איך מנהיגי המחנה הליברלי ויתרו על החינוך

Getting your Trinity Audio player ready...

המשא ומתן הקואליציוני שהתקיים לאחר בחירות 2013 זימן מאבק לא צפוי על תיק החינוך. המפלגה החדשה יש עתיד, שנישאה על גלי המחאה החברתית וקריאתה לסדר יום אזרחי ולדאגה למעמד הביניים, השתמשה ב־19 המנדטים שקיבלה והתעקשה לקבל את התיק. יו"ר המפלגה, יאיר לפיד, שבטורו השבועי הפופולרי הרבה להתייחס לנושאי חינוך, ייעד את תפקיד השר למספר שתיים ברשימה שלו: הרב שי פירון, איש חינוך ציוני־דתי ליברלי מוערך ומנכ"ל עמותת הכל חינוך. בליכוד, מפלגת השלטון, לא ויתרו בקלות. גדעון סער, שר החינוך בממשלה הקודמת, רצה להישאר בתפקיד.

ידה של יש עתיד היתה על העליונה, ופירון פתח את כהונתו בכמה צעדים משמעותיים. הוא הכריז על רפורמת "למידה משמעותית", שעיקרה התמקדות בתהליך הלמידה, בדגש על עבודת חקר ועל שאילת שאלות; השהה את מבחני המיצ"ב; הגדיר נושא שנתי חדש, "האחר הוא אני", במטרה להטמיע ערכים של סובלנות והכרת האחר בקרב התלמידים; יזם את התוכנית "בית הספר של החופש הגדול" שבמסגרתה כיתות א'-ב' בבתי הספר היסודיים המשיכו לפעול ביולי; קידם תקציב דיפרנציאלי שנייד תקציבים רבים לעשירונים הנמוכים; והכריז על הכנסת מקצוע חובה חדש למערכת החינוך מהגן ועד כיתה י"ב: תרבות יהודית־ישראלית, שנועד, לדבריו, להנגיש את היהדות באופן פלורליסטי.

במרחק לא רב מלשכתו של פירון התווה סגנו מדיניות משלו. מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט דרשה את תפקיד סגן שר החינוך והציבה בו חבר כנסת חדש, אבי וורצמן. וורצמן, דמות אלמונית מבחינה ציבורית, ייסד את בית מוריה, גרעין תורני בבאר שבע שמנהל בית מדרש ומציע פעילויות קהילתיות. הוא גם היה מנכ"ל תנועת מבראשית, שמפעילה את מסע ישראלי, תוכנית חינוכית שמציגה בפני מאות אלפי תלמידים גרסה ימנית־דתית של זהות יהודית וציונית. בנוסף לכך הוא תומך נלהב בבנייתו של בית המקדש השלישי ומתנגד למשפחות חד־מיניות. כלשונו, "אנחנו לא הקמנו את מדינת ישראל כדי להיות שוודיה אלא כדי להיות מדינת היהודים. משפחה זה אבא, אמא וילד".

וורצמן מונה לתפקיד בשנים שבהן חל שינוי דרמטי ביחסה של הנהגת הימין הדתי לתפקידה במדינה. האירוע המחולל היה ההתנתקות מרצועת עזה ב־2005, שלמרות ההתנגדות הקשה לה מצד הימין האידיאולוגי, נתמכה בידי רוב הציבור. מנהיגי הימין הדתי לא הצליחו להוציא את ההמונים מהבית והגיעו למסקנה חדשה: כדי לעצב את סדר היום הלאומי עליהם להפסיק להסתפק במעמד של מפלגה דתית מגזרית. כמה שנים אחר כך, המפד"ל – המפלגה הדתית־לאומית – שינתה את שמה לבית היהודי, בחרה בנפתלי בנט לעמוד בראשה ובנוסף לנושאים הוותיקים שעסקה בהם, כמו מעמד הדת ותמיכה בהתנחלויות, החלה להיות פעילה גם בתחומים של ביטחון, כלכלה ומשפט.

במטרה לבנות את התשתיות האינטלקטואלית והמנהיגותית שיחוללו את השינוי, אינטלקטואלים ובעלי הון ימנים דתיים הקימו מכוני מחקר, כתבי עת, הוצאות ספרים ומוסדות להכשרת מנהיגות. בה בעת, הפוליטיקאים פעלו נמרצות כדי להשתלט על החינוך ברמה הלאומית. סגן השר וורצמן היה הסנונית שבישרה את בואם של השרים בנט ורפי פרץ, ובהמשך גם של אבי מעוז ואורית סטרוק, שקיבלו בממשלת נתניהו השישית סמכויות נרחבות בתחום החינוך מבלי שיהיו ממונים על המשרד האמון על כך. בסך הכול, 13 שנים של נוכחות כמעט רציפה של הימין הדתי במשרד החינוך ובמשרדים נוספים העוסקים בחינוך.

סרטון שפרסם וורצמן לקראת הפריימריז במפלגתו ב־2015 מציג את שיטת העבודה. "הבוס" של סופרמן מטיל עליו שורת משימות: "אני צריך שתדאג לתקציב של 70 מיליון שקלים לאולפנות ותיכונים, אני צריך שתכפיל את מספר המשתתפים במסע ישראלי, שתוסיף 1,500 תקנים של בנות שירות לאומי, שתדאג לי לישיבות הסדר, למדרשות, לגרעינים תורניים ולמרכזי זהות יהודית. לא רק לדוסים, אלא לכולם. אה, ותיקח גם כמה מיזמים לפריפריה, אתה יודע שבנט סומך עליך. אני צריך את כל זה עד סוף הקדנציה אצלי על השולחן. אה, ותעשה לי טובה, תעשה את זה בשקט, תשאיר לשר את מסיבות העיתונאים". כשסופרמן ניגש למלאכה, דמותו מתחלפת לקלארק קנט של הציונות הדתית – הלוא הוא וורצמן, העומד מול המצלמה ומפרט בגאווה את ההישגים המרשימים שאליהם הגיע בתפקידו.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

המילים "לא רק לדוסים, אלא לכולם" הצניעו שינוי דרמטי בשטח: ארגוני הימין הדתי הצליחו לחדור ללב־לבו של החינוך הממלכתי. השינוי התאפשר הודות למנגנון התמיכות של משרד החינוך.

תמיכה היא סיוע כספי שמשרד ממשלתי מעביר לעמותות המספקות פעילות שהוא מעוניין לעודד את קיומה. רובן המכריע של התמיכות הממשלתיות בחינוך מגיע לרשתות חינוך חרדיות המפעילות בתי ספר, ומרבית התקציב שנותר מנותב לארגונים המציעים לבתי ספר תכנים במתכונות שונות: שיעורים, סמינרים או טיולים, ולמסגרות של חינוך בלתי פורמלי – תנועות וארגוני נוער, מרכזים קהילתיים ועוד. לפי מחקר מקיף של מכון מולד, כאשר נכנס וורצמן לתפקידו עמד סך תקציב התמיכות של משרד החינוך על 13.4 מיליארד שקל. כעבור כשנתיים, בתום כהונתו, הסכום עמד על 17.6 מיליארד – גידול של יותר מ־30 אחוז.

לאן הלך הכסף?

מבוא להדתה

עוד מימי ממשלת ישראל הראשונה קיים במשרד החינוך אגף שתפקידו לחבר את תלמידי ישראל למסורת היהודית. במשך עשרות שנים היתה פעילותו של האגף לתרבות תורנית דלה. בראשית שנות ה־90, בגלל החשש כי לימודי היהדות בחינוך הממלכתי נדחקים לשוליים, החליט שר החינוך זבולון המר מהמפד"ל להקים ועדה כדי לבחון את הנושא לעומקו. בראש הוועדה עמדה פרופ' עליזה שנהר.

בתום שלוש שנות עבודה פרסמה הוועדה את ממצאיה בדוח שנהר המקיף. חבריה המליצו לעצב את לימודי היהדות ברוח הומניסטית ופלורליסטית, במטרה להקנות ערכים אוניברסליים ויהודיים גם יחד, וקבעו כי המורים למקצועות היהדות בחינוך הממלכתי יגיעו מרקע המתאים לתפיסות העולם של הציבור החילוני על גווניו. ההמלצות אומצו על ידי אמנון רובינשטיין, שבממשלת רבין השנייה כיהן כשר החינוך מטעם מרצ. האגף לתרבות תורנית נהפך לאגף לתרבות יהודית, שהוסמך ליישום מסקנות הדוח.

כעבור 20 שנה שינה סגן השר וורצמן את רוחו של האגף. הוא מינה לראשו את הרב איתיאל בר לוי – דמות מרכזית בזרמים דתיים שמרניים, התומך, בין השאר, בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי. "יכולת ההשפעה שלנו על נשמות התלמידים ענקית", אמר בר לוי באחד הכנסים של האגף. "לא בכדי אתם מרגישים חלק מאימפריה של עשייה ותרבות יהודית, כולכם מובילים למהפכה חינוכית". עם כניסתו לתפקיד הוא הציג את ארבע הזרועות של פעילות האגף: מחלקות לתרבות יהודית ברשויות המקומיות, פעילות במכינות קדם־צבאיות ובצבא, מוסדות של לימוד יהדות לבוגרי תיכון וגולת הכותרת – עמותות דתיות הפועלות בבתי ספר ממלכתיים במסגרת המרכזים להעמקת הזהות היהודית.

על פי ניתוח של פָּנים, ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית הפלורליסטית, 90 אחוז מהתקציב של מיזמי היהדות בחינוך הממלכתי ב־2015 עברו לארגונים אורתודוקסיים. הארגונים האלה מכונסים תחת גג משותף: "זהות – איגוד המרכזים להעמקת הזהות היהודית". המטרה המוצהרת של זהות היא "חיזוק הסולידריות והמכנה המשותף בין חלקי העם ותחושת שותפות הגורל והאחדות", אך מדובר בגוף ימני דתי מובהק, בעל קשרים הדוקים למפלגות הבית היהודי והציונות הדתית. העמותות החברות בו מפעילות בנות שירות לאומי המלמדות בבתי ספר ממלכתיים יהדות על פי גישה אמונית־לאומנית. המלצות ועדת שנהר נעלמו כלא היו.

תקציב האגף לתרבות יהודית גדל לאורך כהונתו של וורצמן ב־50 אחוז, מ־100 מיליון שקל ב־2013 ל־150 מיליון שקל ב־2015. ב־2019, עם סיום כהונתו של בנט כשר החינוך, הוא עמד על 226 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב של המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים, האגף המופקד על פיתוח תוכניות והשתלמויות מורים בנושאי מדינה יהודית ודמוקרטית וחיים משותפים בין יהודים לערבים, היה באותה שנה 7.7 מיליון שקל. גם תקציב התמיכות בעמותות הדתיות הלך וגדל. ב־2013 צמחה התמיכה הממשלתית בעמותות החברות באיגוד זהות מסכום צנוע של חצי מיליון שקל בעת אישור תקציב המדינה ל־11.9 מיליון שקל בהמשך השנה. שנתיים אחר כך היא קפצה ל־18.1 מיליון שקל. "בתקופתו של סגן השר וורצמן, כל סוגיית הזהות היהודית עלתה כיתה בציבור הכללי והדתי־לאומי גם יחד", סיכם ב־2015 יו"ר זהות, הרב חיים רטיג.

בבית היהודי לא הסתפקו במה שוורצמן היה יכול לתת כסגן שר החינוך. בשבתו כשר הדתות באותה ממשלה הקים בנט ב־2013 אגף חדש במשרדו: מינהלת הזהות היהודית. החלטת הממשלה קבעה שמטרת המינהלת היא לפעול לקידומה ולחיזוקה של הזהות היהודית בקרב ציבורים שונים, וכי בכל הנוגע לפעילות בבתי ספר, במכינות קדם־צבאיות ובתנועות נוער עליה להיות מתואמת עם משרד החינוך. שרת המשפטים, ציפי לבני, הזהירה: "מאחר שמדובר בהסכם קואליציוני, ברור גם שזהו מהלך פוליטי, שכל מטרתו להיות כלי לאינדוקטרינציה דתית מטרידה". בזאת הסתכמה ההתנגדות של המפלגות הדמוקרטיות־ליברליות בקואליציה למהלך שתכליתו הפוליטית והחינוכית ברורה.

מאז ועד היום פועלת המינהלת כצינור להעברת עשרות מיליוני שקלים בשנה לפרויקטים של הימין הדתי בחינוך הממלכתי ובשכונות חילוניות. "המינהלת פעילה כמעט רק בליבת הציבור הלא דתי", תיאר זאת מנהלה הראשון, אבי רונצקי, לשעבר הרב הראשי בצה"ל. "כלומר, בקרב קבוצות העילית של החברה הישראלית החילונית… יכולה להיווצר מהפכה אדירה בחברה הישראלית. הכול ייראה אחרת… כשהקמנו את המינהלת נפתלי אמר וחזר על כך כמה פעמים: 'בשביל המינהלת הזאת הקמנו את המפלגה'".

חדירת הימין הדתי לחינוך הממלכתי לא נועדה להחזיר את הילדים שלנו בתשובה, אלא לגרום להם לאמץ את סדר היום האידיאולוגי והפוליטי שלו. ההיסטוריון אביעד קלינברג היטיב לתאר את מרכיבי הזהות שבבסיס סדר היום הזה: "אנחנו לא רק בעלי ערך, ככל קבוצה תרבותית; אנחנו העם הנבחר, אין לנו מה ללמוד מאיש; המוסר ההלכתי, הדוחה על הסף את רעיונות השוויון (בין יהודים ללא־יהודים, בין גברים לנשים, בין חכמים לעם הארץ), הוא המוסר היחיד שלאורו ראוי להתנהל; הרבנים יודעים טוב מאיתנו מה נכון ומה לא ובעיקר מה מוסרי ומה לא; מצוות יישוב ארץ ישראל, תוך דחיקת רגלי הפלסטינים, היא לא רק מוסרית; בלעדיה אנחנו אספסוף גלותי נטול עמוד שדרה או מתייוונים".

עם התגברות השימוש בכספי ציבור כדי להגדיל את השפעתן של עמותות הימין הדתי זכתה התופעה לשם: "הדתה". ב־2017 זאת היתה המילה החמישית בפופולריות שלה בתקשורת הישראלית. "אין הדתה", התעקש ב־2017 השר לשעבר פירון, "יש פחד הדדי. הכול סביבנו זה עולם של פחדים. נוצרה פה מציאות הזויה שבה כולם מפחדים מכולם. הדתיים אומרים: אם נלך לצבא, מה יקרה? נפגוש בנות, או ניתקל חלילה בטקסט של יובל נח הררי? והחילונים אומרים: אם הילד שלי יכיר סידור, מה יהיה?"

אלא שבמציאות, בעוד שתהליך כניסתם של ארגוני ימין דתי, בהם גופים חרד"ליים מובהקים, לחינוך הממלכתי הואץ, והוא מתועד היטב בגידול בתקציבים ובהיקף הפעילות ובאינספור עדויות של מנהלים והורים, מעולם לא התחולל תהליך דומה מן העבר השני: ארגונים דמוקרטיים־ליברליים לא פועלים בחינוך הממלכתי־דתי ושרים דמוקרטיים־ליברלים לא הקימו מינהלות ממשלתיות עתירות תקציב כדי לקדם את סדר היום שלהם בקרב ילדים דתיים. פירון, כמו רבים במנהיגות הדמוקרטית־ליברלית, בחר להתעלם מכך.

ומה עם מינהלת חינוך לדמוקרטיה?

פירון היה שר חינוך טוב, גם באופן כללי וגם ביחס לרוב השרים שקדמו לו, ובוודאי לעומת כל השרים שבאו אחריו. מבחינה פדגוגית, הוא השהה את המרוץ החינוכי ואת השעבוד לטבלאות מדידה השוואתיות וקידם למידה בעלת משמעות. מבחינה חברתית, הוא העניק עדיפות תקציבית לאוכלוסיות חלשות. מבחינה ערכית, למרות הביקורת, המקצוע שהוסיף, תרבות יהודית־ישראלית, הציג מגוון פרשנויות של היהדות ולא חרג מערכי החינוך הממלכתי. אבל בכל הנוגע לחינוך לדמוקרטיה, פירון הסתפק ברוח כללית של סובלנות וכבוד לאחר. התוכנית "האחר הוא אני" היתה חינוך לדמוקרטיה ב־ד' קטנה. פירון לא טיפס לקומה השנייה, של ה־ד' הגדולה, ונמנע מעיסוק בסוגיות בוערות שמעוררות דיון על ערכים דמוקרטיים.

דוח מבקר המדינה מ־2016 הצביע על הפער הזה בדיוק. הוא קבע שתוכנית "האחר הוא אני" החמיצה את מטרתה כשהתמקדה ב"אחרים" שקל להזדהות איתם והותירה בצד את ה"אחרים" שמעוררים קונפליקט, ובראשם האזרחים הערבים. לפי הדוח, כ־60 אחוז מהפעילויות שבדק משרד המבקר היו מחוות לחיילי צה"ל או מפגשים בין צעירים לגיל השלישי. אלה נושאים ראויים כשלעצמם, אך אין בהם ביטוי לליבת האתגר הדמוקרטי: חינוך אקטיבי נגד גזענות ובעד שוויון.

פירון היה יכול לבחור אחרת. הוא היה יכול לראות בנסיגה של בני נוער מערכים דמוקרטיים קריאה לפעולה ולנקוט מגוון רחב של צעדים: לשנות את לימודי האזרחות ולהעניק להם מעמד מכונן של 5-3 יחידות לימוד לבגרות, כמו מתמטיקה ואנגלית; לייסד לצד תרבות יהודית־ישראלית, מקצוע נוסף, "דמוקרטיה"; ליזום ביקורי חובה של תלמידים בבית המשפט העליון; לחייב מורים לעבור הכשרות בדמוקרטיה ולעודד אותם לדבר על סוגיות פוליטיות בכיתה. בדומה למינהלת לזהות יהודית שטיפחו וורצמן ובנט, הוא היה יכול לייסד מינהלת חינוך לדמוקרטיה, שהיתה מזרימה מאות מיליוני שקלים לגופים הפועלים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, ובהם ארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים. הוא בחר שלא לעשות זאת.

באותה שעה, באותו משרד חינוך, עמל סגנו על קידום סדר היום של הימין הדתי בחינוך הממלכתי. דרך החרכים התקציביים והארגוניים שיצר מנותבים עד היום מאות מיליוני שקלים בשנה לשם אותה מטרה.

חשוב להבהיר: הבעיה אינה נעוצה בעצם התקצוב של ארגוני חברה אזרחית המקדמים את תפיסת עולמה של הממשלה; זוהי החלטה פוליטית לגיטימית לחלוטין. היא נעוצה בחוסר ההתאמה בין אופיים של אותם ארגונים לבין קהל היעד והמרחב שהם פועלים בו. סעיף 2 בחוק חינוך ממלכתי קובע שבין מטרותיו של החוק "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". סעיף 11 מציין עוד מטרה: "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל". כלומר, החוק מגדיר את ערכי היסוד של החינוך הממלכתי כערכים דמוקרטיים ליברליים מובהקים, המופיעים לצד ערכים יהודיים וציוניים, כמו אהבת הארץ והזדהות עם סמלי המדינה. עמותות הימין הדתי שפועלות בחינוך הממלכתי מצהירות באופן גלוי שמטרותיהן אחרות לחלוטין.

יתרה מכך, אותן עמותות מייצגות זהות יהודית אחת קשיחה – דתית־אורתודקסית. כבודה של הזהות הזאת במקומה מונח. יש לה ביטוי מקיף בשני זרמי החינוך של קהלה הטבעי: החינוך הממלכתי־דתי והחינוך החרדי. אבל אין זאת הזהות שמאפיינת את המשפחות ששולחות את ילדיהן לחינוך הממלכתי. סקר שנערך בקרב הורים בחינוך הממלכתי ב־2025 מצא שרק שני אחוזים מההורים החילונים ותשעה אחוזים מההורים המסורתיים מעוניינים שהזהות היהודית שתונחל בבתי הספר תהיה דתית־אורתודוקסית.

שיעור בהסכמים קואליציוניים

בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, מפלגות דמוקרטיות־ליברליות דרשו לא פעם לקבל את תיק החינוך. אך מתחילת שנות ה־2000, פרט לשני יוצאי דופן (פירון ויולי תמיר), הן זנחו אותו והעדיפו תיקים אחרים. לא כך נהגו המפלגות הדתיות והחרדיות, כפי שמראים הנתונים בטבלה הבאה.

תשע ממשלות כיהנו בשנים האלה, עשרה שרי חינוך ועשרה סגני שר. שמונה מהשרים וכל הסגנים הגיעו ממפלגות הימין (הליכוד, מפלגות הימין הדתי והמפלגות החרדיות). המשמעות היא שליטה כמעט מוחלטת במדיניות החינוך בישראל. בניגוד למה שניתן לחשוב, הסיבה לפער הזה אינה שהימין בישראל מנצח יותר בבחירות. מתוך תשע הממשלות, רק שתיים היו ממשלות ימין. אחת היתה ממשלת מרכז־שמאל (ממשלת אולמרט, 2009-2006). כל השאר – שש במספר – היו ממשלות אחדות. משך כהונתן במצטבר: 14 שנים.

בכל ממשלות האחדות האלה היו מפלגות המרכז והשמאל השותפות השניות בגודלן בקואליציה והחזיקו בתיקי מפתח כמו הביטחון, המשפטים, האוצר, ביטחון הפנים, הבריאות והתחבורה. על תיק החינוך הן ויתרו חוץ מפעם אחת (באותה כהונה של פירון). בנוסף לכך היו להן סגני שר ברוב משרדי הממשלה. במשרד החינוך לא היה להן ולו סגן אחד. לגוש הימין, לעומת זאת, היו חמישה שרי חינוך ושמונה סגני שר במשרד.

נוטים להמעיט בערכם של סגני שר. הפתרון, שאומץ בקואליציות שמכילות לעתים חמש ושש מפלגות וריבוי אינטרסים, נתפס בעיני התקשורת והציבור כ"ג'ובים מיותרים". זה נכון רק לגבי חלק מהמשרדים. במשרד החינוך, שהיקף הפעילות שלו עצום, שיש לו תחומי אחריות ברורים, שאמון על נושאי ליבה בעלי חשיבות לאומית ושכפופים אליו גופים רבים, לסגני שר לא חסרה עבודה. תחום ההשכלה הגבוהה, למשל, יכול להעסיק סגן שר. כך גם תחומים כמו שירות לאומי־אזרחי ומכינות קדם־צבאיות. ההיגיון הזה ניכר בפעילותו של המשרד להתיישבות ומשימות לאומיות, שאת הקמתו דרשה אורית סטרוק מהציונות הדתית עם כניסתה לממשלת נתניהו השישית. משרדה של סטרוק מכנס מפעלים חינוכיים רחבי היקף, שיכלו – מבלי להתייחס לתפיסת העולם שהם מקדמים – להיות חלק ממשרד החינוך, תחת סגן שר ייעודי.

הזנחת החינוך מצד נבחרי הציבור הדמוקרטיים־ליברליים מתבטאת לא רק בוויתור על תפקידי מפתח במשרד הרלוונטי. לרשותם של פוליטיקאים עומדים כלים אפקטיביים אחרים להשפעה, ובראשם ההסכמים הקואליציוניים. ההסכמים מגדירים את מדיניות הממשלה ופורטים לפרטים את הרפורמות, את התוכניות ואת החוקים שהיא מתחייבת לקדם. לכן ניתוח שלהם מלמד הרבה יותר ממצע בחירות או מהצהרות של פוליטיקאים בתקשורת וברשתות על תפיסת העולם ועל סדרי העדיפויות שלהם.

הטבלה מראה כי מתוך 225 סעיפים העוסקים בחינוך שהופיעו בהסכמים הקואליציוניים ב־25 השנים האחרונות, 70 אחוז קשורים לחינוך החרדי. אין זה מפתיע, משום שנוכחותן של מפלגות חרדיות בקואליציה נועדה לשמור בראש ובראשונה על העצמאות של החינוך החרדי. מפתיע הרבה יותר הוא הפער בין הפעלתנות הרבה של הימין הדתי, עם 52 סעיפים הנוגעים לחינוך, לבין הפעילות המינורית בדמות 11 סעיפים של מפלגות המרכז-שמאל, בתקופה שבה לשני הצדדים היה כוח פוליטי דומה בממשלות.

גם כשטכנית כוחו הפוליטי היה פחות מזה של מקביליו במרכז-שמאל, וגם כשלא היו בידיו סמכות או תפקידים רשמיים בתחום, הימין הדתי לא ויתר על השפעה בתחום החינוך. כך היה בממשלת שרון השנייה (2006-2003). המפד"ל, על ששת המנדטים שלה, דרשה בהסכמים הקואליציוניים שקיצוץ בתקציב החינוך לא יכלול פגיעה בתקציב החינוך הדתי־לאומי, וגם לא במספר התקנים של בנות שירות לאומי. באותה עת, הדרישה החינוכית והיחידה של מפלגת המרכז שינוי, שקיבלה 15 מנדטים, עסקה בחוק השאלת ספרי לימוד.

כך היה גם בממשלת נתניהו השנייה (2013-2009). הבית היהודי, עם שלושה מנדטים בסך הכול, הכניסה להסכמים שבעה סעיפים הנוגעים לחינוך, בהם "כל שינוי במעמדו, בעצמאותו או בחלקו של החינוך הממלכתי־דתי לא ייעשה ללא היוועצות בבית היהודי", "לא ייסגר מוסד חינוכי ממלכתי־דתי ביישוב אלא בהסכמת מועצת החינוך הממלכתי־דתי" ו"תקציב המוסדות התורניים בשנים 2009 ו־2010 יעמוד על סך של 975 מיליוני ש"ח לשנה, מתוכם 720 מיליוני ש"ח בבסיס התקציב". מפלגת העבודה, לעומת זאת, על 13 המנדטים שלה והתיקים החשובים שקיבלה, לא דרשה ולו דבר אחד בתחום. 

בממשלת נתניהו השישית, שלוש המפלגות שמרכיבות את רשימת הציונות הדתית (הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם) הצליחו לשלב בהסכמים הקואליציוניים לא פחות מ־28 סעיפים העוסקים בחינוך, בהם גידול בתקציבים המועברים לגרעינים תורניים ולאגף לתרבות יהודית, תוספת תקציב של יותר מחצי מיליארד שקל לחינוך הממלכתי־דתי – ולו בלבד, הקמת הרשות לזהות יהודית בראשות אבי מעוז ועוד. השיטה שהנהיג וורצמן היתה לתמנון רב־זרועות. אורית סטרוק ריכזה את כל מפעלי החינוך הפוליטי של הימין הדתי, שרובם היו בעבר במשרד החינוך, במשרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות שבראשותה: האגף לתרבות יהודית, מינהלת הזהות היהודית, תמיכה בגרעינים תורניים, המכינות הקדם־צבאיות ועוד; והתקציב של המשרד ב־2025, שנת מלחמה, עמד על לא פחות מ־682 מיליון שקל. המודעות לשיטה ולתוצאותיה חדרה לשיח הציבורי רק אז – אך הוא קרם עור וגידים דווקא במשמרת של שר חינוך ממפלגה דמוקרטית־ליברלית.

מערך החינוך הפוליטי של הימין הדתי

במשך 25 שנה, אם כן, המפלגות הדמוקרטיות־ליברליות בחרו להתעלם מהחינוך בזמן שהימין הדתי הלך והתבסס בו. באמצעות דרישות מפורטות הנוגעות לאגפי ממשלה, לתקציבים, לתוכניות ולתקנים, הוא קידם בעקביות את הזהות ואת הערכים שהוא חפץ בהם. האסטרטגיה הזאת הניבה ופיתחה מערך חינוך פוליטי עתיר תקציב, רב־זרועות ורב־עוצמה, כפי שמפורט בתרשים שלהלן, המתייחס לחלוקת התקציב ב־2023.

מדובר כמעט בעשרה מיליארד שקל של תמיכה ממשלתית בחינוך פוליטי דתי, שחלקו הגדול מקדם ערכים לאומניים אנטי־ליברליים. זהו סכום שהיה גדול פי חמישה מתקציב משרד התרבות והספורט וקטן רק ב־20 אחוז מכל תקציב ההשכלה הגבוהה. כחצי מיליארד שקל מהסכום הזה נותבו ישירות לגרעינים תורניים ולעמותות חינוך הפועלות בעיקר בקרב הציבור החילוני, ועוד 220 מיליון שקל יועדו למסגרות קדם־צבאיות, שעושות חינוך פוליטי המטפח מנהיגות ציבורית עתידית.

החינוך הממלכתי, לעומת זאת, אינו חינוך פוליטי. תנועות הנוער, המסגרות של שנת שירות, המכינות הקדם־צבאיות וארגוני החברה האזרחית מהצד הליברלי מקבלים תקציבים ממשלתיים זניחים לעומת הסכומים שמקבל הצד השני. זה ניכר היטב במבחן הזמן. ב־1999, התקציבים המיועדים לחינוך לדמוקרטיה ולחינוך לתרבות יהודית במערכת החינוך היו זהים: 45 מיליון שקל לכל אחד; ב־2018 היה התקציב לחינוך לדמוקרטיה חמישה מיליון שקל, ואילו בתחום החינוך לתרבות יהודית, בנדבך המרכזי אך לא היחיד בו שהוא האגף לתרבות יהודית, היה התקציב יותר מ־200 מיליון שקל. בשנת 2000 תמך משרד החינוך ב־150 עמותות שהעבירו תכנים של דמוקרטיה וחיים משותפים בחינוך הממלכתי. ב־2019 ירד מספרן לתשע, בשעה שעשרות ארגוני ימין דתי החלו להיכנס לחינוך הממלכתי על בסיס תקציבי ממשלה של מאות מיליוני שקלים בשנה.

התוצאות בשטח בהתאם. באוגוסט 2021 קיבלה ממשלת ישראל את החלטה 226 בנושא "תוכנית לגמישות ניהולית במערכת החינוך". התוכנית מקנה למנהלי בתי ספר תקציב להעשרתה של תוכנית הלימודים באמצעות גופים חיצוניים, לפי בחירתם. היא ידועה בשם מערכת גפ"ן (גמישות פדגוגית־ניהולית). במחקר שערכתי לצורך הספר איתרתי 73 ארגונים שמפעילים יחד 663 תוכניות העוסקות בחינוך לערכים. מיינתי אותם לפי זהותם האידיאולוגית: דמוקרטית־ליברלית או דתית־שמרנית. ואלה התוצאות: קיימים 50 ארגונים שמרניים, שמפעילים 401 תוכניות, לעומת 23 ארגונים ליברליים, שמפעילים 262 תוכניות.

הפערים באים לידי ביטוי גם בביקוש ובנוכחות. בחנתי את היקף פעילותן של ארבע עמותות, שתיים דתיות־שמרניות ושתיים דמוקרטיות־ליברליות, בחינוך הממלכתי ובחינוך הממלכתי־דתי בשנת הלימודים הלימודים 2024-2023. עמותת עם ישראל אחד, שעוסקת ב"זוגיות ברוח היהדות", הוזמנה לפעילות בידי 77 בתי ספר ממלכתיים ולבית ספר ממלכתי־דתי אחד; ועמותת אל עמי – אל עצמי, שעוסקת בחינוך לאמונה, הוזמנה ל־42 בתי ספר ממלכתיים ול־11 ממלכתיים־דתיים. לעומת זאת, מכון שלום הרטמן, המקדם יהדות פלורליסטית, הוזמן ל־31 בתי ספר ממלכתיים, גבעת חביבה, המקדמת חיים משותפים בין יהודים וערבים, הוזמנה ל־27, ומספר ההזמנות ששתי העמותות הליברליות הללו קיבלו מבתי ספר ממלכתיים־דתיים הוא אפס.

זוהי דוגמה מייצגת למה שעולה מכלל הנתונים שקיבלתי ממשרד החינוך, המתייחסים לעמותות נוספות. שתי מסקנות עולות ממנה. הראשונה היא שהארגונים הליברליים נמצאים בנחיתות משמעותית מול הארגונים הדתיים־שמרניים בחינוך הממלכתי, אף שערכיהם קרובים הרבה יותר לאופיו המקורי ולזהות המשפחות ששולחות אליו את ילדיהן. המסקנה השנייה היא שעמותות הימין הדתי כמעט אינן פועלות בחינוך הממלכתי־דתי. כלומר, מנגנוני התמיכה התקציבית שיצר הימין הדתי מאפשרים לעמותות המזוהות עמו להציע תוכניות חינוכיות רבות יותר ובתשלום נמוך יותר רק למנהלים בחינוך הממלכתי. בחינוך הממלכתי־דתי פשוט אין בתוכניות האלה צורך – בתי הספר ממילא זוכים לשעות רבות בשבוע המוקדשות לזהות ולערכים. בתמונה הגדולה: מערך החינוך הפוליטי של הימין הדתי אינו פועל רק בחינוך הממלכתי־דתי. זרועותיו שלוחות גם אל החינוך הממלכתי והשפעתן בו הולכת ומתרחבת, הולכת ומעמיקה.

***

הזנחה פוליטית של נושא מסוים, ויהיה זה חינוך לדמוקרטיה, שלום או משבר הדיור, פוגעת בלגיטימציה של אזרחים ושל ארגוני חברה אזרחית לעסוק בו. הסיבה לכך היא שלמרות השחיקה במעמדם הציבורי, פוליטיקאים בישראל הם עדיין אנשים שלנאוּם, למאמר או לאמירה שלהם יש משמעות רבה. אנחנו מקשיבים להם, מצטטים אותם ומשוחחים עליהם ברשתות וסביב שולחן ארוחת הערב, יותר מאשר על כל בעל מקצוע אחר בחברה. הם אלה שיכולים להפוך תופעה מטרידה אחת מני רבות לבעיה לאומית; להשתמש בבולטות הציבורית שלהם כדי להפוך אוסף של סיפורים לפוליטיקה שבכוחה לשנות מציאות.

כך נהגו שולמית אלוני ויעל דיין לגבי זכויות נשים וזכויות הקהילה הגאה, ושלי יחימוביץ' לגבי זכויות עובדים ויחסי הון־שלטון. כך נהגו מן העבר השני איילת שקד ויריב לוין, כשהחליטו לצמצם את כוחה של הרשות השופטת במערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטיים. כאשר פוליטיקאים מזהים את עצמם לאורך זמן עם נושא מסוים – נואמים, מתראיינים, כותבים ומחוקקים, נאבקים על הכללתו בהסכמים הקואליציוניים, נלחמים עליו כחברי אופוזיציה ומתוך הקואליציה – הם נותנים לגיטימציה לפעולה של אזרחים ומעודדים הקמה של ארגונים, וכך נושא שולי לכאורה נהפך לבוער. לרוע המזל, זה לא מה שקרה לחינוך. הפוליטיקאים והמפלגות מהמחנה הדמוקרטי־ליברלי הזניחו אותו. וכשלנושא מסוים אין ייצוג פוליטי, הוא נדחק לשוליים ונמוג.

על רמי הוד

מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון וממייסדי משמר החינוך הממלכתי. הפרק לקוח מתוך הספר שעת אפס: איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית – ואיך נתקן, שראה אור ב־2026 בהוצאת אופק. הוא מופיע כאן ללא הערות השוליים.