מי ניסה לפגוע במערכת היחסים עם מצרים?

מתקפת הרצח של חמאס ב־7 באוקטובר, ובעקבותיה המלחמה ברצועת עזה שהתפתחה עד כדי מלחמה אזורית בציר ישראל־איראן, טלטלו מן היסוד את מערכות היחסים הרגישות והמורכבות ממילא במזרח התיכון. בשלוש השנים האחרונות חזינו באירועים חסרי תקדים מצד מדינות וגורמים באזור בהן ישראל. אחת מהתופעות חסרות התקדים היא גל האשמות חריף וממושך מצד גורמים ישראלים – רשמיים, ציבוריים ותקשורתיים – נגד מצרים, לראשונה מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות ב־1979, וזאת לתדהמת הצד המצרי ולעתים גם להפתעת גורמי המקצוע הישראליים. 

ההיגיון המנחה של הטענות היה אחיד, ולפיו מצרים אינה עוד בת ברית של שלום לישראל, אלא איום על ביטחונה. הטענות נגד מצרים היו מגוונות: שהיא סייעה לחמאס להוציא לפועל את מתקפת 7 באוקטובר באמצעות הברחות נשק מסיני לרצועה, שהיא מסייעת להתעצמות חמאס בזמן המלחמה, שמצרים צוברת כוחות בסיני תוך הפרה של הסכם השלום, ואף שבכוונתה לצאת למתקפת פתע נגד ישראל, "7 באוקטובר הבא". ניתן להניח שהאחיזה של עמדות אלה בציבור היא שהביאה את צה"ל לפרסם שאין מודיעין התומך בטענה שמצרים מתכוונת לתקוף.

המתח בין שתי המדינות הלך ונבנה מתחילת המלחמה. יומיים לאחר מתקפת חמאס, דובר צה"ל לתקשורת הזרה המליץ לתושבי רצועת עזה לברוח למצרים. צה"ל חזר בו מהדברים בהקדם. שבועיים וחצי לתוך המלחמה, כלכליסט חשף מסמך רשמי של משרד המודיעין בראשות השרה גילה גמליאל, שנכתב מיד לאחר המתקפה והמליץ על גירוש אוכלוסיית רצועת עזה לסיני, כשלב ראשון לקראת העברתה למדינות קולטות. 

המסמך אמנם לא נועד לפרסום, אך הוא נגע בעצב החשוף של מצרים: חשש משמעותי מפני כניסה מאסיבית של אוכלוסיית פליטים גדולה שעלולה לערער את היציבות בחצי האי סיני ובמצרים, ואת היחסים עם ישראל. מצרים מתמודדת עם משבר פליטים עצום של תשעה מיליון איש ממדינות ערב ואפריקה שמכביד עליה מאוד, ועם משבר כלכלי שמתבטא באינפלציה שהגיעה ב־2023 ל־30 אחוז. היא גם זוכרת את האירוע מינואר 2008, שבו חמאס פרץ חור בחומה בין רצועת עזה למצרים ומאות אלפים מתושבי הרצועה שהיתה נתונה לכיתור ישראלי, יצאו לצפון סיני כדי לרכוש מוצרים. לאחר מכן התמודדה מצרים עם התחזקות ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים בסיני, שטוו קשרים ענפים עם הנהגת חמאס ברצועת עזה. 

ההתבטאויות הישראליות על כוונה לעשות שימוש בטריטוריה מצרית לפתרון בעיית רצועת עזה ביטאו רצון ישראלי מובן על רקע ההלם והתדהמה ממתקפת חמאס וניכר בהן חוסר מודעות לרגישות המצרית, אך הן עדיין לא כללו טענות כלפי מצרים. התמונה השתנתה בזמן הפסקת האש הראשונה בנובמבר 2023 ולאחריה. פרסומים בתקשורת הישראלית והעולמית דיווחו שישראל סבורה שמצרים אינה מונעת הברחות דו־כיווניות של נשק, פעילים וכספים בין רצועת עזה לסיני, באמצעות רשת של עשרות מנהרות מתחת לציר פילדלפי, וכן במעבר רפיח. בחלק מהפרסומים נטען גם לשיתוף פעולה מצד קצינים מצרים שקיבלו כספי שוחד. 

בדצמבר 2023 דיווח העיתון הקטרי אל־ערבי אל־ג'דיד על מחלוקת בין המדינות סביב הפצצות ישראליות בציר פילדלפי, שלא תואמו עם מצרים. בתקשורת הישראלית נרמז שהמטרה היא פגיעה במנהרות הברחה מתחת לציר, מחשש שחמאס יבריח למצרים חטופים ובכירים בארגון. מצרים טענה בתגובה שאין מנהרות פעילות מכיוון שהיא הרסה את כל המנהרות והקימה אזור חיץ במסגרת המבצע נגד הטרור בסיני. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ניכר שגם בצמרת הישראלית היו חילוקי דעות לגבי רמת האיום הנשקפת ממצרים עצמה ומגבול מצרים-רצועת עזה. בעוד שר הביטחון יואב גלנט אמר בדצמבר לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שישראל דנה עם מצרים בהקמת מכשול חכם בין רצועת עזה לסיני, ראש הממשלה בנימין נתניהו הביע בסוף אותו חודש עמדה הרבה יותר תקיפה: "ציר פילדלפי חייב להיות בידינו, חייב להיות סגור. ברור שכל הסדר אחר לא יבטיח את פירוז [הרצועה] שאנחנו חייבים להבטיח". כלומר, ניתן היה להבין כי חמאס מתעצם צבאית באמצעות הברחות ממצרים ורק נוכחות ישראלית תבטיח את עצירת התופעה. 

המנהרות היו חסומות

הפוטנציאל להברחות מתחת לציר פילדלפי הוא עצום. לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2006 והטלת המצור הישראלי שמנע כניסה של מוצרים רבים ובהם מוצרי יסוד, התפתחה מתחת ל־14 הקילומטרים של הגבול בין רצועת עזה למצרים תעשייה של מנהרות. בחירתו של מנהיג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, לנשיא מצרים ב־2012 הפכה את התופעה לממוסדת כמעט ויש קונצנזוס בישראל שבתקופה זאת הוברחו לרצועה אמצעי לחימה רבים, כשהמשטר המצרי לכל הפחות עצם עין. 

מורסי הופל בתוך שנה, הודות למחאה ציבורית שנעזרה בצבא בפיקודו של שר ההגנה בממשלו – ומי שהפך לנשיא הנוכחי – עבד אל־פתאח א־סיסי, המתנגד נחרצות לאחים המוסלמים ורואה בחמאס אויב. המשטר החדש אף העמיד את מורסי לדין באשמת שיתוף פעולה עם חמאס וקטר.

שיתוף הפעולה ההדוק בין חמאס לארגוני הג'יהאד שתפסו אחיזה בסיני ואיימו על היציבות במדינה, הוביל את הנשיא א־סיסי לפעולה נחושה בסיני ובגבול רצועת עזה. שטח רחב בצד המצרי של הגבול נחשף, מנהרות התגלו, והן נחסמו בבטון או שהוטבעו במים. בנוסף, בהסכמת ישראל ובתיאום עמה, נכנסו לסיני יותר כוחות צבא מצריים. מאז, המצרים עומדים על כך שהם עצרו לחלוטין את ההברחות התת־קרקעיות ולכן היו כה מופתעים מהטענות הישראליות.

השיח הציבורי הישראלי התעלם מן העמדה המצרית. במשך תקופה ארוכה לתוך המלחמה, התקשורת התייחסה לקיומן של הברחות בין רצועת עזה למצרים כאל עובדה מוגמרת. אולם בפועל, נראה שפוטנציאל הסיכון לא מומש. צה"ל כבש את ציר פילדלפי במאי 2024. כעבור מספר חודשים פרסם צה"ל באמצעות כתבים צבאיים, שאותרו בסך הכל תשע מנהרות שחצו את ציר פילדלפי – וכולן היו חסומות עוד מלפני המלחמה. גם שר הביטחון באותה תקופה, יואב גלנט, שבזמן הלחימה ברפיח עדכן על חשיפת תשתית תת־קרקעית נרחבת בתוך העיר, קבע לאחר פיטוריו שלא היו מנהרות מתחת הציר, ושנשק לא עבר שם. 

הגורמים הצה"ליים הוסיפו שלהערכתם, "החומרים ששימשו את חמאס לייצור אמצעי לחימה הוברחו במעבר כרם שלום [שבשליטת ישראל] ובמעבר רפיח [שבשליטת מצרים]". גם כאן חשוב לספק פרספקטיבה היסטורית. לאחר ההתנתקות ב־2005 והשתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007, מעבר רפיח שימש למעבר בני אדם בלבד. כמו כן, המעבר היה פתוח לזמנים קצרים, ולאחר עלייתו של א־סיסי לשלטון, ב־2014, היה סגור רוב הזמן. בכל 2017 למשל, המעבר היה פתוח ל־36 ימים בלבד, מתוך רצון מצרי להגביל ככל הניתן את תנועת הפלסטינים למצרים. למעשה, גורמים פרו־פלסטינים טענו שמצרים שותפה למצור הישראלי על רצועת עזה. 

אשר לסחורות, בכל התקופה מאז חתימת הסכם השלום, הן עברו ממצרים לרצועת עזה דרך ישראל. הן הגיעו תחילה למסוף הסחורות במעבר ניצנה בגבול ישראל-מצרים, ומשם עברו לתוך הרצועה, בעיקר דרך מעבר כרם שלום הסמוך לגבול (סחורה מצרית עברה גם לגדה המערבית ולישראל). כלומר, הסחורות שנכנסו לעזה עברו שתי עמדות ביקורת ישראליות. 

הדבר השתנה בפברואר 2018, כאשר הרצועה שוב נקלעה למשבר כלכלי קשה, שנבע משלטון חמאס שהעדיף השקעה צבאית על אזרחית, מהפסקת התשלומים מהרשות הפלסטינית ומהכבדת המצור הישראלי בתגובה ל"צעדות השיבה" שחמאס ארגן בגדר המערכת. היה נראה כי רצועת עזה נקלעת למשבר הומניטרי. כזכור, באותה עת ישראל פנתה לקטר על מנת שתיכנס לנעלי הרשות הפלסטינית, ותממן את הצד האזרחי של שלטון חמאס (מזוודות הכסף). 

על אותו הרקע, הופעל לחץ כבד על המשטר המצרי לסייע לתושבי הרצועה. בפברואר 2018 נפתח לראשונה מעבר סחורות בגבול מצרים־עזה, "שער סלאח א־דין", מספר קילומטרים מערבית למעבר רפיח. לפי דיווחי האו"ם, עברו בו כמה מאות משאיות מדי חודש. המעבר החדש החליש את הסגר על הרצועה ואת משטר הפיקוח הישראלי עליה. עם זאת, לא נראה שישראל ומצרים נדרשו למלוא האיום הקיים במעבר ולאופן שבו התקיימה הפעילות בתוכו. 

עם פרוץ המלחמה, המעברים נסגרו. כעבור מספר שבועות, הסכימה מצרים לפתוח את המעבר ליציאת בעלי אזרחויות זרות וכן למקרים הומניטריים. לפי חלק מהדיווחים, מצרים אפשרה לכ־100 אלף פלסטינים לצאת לשטחה, משיקולים הומניטריים או תמורת תשלום שהלך והאמיר, בין 2,000 ל־5,000 דולר לאדם. הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה שב להיכנס דרך המעברים הישראליים, ניצנה וכרם שלום, ושם נבדק. 

כלומר, בהסתכלות לאחור ועל פי המידע שהתפרסם באופן פומבי, נראה שהיה פער גדול בין הדאגה הישראלית – המוצדקת מאוד לאחר מתקפת חמאס ולאחר קריסת המודיעין ב־7 באוקטובר – לבין המציאות בשטח. בהינתן שלא נמצאו מנהרות חוצות פעילות, איננו מכירים ניסיונות להבריח חטופים לסיני וגם בכירי חמאס נותרו, וסוכלו, ברצועת עזה.

ייחוס אחריות למצרים על 7 באוקטובר

בפברואר 2024, הטענות הישראליות כלפי מצרים עלו מדרגה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שהוא גם שר במשרד הביטחון, אמר שמצרים "נושאת באחריות לא מבוטלת לאירועי 7 באוקטובר" מכיוון ש"ההתחמשות של חמאס עברה ברובה דרך הגבול הדרומי". כלומר הוא לא ייחס למצרים רק מחדל, אלא גם כוונה ואחריות להתעצמות חמאס. הטלת אחריות על מצרים כמוה כטענה שמצרים ביקשה לפגוע בישראל. 

דבריו החריפים של סמוטריץ' הגיעו בזמן שנתניהו וגלנט כבר דיבר בגלוי על הכוונה לכבוש את רפיח. הנימוק הפומבי היה הצורך לחסל את גדודי חמאס ברפיח. וול סטריט ג'ורנל דיווח בינואר 2024 שישראל עדכנה את מצרים שבכוונתה לכבוש את ציר פילדלפי. 

הכוונה הישראלית להיכנס לדרום רצועת עזה, שבה ריכז צה"ל אוכלוסייה פלסטינית גדולה שנעקרה מאזורי הקרבות בצפון הרצועה, עוררה עצבנות רבה בארצות הברית ובמצרים. האמריקאים חששו מפגיעה הומניטרית קשה באזרחים, ואילו מצרים חששה מפריצה של זרם פליטים לסיני. בתגובה, הקימה מצרים חומה שנייה מול ציר פילדלפי. פרסום בוול סטריט ג'ורנל ייחס לגורמים מצריים אזהרה מפני השעיית הסכם השלום, אילו ישראל תדחוק פליטים לסיני. 

בהקשר זה יש להזכיר שהסכם השלום בין ישראל למצרים קובע אזורי פירוז משני צדי הגבול, שנמצאים תחת פיקוח בינלאומי, כמו גם פיקוח הדדי. סיני חולקה לשלושה אזורי פירוז כאשר רצועה A, הרחוקה ביותר מהגבול, מורשית להחזיק כוחות מוגבלים, והיקפם יורד במעבר לרצועות B ו־C הקרובות יותר לגבול. בצד הישראלי נקבע אזור D, ברוחב שלושה קילומטרים מהגבול, שלכל אורכו צה"ל מורשה להחזיק ארבעה גדודי חי"ר בלבד. פרשנים ומומחים בתקשורת המצרית טענו שכניסת כוחות צה"ל לצד הפלסטיני של הגבול, היא הפרה ישראלית של הסכם הפירוז. ישראל מצדה עומדת על כך שאין מדובר בהפרה, אלא בהתמודדות עם מצב ביטחוני חריג המתואמת עם מצרים, כפי שמוגדר בהסכם.

פעולת צה"ל ברפיח התעכבה מספר חודשים, בין השאר בשל לחץ כבד מצד ממשל הנשיא ג'ו ביידן שאף איים שלא לספק לישראל תחמושת מסוימת, שלדעתו לא ניתן להשתמש בה באזורים צפופי אוכלוסייה. באפריל 2024, מצרים עוד שבה והזהירה כי פעולה ברפיח ובציר פילדלפי תיחשב חציית "קו אדום". בישראל דחו את הביקורת והבהירו כי השתלטות על רפיח ועל ציר פילדלפי היא צעד הכרחי לעצירת "צינור החמצן" לחמאס, ושאי־פעולה תיחשב לוויתור.

הפעולה ברפיח החלה לבסוף ב־6 במאי. באותו היום פרסם משרד החוץ המצרי הודעה הדורשת מישראל איפוק מרבי. למחרת, עם השתלטות צה"ל על מעבר רפיח, התקשורת המצרית ביטאה חשש כבד שישראל תשתמש בו כדי לאפשר הגירה המונית לתוך סיני. היא דיווחה על הכבדת המשבר ההומינטרי ברצועת עזה, ועל עיבוי הנוכחות של הצבא המצרי מחשש שהמשבר יוביל את הפלסטינים לעבר הגבול. מצרים לא הסכימה להפעיל את המעבר כשמצדו השני נמצאים כוחות ישראליים.

באותו הזמן, החלו להופיע בתקשורת הישראלית פרסומים שחזרו על טענתו של סמוטריץ' מפברואר, ולפיה מצרים אחראית על מתקפת 7 באוקטובר ועל התעצמות חמאס בזמן המלחמה. מאמר של דמות בעילום שם בעיתון הארץ מתחילת אפריל, שהוצגה כבכיר לשעבר במוסד, טען שמצרים מסייעת לחמאס שכן היא מאפשרת את מנהרות ההברחה, ושהיא אינה עומדת בהסכם השלום. בסוף מאי פורסם בחדשות 12 שבכירים אמריקאים אמרו לגורמים ישראלים, ש"אי אפשר לסמוך יותר על המצרים, במיוחד לא על המודיעין המצרי. הם מאכזבים. המצרים עסוקים יותר ברווח כלכלי מההברחות במנהרות של חמאס". על פי דיווחים בתקשורת, המשטרה חושדת ששני הפרסומים הם תוצר של מבצע ההשפעה הקטרי שיועצי ראש הממשלה חשודים בקידומו, במסגרת פרשת "קטרגייט". 

ב־29 במאי עדכן דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי, שצה"ל "השיג שליטה מבצעית בציר פילדלפי" אותו הגדיר כ"צינור החמצן של חמאס שדרכו עסק חמאס בהברחות אמצעי לחימה באופן קבוע". רצוי להתעכב על לשון ההודעה שאינה מציינת שהאמל"ח עבר מתחת הגבול אלא "דרכו", ולשים לב שבמענה לשאלה, אמר הגרי שהוא אינו יודע לקבוע אילו מהמנהרות שאותרו חצו למצרים. כעבור מספר חודשים, בספטמבר 2024, מפקד אוגדה 162 שניהלה את הקרב ברפיח הוא שעדכן את הכתבים הצבאיים במידע שהוזכר קודם לכן, ולפיו המנהרות החוצות שהתגלו היו חסומות. 

הטענה נגד מצרים עלתה מדרגה כאשר ראש הממשלה נתניהו הצטרף אליה. בהודעה שפרסם בתחילת יולי 2024, הוא ציין שישראל דורשת שלא יתאפשרו הברחות נשק מגבול עזה-מצרים, כתנאי לעסקה עם חמאס. את ההאשמה הזאת הוא העלה שוב במסיבת העיתונאים שערך ב־2 בספטמבר 2024 בעקבות רצח ששת החטופים ברפיח, כשבמהלכה אמר שההתחמשות של חמאס "היתה ביתר שאת בשלטון הנשיא מורסי" – לפני צוק איתן – אך לטענתו "זה נמשך גם אחר כך דרך שלטון מובארק". הנשיא אחרי מורסי לא היה מובארק, אלא הנשיא הנוכחי, א־סיסי. ראש הממשלה גם הגדיר את גבול מצרים-עזה כ"צינור החמצן של חמאס".

בעקבות דברי נתניהו, החלו להתפרסם בג'ואיש כרוניקל ידיעות חסרות בסיס שעל פיהן ארגון חמאס מתכוון להבריח את החטופים ואת בכירי הארגון לסיני דרך המנהרות. זמן קצר לאחר הפרסום, העיתון מחק את הידיעות והתנצל על פרסומן. 

המצרים על הגדרות

אם כן, מכלול הפרסומים והטענות הישראליות הציגו את מצרים כמי שאינה שולטת בגבול שלה ובכוחותיה, וכמי שפועלת בכוונה נגד ישראל. השיח הישראלי הפומבי כלל לא התייחס אל מצרים כאל מדינה שיש לשתף פעולה עמה ונראה שהופנמה התפיסה שיש בעיקר לחשוש ממצרים. השיח הזה ביטא מתיחות והצטננות ביחסים בין המדינות. 

ובכל זאת, היתה זאת רק הכנה לגל הפרסומים השלישי שהחל בסוף 2024 וגלש אל תוך 2025 והיה החמור ביותר מבחינת המשמעויות וההשלכות שלו על יחסי שתי המדינות. תחילה ברשתות החברתיות ובאתרי "נישה" ואחרי כן בתקשורת מרכזית וממוסדת, החל בישראל שיח ציבורי רחב, בהשתתפות חוקרים ומומחים, שטען שמצרים נערכת לתקוף את ישראל במתקפת פתע. הפרסומים טענו לעיבוי כוחות של הצבא המצרי בחצי האי סיני ובקרבת הגבול עם ישראל. הם גם התייחסו להתעצמות הניכרת של צבא מצרים בשנות הנשיא א־סיסי וטענו שאויב הייחוס המצרי הוא ישראל. עוד נטען, שפרויקטים של תשתית שהנשיא המצרי יזם בחצי האי סיני נועדו לסייע בהעברת כוחות מצריים, ושפניה של מצרים למלחמה יזומה נגד ישראל בתמרון מהיר ומפתיע. 

כך, בין השאר, יצא ערוץ 14 בסדרת פרסומים תחת הכותרת "המצרים על הגדרות", המזהירה מפני הכוונה המצרית. הטענה הזאת הפכה לסמי־רשמית כאשר בסוף ינואר 2025 אמר שגריר ישראל בארצות הברית, יחיאל לייטר, באירוע של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית, שמצרים מפירה את הסכם השלום ובונה בסיני בסיסים שיכולים לשמש אך ורק לפעולות התקפיות נגד ישראל. השגריר אף ציין שהסוגיה הזאת כה חשובה, שהיא תידון בפגישה הראשונה של נתניהו עם הנשיא דונלד טראמפ, לאחר כניסתו לתפקיד. הסרטון עם דבריו של לייטר עלה לרשת באמצע פברואר 2025, עורר סערה תקשורתית מיידית והוסר בתוך זמן קצר. 

ניכר היה שצה"ל לא תמך בטענות אלה. בפברואר 2025 פרסם הכתב הצבאי יניב קובוביץ' בעיתון הארץ, שגורמים בצה"ל בודקים מי עומד מאחורי הפרסומים המזהירים מפני מתקפה מצרית, ושהדגישו שהטענה שצבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני ומפר את הסכם השלום עם ישראל – אינה נכונה. באותו פרסום נרמז כי בישראל מזהים טביעות אצבע קטריות במתקפת הדיווחים, ושחלק לא קטן מהפרסומים נשען על מידע מסולף כמו תמונות שצולמו בזמנים אחרים ובמקומות אחרים. 

מה עשה א־סיסי

אין ספק שאחרי הפתעת 7 באוקטובר, הגישה הישראלית נוטה להיות זהירה ולראות את פוטנציאל הסיכון בכל התפתחות, ומאידך, כל טענה "מרגיעה" נתפסת כ"קונספציה". אולם בהסתכלות כוללת על מהלכי הנשיא א־סיסי חשוב לעמוד על המדיניות הכוללת של מצרים ועל עמדותיה היסודיות במדיניות החוץ. 

אחרי הטלטלה הקשה שעברה מצרים בין השנים 2011 ל־2014 – מהדחת הנשיא מובארק באירועי האביב הערבי, דרך עליית האחים המוסלמים לשלטון, דבר שהביא לעצירת הסיוע האמריקאי למדינה, והפלתם במחאה ציבורית רחבה, ועד לתפיסת השלטון על ידי הנשיא א־סיסי – הצבא נתפס כגורם המייצב, המגן של מצרים מבית ומחוץ. הרכש הצבאי הרחב הוא תולדה של אותם אירועים. מצרים זקוקה לצבא חזק מסיבות פנימיות, לא פחות משהיא זקוקה לו מסיבות חיצוניות. התודעה המצרית היא שצבא חזק וגדול מפחית את הסיכון לערעור פנימי ותורם לחיזוק התמיכה במשטר על ידי הקצונה והציבור. בנוסף, הרכש הנרחב מצרפת, איטליה, גרמניה ורוסיה, מפחית את התלות בנשק האמריקאי והופך את מצרים לגורם בינלאומי חשוב.

חשוב לציין שתחת נשיאות א־סיסי, מצרים השקיעה עשרות מיליארדי דולרים בפיתוח כלכלי של חצי האי סיני בכלל ושל אזור תעלת סואץ בפרט, כולל פתיחת תעלה נוספת והקמת אזור כלכלי שבו ארבעה אזורי תעשייה, שישה נמלים ומאות מתקני תעשייה ולוגיסטיקה. הנשיא גם הכריז על השקעה בפריפריה המצרית, כולל סיני, במטרה להשיב את השייכות והמשילות לאזורי הספר. קשה מאוד להאמין שלנשיא א־סיסי יש עניין לסכן את ההשקעה העצומה הזאת. 

במקביל, במסגרת המאבק בטרור בסיני ובשל הקשר בינו לבין שלטון חמאס בעזה, ישראל אישרה כבר מ־2011 הכנסה של מאות חיילים לסיני. ב־2015 גיבשו המדינות מנגנון תיאום לאישור פעילות צבאית החורגת ממה שנקבע בחוזה השלום. אכן, לעתים נרשמו חריגות וחילוקי דעות, אך אין מדובר באירוע נדיר בין שתי מדינות החולקות גבול משותף ומנהלות הסכם שלום. מחלוקות אלה התבררו תמיד בערוצים הדיפלומטיים והביטחוניים, ללא שניתן להן ביטוי פומבי. חלק מהחריגות אכן כללו הקמת תשתיות שעלולות לסייע לפעילות צבאית בסיני, אולם הדבר נמצא במעקב ובשיח הדדי בין המדינות. 

פגיעה במעמד מצרים

הקשר בין הממסדים הביטחוניים של ישראל ומצרים נשאר יציב גם בזמן המלחמה. מסיבה זאת, הניסיון של גורמים רבים ובכירים בישראל להציג את מצרים כאויבת שסייעה למתקפת חמאס ושמתכוונת לתקוף בעצמה, הפתיע מאוד את מצרים. בכל שנות יחסי השלום, מעולם לא נצפה בשיח הציבורי הישראלי גל כה עכור ושלילי נגד מצרים. בעוד הנשיא א־סיסי שב ומצהיר על המחויבות המצרית להסכם השלום, החלו לתהות במצרים האם בצד הישראלי איבדו אמון בהסכם. 

האינטנסיביות של הפרסומים, הגיוון שלהם והזמן הממושך שבו הופיעו – היו חריגים מאוד. במצרים לא הבינו איך ייתכן שהשיח הישראלי פונה נגדם, כאשר הממסד הביטחוני המצרי משקיע מאמצים בתיווך בין ישראל לחמאס כדי לשחרר את החטופים הישראלים. מבחינת מצרים, רצף הפרסומים נגדה נראה כתיפוף ישראלי על תופי המלחמה. אובדן האמון ההדדי אף עלול היה להידרדר למיסקלקולציה בהתנהלות של שני הצדדים, כאשר כל אחת מהמדינות עלולה לנקוט בצעדים קיצוניים מתוך מחשבה שהשנייה מסכנת אותה. 

בנוסף, מצרים חששה שלשיח נגדה בישראל תהיה השפעה בינלאומית רחבה, ובעיקר בארצות הברית. בעיניה, הפרסומים נועדו להשחיר את תדמיתה לא רק בעיני הציבור הישראלי אלא גם בעיני הממשל האמריקאי, נותן החסות להסכם השלום, המעורב ביחסי שתי המדינות כבר כמעט 50 שנים. הפרסומים היו עלולים לפגוע בתדמיתה כמדינה מתונה, שקולה וזהירה שברירת המחדל הקבועה שלה נוכח מחלוקות וסכסוכים היא פנייה לאפיקים דיפלומטיים. הדאגה המצרית התחזקה כאשר בתחילת פברואר 2025, הנשיא דונלד טראמפ שנכנס לבית הלבן, הדהים במהלך מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה נתניהו כשהציע לפנות את כל תושבי עזה למצרים ולירדן – תוכנית שהתקבלה בהתלהבות על ידי בכירים בישראל. 

ואכן, אחת ההשפעות של הפרסומים היתה פגיעה במעמדה של מצרים כמתווכת במלחמה. ככל שהיא תוארה כחורשת רעתה של ישראל, כמי שמשתפת פעולה עם חמאס ומבקשת לתקוף בעצמה את ישראל, וכמי שעתידה לקבל לשטחהּ את האוכלוסייה הפלסטינית – נראה שהאמון הישראלי במצרים דעך לשפל מוחלט, ושישראל אינה סומכת עליה שתייצג את צרכיה בשיח מול חמאס. היה נראה שהתפקיד המצרי במשא ומתן הפך לשולי. 

כאשר מצרים יורדת, קטר עולה

הנהנית העיקרית מערעור האמון הישראלי במצרים היתה המתחרה שלה על תפקיד המתווכת המרכזית במלחמה, קטר. המאבק בין שתי המדינות חורג בהרבה משאלת התיווך. מצרים וקטר ניצבות משני צדי קו השבר האידיאולוגי בעולם המוסלמי־סוני בנוגע ליחסי הדת והמדינה. קטר, כמו שלטון ארדואן בטורקיה וארגון חמאס, תומכת באסלאם הפוליטי מבית מדרשה של תנועת האחים המוסלמים: הדת מצויה במעמד גבוה יותר משל המדינה, האומה האסלאמית היא אחת ותפקיד המדינה הוא לבטא את עקרונות האסלאם, בין השאר על ידי יישום חוקי האסלאם המצויים במעמד־על בהשוואה לכל חוק אזרחי. בהתאם, קטר המשיכה לתמוך בחמאס, אירחה עד לאחרונה את ראשי הארגון בדוחה ומימנה את שהותם שם. 

מצרים, לעומתה, היא מובילת רעיון מדינת הלאום המודרנית בעולם הערבי. היא אסרה מלחמה קשה ועזה נגד תנועת האחים המוסלמים שנוסדה במצרים ושנהנית מתמיכה עממית רחבה. עלייתו של איש התנועה מורסי לשלטון, איימה לשנות את מהותה ואופייה של מצרים, אולם המהלך שהוביל הנשיא א־סיסי מנע זאת. תנועת האחים המוסלמים מוגדרת במצרים כארגון טרור ותדמיתה היא כשל אויב המדינה. בהתאם, גם יחס המשטר לחמאס שלילי.

ההתנגשות בין המדינות היתה לעתים ישירה. כך למשל, קטר העניקה מקלט פוליטי ליוסף אל־קרדאווי המצרי, הוגה דעות בולט מקרב האחים המוסלמים, והפכה אותו לאחת הדמויות המשפיעות בעולם הערבי באמצעות תוכניתו הפופולרית על נושאי דת בתחנת הטלוויזיה אל־ג'זירה. קטר הקימה את הערוץ ב־1996 וגם היום היא מנהלת את הקו המערכתי שלו. מצרים ומדינות ערב האחרות רואות בערוץ כלי קטרי לערעור יציבותן הפנימית, והוא היה אחת הסיבות לניתוק הקשרים בין מדינות רבות לקטר ב־2018. התחנה גם מובילה קו ששולל את קיומה של ישראל. נוכח דברים אלו, נכון לישראל להתקרב אל הפלג הסוני המבקש לשמר את רעיון המדינה המודרנית, ולדחות את תנועות האסלאם הפוליטי שהוציאו מקרבן את ארגוני הטרור שחוללו שמות בעולם הערבי והקוראים להשמדת מדינת ישראל. 

הסוגיה הפלסטינית היא הזירה המרכזית שבה מתנהלת ההתגוששות בין שתי האסכולות הללו, בעיקר משום שמאז ומתמיד היא נתפסת בעולם הערבי בתור הסוגיה המרכזית במזרח התיכון, "בעיית הבעיות". כיום, בעקבות המלחמה בעזה, היא אף נתפסת כבעיה גלובלית. בעיני מרבית הערבים, המאבק הפלסטיני נגד ישראל הוא מאבק לאומי לגיטימי להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שרק הקמתה תביא ליציבות ולביטחון קבועים, לפיתוח יחסי שלום עם ישראל ולאינטגרציה שלמה שלה במרחב. כל עוד הדבר לא קורה, השפעת הבעיה הפלסטינית על ערעור היציבות האזורית רק הולכת ומתעצמת. 

מתוך מרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית, נובעת גם מרכזיותה של מצרים. בתור המדינה שגובלת בישראל וברצועת עזה ותופסת את עצמה כמי ששילמה מחיר כבד עבור הסוגיה הפלסטינית, מצרים שומרת בקפדנות על מקומה סביב שולחן הדיונים ועל מיצובה כמתווכת וכמדינה מובילה באזור. קטר, המבקשת מזה עשרות שנים להיות מדינה משפיעה ומרכזית במזרח התיכון ובעולם, זיהתה את חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית והחליטה להפוך לשחקנית חשובה על ידי מעורבות בולטת בה. 

אולם, בניגוד למצרים המגבה את הרשות הפלסטינית ומתנגדת לחמאס, בחרה קטר לתמוך בכל דרך בחמאס. גם בזמן המלחמה ובתוך מהלכי התיווך הארוכים והמורכבים, קטר עמדה בנחישות לימין חמאס, וידאה שההצעות הנדונות כוללות את שרידותו ואת המשך קיומו, ולא פרשה מתפקיד המתווכת גם כאשר הוטחו בה האשמות קשות על הסיוע שהעניקה לחמאס בשנים שלפני מתקפת 7 באוקטובר. די לעקוב אחר ההערכה וההוקרה שהביעו ראשי חמאס, כמו אסמאעיל הנייה, לקטר, על תמיכתה הכלכלית והמדינית בארגון.

דברים אלו יכולים להסביר את הפליאה שהיתה מנת חלקה של מצרים ככל שהבינה שהיא נדחקת על ידי ישראל לתפקיד משני במלאכת התיווך לטובת קטר, ושישראל מביעה אמון רב יותר בקטר מאשר במצרים, עד כדי שיגור משלחות של משפחות חטופים לדוחה.

כלומר, המצרים מוצאים קשר ישיר בין הדיווחים וההתבטאויות בתקשורת הישראלית, שחלקם יוחסו גם לגורמים רשמיים בישראל, לבין מצב היחסים בין המדינות. גל הדיווחים שייחס למצרים כוונות התקפיות נגד ישראל פגע במערכת יחסי האמון הרגישה שנבנתה בעמל ולאורך עשרות שנים בין הממסדים בשתי המדינות. הוא היה חמור במיוחד, כי עלול היה לייצר בצד המצרי פרשנות מוטעית, כאילו ישראל מתכוונת לנקוט מכת מנע נגד הכוונות שהיא מייחסת למצרים – בשעה שהמצרים ידעו היטב שאין לטענות אלה בסיס עובדתי. מה עוד, שהבכירים המצרים שבו והשמיעו בהזדמנויות שונות, גם בנאומים לעם המצרי, את המחויבות העקרונית של מצרים לחוזה השלום עם ישראל שנתפס כנכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. 

כבר עם הופעתו של צבר הדיווחים שנמשך כשנה – ועדיין מופיע לעתים בדברי פרשנים בתקשורת הישראלית – הוא נראה לגורמים מביני דבר הנטועים במערכת היחסים בין המדינות, כקמפיין מתוכנן ומונהג. לימים התברר, על פי הטענות הנחקרות בימים אלו תחת השם "פרשת קטרגייט", שחלקו מיוחס ליוזמה ולמעורבות של קטר. 

הקמפיין המתמשך, ובתוכו המרכיב המיוחס לקטר, גרם לנזק ליחסי מצרים־ישראל, היה בו כדי להביא למשבר מסוכן ביחסים, ועל כן הוא היה מסוכן לישראל. המעורבות של קטר בקמפיין זה – כך לפי החשד – מוסיפה להבנה שמדובר במדינה עוינת המסוכנת לישראל. עקבותיו של הקמפיין עדיין רשומות בתודעה הציבורית הישראלית ועלולות להשפיע על היחסים בין ישראל למצרים. יש לקוות שחקירת הפרשה, תוכל להבהיר את התמונה לאשורה.

על אמירה אורון

שגרירת ישראל במצרים בין 2020 ל־2024. חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי 2024-2025.