Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
הקיץ מתקרב לשיאו, החום מאשפז, החופש הגדול גומר, ואם כל זה לא מספיק – נראה שאנחנו בפתחה של אחת ממערכות הבחירות המהבילות שידעה המדינה. בשלושת החודשים הקרובים צפויה לנו, כנראה, תעמולת בחירות בהיקף שישראל טרם ידעה. שריקת הפתיחה של המרוץ רק נשמעה, אבל נראה שכל השחקנים נחושים ליישם את העקרון שקרמבו ניסח ב"מבצע סבתא": להתחיל הכי מהר שלהם, ולאט לאט להגביר.
אם רק לפני כמה שבועות הסרטון שנתניהו שיתף מחשבונותיו, "אבא, אמא – אני ביביסט", נראה כמו שיא של משהו – היום הוא עושה רושם כמעט נאיבי. הפקת לואו־פיי ביתית, חביבה, אך כזאת שבמידת מה כבר הצליחה לסמן את המגמה המרכזית של סרטוני הבחירות למערכת הזאת: התכנסות פנימה וביצור המחנה. נגיע לנקודה הזאת בהמשך. אבל ראשית, כמעט כמו בכל שיחה בימינו, צריך לדבר על ה־AI ועל האופן שהוא משנה את הקמפיינים במערכת הבחירות הראשונה של עידן הבינה המלאכותית.
מציאות אלטרנטיבית
יש מי שכבר זיהו שהבינה תשמש בעיקר את נתניהו, בניסיון למחוק את המציאות המזעזעת שהוא עצמו יצר, ולעצב תחתיה מציאות חדשה ומומצאת יש מאין. ההגיון הזה גרס שמאחר שאין לו הישגים אמיתיים להראות, הוא ימציא אותם באמצעות בינה מלאכותית. זה, כמובן, נכון. אבל מבט קצת יותר מעמיק מגלה שכמעט כל השחקנים הפוליטיים כבר מבוססים בתוך קלחת ה־AI. איזנקוט, בנט, גנץ, סמוטריץ', מתמודדי הפריימריס בדמוקרטים – מי לא? אם כן, ההישג הראשון שכבר אפשר לזקוף לזכותה של הבינה הוא שהציפה את השוק.
ברור מדוע; מה שפעם דרש תקציבים, אנשי מקצוע והמון עבודה, אפשר היום לייצר לבד בחדר, במהירות ובזול. כולם מייצרים סרטוני בזק, כולם משתמשים באנימציה, כולם מאמצים את אותה אסתטיקה חלקלקה, אטומה ומלוטשת־יתר־על־המידה של תוכנות ה־AI. נתניהו, בסרטון שיצא בשמו, יכול להציג דמות רופא מהונדסת (של עצמו!) שמאבחנת את מתנגדיו כחולי רלב"ת ("רק לא ביבי"). יאיא פינק יכול לקחת בתגובה את אותה התבנית בדיוק, להלביש על עצמו את חלוק הרופא ולאבחן בתגובה את מחלת הביביזם. התוצאה המעניינת היא שמרוב AI, ההפתעה שבמשחקי התפקידים ובעלילות המופרכות מתחילה להישחק.
במילים אחרות, כשכל פוליטיקאי יכול בלחיצת כפתור להיות רופא, נהג שופל (גלעד קריב, בסרטון של בצלאל סמוטריץ'), או בובת קפיץ (צבי סוכות בסרטון של יריב אופנהיימר), עצם היכולת לייצר את הדימוי חדלה להרשים. להפך: נוצר כאן פיחות בערכו של הדימוי המלוטש. יתרה מכך, הפקה יקרה מדי, תאורה מושלמת מדי או פרזנטציה נקייה מדי מתחילות לעורר חשד אוטומטי של זיוף, מניפולציה או סתם עצלות קריאטיבית.
גם הקצב שבו הסרטונים האלה מיוצרים ומתחלפים מספר סיפור. נתניהו פרסם סרטון שבו נראה איזנקוט רץ לעבר בחור צעיר, שאי אפשר שלא לזהות כבנו המת, לבוש חולצה עם הכיתוב "אחדות ישראל", אך ברגע האחרון הוא חולף על פניו ומחבק את מנסור עבאס. לאחר שהסרטון עורר סערה ונתפס בעיני רבים כפוגעני אפילו יותר מהרגיל במונחים של נתניהו, הוא הוחלף בתוך יממה בגרסה חדשה, שבה איזנקוט חולף על פני אישה הלובשת את אותה החולצה – אך עדיין מסיים את הריצה בחיבוק עם עבאס. שעות אחר כך פרסם גם בני גנץ סרטון מראָה – הפעם נתניהו הוא זה שרץ, לכאורה לעבר חייל חובש כיפה, אך הוא חולף על פניו ומחבק את יצחק גולדקנופף, העומד לצד השלט "נמות ולא נתגייס". ממש מם נולד.
לענייננו, במקום סרטונים מובחנים, יש כבר שרשראות של וריאציות שונות על אותו הרעיון. כל צד מייצר בתוך שעות את הגרסה שלו, משכתב את הדימוי של היריב, ומשחרר לאוויר העולם. נוצרת כך אינפלציה של דימויים: לא עוד סרטון שנועד להיחרת בזיכרון, אלא דיאלוג פוליפוני בלתי פוסק, של תגובות, תיקונים וחיקויים – כל אחד מהם דוחק את קודמו, שתוחלת החיים שלו עומדת על שעות ספורות.
לחלופין, אם יש משהו שמקבל היום ערך מוסף מיוחד, אלה דווקא הסרטונים המפוקסלים, המגורענים והלא־מלוטשים. אלה שלא עברו דרך הפילטרים החלקלקים של ה־AI, אלא נלכדו בעדשת סמארטפון רועדת, בתאורה גרועה או עם סאונד צורם. בעולם עד כדי כך "עשוי", הלכלוך הופך לתו התקן החדש של האמת.
המשקל חוזר לארכיון
חומרי הגלם החזקים ביותר של קמפיינים נגטיביים, הם אפוא כבר מזמן לא תשדירי בחירות מבוימים ("אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס" לקול הזכוכית הנשברת), אלא פליטות פה בראיונות בשידור חי, חומרים ארכיוניים, תיעודים אותנטיים. בעידן שבו כל משפט מנוסח על ידי עשרה יועצים – עדיין יש משמעות לפליטת הפה, לטעות, לצרימה.
אחת הדוגמאות החזקות ביותר לשבר הזה היא העריכה מחדש, בסרטון הקמפיין של איזנקוט, של הסרטון המפורסם ממערכת הבחירות הקודמת, שבו נתניהו מוצג כמורה דרך המוביל קבוצת אנשים במעלה ההר. בסרטון החדש, תמונות הקמפיין המלוטשות מפעם מתערבבות בתיעודים מ־7 באוקטובר ומהטבח בנובה, והאנשים שרצים בעקבות נתניהו במעלה ההר מתערבבים עם האנשים שרצים על חייהם במסיבה. המסר ברור: הוא הבטיח להוביל אותנו לפסגה, והוביל אותנו לאסון.
אבל הכוח של הסרטון לא נמצא רק במסר המילולי, אלא בצרימה האסתטית הנוצרת מהערבוב האמור. כשהתיעודים המוכרים מ־7 באוקטובר מתפרצים לתוך סרטון הקמפיין המלוטש של נתניהו, הם מקבלים כוח חדש. המציאות המגורענת, הרועדת והמפוקסלת מפרקת את האסתטיקה המושלמת של הסרטון הרשמי, וכמו מביסה אותה. ובמשתמע: זיכרון אירועי הנובה מביס את הבטחות נתניהו.
מי שלקח את העקרון הזה צעד קדימה, בצורה הישירה והבוטה ביותר, הוא אביגדור ליברמן. בקמפיין הרשת שלו, הוא פותח את הארכיון ופשוט שולף משם, שוב ושוב, את ההבטחות הישנות של נתניהו: סרטונים שבהם הוא מתחייב להוריד את המחירים בסופר, הצהרות על מיטוט שלטון חמאס, או סתם תצלום עבר ישן, מגורען ומפוקסל שלו לוחץ את ידו של יאסר ערפאת כשמאחוריהם מתנוסס דגל פלסטין. מעל לדימויים האלה מופיעה תמיד אותה הכותרת, קצרה וחותכת: "ביבי, זה לא AI".
זו הטרלה מבריקה, משום שהיא משתמשת בחרדת הזיוף הטכנולוגי כדי להשיב את המשקל אל הזיכרון ההיסטורי. גם כאן הדימוי הישן, המפוקסל והמביך מהעבר הופך לנשק שמנפץ את כל מסכי העשן הדיגיטליים של ההווה. בעולם שבו אפשר לייצר כל תמונה ולהמחיז כל פנטזיה, הסרטון המכוער, הישן והלא־ערוך הופך לראיה החזקה ביותר. באופן פרדוקסלי, האסתטיקה החלקלקה של ה־AI מטעינה מחדש את הארכיון המפוקסל בכוח פוליטי.
לזמן את הפנטזיה
אבל ה־AI עושה עוד דבר, עמוק יותר. הוא מאפשר לייצר בקלות מציאויות חלופיות. נהוג להתייחס למציאויות האלה כאל שקרים או כאל פייק, גם כשהן כלל לא מתיימרות לתאר את המציאות שם בחוץ. נדמה שנכון יותר לראות בהן פנטזיות.
יותר משהצדדים משקרים באמצעות AI, הם מדמיינים באמצעותו. הטכנולוגיה מאפשרת לקמפיינרים להשליך אל המסך, בקלות חסרת תקדים, את הפנטזיות שלהם, כמו את החרדות. כל מחנה ממחיש את הפנטזיה שלו – שהיא, כמובן, הגיהינום של המחנה השני.
אצל סמוטריץ', למשל, שומעים את גלעד קריב מאיים להפסיק את המימון להתנחלויות, ובמקביל רואים גרסת AI שלו נוהגת בשופל והורסת בתי מתנחלים. זו דיסטופיה עבור הימין: הנה מה שהשמאל יעשה אם רק תיתנו לו להגיע לשלטון. זו כמובן אוטופיה עבור חלקים בשמאל. מעבר לכך, יש בסרטון הזה אירוניה כמעט מושלמת. הנוף ההרוס שאמור להמחיש את חורבן ההתנחלויות מזכיר באופן בלתי נמנע את תמונות ההרס מעזה. לרגע אפשר לתהות אם אלה בכלל ההתנחלויות שסמוטריץ' מפנטז שייבנו ברצועה (ושיהרסו – אם לא ישמור עליהן).
עוד עדות למנגנון הזה אפשר למצוא בפוסט שהעלה סמוטריץ' לפייסבוק, ברוח התקופה. הוא מצולם ישוב נינוח במשרדו, ז'קט תלוי ברישול על גב הכיסא, חיוך קטן ומסופק על פניו, כוס קפה לצדו, ובידיו דו"ח של תנועת שלום עכשיו המפרט את היקף הבנייה והפיתוח בגדה המערבית. מעליו מופיע הכיתוב: "רגע של נחת על הבוקר". כאן נחשף האבסורד במלוא הדרו. מה שנוסח על ידי השמאל ככתב אישום וכמסמך המזהיר מפני אסון, מתורגם אצל סמוטריץ' לקטלוג הישגים, אם לא ממש אלבום ניצחון. החרדה של האחד היא העונג של האחר.
האגף הליברלי מעלה פנטזיית־נגד באותם הכלים בדיוק. בסרטון הקמפיין של יריב אופנהיימר, מראשי שלום עכשיו לשעבר, הוא מציג באסתטיקת חובבים מודעת לעצמה את "היום הראשון שלי במשרד הביטחון לענייני התיישבות". אופנהיימר לא צריך לנהל משא ומתן מורכב או לפנות מאחזים בדם ויזע. הוא פשוט מתיישב ליד שולחן משרדי ובלחיצת כפתור קטנה – באמצעות אפקט זול במפגיע – הדמויות של אורית סטרוק, צבי סוכות ובצלאל סמוטריץ' נמחקות, הופכות לצעצוע או מתגמדות, בהתאמה.
זו פנטזיה טהורה: ההתנחלויות ומנהיגיהן מוצגות כתקלה טכנית, באג במערכת שאפשר לפתור בלחיצת כפתור נקייה מבלי להתמודד עם המחיר הפוליטי, החברתי והנפשי של המציאות.
דומה אפוא שהסרטונים האלה חושפים דבר עמוק לגבי האופן שבו הקמפיינים עובדים היום. סמוטריץ' למעשה אומר לבוחריו: "תקשיבו לגלעד קריב. הוא אומר לכם בדיוק מה הוא יעשה לכם". והדמוקרטים, מצדם, אומרים בדיוק אותו דבר: "תקשיבו לסמוטריץ', לבן גביר ולחרדים. הם הרי לא מסתירים את מה שהם מתכוונים לעשות". כל צד משתמש בצד השני באמצעות "העתק הדבק" כמעט. הקמפיין הופך פחות לניסיון לתאר את המציאות ויותר למאבק בין שתי פנטזיות פוליטיות מנוגדות, הניזונות זו מזו ומצדיקות זו את זו. ומכאן קצרה הדרך ללב העניין – הקמפיינים אלה כמעט שאינם מנסים לשכנע איש.
שפה פנימית של המחנה
לפני כמה ימים נקלעתי לוויכוח בין שני חברים מהעבודה סביב הדוכן שהדמוקרטים הציבו בשכונת התקווה, ושבגללו הותקפו פעיליהם. הוויכוח נסוב סביב השאלה האם הצבת הדוכן היתה מהלך פוליטי חכם, או פרובוקציה מיותרת. בעיניי, עצם השאלה מפספסת את האופן שבו קמפיינים עובדים היום.
אין לנו דרך לדעת מה היתה הכוונה המקורית בהצבת הדוכן, וגם לא צריך. מהרגע שהתרחשה התקיפה, הוסרטה והופצה, האירוע קיבל את ערכו האמיתי בתוך דינמיקת הקמפיין: לא כמפגש עם מצביעים פוטנציאליים, אלא כחומר בעירה לבייס. הסרטון לא נועד לשכנע את תושבי שכונת התקווה. הוא נועד לעורר את מצביעי הדמוקרטים. וזה, במידה רבה, כל הסיפור.
יותר משקמפיינים היום נועדו לשכנע אנשים בְּאמת פוליטית חדשה, הם נועדו להפעיל את קהל הבוחרים שכבר נמצא בצד שלך. לעורר אותו, להרגיז אותו, להפחיד אותו, לחזק את תחושת השייכות שלו – ובעיקר לגרום לו להגיע לקלפי, כי חלק גדול מהסיפור היום הוא אחוזי ההצבעה.
זאת אחת התוצאות של הפוליטיקה השבטית והגושית שהתעצבה בישראל בעידן נתניהו. כמעט שאין עוד ניסיון אמיתי לדבר אל הצד האחר. להפך: הקמפיינים מכוונים פנימה, והם עושים זאת באמצעות שפה שהופכת ליותר ויותר מורכבת, סגורה ושבטית ובאמצעות שיח פנימי־מחנאי אידיוסינקרטי – מעין בארוק פוליטי של ממים, רמיזות פנימיות וקודים תרבותיים.
הדוגמה המובהקת ביותר, אולי, היא סרטון שהוציא נתניהו נגד איזנקוט. שוב ושוב נשמע בו הרמטכ"ל לשעבר אומר על פעולות "אחים לנשק": "זו לא סרבנות". המשפט הזה חוזר כמו מנטרה. לכאורה, הסרטון מנסה לטעון טענה עובדתית: איזנקוט הגן על הסרבנים בשעה שהם "פירקו פה צבא", כפי שהביביסטים אוהבים לומר, עד כדי כך שב־7 באוקטובר ישראל עמדה חשופה מול מתקפת חמאס. אבל כדי להבין את כל זה צריך להגיע עם כמות עצומה של ידע מוקדם. צריך לדעת מי הם "אחים לנשק", מה היה המאבק נגד ההפיכה המשטרית, מה קרה בקפלן, מה הקשר שהימין מנסה ליצור בין המחאה לבין 7 באוקטובר, מתי אמר איזנקוט מה שאמר, מדוע ואיך.
למעשה, כל זה עדיין לא מספיק. הצופה צריך להגיע גם עם פרשנות מסוימת מאוד של האירועים – כלומר המציאות. "זו לא סרבנות" הוא בסופו של דבר משפט די פושר מצד איזנקוט. איזנקוט מצדו גם העלה סרטון תגובה שבו הוא נראה ב־2023 מגנה את הסרבנות וקורא לאנשים לנהוג באחריות. אבל הסרטון לא באמת מנסה להוכיח שאיזנקוט תמך בסרבנות, בנקודת זמן ספציפית, באופן שיצר נזק קונקרטי. הוא מנסה לסמן אותו. אייזנקוט הוא "שלהם". של קפלן. של אחים לנשק. של השמאל. ואם רוצים ללכת עוד צעד בתוך עולם האסוציאציות של הקמפיין – אולי אפילו של אלה שאשמים במה שקרה ב־7 באוקטובר. אין פה באמת טיעון. זאת שפה פנימית של מחנה. מי שמכיר את הקודים מבין מיד מה נאמר, גם בלי שאיש יאמר זאת במפורש. מי שצריך לדעת, יודע.
גם הסרטון שהזכרתי קודם, של איזנקוט הרץ בשדות לקראת בחור צעיר, ממחיש את אותו המנגנון. בסופו של דבר, גם אחרי ה"תיקון" – איך לא חשבו מלכתחילה להציב שם אישה? – המסר נותר זהה. אין כאן טענה עובדתית נגד איזנקוט, אלא, שוב, ניסיון לסמן אותו – כשמאל, כאוהב ערבים, ובקיצור כמי שלא תומך בביבי. המטרה איננה לשכנע את היריב אלא לאותת לאנשי המחנה מי לנו ומי לצרינו.
מקמפיין של שכנוע לקמפיין של השתייכות
גם למנגנון הזה יש תמונת ראי ואפשר לחזות בה בסרטון "מכונת הרעל" ששחרר נפתלי בנט, שהצליח לגרור כמה הדים בביצה. אדם מתקשר לשירות הלקוחות ומתלונן שמכונת הרעל שלו הפסיקה לעבוד. הנציגה מנסה לפתור את התקלה: לבדוק את "הדגם הקטארי", לנתק ולחבר את השופרות, "להסית" (כך במקור) את התדר מ"חמוצים" ל"לא־יהודים", ללחוץ על קונטרול בוטים וכיוצא באלה. בסוף מתברר מה התקלה האמיתית: התקווה שבנט נוסך בציבור. ועל המכונה, כמובן, אין אחריות – כי לביבי אין אחריות. חה.
זה סרטון אפקטיבי, אבל גם הוא דורש מהצופה להיות רשום לאותה קבוצת החדשות בטלגרם, להחזיק באותו הפיד ב־X, וללכת לאותן ההפגנות. קטאר, שופרות, חמוצים, בוטים, מכונת הרעל, הפילוג בעם, שאלת האחריות – אדם שלא חי בתוך הלופ האינסופי של השיח הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות, לא יבין מזה מילה. הוא יראה שם רק בליל של ביטויים לא קשורים.
וזה בדיוק העניין. פעם, השאיפה היתה לנסח מסר כמה שיותר קליט שכּול אדם יבין מיד, ללא צורך בשום ידע מוקדם. "פרס יחלק את ירושלים". בום. חמש מילים, רעיון אחד, פחד אחד. היום הקמפיין הנפוץ ביותר הוא קמפיין של שפת סתרים. מסר מרובד, עמוס, כמעט אזוטרי, שמיועד למי שכבר נמצא עמוק בתוך המחנה. מילים כמו "שופרות", "קפלניסטים" או "מכונת הרעל" הן מילות קוד. מי שמבין אותן יודע שהוא בפנים. מי שלא – ממילא אינו קהל היעד.
המעבר מקמפיין של שכנוע לקמפיין של השתייכות הוא כנראה השינוי העמוק ביותר שעובר על הקמפיינים בישראל. כולם מדברים על AI כאילו החידוש הגדול הוא היכולת של פוליטיקאים לזייף באמצעותו את המציאות. אבל העיסוק ב־AI מסיח את הדעת מהשינוי המהותי בתוכן. כי נראה שהיום, מעבר להצפה, התפקיד של הדימוי עבר שינוי מהותי. הקמפיין כבר לא אומר לך: השתכנע. הוא אומר לך: אתה יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים. אם זיהית את האויב, אם פחדת ממה שממנו "צריך" לפחד, והכי חשוב, אם צחקת מהבדיחות – סימן שאתה משלנו. הטכנולוגיה רק מאפשרת לייצר את התחושה הזאת מהר יותר, בזול יותר ובכמויות גדולות יותר.
מבלי להיכנס למלכודת ההשוואה הסימטרית – נראה שבמערכת בחירות הנוכחית אף אחד כמעט כבר לא טורח לנסות לשכנע את הצד השני. השאלה היא לא מי יציג את הטיעון ההגיוני ביותר, ואפילו לא מי יצליח לייצר את הסרטון המרשים ביותר. השאלה היא מי יצליח לגרום למחנה שלו להרגיש חזק יותר שהוא מחנה. מאוים יותר. מלוכד יותר. משוכנע יותר שהצד השני עומד להביא עליו את הגיהינום. וכך, רק כך, גם לגרור אותו מהמסך אל הקלפי.
על יותם וקס
במאי, עורך וכותב.
