ד"ר גורקה, אני יודעת שבמפגשים הקודמים שלנו בילינו זמן רב בניתוח השאלה אם התוכנית הזו היא פייק ניוז. אז רק לטובת הצופים שלנו וכדי להתקדם הלאה, למה שלא נסכים מראש שכך אתה רואה את הדברים'". היא צחקה והמשיכה: "זה מטורף. לא בילינו 'זמן רב בניתוח' של שום דבר. הוא הטיח בי את ההאשמות האלה כדי לקבל תשומת לב ברשתות החברתיות. ואני אפשרתי לדברים להפוך לוויכוח בעל תוקף. כך או כך, גורקה ניצח. ה־BBC הפסיד".

מייטליס היא אישה חזקה ומרשימה, ותיקה בתעשייה, מנוסה ומבריקה. ובכל זאת, גם עבורה השאלה נותרה פתוחה: איך לסקר את הקמפיין הפופוליסטי נגדך, נגד מקום העבודה שלך, נגד המקצוע שלך? כשעיתונאים בוחרים לדווח על טענות "הפייק הניוז" חסרות הבסיס, הם מוצאים את עצמם מקדמים אנשים שבונים את הקריירות שלהם מחתירה תחת תפקידה של העיתונות בחברה. אבל כשהם בוחרים לא לדווח על ההאשמות נגדם, הם מותקפים שוב בטענה שהם "מצנזרים" את מי שמבקרים אותם. לעתים קרובות מדי, חוסר האונים הזה מול המתקפה הפופוליסטית מוביל את התקשורת להעניק חשיפה עצומה להשמצות הללו. למעשה, רוב האנשים שנחשפו לתיאוריות הקונספירציה הגרועות ביותר נגד התקשורת – למדו על כך דרך "התקשורת".

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

יחס מיוחד לפופוליסטים

השאלה הראשונה שעיתונאים נאלצים לענות עליה כשהם הופכים מטרה למכונת הרעל, היא האם לסקר את המתקפות הללו בכלל. האם כשפוליטיקאי קורא לעיתונאי "טינופת" או מאיים להשליך אותו לכלא, זו ידיעה חדשותית? או שאולי זו דרך קלה וזולה להסיח את הדעת ולשלוט בסדר היום החדשותי? האם התעלמות היא תגובה הגיונית לשקרים בוטים או דיבה? ומה לעשות כשהמתקפות המילוליות הופכות למעשים?

אי אפשר להתעלם מהכלכלה שמאחורי המנגנון הזה: בתקופה שבה מערכות חדשות רבות נאבקות לייצר תוכן רלוונטי עם משאבים מוגבלים, שידור הנאומים של טראמפ, התגובות של נתניהו או הציוצים של נייג'ל פרג' הבריטי הקיצוני – שסביר שימשכו צופים, משתמשים וקוראים – הוא עניין פשוט יותר מהקדשת זמן ומשאבים להפקת תוכן מקורי או עיתונות תחקירים. אבל בנוסף לכול השיקולים הפרקטיים האלה, עיתונאים שראיינתי לאורך השנים העידו שגם הנורמות המקצועיות של עולם העיתונות הפכו לחרב פיפיות שמנעה מהם להתעלם ממכונת הרעל.

בואו ניקח לדוגמה את זכות התגובה. כאשר נתניהו השתמש בה כדי להכפיש כתבים וכלי תקשורת, העיתונאים שאיתם דיברתי הרגישו מחויבים לפרסם את התגובה שלו, כדי לשמור על תדמית "נייטרלית" מול הצופים. "כשנתניהו שולח לנו תשובה משמיצה של חמש פסקאות, הקווים המנחים העיתונאיים מחייבים אותנו לפרסם אותה", הסביר לי עורך עיתון ותיק. "אחרת, אנחנו פשוט נותנים לו תירוץ להכפיש אותנו שוב, הפעם על זה ש'צנזרנו' את התגובה שלו. אבל אם אנחנו מפרסמים את התגובה שלו, מילה במילה, אנחנו פשוט מעניקים חשיפה אדירה – בעיתון שלנו – להשמצות נגדנו". כתב אחר, שהותקף באופן קבוע על ידי ממשלות נתניהו לדורותיהן, הביע תחושות דומות. "אתה פשוט משמש מגבר להשמצות שלהם – האמת היא, שאין לך ברירה", הוא אמר. "כי אם לא תקרא את התגובה במלואה, זה כאילו הוכחת שאתה מצנזר אותו, והם יגידו: 'אתם רואים, הם משמיצים אותנו ואחר כך אפילו לא קוראים את התגובות שלנו'".

הציטוטים האלה משקפים פרשנות רחבה למדי של זכותו של ראש הממשלה להגיב. היסטורית, הזכות לתגובה נועדה להעניק לאנשים שחשים שיוצגו בתקשורת באופן שגוי או לא הוגן את הזכות לפרסם את תגובתם באותו כלי תקשורת שפרסם את הדיווח המקורי. מעמדה החוקי של זכות התגובה הזו משתנה בין מדינה למדינה: מברזיל, שם הזכות לתגובה מעוגנת בחוקה, ועד שוודיה, שם הזכות לתגובה איננה עניין חוקי אלא חלק מרגולציה עצמית שקיבלו על עצמם כלי התקשורת. בישראל, הזכות לתגובה אינה נאכפת חוקית, אבל יכולה לסייע במקרים של תביעות דיבה ותביעות השתקה, ומקובלת במרבית מערכות החדשות כמוסכמה מקצועית. בעקרון, הזכות לתגובה נועדה להגן על "האדם הרגיל מן השורה, שבלעדיה לא יוכל להתבטא בתקשורת".

ברור שזה אינו המקרה כשמדובר בבנימין נתניהו, או בכל פוליטיקאי אחר הנמצא בשלטון, שיש לו גישה נרחבת ביותר – ואפילו מוגזמת – לשיח הציבורי. ועם זאת, עבור רבים מן המרואיינים למחקר שלי, זכותו של ראש הממשלה להגיב קדמה לזכויותיהם של רבים אחרים לשם טוב, ורמסה אפילו קריטריונים ושיקולים עיתונאיים אחרים, כמו מהימנות הטענות המובאות בתגובה, הרלוונטיוּת שלהן לנושא הכתבה או הערך הציבורי שלהן. "כאשר משפט נתניהו נפתח, הוא התחיל לשלוח לנו תגובות ארוכות שהיו שקרים בוטים וברורים", נזכרה עורכת חדשות. "אמרתי לעצמי, 'איך יכול להיות שהאיש הזה הוא ראש הממשלה שלנו? אני יודעת בוודאות ששום דבר מכול זה לא נכון'". כשנשאלה אם פרסמה את התגובות המופרכות והשקריות האלה, היא ענתה בלי למצמץ: "ברור".

זכות התגובה היא דוגמה מובהקת לאופן שבו הצנזורה החדשה מנצלת את הנורמות המקצועיות של עיתונאים כנגדם. במקום להגן על אזרחים מן השורה נגד השמצות חסרות בסיס, בעידן נתניהו, זכות התגובה הפכה כלי להשמצת עיתונאים ביקורתיים – באולפנים שלהם־עצמם. אבל זו רק דוגמה אחת. פרקטיקה נוספת שנתניהו מיטיב לנצל נחשבת לזו שהעניקה לטראמפ את הניצחון ב־2016: נאומים בשידור חי.

פופוליזם לייב

הנאומים של נתניהו, המתוזמנים תמיד למהדורת חדשות הערב, הם אפיק נוסף שכפה על כלי התקשורת להפיץ את דיבתם לציבור. דונלד טראמפ השתמש בתכסיס דומה כשרץ לנשיאות ארצות הברית בפעם הראשונה, ב־2016. נשיא רשת CNN באותה עת, ג'ף צוקר, התנצל לימים על זמן האוויר הבלתי מוגבל שהרשת העניקה לקמפיין השקרים והשנאה של טראמפ. "אם טעינו במשהו", אמר צוקר, "זה היה כנראה בכך ששידרנו יותר מדי מעצרות הבחירות שלו באותם חודשים ראשונים בשידור חי, והקצינו להן זמן שידור בלתי מוגבל". אך למרות ההכאה על חטא, נראה שהנאומים החיים והעצרות המשודרות ממשיכים לשרת את הימין הפופוליסטי בהשתלטות על המסכים גם עשור לאחר מכן. איך זה קורה?

השילוב בין מעמדו הציבורי של המנהיג הפופוליסטי ובין הדרמה של השידור החי יוצר אירוע תקשורתי שעיתונאים בעולם מתקשים לסרב לו. "חייבים לשדר את הנאומים האלה בשידור חי, הכול", התעקש באוזניי פרשן פוליטי בכיר. מעטים מהעיתונאים והעורכים שראיינתי חשבו שהנאומים והסרטונים רוויי ההסתה של נתניהו לא צריכים להיות משודרים. התעלמות מהם, הסבירו, עלולה לשמש את נתניהו כדי לקרוא להם "סותמי פיות", ולחזק את הרושם כי הם אכן מוטים נגד ראש הממשלה ונגד "העם". למרות מצב העניינים החריג הזה, עיתונאים העדיפו לדבוק בשגרת הסיקור הסטנדרטית – כאילו דבר לא השתנה.

אנחנו לא הסיפור

מחקרים מוכיחים באופן עקבי שהדהוד רטוריקה פופוליסטית, מבלי להפריך את השקרים שבה, מסכן את אמינותם של כלי התקשורת. למרות זאת, עיתונאים ממשיכים להפיץ את דיבתם, לעתים קרובות מבלי לעמת אותה עם המציאות. רוב העיתונאים שעמם דיברתי היססו להפריך באופן ישיר את ההאשמות שנתניהו ואנשיו העלו נגדם או נגד הקולגות שלהם. נטייה דומה נמצאה בקרב עיתונאים אוסטרלים, שנמנעו מלהגיב כשפוליטיקאים פופוליסטיים כינו אותם "פייק ניוז". כשהחיצים כוונו כלפיהם, עיתונאים – שהאינסטינקט המקצועי שלהם אמור להיות הפרכת טענות שקריות והשמצות חסרות בסיס – האמינו שאם ישתמשו בזכות התגובה כדי להגן על עצמם ועל המקצוע שלהם, הדבר יפגע בדימוי האובייקטיבי שלהם.

העיתונאים שראיינתי ציטטו שלוש סיבות שונות להימנעות שלהם מלהגיב על הטלת הרפש מצד נתניהו ונאמניו. ראשית, אם יגנו על עצמם הדבר יזמין האשמות בכך שהם משתמשים בבמה שניתנה להם לטובתם האישית. שנית, הדבר עלול לאשש את הטענה שהם אכן יריביו המושבעים של נתניהו, ולא אנשי מקצוע המסקרים אותו באופן ענייני. ולבסוף, הם טענו שהפרכת ההאשמות נגדם תהפוך אותם לחלק מהסיפור, ותערער את מעמדם הנייטרלי כמי שעומדים מבחוץ ורק מדווחים על המתרחש.

"אנחנו נזהרים מאוד שלא להשתמש במסך כדי להגן על האינטרסים של עצמנו", אמר לי אחד מפרשני הטלוויזיה הבכירים בארץ. "יש משהו בדנ"א שלנו כעיתונאים שאומר שאנחנו לא הסיפור", הסכימה עיתונאית אחרת. התחושה הזו תואמת את הלך הרוח שהעיתונאי האמריקאי קרייג קרופורד הביע בספר שבו פירט את חוויותיו כעיתונאי תחת מתקפה פוליטית. "הכשירו אותנו לא להפוך את עצמנו לסיפור", הוא כתב. "כשפוליטיקאים הופכים אותנו לסיפור, אנחנו לא יודעים בדיוק איך להתמודד עם זה. במקום להתגונן, אנשי החדשות מדווחים על המתקפה לצופים, לקוראים ולמאזינים שלהם, שבאופן טבעי מאמינים לביקורת – כי רק לעתים רחוקות מוצג בפניהם הטיעון הנגדי".

עיתונאים אחרים שפגשתי חששו שעימות חזיתי עם ההאשמות הפופוליסטיות יחזק את הדימוי שלהם כחלק מ"מפלגת האופוזיציה" – חשש שהביעו גם עיתונאים אמריקאים שהתמודדו עם האשמות מצד טראמפ, וגם עיתונאים ישראלים שסיקרו את מטח השקרים של נתניהו. "כשמגיבים לשקרים שלו, זה רק משרת את הקמפיין של ביבי, שאוהב להתמקד במלחמה שלו בתקשורת", ציין עיתונאי בכיר. איך בכלל היתה אמורה להישמע הפרכה אפקטיבית של האשמות כמו "אתם פייק ניוז"? "איזה סוג של טיעון היינו יכולים להשמיע כדי לשכנע מישהו?", שאלה אותי עורכת חדשות בכירה. "כשעיתונאי מסומן כ'בוגד שמאלני', מה הוא אמור להגיד? 'לא, אני בכלל לא שמאלני'? איזה מין טיעון זה?".

מנחת טלוויזיה פופולרית קראה לזה "מלכוד 22". לדבריה, "במשך זמן רב מאוד, לא עשינו כלום. אף אחד לא הגיב. המשכנו לעשות את העבודה שלנו כמו שעשינו תמיד, בתקווה שמישהו בסוף יתעשת, או שהציבור יבין לבד מה קורה. אני לא יודעת בדיוק מה חשבנו. אבל לא עשינו כלום. היתה מין יהירות כזאת, כאילו שאנחנו מעל כול זה – שאנחנו לא נרד לרמה שלהם, לא ניגרר לקרבות הבוץ האלה".

חשוב לציין, כי זכות התגובה – שנחשבה לגורם משמעותי כשעיתונאים בחרו לשדר את נאומיו של נתניהו – לא הועלתה על ידי אותם עיתונאים כסיבה להגיב לטענות השקריות שלו נגדם. חלק מהמרואיינים אף הרחיקו לכת וטענו שלא רק שעיתונאים לא אמורים להגיב כשתוקפים אותם – אלא שגם פוליטיקאים צריכים להימנע מלהגן על התקשורת. "כשמגינים על עיתונאים, זה רק פוגע בהם", אמר לי פרשן פוליטי. "כל ניסיון להגן על עיתונאים נתפס כנובע ממניעים פוליטיים. עבור עיתונאים, אין תגובה טובה יותר מלא לומר דבר".

מחקרים מראים שזה פשוט לא נכון. הדהוד המתקפות על התקשורת, ובפרט אלה הנשמעות מפיהם של מנהיגים פוליטיים, פוגע באמון הציבור בתקשורת. אבל יש מה לעשות. טיעוני־נגד, המגנים על התקשורת, יכולים למתן את הפגיעה באמון בתקשורת – ממש כמו ראיונות ביקורתיים, הפרכת שקרים ובדיקת עובדות. כשהם משדרים את שטף טענות ה"פייק ניוז", ה"דיפ סטייט" ו"התקשורת השמאלנית", עיתונאים הופכים למשתפי פעולה בערעור מעמדם הציבורי. למרבה האירוניה, דווקא הניסיון להישאר "אובייקטיביים", מחזק את התפיסה הציבורית שהם מוטים.

היו גם יוצאים מן הכלל, כמו הכתב והפרשן שטען שהגיעה העת להשיק קמפיין בעד התקשורת בתגובה למתקפות נגדה. "הטיעונים שלנו לא נשמעים בקול רם מספיק, אם בכלל", אמר בתסכול אחד היעדים המרכזיים של מתקפות נתניהו. "כשנתניהו טוען שהוא נרדף שלא בצדק, התקשורת צריכה להזכיר לאנשים באיזו ביקורתיות סיקרנו את הממשלות הקודמות. יש לנו איך לעשות את זה. יש לנו ראיות. אין דרך אחרת – אנחנו חייבים לנהל קמפיין נגדי – אבל אנחנו לא יודעים איך". הנתונים והמחקר שהצטברו עם השנים מחזקים את טענתו. עיתונאים יהיו חייבים לעשות יותר כדי לדבר עם הקהל שלהם, להסביר מה תפקידה של עיתונות, ואיך היא משרתת את כולנו – גם, ובעיקר, כשהיא ביקורתית. במדינות רבות בעולם, ובפרט במדינות שבהן הימין הפופוליסטי נמצא בשלטון, כבר לא ניתן לסמוך על מערכת החינוך שתנחיל לדור הבא את עקרונות הדמוקרטיה, חשיבותם של איזונים ובלמים ומשמעותו של חופש העיתונות.

החורים במסננת

אבל לא מדובר רק במתן במה להשתלחויות בתקשורת. האמת היא שעם הזמן, המנהיג הפופוליסטי פשוט מקבל יחס מיוחד באולפני החדשות. חלק מהמרואיינים הודו שהמערכה של נתניהו נגד התקשורת גרמה להם לנהוג בזהירות יתרה מולו: הסטנדרטים שהפעילו כשסיקרו אותו היו אחרים. מדי פעם, הם הודו, אפילו קברו ידיעות שעוסקות בו. היחס המיוחד הזה לא נבע רק מתוך פחד מנתניהו או מנקמתו האפשרית, אלא מתוך דאגה עמוקה יותר: לאבד את "העם", את הקשב שלו ואת האמון שלו. זהו מאפיין מובהק של ההטיה האסטרטגית. "אם יש ידיעה לגבי שרה נתניהו, אני משער שהסיכוי לפרסם אותה הוא… אה, החורים במסננת קטנים יותר", אמר כתב פרלמנטרי. "לא נפרסם אותה אלא אם אנחנו בטוחים במאה אחוז שכל צופה סביר יגיד: 'וואו! זה מזעזע!'. בכול מה שנוגע אליה אנחנו זהירים יותר".

שרה נתניהו, דמות מרכזית ושנויה במחלוקת בפוליטיקה הישראלית, היתה מעורבת בכמה פרשיות שחיתות לאורך השנים, ועל פי הדיווחים מעורבת במינויים הבכירים ביותר במערכת הביטחון בישראל, אף על פי שאין לה סיווג בטחוני מתאים. משום כך, הסיקור שלה אינו בגדר רכילות זולה – אלא חלק חשוב מהדיווח על הליך קבלת ההחלטות בישראל. עיתונאי חוקר שזכה לקיתונות זעם מצד משפחת נתניהו, הביא דוגמה קונקרטית: "מאז שהעימות הזה בינינו החל, ערכתי כל מיני התאמות כדי לשמור על הקשב הציבורי", סיפר לי. "יש סיפורים שלא פרסמתי, ואם לא הייתי מסומן כאויב של נתניהו, הייתי מפרסם. היה לי, למשל, תיעוד של חשבונות בנק של נתניהו בחו"ל. זו לא עבירה על החוק, אבל מפוקפק מבחינה אתית. חשבתי שאם אני אוציא את זה, זה עלול להיראות קטנוני. תומכי נתניהו יגידו: 'אתה רואה, אתה באמת רודף אותו'. אז לא פרסמתי". זו המשמעות של הצנזורה החדשה.

אלימות של ממש – אף שהיא נפוצה, ומופנית בעיקר כלפי עיתונאים פלסטינים בהקשר הישראלי – אינה נחוצה כדי שהצנזורה החדשה תשנה את פני החדשות. הניסיון להגן על תדמיתם המקצועית והנייטרלית גרר עיתונאים לנקוט בפרקטיקה אנטי־עיתונאית מובהקת: צנזורה עצמית. לא היה צריך לעקוב אחר הדיווחים שלהם בתקשורת על מנת לזהות את הניסיון הנואש של עיתונאים בישראל להוכיח שהם לא שונאים את נתניהו. גם במהלך המפגשים שלנו, רבים מהם ניסו לשכנע אותי במקצועיות נטולת הפניות שלהם, על ידי מציאת סיבות להחמיא לנתניהו או לבקר את יריביו. "אבא שלי תמיד הצביע לליכוד", או "בכל מה שקשור למדיניות חוץ, ביבי הוא גאון" הן שתיים מהדוגמאות לניסיונות אלה.

הבחירה של עיתונאים לשמור על זכות השתיקה אל מול קמפיין ההשחרה הפופוליסטי מעידה על תפיסה תמימה ואנכרוניסטית למדי של אובייקטיביות. השאיפה היתה להציג את עצמם כ"זבוב על הקיר", אשר במקרה מסקרים פוליטיקאי שמשמיץ זבובים. מתוך נאמנות לכללי המשחק הישנים, העיתונאים ניסו לשמור על תדמית נייטרלית אפילו כשהמשמעות היתה להפיץ את דיבתם־שלהם או לקבור ידיעות חדשותיות שמכול בחינה אחרת היו ראויות לפרסום. תפיסה כזו של מושג האובייקטיביות העיתונאית רואה בעיתונאי לא יותר מצינור שתפקידו לחבר בין האזרחים לבין נציגיהם הפוליטיים – ולא כשומרי סף או כלבי שמירה המבקרים את השלטון. בסירובם המתמשך להשיב להאשמות נגדם, העיתונאים בישראל קיוו לאותת בשקט לקהל שלהם – ובעיקר לאוהדי נתניהו – שאין להם שום דבר נגדו, נגד מפלגתו או נגד תומכיו. האסטרטגיה הזו אמנם שינתה באופן משמעותי את התקשורת הישראלית, אבל מעולם לא הוכיחה את עצמה – לא במניעת מתקפות עתידיות על התקשורת, ולא בשמירה על אמון הציבור.

על ד"ר איילה פנייבסקי

חוקרת תקשורת פוליטית המתמחה בפופוליזם סמכותני ובמתקפה על העיתונות בישראל ובעולם. המאמר לקוח בשינויים קלים מהספר הצנזורה החדשה שראה אור ב־2026 בהוצאת רדיקל. הערות השוליים הושמטו בגרסה זו.