על ההתכסות

פ', אישה צעירה, משפיענית רשת וסטודנטית לתואר שני, יושבת מול המראיינת ומספרת לה איך 7 באוקטובר שינה את חייה: "זה היה רגע מכונן עבורי. לפני כן פרסמתי תוכן רנדומלי, ואחריו הכול הפך להיות סביב המלחמה". את השפעת המלחמה עליה היא מתארת בתור כאב ממשי, "תחושה פיזית במרכז הגוף", ומוסיפה – "הדרך היחידה להפיג את התחושות השליליות הללו היתה לפעול".

גם א', סטודנטית צעירה, מציינת את תחילת המלחמה בעזה בתור נקודת מפנה בחייה. היא הפסיקה להשקיע בלימודים, הקדישה את עיקר זמנה לפעילות חברתית ופוליטית ומרגישה אשמה מאוד על שהיא לא יכולה לעשות יותר. "הנחתי את החיים האישיים שלי, את התוכניות שלי לעתיד ואת התפתחות האישית שלי בצד […] אם אני יכולה לעשות משהו עבור מישהו אחר, אני צריכה".

פ' היא פיבי אובריאן, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת בריסטול ופעילה נגד המתחולל בעזה. א' היא אש, חלק מקבוצת סולידריות למען פלסטין באוניברסיטת לידס. פיבי ואש הוצגו בכתבה שהתפרסמה לאחרונה במגזין הבריטי, ניו־סטייטסמן, תחת הכותרת "Meet the Angry Young Woman", "הכירו את הצעירות הזועמות", שעסקה באקטיביזם של נשים צעירות. הן זכו לכבוד הזה על שום היותן חוד החנית של האידאולוגיה הפרוגרסיבית בבריטניה. אמילי לאופורד, מחברת הכתבה, התמקדה בבנות 18 עד 30 שחוו בשנים האחרונות (וספציפית מאז 7 באוקטובר, לדבריהן) התעוררות אקטיביסטית: הן הפכו רדיקליות יותר, זועמות יותר, מעודכנות יותר בחדשות העולם. בַּראיונות איתן הן מתארות תחושות עמוקות של ייאוש וחוסר שייכות ("רגש עמוק של פאניקה וחוסר אונים", מתארת אחת מהן את מצבה), וכתוצאה מהן גם זעם ונחישות לפעול ולשנות את המציאות. מטרתן המוצהרת היא להתנגד למערכות הדכאניות שמעצבות את חייהן – הפטריארכיה, הקפיטליזם, המדינה שהן חיות בה – ולפרק אותן מהיסוד, מתוך הבנה שהמערכות האלה לא פועלות למענן ולטובתן, ולעתים לא רואות אותן כלל.

קראתי את הכתבה של לאופורד בלעג מר. מה את יודעת על ייאוש, פיבי הסטודנטית מאוניברסיטת בריסטול? אני נזכרת בחודשים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר. כמה ימים לתוך המלחמה שלחתי את בן הזוג לקנות כדורי הרגעה בבית מרקחת במרכז ירושלים. הוא חזר בלעדיהם וסיפר שהרוקחת צחקה לו בפנים – "נגמר", היא אמרה, "כולם קונים את זה עכשיו". שבועיים או שלושה אחר כך הילדים חזרו לבית הספר ולגן, ואנחנו לכאורה חזרנו לשגרה. בכל ערב הייתי משכיבה במיטה, מכסה בשמיכה ונותנת נשיקה, סוגרת את הדלת וקורסת על הספה בבכי. בסוף השגנו איזה טיפות טבעיות כדי שנצליח להעביר את השעות האלה כל ערב, כשהילדים במיטה ואנחנו גוללים באימה על הספה. כדי שנצליח להעביר את השנתיים האלה, עד שהוחזרו החטופים. כדי שנצליח להעביר את שלוש השנים האלה, שבהן את קמה בבוקר ותוהה אם יהיה "הותר לפרסום" או לא, כדי לדעת עד כמה מר יהיה הקפה. "אל תדברי איתי על ייאוש, פיבי!", אני רוצה לצרוח.

גם עבור חן מתל אביב, 7 באוקטובר היה נקודת מפנה. בסרטון שהעלתה לרשתות חברתיות היא מצולמת כשהיא גוזרת את בגדיה ובוכה. "זה קשה", היא כותבת, "אלה הבגדים שאני אוהבת, הם מי שאני. אבל אין ברירה. הכול בשביל החיילים והחטופים". חן היא חלק מטרנד טיקטוק נרחב שנקרא "לקיחת צניעות" שהתפשט (Pun not intended) בישראל בשבועות הראשונים אחרי הטבח. במסגרת הטרנד, נשים, בעיקר צעירות, בעיקר חילוניות, "לקחו על עצמן צניעות". המסר היה: צניעות של נשים היא ההגנה של עם ישראל. קחי על עצמך צניעות פעם בשבוע כדי לחזק את החיילים בחזית ולהחזיר את החטופים. עוד לא התחלנו להתאושש מהאלימות של מחבלי חמאס נגד אזרחים ישראלים, המוח עוד התאמץ לעכל את העובדה שילדים קטנים חטופים בעזה, ומה שרץ בטיקטוק הוא סרטונים של בחורות גוזרות מכנסונים וגופיות.

אפשר ללעוג לחן ולשפוט אותה, בדיוק כמו שאפשר ללעוג לפיבי ואש. וסביר להניח שגזירת הבגדים הלא־צנועים שלה הועילה לחטופים בדיוק כמו שלבישת הכאפייה של פיבי הועילה לילדים עזתים רעבים. והייאוש שלהן, כמעט מיותר לומר, אינו אותו ייאוש. אבל אם אני מנסה להביט בשתיהן במבט יותר חומל, אני יכולה לראות את נקודות הדמיון ביניהן – שתיהן נקלעו למצב של חוסר אונים, ושתיהן מנסות לפעול כדי לשנות אותו. שתיהן מנסות להתמיר את הייאוש לפעולה. על כן מעניין אותי לשאול – מה קרה וקורה לנשים בישראל מאז 7 באוקטובר? איך נראה הזעם שלנו, האם הצלחנו להתמיר את הייאוש לפעולה?

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ובכן, בישראל של 2026 אין מחסור בייאוש, וגם אין מחסור בזירות לפעולה. אבל הדבר העיקרי שקרה וקורה לנשים מאז 7 באוקטובר הוא שהן נעלמות. בשנים האחרונות, כיסוי, הסתרה והדרה של נשים במרחבים ציבוריים הפכו לעניין שבשגרה, נושא שלא טורחים אפילו להתנצל עליו יותר. נשים נעלמות (או יותר נכון – מוסרות באלימות) משלטי חוצות, מאריזות צעצועים ומפרסומות לבתי חולים. לפעמים באמצעות ספריי שחור, לפעמים באמצעות קריעה פיזית של השלט, ולפעמים באמצעות הוראה רשמית מגבוה – "אין להציג תמונות נשים בתחנות הרכבת הקלה", או "אנו מתנצלים על שהעזנו לפרסם תמונה של אישה בפרסומת לחדר לידה". אני עוד זוכרת את התחושה הפיזית של הבחילה שעלתה בי כשראיתי מישהו קורע את פניה של נעמה לוי משלט החטופות בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, את ההבנה שאף אחת לא חסינה מלהיחשב "טומאה".

ההדרה, כמובן, אינה נשארת ברמת הספריי על התמונות אלא מחלחלת למדיניות – החוק להפרדה מגדרית בתארים מתקדמים נדון בימים אלה בכנסת, והוויכוח הסוער על גיוס של נשים לתפקידי לחימה ונוכחותן ביחידות קרביות מתנהל גם הוא בעצימות גבוהה. העימות האחרון מעניין במיוחד כי הוא לא עוסק בהתקדמות – קרי, בשילוב נשים במקומות שעדיין לא הגיעו אליהם – אלא להפך, בחזרה אחורה. גם אחרי שכבר הוכיחו את עצמן בשדה הקרב ב־7 באוקטובר ובמלחמה הארוכה והקשה בתולדות מדינת ישראל, בסדיר ובמילואים, וגם במצב של מחסור עצום בחיילים – גורמים שונים (גברים, כמובן) עדיין מתווכחים ביניהם האם לנשים יש זכות לשרת בצה"ל. יתר על כן, הוויכוח אינו נסוב סביב יכולותיהן של נשים לשאת בנטל הלחימה, או אפילו סביב הסכנה הנשקפת להן בתור לוחמות (אף אחד כבר לא שואל, למשל, מה יקרה אם נשים יילקחו בשבי האויב, מכיוון שהתשובה ידועה – הן יופקרו שם לרעב, התעללות קשה וסבל עד שמנהיג זר יחוס עליהן). הוויכוח עוסק באופן בלעדי בגופן של נשים כמקור של פיתוי וטומאה, שעלולים להוביל לסכנה ביטחונית.

המחשה מצוינת להלך המחשבה הזה פרסם לאחרונה ינון מגל, בעצמו אדם שלא ידוע באיפוק מיני, על אודות חייל ששירות משותף עם אישה גרם לו כביכול לאבד את עשתונותיו, לקיים עמה יחסי מין, להזניח כתוצאה מכך את תפקידו כטכנאי מטוסים בחיל האוויר, ולאשר לטיסה מטוס ללא בדיקה (גולשים שונים הצביעו בתגובות על מופרכוּת הסיפור). משום מה, המסקנה של מגל מהעלילה שתיאר היתה ש"אסור לנשים לשרת לצד גברים בצה"ל", במקום "החייל צריך להיכנס לכלא צבאי".

קל לראות במקרים האלה היבט נוסף של הדתה של החיים בישראל, שהתגברה מאוד אחרי 7 באוקטובר, וכך אכן הוסבר טרנד "לקיחת הצניעות" במגוון כתבות שהוקדשו לנושא. החברה הישראלית אינה שונה בכך מחברות אחרות ברחבי העולם שעברו מלחמה – את כולן מאפיינת חזרה לערכים שמרניים, דתיים, וחלוקת תפקידים מגדרית. אפילו כאשר במלחמות עצמן הסדר המגדרי מעורער – נשים נלחמות בחזית או נכנסות לתפקידים שונים בתעשייה או במוסדות ציבור (בין היתר בגלל היעדרם של גברים) – במציאות הפוסט־מלחמתית מופעל לחץ חברתי כבד להחזיר אותן "הביתה", ולהעלות על נס את תפקיד האישה המסורתית. בספרהּ המכונן המסתורין הנשי, בטי פרידן הראתה שבשני העשורים אחרי מלחמת העולם השנייה, חלה בקרב נשים אמריקאיות ירידה דרסטית בגיל הנישואין ובגיל האימהוּת. העיתונות האמריקאית, אבחנה פרידן, תיארה בשוך הקרבות את דמות עקרת הבית כחלומה של כל נערה – "להינשא, ללדת ארבעה ילדים ולגור בבית נאה מחוץ לעיר" (תרגום: דקלה תדמור).

אבל זו לא רק הדתה, ולא רק נסיגה לערכים שמרניים. אני רוצה לטעון שמדובר כאן גם בתופעת עומק נוספת: ההתכסות היא חלק מעיסוק כפייתי בגוף של נשים בעקבות 7 באוקטובר. בפוטנציאל המיני שבו, בהיותו גורם של פיתוי וטומאה, וכתוצאה מכך – גם של סכנה. והעיסוק הזה, צריך לומר, אינו רק נחלתם של גברים מזוקנים חובשי כיפה, הוא מגיע אפילו מנשים בעצמן: נשים חילוניות שמבקשות בקבוצות פוטושופ להצניע תמונות ישנות שלהן; ונשים מפורסמות, כולל כאלה שמתפרנסות מנוכחות (גופנית) על במות, על המסך וברשתות חברתיות – נטלי דדון, אודיה (אזולאי), סתיו קצין, טיילור מלכוב, מגי טביב – שבמסגרת התחזקות או התקרבות או שם פעולה חיובי גנרי אחר שרובן קושרות ל־7 באוקטובר, מטילות איסורים שונים על גופן, מתכסות.

ואולי לא כל כך קשה להבין למה. גופן של נשים היה אחת מזירות המלחמה – זירה של חילול ואונס ואימה. הסרטונים ממצלמות הגו־פרו של מחבלי הנוח'בה עדיין צרובים לנו ברשתיות העין: התמונה של שני לוק מוטלת על הטנדר; סרטונים מחרידים אחרים של נשים צעירות מהנובה ומקיבוצי העוטף; החרדה הקמאית, העמוקה, אבל הכמעט־לא־מדוברת שהיתה כרוכה במחשבה על נשים צעירות, חיילות, נערות, בשבי מחבלי חמאס; המבט הרדוף של איילת לוי, אמא של נעמה. כמו תחושת בחילה תמידית בתחתית הבטן. ואחר כך, בתוך האושר וההקלה של חזרת החטופות והחטופים, ההבנה שהחרדה והאימה לא היו לשווא. שהדברים אכן קרו.

היחס הדואלי לפגיעות מיניות במלחמה (בנשים, אבל גם בגברים) – אלה שנעשו ב־7 באוקטובר ובשבי החמאס ואלה שנעשו בפלסטינים בבתי מעצר ובתי כלא ישראליים מאז – מוסיף רובד נוסף ומפלצתי לשימוש הזה בגוף. הכחשת הפשעים המיניים של חמאס על ידי גורמים שונים בזירה הבינלאומית, בד בבד עם ההכרה בפגיעה מינית באסירים ובעצירים בישראל (ותמונת המצב ההופכית – המאבק הישראלי להכיר בפשעי המין של חמאס לעומת ניסיונות ההשתקה של פגיעות בבתי מעצר ובתי כלא ישראליים) מדגימים מנגנון נוסף של ניצול: הגוף, הנשי וגם הגברי – או ליתר דיוק, הגוף הגברי שמתגלה בפגיעותו ה"נשית" – הופך לזירת מאבק נוספת, אידאולוגית. הגוף כבר אינו רק מושא האלימות אלא סמל, מטונימיה לעם ישראל, שעל משמעויותיו הפוליטיות (ובעיקר משמעויות הפגיעה בו) נאבקים הצדדים. מלחמה על גבי מלחמה.

אבל הגוף אינו רק זירת קרב; בישראל שמאז 7 באוקטובר גופן של נשים משמש גם בתור המזבח שעליו מוקרב קורבן הסליחה לאל. "סליחה אבא", קוראות גוזרות המכנסונים והגופיות, "חטאנו. מעכשיו נגן על העם, ניקח על עצמנו, נחזור לדרך הישר". בכך הגוף מסומן גם בתור המקור הנצחי לאימה, הגורם לפגיעה.

טרנד "לקיחת הצניעות" וגזירת הבגדים חשוב כאן כי הוא מבהיר לנו שלא מדובר בכפייה – זו אינה (רק) סמכות רבנית חיצונית שמנסה להשתלט על מרחבים חילוניים, ולכן אין מדובר (רק) בעוד פרק בתהליך ההדתה שהתעצם מאז 7 באוקטובר – אלא בתנועה פנימית ועצמאית של נשים. זה הניסיון שלהן להחזיר לעצמן שליטה במציאות, לתקן. יחד עם האימה והפחד והחרדה שתקפו אותנו עם מחבלי הנוח'בה בשבת ההיא, איבדנו גם איזו חדווה גופנית – זו שמאפשרת לנשים לרקוד עד הבוקר בבגדים מינימליים, או סתם להתעורר בשבת בנינוחות עם אהוביהן.

אולי הסיבה לאובדן הזה היא האופי האישי של המתקפה הרצחנית – אלה אינם טילים שנשלחו מאיראן או חיזבאללה, אלה מחבלים שנכנסו בגופם לבתי העוטף והותירו שַמות בכולנו. או שאולי הסיבה היא האינסטגרמיות של המתקפה – העובדה שצולמה ושודרה בלייב. ארכיון הזוועות הנוכחי שלנו אינו חבוי במרתפי יד ושם אלא מוצג בטיקטוק, והוא לא חס עלינו, ולא מצנזר אף פרט. כתוצאה מהשילוב בינם לבין שנתיים שבהן כל ביס טעים של אוכל, כל אירוע חגיגי או טבילה נעימה בבריכה הוכתמו בידיעה המתמדת של ישראליות וישראלים מעונים ומורעבים במנהרות החמאס, איבדנו חלק מפוטנציאל ההתענגות הגופני שלנו. אם הגוף הנשי הוא מטונימי לעם ישראל, אזי ההנאה שלו וממנו צריכה להיות מחושבת, זהירה, והוא עצמו צריך להיות ממושטר; ההעלמה שלו היא ההגנה היחידה שלנו.

נשארת השאלה – למה, על מנת להשיב שליטה במציאות, להעלים את הגוף? למה להתכסות דווקא? איפה הזעם? היכן התמרת הייאוש לפעולה? הרי הייאוש שלנו בוודאי עמוק יותר משל פיבי ואש. מדוע אפוא הרחובות שלנו, או לפחות האוניברסיטאות שלנו, אינם מלאים בנשים צעירות וזועמות?

ראשית, הניסיון מלמד אותנו שייאוש עמוק לא מוביל בהכרח לזעם. כדי שיהיה זעם צריך תמהיל מאוד מסוים של ייאוש ותקווה – מה שמוציא נשים לרחוב אינו רק תסכול ותחושת עוול מהמציאות הקיימת אלא גם הרגשה שאפשר לשנות אותה – ורכיב התקווה היה חסר לנו מאוד בשנים האחרונות. שנית, אם נביט אחורה אל שלוש השנים שעברו מאז 7 באוקטובר, נוכל לסמן כמה מאבקים גדולים של נשים שהוציאו אותנו מהבית, רק שעבור חלקם לפחות, לא בטוח שזעם הוא התיאור הבולט.

המאבק הראשון הוא כמובן המחאה להחזרת החטופים. בדעתי עולה, באופן טבעי, עינב צנגאוקר. המאבק שלה, אמא חד־הורית מאופקים, לא רואה ממטר את המאבקים של הסטודנטיות הבריטיות ­– לא מבחינת עומק הייאוש (וגודל התקווה), ולא מבחינת כוחות הנפש שנדרשו כדי לצאת אליו. אבל עינב היתה אחת, ראש חץ שכלל את עצמה, את בתה נטלי ואת כלתה (לעתיד) אילנה. לעומתה, מחאה מאורגנת משמעותית של נשים למען שחרור החטופים היתה מחאת "משמרת 101 – אימהות מחזירות את החטופים". ההתארגנות הזו, ששאבה השראה ממחאות לא־אלימות אחרות ברחבי העולם (וייתכן שאף נהגתה כריאקציה למחאה הרועשת שהובילה צנגאוקר), התמקדה בנשים (ובגברים) בלבוש לבן, יושבות בשתיקה מול מוסדות שלטון.

לעולם לא נדע עד כמה אפקטיבית היתה המחאה הספציפית הזאת להשבת החטופים, אבל במושגים של ביטוי לזעם נשי היא היתה כמעט אנטי־מחאה – ללא תנועה (בישיבה על הכביש), ללא קול ("נאמר כבר הכול", נכתב בצדק באתר ההתארגנות, ובאירועי המחאה נאכף השקט לעתים באופן מפורש ממש, כך שבתור פמיניסטית מהשורה היה לי קשה שלא לראות בו השתקה של נשים), ואפילו ללא צבע. מה זה אומר עלינו, שהמחאה המאורגנת שהכי מזוהה עם נשים מאז 7 באוקטובר מתיישבת באופן מושלם עם הסטראוטיפ של נשים ועם תפקידן החברתי?

המאבקים האחרים שהובילו נשים מאז 7 באוקטובר לא כללו חסימת כבישים או שריפת צמיגים, בעיקר משום שמושא המחאה בהן היה פחות בוער, פחות מכאיב (אף אם לא פחות חשוב). אפשר למנות ביניהם את המאבק סביב הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים (שכשל), המאבק לפתיחת האפשרות לנשים לגשת למבחני הסמכה לרבנות (שהצליח), והשיח הציבורי הער סביב שירות של נשים ביחידות קרביות בצה"ל (שעודנו נמשך). ואם ננסה להעביר קו משותף ביניהם נוכל לראות שכולם מאבקים שפועלים בתוך מערכות שמארגנות את חיינו (ומשרתות את הפטריארכיה) – מערכת המשפט, הרבנות הראשית, צה"ל.

אם אני משווה את המאבקים הישראליים הללו למאבקים שמובילות פיבי ואש – שמתמקדים אמנם בשחרור פלסטין אבל מודעים כל הזמן למערכות הגדולות והדכאניות שמאפשרות ומכוננות את הדיכוי (של פלסטינים אבל גם שלהן־עצמן) – אני רואה דבר והיפוכו. מחאות של נשים בישראל בשנים האחרונות, בניגוד גמור למחאות של נשים ברחבי העולם, לא פועלות באופן רועש ומופגן נגד המערכות שמאפשרות ויוצרות את ההדרה וההשתקה שלהן, אלא פועלות בתוכן בשקט – ובכך, למעשה, מחזקות אותן. פיבי ואש מתנגדות לפטריארכיה ומתנגדות לקפיטליזם, לא מאמינות לממשלה שלהן, לא מוצאות מקום במדינה שהן חיות בה ובמובן מסוים דוחות אפילו את הזוגיות ההטרוסקסואלית כממסד שהן מסרבות להשתתף בו ("זה לא שאני שונאת גברים", אומרת מרואיינת אחרת בכתבה, "אני פשוט נמשכת יותר למרחבים שמוּבלים על ידי א.נשים בעלי.ות מוגבלות או קוויר, ולא גברים הטרוסקסואלים").

אפשר לנחור בבוז לשמע הקלישאה הזו, במיוחד כשהיא יוצאת מפיה של סטודנטית רדיקלית ורודת־שיער, אבל אז נחמיץ את האפשרות להסתכל דרכה ובאמצעותה על עצמנו, ללמוד מהן את השיעור שבמודע הן לא מסוגלות ללמד: אם המחאה של הנשים הצעירות, זו שבוערת ברחבי העולם, היא בעלת אופי מבזר, צנטריפטלי, שהולך לקצוות החברתיים ומנסה משם לערער על המערכת, המחאות של נשים בישראל הן מחאות צנטריפוגליות, שנמשכות אל המרכז המאחד, ניזונות ממנו ומזינות אותו. את הצירוף "יחד ננצח" כבר אי אפשר לומר היום ברצינות, אבל הוא עדיין איתנו, מנחה אותנו, מכוון את צעדינו.

אין כאן האשמה. אני מסרבת ללעוג לפיבי ואש על המחאה שלהן, על אף שהיא נראית לי לעתים ילדותית וצבועה (ולא פחות מזה, כי מטרתה הראשונה היא למחוק את קיומי). אני גם לא מוכנה לאחל למי מהן שתרגיש פעם ייאוש אמיתי – המאבק שלהן לעולם צודק יותר הוא (במידה מסוימת) גם המאבק שלי, לחברה בלי לאומנות ובלי פטריארכיה. באופן דומה, אני מסרבת להאשים נשים בישראל שאינן מסוגלות לצאת מהבית להילחם על פירוק הפטריארכיה, גם כשזו דורסת אותן ואת זכויותיהן. קשה עד בלתי אפשרי להתמיר את הייאוש לזעם ואז לפעולה במציאות כאשר הקיום שלך (כחילונית, כישראלית, כאישה) מאוים באופן תמידי ומתמשך. מאבק הישרדות הוא לא זמן לפירוק מערכות, אלא זמן של היצמדות למקום מוכר ובטוח, והפטריארכיה היא אמנם בית מתעלל, אבל היא בית, חמים ומוכר (אם כי לחלוטין לא בטוח). בין שלל התגובות לכתבה ב"דה־מרקר" מנובמבר 2023 על טרנד לקיחת הצניעות הסתתרה אחת נוגעת ללב: "כאישה חילונית: בעולם הלא ברור והמבולבל הזה נותרו דברים בודדים יציבים – התורה, אלוקים ומצוותיו! אל תנסו לערער לנו גם אותם".

כמה מדכא. בבריטניה סטודנטיות פמיניסטיות מבקשות לתקן את העולם, ולעומתן בישראל אישה חילונית מבקשת לשמור על אלוקים ומצוותיו. האם זה האופק שלי, בתור פמיניסטית ישראלית? מחאה שפועלת רק בתוך המערכת?

התשובה היא לא. יש עוד מאבק נשי אחד שפרץ לחיינו מאז 7 באוקטובר. גם הוא סבב סביב פגיעה (קשה) בגוף של נשים, אבל במאבק הזה הנשים סירבו לשתף פעולה עם המערכת, ודרשו באומץ רב להתנגד אליה, ולהכיר בחולייה. מדובר, כמובן, במאבק ההרואי של שי־לי עטרי ונעמה שחר בבית המשפט העליון, בדרישה לפרסם את שמו של יובל וילנר, ש(לכאורה) אנס אותן באכזריות. גם המחאה הזו קשורה בעבותות למציאות הביטחונית של השנים האחרונות – עטרי, תושבת כפר עזה, איבדה את בן זוגה יהב וינר ז"ל במתקפת החמאס.

אולם הכוח העצום של המחאה הזו אינו מתמצה רק בנחישות של עטרי להמשיך במאבק המשפטי, ואף לא בנכונות של שלה ושל נעמה שחר לדבר על הפגיעות הקשות שנעשו בהן. הכוח מצוי גם בהתגייסות של הרבות במסגרת "מחאת האקרוסטיכון", שבה אלפי נשים פרסמו בעקיפין את שמו של וילנר, במחאה על כך שבית המשפט אסר לפרסם את שמו. היה כאן הכול – נוכחותו המכאיבה של הגוף (אבל גם יכולתו להשתקם ולהירפא), השמעת קול (מול ניסיונות השתקה חוזרים ונשנים), הצבעה על המערכת כמי שמסייעת להשתקה של נשים, ומעל לכול סולידריות של נשים וגברים שסירבו לפעול בתוך המערכת והתעקשו לערער עליה (או ליתר דיוק לחתור תחתיה) עבור הסיכוי לצדק.

ומה ההבדל בינן לבין עינב צנגאוקר, ישאלו אותי. הרי גם היא שרפה צמיגים וחסמה כבישים – זה הרי לא בדיוק מאבק ממלכתי. ואיפה כוכב אלקיים, שעמלה במשך שנים כדי לחשוף את פשעי המין של חמאס ב־7 באוקטובר? האם היא לא לוחמת צדק פמיניסטית שמעלה מודעוּת לפגיעה מינית? למה המחאה של שי־לי עטרי ונעמה שחר כל כך ייחודית?

חשוב לחדד את התשובות לשאלות האלה, בעיקר מכיוון שגם צנגאוקר וגם אלקיים (ועמיתותיהן הרבות) הן נשים מרשימות, שניהלו מאבקים חשובים. ההבדל בינם לבין המאבק של עטרי ושחר אינו בכך שהמאבק לא היה פמיניסטי – כמובן שהמאבק של אלקיים פמיניסטי, וכמובן שיש חשיבות עצומה לקול הזעקה שהקימה צנגאוקר, אישה מזרחית מהפריפריה, מול החלטות ממשלה שמפקירות חטופים להתעללות ולמוות. אבל שתי המחאות האלה עדיין התקיימו בתוך המנגנון המדינתי או המשפטי־פלילי הקיים, ולא הצביעו עליו־עצמו בתור המקור לפגיעה.

לחלופין, מה שייחודי במאבק של עטרי ושחר הוא שגם הן, כמו הסטודנטיות הבריטיות, לא הסתפקו במחאה נגד החלטה מסוימת או נגד בעלי תפקידים מסוימים, אלא הראו איך המנגנון מייצר את העוול. הן לא מציעות להחליף את הממשלה בממשלה אחרת, או את זהות השופטים בשופטים אחרים (או גרוע מכך – לגרוע מסמכויותיה של מערכת המשפט כך שעוד סמכויות ועוד כוח יעברו לממשלה). הן הצביעו על האופן שבו המנגנון עצמו, המערכת (המשפטית במקרה זה), פונה ופועלת נגדן, הקורבנות, ומשמרת את כוחם של בעלי הכוח (במקרה הזה, גבר פריבילגי). במילים אחרות, הן לא נאבקו על תוצאות (החזרת חטופים, החלפת הממשלה, שחרור פלסטין) אלא על כללי המשחק עצמם – מי מקבל הגנה מהמערכת ומי לא – והן עשו זאת באופן שמנצל פִּרצה באותם הכללים עצמם. המחאה שלהן אמנם הצליחה במטרתה הראשונית – לחשוף את שמו של האנס (לכאורה) – אבל אין לנו ערובה לכך שהמקרה יגיע לידי משפט ובוודאי לא לכך שהוא יסתיים בהרשעה. במובן הזה, המחאה הזאת אולי אפילו פחות אפקטיבית מן האחרות, ובכל זאת היא בעיניי סימן בוהק של תקווה.

כי על אף המלחמה הנמשכת ונמשכת, על אף 7 באוקטובר והחרדה הקיומית שמקיפה אותי, על אף הטילים שנורו על ילדיי רק לפני שבועות ספורים, שבגללם אין לי שום יכולת לחשוב אפילו על לצאת לרחוב ולצעוק, ועל אף העובדה שהפירוק שפיבי ואש מציעות אינו כולל שום בנייה מחדש – אני מתקוממת נגד הרעיון של קבלת המערכת (והפטריארכיה) כפי שהיא. אני לא מוכנה שהמחאה שלי תמיד תהיה לבחור צד בתוך המערכת הנתונה, ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא לנצח תהיה מוגבלת מראש ל"יחד ננצח". זו הסיבה שאני לא מוכנה לוותר על מה ששי־לי עטרי (וגרסאותיהן הרחוקות מבריטניה) מציעות לי – את האפשרות לדמיין מערכת אחרת, טובה יותר, ועולם צודק יותר.

על ד"ר מירי כהן־אחדות

בלשנית, חוקרת שיח ומרצה בכירה במכללת דוד ילין. ספרהּ מה זה אם לא אהבה: מסות על פמיניזם בזמן הזה יצא לאור ב־2025 בהוצאת שתים.