למה הנסיגה הדמוקרטית היא לא תופעה חולפת?

באביב 2014 מצאנו משרד פנוי במערכת העיתון ששנינו עבדנו בו והתכוננו למה שמכונה בעולם התקשורת "ריאיון הישגי". על הקו מצרפת עלה חוקר אי־השוויון הנודע תומא פיקטי. רגע אחרי הפרסום של ספרו "הון במאה ה־21", רב־מכר עולמי מפתיע, חזר פיקטי בפנינו על האזהרה הדחופה שבמוקד ספרו: המערב חוזר לרמת אי־שוויון שלא נראתה כבר 100 שנה. 

פיקטי קשר באוזנינו את אי־השוויון הגואה גם לפוליטיקה. "החשש העיקרי במצב הזה", אמר, "הוא האיום על תפקוד המוסדות הדמוקרטיים שלנו". הוא ביקש להתריע מפני סחף של החברה המערבית "לכיוון של אוליגרכיה". "בעולם החדש לא יישאר דבר למעמד הביניים", ציטטה אותו כותרת הריאיון. 

רבים אחרים הזהירו מפורענות בצל המצב הכלכלי. כלכלן אוסטרלי השמיע באוזני אחד מאיתנו עוד ב־2011 אזהרה, שגל האבטלה הממושך שעמד בפתח "עלול להצמיח מחדש את הפשיזם ושנאת הזרים. זו לא תחזית… אנחנו כבר רואים ניצנים לכך באירופה". מומחה אמריקאי נודע הזהיר את השני מאיתנו בדיוק באותה שנה ש"בכל פעם שיש לחץ כלכלי, פונים לאשמים הרגילים – מהגרים, עובדים מאוגדים, הממשלה ומדינות זרות". בעלי הון הציגו חשש מסוג אחר. "אם לא נעשה משהו כדי לתקן את חוסר השוויון הזועק בכלכלה הזאת", פנה המשקיע האמריקאי ניק האנאוור אל חבריו הזיליונרים במכתב פומבי, "הולכים לעלות עלינו עם קלשונים".

בשנים שלאחר מכן שטף את העולם הגל הפופוליסטי. שרשרת התהפוכות הפוליטיות שלחה את המומחים ואת העיתונאים לחפש גורם עומק משותף שיסביר את התחזקות הפופוליזם בו זמנית בכל כך הרבה מקומות. 

"זאת הכלכלה, טיפש", היה אחד הסלוגנים בקמפיין הבחירות של ביל קלינטון לנשיאות ארצות הברית בראשית שנות ה־90. התובנה הזאת נותרה פופולרית גם הרבה אחרי שקלינטון השלים את שתי כהונותיו בבית הלבן: המפתח להבנתם של הבוחרים, ואולי גם של הפוליטיקה באופן רחב יותר, נמצא בכלכלה. היא מה שמניע בוחרים. היא לכאורה גם ההסבר לגל הפופוליזם ולנסיגת הדמוקרטיה. הרי הצבעת הברקזיט והניצחון של טראמפ הגיעו שמונה שנים בלבד אחרי המשבר של 2008, שהיה המשבר הכלכלי הגדול ביותר שפקד את המערב זה 80 שנה. בארצות הברית, מיליונים איבדו את בתיהם בשעה שהבנקים הגדולים זכו לחילוץ על חשבון משלם המסים. כמעט איש לא הלך לכלא, למעט אולי סוחר אקראי בוול סטריט ששימש שעיר לעזאזל. זה היה מקומם.

יותר מזה, ההתאוששות מהמשבר התארכה שלא לצורך. באמריקה, ועוד יותר מכך באירופה, הפוליטיקאים עברו מהר מדי להתמקד באיזון התקציב. דווקא בשעה שהכלכלה שיוועה לזריקת מרץ, המוקד היה הפוך: ריסון של הוצאות הממשלה. בארצות הברית לקח כמעט עשור עד ששיעור האבטלה ירד לרמתו לפני המשבר. בבריטניה זה לקח שמונה שנים. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

לדשדוש הזה היתה עוד סיבה, במיוחד באירופה. לאורך השנים, הממשלות העבירו סמכויות לבירוקרטים במוסדות האיחוד בבריסל או לטכנוקרטים בבנק המרכזי האירופי בפרנקפורט. כשהמשבר הכה, הממשלות הסבירו ולעתים תירצו את תגובתן המוגבלת בחוסר היכולת שלהן לנהל את המדיניות הכלכלית כרצונן. התוצאה נתפסה כחוסר היענות לצורכי האזרחים, שחיפשו אלטרנטיבה והצביעו לה בקלפי.

הזינוק באי־השוויון שתיעד פיקטי החל הרבה קודם, כבר בשנות ה־80, ושינויים טקטוניים בכלכלה החל משנות ה־90 הגבירו אותו. הגלובליזציה פתחה את השווקים למוצרים זולים מסין, שהציפו אותם, הביאה לקריסת מפעלים במערב ושלחה מיליונים לעבוד תמורת שכר נמוך יותר. הטכנולוגיה איימה להחליף עובדים, גם ממעמד הביניים. החלשת הרגולציה הממשלתית הביאה לעלייה בריכוזיות בשווקים וגם לעליית חלקו של המגזר הפיננסי בכלכלה. שני אלה, יחד עם דעיכתם של ארגוני העובדים, תרמו גם הם לזינוק בפערי השכר וההון. ב־2011 עלו לכותרות בארצות הברית שני נתונים: המאיון העליון גרף כמעט רבע מההכנסות והחזיק ב־40 אחוז מההון באמריקה. 40 אחוז מהעושר היו בידי אחוז אחד ממשקי הבית. זה מקור הסיסמה "אנחנו ה־99%" של אנשי מחאת "לכבוש את וול סטריט", שהקימו אוהלים סמוך למרכז הפיננסים בדרום מנהטן באותה שנה.

מהרכיבים האלה אפשר לטוות נרטיב גורף. בתחילת המאה ה־21, בני מעמד הביניים במערב התקשו לשמר את רמת החיים שלהם. הפתרון היה נטילת אשראי, שחולק להם בלי הגבלה ובלי פיקוח, מה שהתגלגל למשבר אדיר הממדים של 2008. אחרי הקריסה, מי שהלווה את הכסף בלי לשאול שאלות לא נשא בתוצאות, אלא מי שלווה אותו ונקלע לחובות. זה הוביל למרד של הלווים בנושים, של אזרחים מן השורה בבעלי ההון. 

אחד המנסחים הבולטים של הנרטיב הזה היה מארק בליית מאוניברסיטת בראון. "אם אתה משתמש במדינה, מממן פוליטיקאים כדי לוודא שיחלצו אותך ואז תוקע את שאר האוכלוסייה עם העלויות, באמצעות צמצום השירותים הציבוריים, קיצוצים בתקציב, חינוך מחורבן ועוד תשלומי הורים עבור בתי ספר שלא היית מדמיין לשלם עבורם מלכתחילה – אז ודאי שתקבל את סוג הפוליטיקה שיש לנו כרגע", אמר לאחד מאיתנו שבועות ספורים לאחר ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות ב־2016. את התוצאה כינה "טראמפיזם גלובלי". זו אם כן תמצית ההסבר הכלכלי: המפסידים של הכלכלה במאה ה־21 התקוממו נגד השיטה והצביעו בהתאם.

המחשבה שקיים קשר ישיר בין הכלכלה לעליית הפופוליזם ולנסיגת הדמוקרטיה קורצת, כי היא מזמינה פתרון אלגנטי. אם שורשי המשבר נטועים בכלכלה, שם יימצא גם התיקון. אלא שבמציאות התמונה מורכבת יותר. הכלכלה היא בוודאי חלק מהסיפור, אבל לא תמיד אפשר למתוח קו ישר ודטרמיניסטי ממצוקה כלכלית אל נסיגה דמוקרטית. כדי להבין זאת, בשלב הראשון עלינו לחזור לפולין, וליתר דיוק אל המספרים ערב עלייתה של מפלגת חוק וצדק לשלטון ב־2015.

המציאות מול מציאות מדומה

פולין היתה הכלכלה היחידה באיחוד האירופי שלא נכנסה למיתון במשבר של 2008. בעשור שהוביל ל־2015, האבטלה בה נחתכה בחצי ושכר המינימום הוכפל. למעשה, מאז נפילת הקומוניזם היא צמחה בעקביות, שנה אחרי שנה. לשגשוג הזה היה גם מחיר. רבים הועסקו כעובדי קבלן, ולמרות הזינוק בשכר, הציפיות לרמת חיים מערבית התבדו. הפולנים הרוויחו מעט יחסית למערב אירופה, ויותר משני מיליון מהם עברו לעבוד במדינות אחרות. גם אי־השוויון גדל עם המעבר לכלכלת שוק בשנות ה־90, ואז התייצב בתחילת המאה על רמה לא גבוהה במיוחד יחסית למדינות אחרות באיחוד האירופי.

האם היו בפולין בעיות כלכליות? כן, אבל לא די בהן לבדן כדי להסביר את הזינוק בפופוליזם. זאת המסקנה של צוות חוקרים פולני שנטל חלק בדוח מקיף על עליית הפופוליזם באירופה. "אנו יכולים רק להסיק שגם אם אי־שוויון ומחסור חברתי־כלכלי יוצרים קרקע פורייה לעלייתו של פופוליזם סמכותני", כתבו החוקרים, "הם בכל זאת לא מסוגלים להסביר את ההצלחה הפוליטית שלו במדינות ספציפיות כמו פולין". את עליית הפופוליזם בארצם הם תולים בהסברים אחרים: משבר הפליטים בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, שהוביל לגל של שנאת זרים בליבוי פוליטיקאים, ולצדו קמפיין שמרני נגד "אידיאולוגיית המגדר", שנועדה לכאורה "להרוס את המשפחה הפולנית המסורתית". לאלה הם מוסיפים דגש קריטי: על המציאות, גם הכלכלית, אפשר לגבור. העובדה שהכלכלה היתה במצב טוב לא הפריעה לפופוליסטים לצאת בקמפיין "פולין בחורבות", שהפיץ את המסר שהכלכלה במצב גרוע. הקמפיין הודהד בתקשורת הימנית וברשתות והביא ליצירת "מציאות מקבילה", כהגדרתם.המשטרים "הסמכותניים למדי" שעלו לשלטון בפולין ובהונגריה הם פשוט "לא התוצר של מצוקה כלכלית נרחבת", קובע חוקר הדמוקרטיה האמריקאי לארי ברטלס. 

מבט על הונגריה מגלה תמונה מורכבת יותר מאשר בפולין. גם הונגריה רשמה הצלחה כלכלית מרשימה בשנים שאחרי נפילת מסך הברזל, אבל בעשור הראשון של שנות האלפיים היא חוותה שתי טלטלות בזו אחר זו. ב־2006, לאחר ניצחונה של מפלגת השלטון במערכת הבחירות, הודלף נאום של ראש הממשלה בפורום סגור, שממנו עלה כי הקבינט שיקר לציבור ביודעין לפני הבחירות, גם לגבי גודל הגירעון בתקציב. ב־2008 ספגה המדינה הדף של המשבר העולמי. בנסיבות האלה, של משבר פוליטי חמור שאחריו הגיעה מכה כלכלית, הניצחון של אורבן ב־2010 היה בהחלט תגובה סבירה של בוחרים שהענישו את הממשלה שסרחה וכשלה, ולאו דווקא הצבעה נגד השיטה עצמה. "פוליטיקה מפלגתית רגילה",הגדירו זאת שפלי ועמיתיה.

מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית, שמונה שנים אחרי המשבר של 2008 שהתחיל בה, הכלכלה נכחה באופן מובהק בבחירות לנשיאות. בקמפיין 2016 הופיעו מסרים נגד האליטות משני צדי המפה. משמאל, ברני סנדרס התמודד בפריימריז של הדמוקרטים עם קמפיין שבו האליטה המותקפת היתה "מעמד המיליארדרים" והתאגידים שבוחשים בפוליטיקה. מהצד הימני התמודד טראמפ, כמובן.

גם היום, חוקרי מדע המדינה מתווכחים אם בחירות 2016 בארצות הברית הוכרעו על נושאים כלכליים (כמו אבטלה ואי־שוויון), על נושאים תרבותיים (הפלות או גיוון מגדרי) או על חששות המצביעים (בעיקר הלבנים) מאובדן הסטטוס החברתי שלהם. לא ניכנס כאן לעומק הוויכוח הזה, אבל נתעכב על הבחנה חשובה שמציע חוקר מדע המדינה יותם מרגלית. 

ייתכן שתסכול כלכלי גורם לכך שכמה אחוזים מהציבור עוברים להצביע למפלגה פופוליסטית ובכך נותנים לפופוליסטים את הניצחון בבחירות, אבל כשמסבירים את הסיבות להצבעה למפלגה הפופוליסטית חשוב להתייחס לא רק לגורמים הכלכליים האלה, אלא גם לחלק הארי של מצביעי המפלגה שתמכו בה עוד קודם לכן, ומסיבות אחרות.כך למשל אחד המסרים הכלכליים של טראמפ ב־2016 היה "הסינים גונבים את מקומות העבודה שלנו". כלכלנים שחקרו את השפעת היבוא מסין אכן מצאו שבמחוזות עם חשיפה גדולה יותר לסחר היתה תזוזה ימינה בהצבעה, לטובת המועמד הרפובליקני, ועדיין, הרוב המכריע של מי שהצביעו לטראמפ לא היו גברים לבנים עובדי צווארון כחול, המגזר שפרנסתו נפגעה בגלל הסחר עם סין. "אם גברים לבנים ממעמד הפועלים הם 80 אחוז מהמצביעים למועמדים הפופוליסטים זה דבר אחד", אומר מרגלית. "אבל אם הם 15 אחוז, כל הסיפור נראה אחרת, כי בלי קשר לסיבתיות, 15 אחוז מהמצביעים לא יכולים להיות כל הסיפור". 

יתרה מכך, בישורת האחרונה ב־2016 תמכו בטראמפ דמויות מהמיינסטרים הרפובליקני, ומן הסתם גם בוחרים רפובליקנים מן השורה, רק משום שהוא היה המועמד של המפלגה שלהם. עניין של הרגל, זהות ונאמנות. "לא צריך לאמץ אוטומטית את ההסברים של הפופוליסטים עצמם לניצחון שלהם", מסכם יאן־ורנר מולר, "ובטח לא את הרטוריקה שלהם, שלפיה הם מייצגים את ׳העם'".

יש עוד דרך לבחון מה העסיק את הבוחרים, ולא רק בארצות הברית. אורן דניאלי, נעם גדרון, שינוסוקה קיקוצ׳י ורועי לוי ניתחו סקרי דעת קהל שמקיפים עשרות אלפי בוחרים ב־22 מדינות באירופה בין 2005 ל־2020. המסקנה שלהם היתה שהתמיכה במפלגות ימין פופוליסטי לא עלתה בגלל תזוזה ימינה בעמדות הבוחרים, אלא בגלל שינוי בסדר העדיפויות שלהם. "תמיד היו מצביעים פופוליסטים, עם שנאה למוסדות, שתומכים ברפורמה משטרית, שמתנגדים למהגרים ולאיחוד האירופי", אומר לוי, "והם הצביעו בדרך כלל לפי נושאים כלכליים. בשלב מסוים אותם מצביעים, עם פחות או יותר אותן עמדות, התחילו להצביע לפי הנושא התרבותי, למשל, השפעת ההגירה על צביון המדינות שלהם, וזה חיזק את הימין הפופוליסטי".

ייתכן, אומר לוי, שהכלכלה בכל זאת משחקת תפקיד בשינוי הזה. בתקופה של קושי כלכלי, לא פעם מואשמים הזרים או המהגרים, מה שיכול להביא להתחזקות הפופוליסטים. אבל גם במקרה כזה, הקשר בין הכלכלה לעליית הפופוליזם אינו ישיר. הכלכלה מספקת רקע שמישהו מנצל. 

על ד"ר מיקי פלד

חוקר בקרן ברל כצנלסון בתחומי המדיניות הכלכלית. היה כתב בכלכליסט במשך כעשור. 

על אורי פסובסקי

עיתונאי ופרשן כלכלי. בין השאר כתב בגלובס ובכלכליסט.

הפרק לקוח מתוך הספר מחיקת ערך – הסדר הכלכלי של הימין הפופוליסטי שראה אור ב־2026 בהוצאת "האופק". הוא מובא כאן ללא הערות השוליים.