כך נתניהו איבד את אמריקה

ב־1982 מינה שגריר ישראל בוושינגטון משה ארנס את בנימין נתניהו כסגנו והשיק את הקריירה הציבורית שלו. נתניהו עבד באותה תקופה כמנהל שיווק של חברת הרהיטים "רים", וארנס סבר שבמקום שנתניהו ימכור ארונות לציבור הישראלי, עדיף שימכור את ישראל לציבור האמריקאי על רקע פלישת צה"ל ללבנון. ההימור על הצעיר בן ה־32 הוכיח את עצמו. נתניהו הפך עד מהרה לפנים של ישראל בטלוויזיה האמריקאית, כאשר שימש כאורח קבוע בתוכניות אקטואליה יוקרתיות כמו "נייטליין" ו"לארי קינג לייב". הופעותיו היו לוחמנית. האנגלית הרהוטה שבפיו העידה על השנים שבהן בילה כנער עם משפחתו בפרברי פילדלפיה.

נתניהו כיהן בתפקידים רבים במהלך ארבעת העשורים שחלפו מאז, אבל דבק תמיד בקנאות באותה משימה – הגנה על מעמדה של ישראל בארצות הברית. גם כראש ממשלה הוא לא היה מוכן להפקיד אותה בידיים אחרות, משום שהיה משוכנע שרק הוא מסוגל לבצע אותה כמו שצריך. היום אפשר לקבוע שגאוות חייו הפכה לשגיאת חייו.

עד לפני קצת יותר מעשור, התמיכה בישראל היתה אחת הסוגיות הפוליטיות המעטות שעליהן הסכימו דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. הביקורת החריפה ביותר שהשמיעו נבחרים מהזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית כלפי ישראל כוונה נגד ממשלת נתניהו, בשל סירובה ליישם את הסכם שתי המדינות עם הפלסטינים. אולם הקונצנזוס בקרב תומכי המפלגה הלך ונסדק מאז, והתפורר כליל אחרי טבח חמאס ב־7 באוקטובר והפלישה הישראלית לעזה בעקבותיו.

לפני שנתיים הצביעו 19 סנטורים דמוקרטים בעד ההחלטה למנוע מכירות נשק לישראל. באפריל השנה המספר זינק ל־40 – מתוך 47 הנבחרים הדמוקרטים בסנאט סך הכול, לרבות סנאטורים הרואים בעצמם מועמדים בעתיד לנשיאות. זאת ועוד: מאז 1 בינואר, העומד בראש העיר היהודית הגדולה בעולם הוא אנטי־ציוני מוצהר שהבטיח במהלך מסע הבחירות שלו שאם ייבחר, יורה לעצור את נתניהו בבואו לניו יורק. זוהרן ממדאני הודיע באחרונה על תמיכתו בדוקטורנטית מאוניברסיטת קולומביה בשם דריאליזה אווילה שבלייה, שהשתתפה ב־8 באוקטובר 2023 בהפגנת תמיכה בחמאס, בהתמודדות על מושב בקונגרס. תמיכתו של ממדאני תרמה לניצחונה של שבלייה בפריימריז המפלגה הדמוקרטית בניו יורק והגדילה מאוד את סיכוייה להיבחר לקונגרס בבחירות האמצע בנובמבר. גם סנאטורים מהממסד הליברלי כגון כריס מרפי מקונטיקט וכריס ואן הולן ממרילנד משמיעים ביקורת בולטת נגד ישראל.

קריסת התמיכה בישראל ניכרת בשתי המפלגות. סגן הנשיא ג'יי.די ואנס אמר באחרונה לפודקאסטר הפופולרי ג'ו רוגן שלעבריין המין ג'פרי אפשטיין "היו בוודאות קשרים עם דרגי המודיעין הגבוהים ביותר בישראל" – טענה שאין לה כל ביסוס ראייתי. ואנס גם האשים את ישראל בחבלה במשא ומתן שהוא מנסה לקדם עם איראן. לפני עשור, הרפובליקנים היו מדיחים מהמפלגה דמות בכירה שהיתה משמיעה האשמות כאלה נגד ישראל. כיום, ואנס הוא המועמד המוביל לרשת את טראמפ ב־2028.

אבא היה גאה

אביו של נתניהו, בן ציון, לא היה מתרגש מהתפנית הזאת. כהיסטוריון שהתמחה בחקר האינקוויזיציה הספרדית, הוא החדיר בבנו אמונה בכך שדברי ימי היהדות הם "היסטוריה של שואה"; שאנטישמיות היא תופעה מובנית שמלווה את הקיום היהודי בתפוצות מאז שדת הבת של היהדות, הנצרות, פנתה נגד אמהּ; שליהודים צפוי ביטחון רק בחסות קיר הברזל של מדינתם.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

עם זאת, נראה היה כי העולם שירש בנימין נתניהו בשנות ה־80 סתר את השקפותיו הקודרות של אביו. ישראל אמנם התמודדה אז עם אויבים שנשבעו להשמידה, אך בה בעת התזמורת הפילהרמונית ניגנה על הבמות החשובות באירופה, מדענים ישראלים הוזמנו ללמד באוניברסיטאות הגדולות, ופוליטיקאים אמריקאים התחרו אלה באלה להוכיח את מסירותם לישראל. התפוצות בגולה חיו בתחושת ביטחון חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית.

הקריירה הפוליטית המוקדמת של נתניהו אף היא נראתה מנוגדת לפטליזם של אביו. שנתיים אחרי מינויו בידי ארנס, הוא כבר כיהן כשגריר ישראל באו"ם, והנוכחות התכופה שלו על המרקע העידה על נכונותם של האמריקאים לשקול את טיעוניה של ישראל, קל וחומר כשהם מוצגים על ידי אדם שעובר מסך היטב ומתבטא באופן מדוד.

אפשר לטעון שהעוינות שאיתה מתמודדות ישראל והתפוצה היהודית מאז 7 באוקטובר מוכיחה שבנציון בכל זאת צדק: האנטישמיות מעולם לא נעלמה, היא רק לקחה פסק זמן. אבל לא די בשנאת הנצח שאותה ניבא ההיסטוריון כדי להסביר את חומרתה של התופעה בת־זמננו. אין ספק שאנטישמיות היא מרכיב מרכזי במוסר הכפול שבו ישראל נשפטת לעתים, אך לא שנאת יהודים היא שגרמה לדמוקרטים תומכי ישראל בעבר לראות בה כיום נטל פוליטי. אנטישמיות היא גם לא הסיבה העיקרית לכך שאמריקאים רבים סבורים כי ישראל אדישה לסבל הפלסטיני. בהחלטות שקיבל במהלך השנים, ברטוריקה שלו ובמעשיו, נתניהו חיזק את התפיסה הזאת של האמריקאים. ובכל פעם שאפשר היה לצמצם את הנזק, הוא רק החמיר את המצב.

המהלך שסיים את הקונצנזוס

ראשי ממשלות בישראל התנגחו לא אחת בנשיאים אמריקאים. כאשר יצחק רבין הסתייג מעצם הרעיון של נסיגה מסיני במהלך המשא ומתן עם מצרים על הסכם ביניים בעקבות מלחמת יום כיפור, ג'רלד פורד הודיע בכעס על "הערכה מחודשת" של מערכת היחסים של ארצו עם ישראל; רונלד רייגן מכר מערכות נשק לסעודים למרות התנגדותו של מנחם בגין; ג'ורג' בוש האב סירב להעניק ערבויות להלוואות שישראל ביקשה, במחאה על החלטתו של יצחק שמיר לבנות התנחלויות בשטחים הכבושים.

כל ראשי הממשלות גם גייסו תמיכה בקונגרס נגד הנשיאים שעמם התנגשו. כאשר פורד איים על רבין, 76 סנאטורים משתי המפלגות חתמו על מכתב שדרש מהנשיא להמשיך לתמוך בישראל. המאבקים הללו ביטאו סכסוכים ענייניים בין ממשלות. ראשי ממשלה ישראלים הקפידו כל השנים לשמר את התמיכה הדו־מפלגתית בישראל בניסיון להבטיח שכל אחת מהמפלגות תתמוך במדינה היהודית כאשר היא זו שתֹאחז בשלטון. נתניהו ראה את הדברים בצורה שונה.

את דעותיו גיבש נתניהו במהלך שנותיו בארצות הברית – הוא אף החזיק באזרחות כפולה עד 1982 – לרבות סלידה מהמפלגה הדמוקרטית ומהליברליזם של רוב יהודי ארצות הברית, שדגלו לדעתו בצדק חברתי יותר מאשר ביהדותם. ברוח זו כינה את רם עמנואל, שכיהן כראש הסגל של הנשיא ברק אובמה, "יהודי אכול שנאה עצמית". לפי העיתונאי אנשיל פפר, שחיבר על נתניהו ביוגרפיה עבת כרס באנגלית, "בתחילת דרכו, נתניהו השתדל להסוות את התחושות הללו ולקדם את יחסיו עם הליברלים". אולם ככל שהתארך שלטונו, לא טרח עוד להסתיר את סלידתו מהם.

ב־3 במארס, 2015, התייצב נתניהו בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס והזהיר כי ההסכם שעליו עמד אובמה לחתום עם איראן, גולת הכותרת של מדיניות החוץ שלו, יסלול את דרכה של הרפובליקה האסלאמית לפצצה גרעינית. את הופעתו של נתניהו ארגן היו"ר הרפובליקני של בית הנבחרים בשיתוף עם שגריר ישראל דאז בארצות הברית, רון דרמר (בעצמו פעיל רפובליקני ותיק לפני שהפך לדיפלומט ישראלי), מבלי להודיע על כך מראש לבית הלבן. ככל הידוע, נתניהו היה המנהיג הזר הראשון (והאחרון לעת עתה) שהוזמן לקונגרס על ידי מתנגדיו של נשיא מכהן כדי להשמיע נגדו ביקורת.

כשהתמודד לנשיאות שבע שנים קודם לכם, אובמה היה תומך נלהב של ישראל. בראיון לאטלנטיק הצהיר על "זיקה עמוקה לרעיון הצדק החברתי שאותו גילמה התנועה הציונית המוקדמת", והוסיף כי קיומה של מדינה יהודית בטוחה היא "רעיון צודק ביסודו". פפר ציין בספרו שיותר יהודים הצביעו לאובמה באותן בחירות מאשר לליכוד תחת נתניהו, בכל הבחירות עד אז יחדיו. במהלך כהונתו, אובמה אישר חבילת סיוע צבאי לישראל שהיתה הגדולה ביותר שארצות הברית העניקה אי פעם למדינה כלשהי.

עם זאת, כמעט למן הרגע הראשון, נתניהו התייחס לאובמה כאל יריב. במהלך ביקור בבית הלבן, מול המצלמות בחדר הסגלגל, הִרצה נתניהו לנשיא על ההיסטוריה היהודית, והשתמש לאחר מכן בקטעים המצולמים לטובת קמפיין הבחירות שלו. הוא לא טרח להסתיר את העדפתו למועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, שהתמודד ב־2012 מול אובמה. בקרב תומכיו הקרובים ביותר של נתניהו, התדמית של אובמה כנשיא שעוין את ישראל, צ'מברליין בן זמננו, תימהוני שמחבב מוסלמים יותר מאשר יהודים, קנתה לה אחיזה רחבה.

העקיצות שנתניהו כיוון לעבר אובמה חיזקו את הניכור של השמאל האמריקאי, שהחל להתרחק מישראל עוד קודם לכן. קריסת תהליך השלום בתקופת ממשל אובמה ריסקה גם את חזון הדו־קיום, בבת עינו של הליברליזם הדמוקרטי.

ממשלות ישראל המשיכו להרחיב את ההתנחלויות בגדה המערבית ואילו פעילים פרו־פלסטינים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית השכילו לטפח בעלי ברית בשמאל שמעולם לא נתנו את דעתם לסכסוך הישראלי־פלסטיני קודם לכן. נתניהו יכול היה לעצור את ההידרדרות במעמדה של ישראל אם רק היה נוהג בכבוד כלפי הנשיא ומביע רצון בפתרון צודק לסכסוך, גם אם בסתר ליבו לא האמין שהפלסטינים מעוניינים בפשרה. אבל המתקפה הישירה נגד הנשיא הדמוקרטי והחיזור אחר מתנגדיו החלו לדחוף את ישראל לעבר צד אחד מסוים בפוליטיקה האמריקאית המקוטבת.

הדמוקרטים משכו בדש מעילו

ואז נבחר טראמפ, שאותו הגדיר נתניהו "החבר הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם בבית הלבן". נתניהו זיהה בכהונת טראמפ הזדמנות חד־פעמית לקדם את משנתו. החנופה שהפגין כלפי הנשיא חרגה הרבה מעבר למחמאות המאולצות שמנהיגים זרים אחרים הכריחו עצמם להשמיע באוזני טראמפ. במסעות הבחירות בישראל שנערכו בשנות כהונתו הראשונה של טראמפ, נתניהו האדיר את עצמו בשלטי חוצות שבהם הוא נראה לוחץ את ידו של הנשיא ומעליהם מתנוסס הכיתוב "ליגה אחרת". ליישוב קיקיוני ברמת הגולן העניק את השם "רמת טראמפ".

שרים בממשלת נתניהו הודיעו כי תחנת רכבת חדשה ליד הכותל המערבי, האתר הקדוש ביותר ליהדות, תישא את שמו של טראמפ כאות הוקרה על הכרתו בירושלים כבירת ישראל. טראמפ גמל לנתניהו על נאמנותו: הוא העביר את השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים, קרע לגזרים את הסכם הגרעין של אובמה עם איראן, ונמנע מלחץ על נתניהו לנהל משא ומתן עם הפלסטינים.

למן הרגע שבו נתניהו קשר את גורלה של ישראל לטראמפ, הוא המיט על עצמו את שנאתם של יריבי הנשיא. נתניהו מצדו הניח שמפלגה דמוקרטית הדוגלת בחילוניות ובאידיאולוגיה פרוגרסיבית תתעב את ישראל בכל מקרה. דמויות יהודיות בולטות, הן במפלגה הדמוקרטית והן בארגונים יהודיים, הזהירו אותו שהוא טועה בהבנתו את הפוליטיקה האמריקאית בכלל, ואת הדמוקרטים בפרט, אולם נתניהו התעלם מאזהרותיהם.

כאילו כדי להוכיח עד כמה טעה בהערכת החסר שלו לדמוקרטים, מחליפו של טראמפ, ג'ו ביידן, הקריב יותר למען נתניהו מכל קודמיו. ביידן מיהר לטוס לישראל לאחר הטבח ב־7 באוקטובר כדי להפגין סולידריות עם המדינה המרוסקת. הוא הורה לספק לה חימוש והגן על מתקפת־הנגד שניהלה נגד חמאס, חרף הנזק הפוליטי שהסבה לו תמיכה זו וחששו הגובר שנתניהו לא יצליח להשמיד את חמאס בה בשעה שניסיונותיו לעשות כן יגרמו להיקף בלתי מתקבל על הדעת של הרג בעזה.

וכך נתניהו גמל לביידן על תמיכתו הגורפת: הוא זלזל כמעט בכל עצה אסטרטגית שהשיא הממשל וביוני 2024 הפיץ סרטון באנגלית, שכוון בעיקר לקהל אמריקאי, שבו האשים את הנשיא כי הוא מונע מישראל נשק ומחבל בכך במאמציה לנצח במלחמה. ההאשמה היתה מוגזמת למדי – הממשל עצר משלוח של סוג אחד בלבד של חימוש, פצצה כבדה שהממשל חשש שתשמש לפגיעה באזרחים. נתניהו לא רק עשה צחוק מביידן בקרב אזרחי ישראל, הוא גם עורר גיחוך בקרב מתנגדיו האמריקאים שלחצו עליו לעצור את כלל החימוש לישראל, לא רק פצצה מסוג אחד. במילים אחרות, בעודו סופג מכות מהשמאל בביתו בשל תמיכתו בנתניהו, תקף אותו ראש הממשלה מימין.

בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית במישיגן, ב־2024, סירבו יותר ממאה אלף בוחרים לתמוך במועמדותו של ביידן לכהונה נוספת במחאה על מה שהגדירו כאחריותו לסבל בעזה. מהמרד נגד ביידן עצמו קצרה היתה הדרך למרד נגד התמיכה ההיסטורית של המפלגה הדמוקרטית בישראל, שאותה הציגו פעילי שמאל כהוכחה ל"שלטון זקנים" (גרונטוקרטיה) חסר אחריות בראשות המפלגה. איפא"ק, ארגון הלובי החזק שהקדיש יותר ממחצית מאה לקידום תמיכה דו־מפלגתית בישראל, הפך מטרה מבחינת דמוקרטים רבים המתנגדים ליחס האמריקאי לישראל.

ככל שהשפעתו נחלשה, כך גברה חשיבותו הסמלית של איפא"ק. המושל הדמוקרטי של קליפורניה גאווין ניוסם, הסנטורים הדמוקרטיים קארי בוקר ורובן גאייגו, וחבר בית המחוקקים הדמוקרטי סת' מולטון ממסצ'וסטס הודיעו כולם כי יסרבו לקבל תרומות מהארגון. אף לא אחד מהם נחשב תומך של הזרם הפרוגרסיבי במפלגה, אולם כמו רבים המזוהים עם האגף המתון, הם הגיעו למסקנה שאין טעם בתמיכה באיפא"ק – ולוּ רק בשל העוינות הגוברת כלפיו בקרב הבייס הפוליטי של המפלגה. מבחינתם, האופן שבו נהג נתניהו בביידן הוכיח שנאמנות לישראל לא תניב להם כל תועלת. חישוב תועלתני זה קנה שביתה בקרב דמוקרטים נוספים, שקיוו כי התנגשות חזיתית ומתוקשרת באיפא"ק תעורר תשומת לב ציבורית להתמודדות שלהם במרוץ לנשיאות. צא ולמד: האחראי לניכור הדמוקרטים כלפי ישראל הוא לא אחר מאשר אותו אדם שהבטיח לישראלים שאין בקיא ממנו בהבנת הנפש האמריקאית.

הידידות נקברה בעזה

ישראל יצאה למלחמת הישרדות נגד איראן ושלוחותיה שהצהירו בגלוי על כוונתם להשמיד את המדינה היהודית. אבל למלחמת ההישרדות חזית נוספת: דעת הקהל האמריקאית. נתניהו התמודד באגרסיביות עם האיומים הצבאיים על מדינתו, אך נחל תבוסה בשדה הקרב שעליו בנה את הקריירה הפוליטית שלו. הוא סלל את דרכו לשלטון בעזרת דעת קהל אמריקאית שהשתכנעה בצדקת מטרתו, אך התנהל בשלטון כמי שאינו מאמין שיש טעם להיאבק על ליבו של הציבור האמריקאי – כאילו אביו בכל זאת צדק.

נראה כי מעולם לא הבין לעומקם את הכוחות שתרמו להצלחתו בעשורים שבהם אמריקה נטתה להזדהות עם ישראל: השפעתן הן של המלחמה הקרה מול ברית המועצות והן של המלחמה בטרור. נתניהו לא השכיל להסתגל לשינוי ברוח התקופה. הוא הוסיף להאמין שלא ניתן להשפיע על דעתם ועל ליבם של אמריקאים המבקרים את ישראל, משום ששנאתם למדינה היהודית מושרשת עמוק בתולדות העמים. בהנהגת נתניהו, הדיפלומטיה הציבורית של ישראל התייחסה לכל מבקר לא כאל אדם שיש להסביר לו את המצב ולשכנע אותו בצדקת דרכה של ישראל, אלא כאל אנטישמי שנחשף.

האדישות של נתניהו לדעת הקהל העולמית ניכרת בבחירת השרים בממשלתו. ב־1988, ישראל הוציאה מחוץ לחוק את מפלגתו של מאיר כהנא, הרב יליד ברוקלין שהטיף לגירוש המוני של ערבים אזרחי ישראל. כאשר קם לנאום בכנסת, היתה המליאה מתרוקנת לא פעם לאות מחאה. כאשר נתניהו הרכיב את הממשלה הנוכחית בשלהי 2022, הוא מינה אחד מתלמידיו של כהנא, איתמר בן גביר, לשר לביטחון לאומי. הרטוריקה של בן גביר לא היתה שונה בהרבה מתעמולת חמאס. בשנה שעברה, כאשר ארגונים הומניטריים בינלאומיים ואפילו פרשנים ישראלים הזהירו מפני רעב בעזה, הוא הצהיר ש"אין סיבה להכניס אפילו גרם מזון או סיוע כלשהו לעזה" ותמך בהפצצת מחסני הסיוע ברצועה. הוא גם קידם "הגירה מרצון" של תושבי עזה.

ההתרברבות הגזענית של בן גביר שימשה כהוכחה מרכזית לטוענים כי ישראל התכוונה לבצע רצח עם בפלסטינים תושבי עזה. ובכל זאת, נתניהו כמעט אף פעם לא גינה את דבריו, ודחה כל ניסיון לגרום לפיטוריו. מפלגתו של בן גביר חברה בקואליציה ונתניהו תלוי בו להמשך שלטונו ולהגנה מפני אישומי השחיתות נגדו.

בצר לו, נתניהו לפחות יכול היה להבהיר לעולם שבן גביר אינו מדבר בשמו. הוא היה יכול להציף את עזה במזון, ובכך להחליש את שליטת חמאס בסיוע ולצמצם את הרווחים שהפיק מהמחסור. במקום זאת, הוא מנע את פעילותה של סוכנות הסיוע המרכזית של האו"ם והפקיד את האכלתם של שני מיליון בני אדם בידי "הקרן ההומניטרית לעזה" (GHF), ארגון חובבני שהוקם בתמיכת ישראל. ה־ GHFהיתה כה כושלת עד שהמנהל שמונה לעמוד בראשה התפטר עוד לפני שהחלה הפעילות בשטח, ואתרי חלוקת המזון שהוקמו הפכו לא אחת לזירות כאוס ומוות של הנזקקים. הארגון הפסיק לפעול כעבור פחות מחמישה חודשים.

ללמוד מזלנסקי

נתניהו מעולם לא הציג תוכנית רצינית לשיקומה של עזה או לשליטה בה בלא חמאס – לא במהלך שנות המלחמה, ולא אחריהן. ממשל ביידן הפציר בו למסור שטחים שנכבשו לידי רשות פלסטינית מחודשת, בתמיכת כוחות שלום ממדינות ערב. נתניהו השיב כי הרשות הפלסטינית חלשה, מושחתת ולא אהודה בעזה. כל טענותיו היו נכונות, אבל אף אחת מהן לא היתה הסיבה האמיתית לסירובו לשקול את הפתרון הזה; הוא דחה כל אפשרות ריאלית לממשל עצמי פלסטיני מחשש להתנגדותן של המפלגות הימניות יותר בקואליציה שלו, שביקשו ליישב מחדש את עזה ביהודים. לכן ישראל המשיכה להילחם ללא כל חזון או תוכנית לסיום הלחימה. בעוד ההרס בעזה גובר, נתניהו אִפשר לעולם להסיק מסקנות משלו בנוגע לכוונותיה של ישראל.

כאשר הושג לבסוף הסכם הפסקת אש בתיווכו של ממשל טראמפ, באוקטובר 2025, צה"ל נשאר באזור חיץ ברצועה. נתניהו הבטיח לעמו ניצחון מוחלט, אך לא הצליח להדיח את חמאס מעמדות השפעה. אולם גם אז, ניתנה לו הזדמנות יוצא דופן לשפר את תדמיתה העגומה של מדינתו החבולה. ממשל טראמפ, כמו ממשל ביידן לפניו, הציע לקדם הכרה בישראל מצד סעודיה – שבה האתרים הקדושים ביותר לאסלאם – ובכך להעניק לגיטימיות למדינה היהודית, שאותה מנע העולם המוסלמי זה 80 שנה. נרמול היחסים עם ישראל היה אולי מעודד מדינות מוסלמיות אחרות – אינדונזיה, קטאר, מדינות אפריקאיות – לנקוט מהלך דומה. לאחר הנתק שכפתה על השמאל האמריקאי, ישראל יכלה להתעטף בחיבוק העולם האסלאמי. אך נתניהו לא סיפק  את הסחורה היחידה שהסעודים דרשו: הסכמה לתהליך שבסופו הקמת מדינה פלסטינית. הבטחה מן הסוג הזה, גם המעורפלת ביותר, היתה עולה לו בתמיכה של הימין – גם בקואליציה שלו. לכן האפשרות להכרה סעודית נזנחה. האומה המכנה עצמה מנהיגת העולם האסלאמי נראתה מוכנה לשנות רשמית את דעתה בנוגע ללאומיות היהודית, אולם נתניהו דחה אותה.

גם אם אביו צדק בטענה שלא ניתן לשרש את האנטישמיות בשום אופן, נתניהו הבן לא היה צריך להתמסר לה. נתניהו נוהג זה שנים כאילו אין דבר שביכולתו לעשות כדי למנוע את החרמתה של ישראל והפיכתה למצורעת, או כדי להילחם בשנאה הגוברת כלפי יהודי התפוצות. הוא לא למד דבר מנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שהשכיל לטפח אהדה בינלאומית למדינתו הנלחמת על חייה. כל מחווה שהיתה יכולה לשפר ולוּ במעט את מעמד ישראל – פיטורי שר גזען, תוכנית לעזה, פתיחוּת למדינה פלסטינית עתידית – היתה מאיימת על הקואליציה שלו ואולי מסכנת אותו בהרשעה במשפטו. בכל פעם הוא בחר בעצמו.

קנאים וגזענים תמיד ימצאו תירוץ לשנוא את ישראל. קיצוניות אנטי־ישראלית פשתה בקמפוסים בארצות הברית עוד לפני 7 באוקטובר, מה שאִפשר הפגנות מאורגנות היטב נגד ישראל ביום שלאחר הפוגרום החמור ביותר מאז השואה. אבל ישראל עוד תתחרט על מידת התמיכה האמריקאית שאותה הקריבה בתקופת נתניהו, ולא רק בשמאל. בוחרים אמריקאים המגדירים עצמם עצמאיים (לא מזוהים עם הדמוקרטים או הרפובליקנים) מצדדים יותר בפלסטינים מאשר בישראלים; 60 אחוזים מהמבוגרים האמריקאים מחזיקים בדעה שלילית על מדינת נתניהו; רוב הרפובליקנים מתחת לגיל 45 מתנגדים לחידוש חבילת הסיוע הצבאי של אובמה; התמיכה בקרב צעירים אוונגליסטים, שבעבר היו מעוז פרו־ישראלי מובהק, צונחת. המורשת של נתניהו היא בידוד של ישראל. אולי זה היה בלתי נמנע. אולם כישלונו טמון בכך שמעולם לא ניסה לחמוק מגורל זה.

תרגום: רותי סיני

על פרנקלין פור

כתב בכיר במגזין האטלנטיק. המאמר פורסם במגזין זה לראשונה.