על תפקיד השמאל הציוני בשיח על עזה

אני מכיר קצין די בכיר, איש שמאל ציוני, ששרת במילואים ברצועת עזה במשך מאות ימים. בשלב כלשהו הוא שמע מקצין בכיר אחר על נוהל בעייתי שמפעילים כוחות צה"ל ברצועה – שימוש בפלסטינים כמגינים אנושיים לצורך סריקת מנהרות – הסותר באופן חד־משמעי את הוראות החוק הבין־לאומי. המכר שלי לא נשאר אדיש והשקיע מאמצים רבים, שלבסוף צלחו, בשכנוע הקצין לצאת לתקשורת הישראלית עם המידע על אותו הנוהל, במטרה לקעקע אותו.

כעבור שנה התגלגלה ביני לבין המכר שיחה אחרת, לכאורה הפוכה. יצא אז דו"ח של ארגון רופאים לזכויות אדם שהציג את הפגיעה בבתי החולים בעזה כמהלך מתוכנן שמטרתו להשמיד את מערכת הבריאות ברצועה, כחלק מתפיסת הארגון לפיה ישראל ביצעה ג'נוסייד. כששאלתי את המכר מה דעתו על הדו"ח, השיב: "מיֵדע אישי מאוד – בתי החולים שימשו לאורך כל הלחימה מחסה לפעילות חמאס כולל החזקת חטופים. זו הנקודה שממנה צריך להתחיל הדיון בעניינם".

שתי האנקדוטות הללו משקפות במדויק את שני הקטבים שביניהם מתקיימת העמדה של רבים בשמאל הציוני לגבי הפעולות הצבאיות של ישראל בעזה. מצד אחד, הכרה בכך שישראל ביצעה פשעי מלחמה רחבי־היקף – בידיעה, בגיבוי ולעתים גם בעידוד של הממשלה ופיקוד צה"ל – המובילה בתורה להבנה שצריך לחשוף את הפשעים האלה ולדבר עליהם. ומצד שני, אמונה שפעולה צבאית בעזה היתה הכרחית ומוצדקת בנסיבות של מוצאי 7 באוקטובר, והתנגדות לקחת חלק בשיח שבבסיסו עומדת הקביעה שישראל ביצעה ג'נוסייד.

הבעיה בהקשר הזה היא שאין כיום בישראל מרחב שבו העמדה הזאת יכולה לקבל ביטוי, לא כל שכן שיחה המתנהלת על בסיסהּ. רוב אזרחי ישראל היהודים מחזיקים בתפיסה של צדק מוחלט לגבי הפעולות של ישראל ברצועת עזה. בספקטרום הימני בואכה המרכז הפוליטי לא רואים בעיה באף פעולה שנקט צה"ל בעזה. אם כבר, סבורים שהיה צריך לנקוט בפעולות קיצוניות יותר, כמו הפצצות אזרחים ללא הבחנה וגירוש, כי הרי "אין חפים מפשע בעזה". אנשי מרכז מתונים יותר אולי חשים לא לגמרי בנוח עם הפגיעה המסיבית באזרחים, אבל מאמינים שבנסיבות שנוצרו לא היתה ברירה. ומכל מקום, אלה גם אלה לא רואים כל צורך בקיומו של דיון מוסרי נוקב על פעולות ישראל ברצועת עזה.

מנגד, בקצה השני של המפה הפוליטית, קבוצה קטנה של פעילים – רובם מהשמאל הלא־ציוני – עוסקת באיסוף עדויות על רצח העם שישראל, לשיטתם, ביצעה (למשל, פרויקט "נושאי עדות" שמוביל ההיסטוריון לי מרדכי מהאוניברסיטה העברית). הפעולה של הקבוצה הזאת חשובה; במצב עניינים שבו הממסד הישראלי רתום כולו להוכחת צדקתה של ישראל וחפותה, חשוב שיהודים־ישראלים יהיו קשובים לסבל הבלתי נתפס של תושבי רצועת עזה וידאגו לכך שעדויות מפורטות על אודותיו ועל האחריות של ישראל לקיומו יהיו נגישות לציבור היהודי. אבל המרחב שהקבוצה הזאת מייצרת הוא מרחב שבו אנשי שמאל ציוני מתקשים מאוד לקיים שיחה, משום שכרטיס הכניסה אליה הוא הקביעה שישראל ביצעה ג'נוסייד.

למה, בעצם, אנשי שמאל ציוני – כמו המכר שלי וכמוני – מתקשים לקחת חלק בשיח שבבסיסו עומדת הקביעה שישראל ביצעה ג'נוסייד בעזה? אני רוצה להציע כאן כמה סיבות, כאשר חשוב להדגיש שאיני עוסק בשאלה האם מבחינה משפטית המעשים של ישראל ברצועה אכן עולים כדי ג'נוסייד. זו שאלה שצריך להפנות למומחי המשפט הבין־לאומי ואינני נמנה עמם. ענייני כאן הוא ניתוח הסיבות לרתיעתם של אנשי שמאל ציוני משיח הג'נוסייד.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

נוסח האמנה והדמיון הפופולרי

ראשית, למרות שהדיון שאני עורך כאן איננו משפטי, אי אפשר לקיים אותו בלי להתייחס להגדרה המשפטית של "ג'נוסייד" בדין הבין־לאומי. זהו סעיף 2 של "האמנה בדבר מניעתו של הפשע השמדת עם":

באמנה זו השמדת עם פירושה אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא קבוצה כזו. אלה המעשים:

1. הריגת אנשים הנמנים עם הקבוצה.
2. גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקבוצה.
3. העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה.
4. קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקבוצה.
5. העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך כפייה.

חשוב לציין שמומחים רבים לדין הבין־לאומי, בעולם ובישראל, חושבים שפעולותיה של ישראל בעזה נופלות תחת ההגדרה הנ"ל. כלומר, הם גורסים שפעולותיה של ישראל נעשו מתוך כוונה להשמיד – השמדה גמורה או חלקית – את הפלסטינים בעזה.

הסיבה המרכזית לקושי של אנשי שמאל ציוני לקחת חלק בשיח הג'נוסייד היא האמונה שלהם שכוונה כזאת – להשמיד את הפלסטינים בעזה – לא התקיימה. כן, הם לגמרי מודעים לכך ששרים מרכזיים בממשלה דיברו על השמדה של הפלסטינים. הם גם מודעים לכך שחיילים ומפקדים ששרתו בעזה התבטאו באופן דומה. אבל הם גם מאמינים – בייחוד אלה בהם ששרתו בעצמם בעזה, כמו המכר שלי, או שבניהם או אנשים אחרים מסביבתם הקרובה שרתו בעזה – שהרוב המכריע של החיילים לא פעלו מתוך כוונה להשמיד את הפלסטינים; שלא היתה פקודה צבאית גורפת לפעול מתוך כוונה כזאת; ושלא היה גם דפוס התנהגות רחב שמבטא כוונה להשמדה. זאת, כמובן, בניגוד גמור לטבח שהחמאס ביצע ב־7 באוקטובר, שם היתה גם היתה פקודה צבאית גורפת להרוג אזרחים, כמו גם דפוס התנהגות רחב של הרג אזרחים.

כדאי להצביע בנקודה זו על אבחנה לשונית ופסיכולוגית חשובה. המושג "ג'נוסייד" הוא מושג שחורג מעולמו הצר של הדין הבין־לאומי. זהו מושג שבעקבות השואה אין כמעט אדם בוגר ברחבי העולם המערבי – ולעתים גם מחוץ לו – שאינו מכיר את משמעותו, ויתרה מכך, מייחס לו תוכן ספציפי למדי. כשאדם שומע את המונח "ג'נוסייד" בהקשר של מדינת ישראל, הוא לא הולך, בדרך כלל, לקרוא את האמנה שציטטתי לעיל, והוא גם לא צולל למאמרים המלומדים והמנומקים של המומחים שתומכים בהגדרת פעולותיה של ישראל בעזה כג'נוסייד. סביר יותר שלמשמע המושג, התודעה שלו תוצף בתמונות של תאי גזים או של הוצאות להורג המוניות – כי זה מה שעולה על הדעת כששומעים את המילה "ג'נוסייד". מכאן גם הקושי של איש השמאל הציוני – טיפוס משוער שאני משתמש בו כאן כמיצוע של מחנה פוליטי – לקבל את המונח. מבחינתו, אי אפשר להפריד לגמרי בין הגדרתו המשפטית לבין המטען הציבורי הכבד שהוא נושא. המשמעות בפועל היא שכאשר הוא שומע שמאשימים את ישראל בג'נוסייד, ההבנה האינטואיטיבית־רגשית של איש השמאל הציוני היא שמאשימים את ישראל בביצוע הוצאות להורג המוניות נוסח אושוויץ וסרברניצה, ואת ההאשמה הזאת הוא, כמובן, דוחה.

יותר מזה: גם איש שמאל ציוני אשר פתוח עקרונית לפרשנות שבה אוחזים חלק מהמומחים למשפט הבין־לאומי, לפיה גם פעולות שאינן הוצאה להורג נוסח אושוויץ וסרברניצה יכולות לעלות כדי ג'נוסייד, חושש שבעיני הלא־ישראלי המצוי, המונח "ג'נוסייד" מעורר בדיוק את הדימויים האלה – בורות ירי, הוצאות להורג המוניות והשמדה מכוונת. לכן הוא מסרב לקחת חלק בשיח שבו הוא מודה במובלע באשמת ביצוע ג'נוסייד במובנו החמור ביותר.

הטוטליות של שיח הג'נוסייד

נקודה משמעותית נוספת בהקשר הזה היא הטוטליות של שיח הג'נוסייד. נדמה, רוב הזמן, ששיח הג'נוסייד שמתנהל במישור הציבורי (להבדיל מהמשפטי) על אודות ישראל, כורך את כל פעולותיה בעזה, מ־7 באוקטובר 2023 ועד היום, תחת ההגדרה של ג'נוסייד. וכך, בעוד שבסרברניצה, למשל, הטבח עצמו מוגדר בבירור כג'נוסייד מבלי שהגדרה זו תחול על כלל פעולות הצבא הסרבי־בוסני במלחמת בוסניה – בהקשר הישראלי, שיח הג'נוסייד מנוסח כמעט תמיד בלשון כולית. הוא מדבר על ה"ג'נוסייד שישראל ביצעה בעזה" ולא על "חלק מהפעולות שישראל ביצעה בעזה הצריכות להיחשב כג'נוסייד". משמעות הדבר היא שגם איש השמאל הציוני שמוכן לקבל את הטיעון שחלק מפעולותיה של ישראל חשודות כג'נוסייד, לא יוכל לקבל את השיח הגורף הזה, שאדיש לחלוטין לציר הזמן ולשינויי נסיבות רלוונטיים תוך כדי המלחמה.

בעיני איש השמאל הציוני – שתמך במלחמה בתחילתה והפגין נגדה בשלבים המאוחרים שלה – ההצדקה של הפעולות של ישראל והלגיטימיוּת שלהן אינן מושג קשיח אלא דבר דינמי שמשתנה בהתאם לנסיבות. ההשקפה הזאת מבדילה אותו הן מרוב הציבור היהודי בישראל, אשר מבחינתו הלגיטימיוּת של פעולות ישראל בעזה היא מוחלטת, והן ממי שאוחזים בשיח הג'נוסייד, שלא עושים הבחנה בין פעולות לגיטימיות לפעולות לא־לגיטימיות אלא מדברים באופן כללי על ג'נוסייד.

לכל הסיבות שמניתי לרתיעה של איש השמאל הציוני משיח הג'נוסייד יש להוסיף את הסיבה הכי מובנת מאליה, אולי, ולפיה אף קבוצה שמחשיבה את עצמה למוסרית – קל וחומר קבוצה של יהודים המאמינים בערך של זכויות אדם – לא רוצה לחשוב על עצמה כעל קבוצה שביצעה את הפשע הנורא מכולם: ג'נוסייד. צריך לזכור בהקשר הזה שבניגוד לאנשי שמאל לא־ציוני (שרובם, אני מניח, לא שרתו בעזה וכך גם סביבתם הקרובה), השמאל הציוני בתוך עמו הוא יושב. אנשי שמאל ציוני רבים שרתו בעצמם בעזה ואם לא הם אז בניהם, האחיינים שלהם או התלמידים שלהם. לכן, להסכמה לשיח הג'נוסייד יש משמעות אישית מאוד – זה לא "הם" שביצעו את הג'נוסייד (הממשלה הימנית, הקצינים הימנים, החיילים הימנים); זה "אנחנו".

ולבסוף, כמו רוב הציבור היהודי בישראל, גם איש השמאל הציוני מאמין שיש הטיה לרעת ישראל במסגרת יישום כללי המשפט הבין־לאומי והשיח הנלווה אליהם. איש השמאל הציוני חושד במוטיבציות של אלה שמאשימים את ישראל בג'נוסייד: לפחות בחלק מן המקרים, הוא סבור, הן פוליטיות ולא מוסריות או משפטיות. הוא שואל את עצמו, למשל, מדוע כלפי מערכות צבאיות אחרות שנוהלו בערים צפופות נגד ארגונים חמושים שנטמעו באוכלוסייה – כמו המערכה של הקואליציה האמריקאית במוסול, עיראק, שבמהלכה נהרגו אלפי אזרחים והועלו טענות קשות לפשעי מלחמה – לא נשמעו טענות לג'נוסייד.

אמנם האמונה שישנה הטיה לרעת ישראל אין משמעותה כשלעצמה שההגדרה המשפטית של פעולות ישראל בעזה כג'נוסייד אינה תקפה, אבל אין ספק שזה עוד מרכיב שמשפיע על מצב התודעה של איש השמאל הציוני בהקשר של שיח הג'נוסייד. ודוק, הטענה כאן היא לא מקטגוריית הוואטאבאוטיזם, כי איש השמאל הציוני לא משתמש בה כדי לפטור את ישראל מאחריות לפעולותיה בעזה ומהאשמה בפשעי מלחמה, אלא כדי לדרוש הוגנות ועקביות בהחלה של הדין הבין־לאומי על כלל המדינות.

המרחב השלישי

כאמור, הניתוח שהצגתי לעיל הוא לא ניתוח משפטי. אני לא מנסה לבסס טענה משפטית נגד הגדרת הפעולות של ישראל בעזה כג'נוסייד אלא מנסה להסביר למה אנשי שמאל ציוני מסרבים לקחת חלק בשיח הג'נוסייד. אפשר לבקר את העמדה הזאת של אנשי השמאל הציוני, אפשר להאשים אותם בבריחה מהאמת, בדמגוגיה, בדה־הומניזציה של הפלסטינים, בוואטאבאוטיזם. אבל כל זה לא ישנה עובדה בסיסית אחת: פלטפורמות שמנהלות שיח ג'נוסייד לגבי עזה לא יכולות להיות המרחב שבו אנשי שמאל ציוני מנהלים שיחה כנה ודין וחשבון נוקב על פעולות ישראל בעזה.

מנגד, המרחב הציבורי הכללי בישראל, שבו יש דחייה מוחלטת של אשמה ואחריות, בצד אמונה מוחלטת בצדקת הדרך – גם הוא, כמובן, לא המרחב שבו אנשי השמאל הציוני יכולים לנהל את השיחה הזאת. אז מה אפוא הוא עשוי להיות? המרחב המתאים הוא מרחב שבו, מצד אחד, אפשר לדון באופן פתוח ושקוף בפעולות של ישראל בעזה, בלי להסתיר דבר (גם כאשר מדובר במעשים מזעזעים שעולים כדי פשעי מלחמה חמורים), ושמצד שני אפשר לדון בו באופן פתוח ושקוף בכל עובדה שמאתגרת את שיח הג'נוסייד. עלינו ליצור אפוא מעין "מרחב שלישי".

במרחב כזה יתקיים דיון נוקב על עקרון המידתיות שהוא עקרון מפתח בדין הבין־לאומי, ותיבחן לאורו התועלת הצבאית של הפעולות של ישראל לעומת הפגיעה באזרחים שהן גרמו. בד בבד, הדיון יעסוק גם בשימוש שחמאס עשה בתשתיות אזרחיות – בתי ספר, בתי חולים, מרכזים של אונר"א – ותיבחן השאלה האם היקף הפגיעה בתשתיות האלה היה הכרחי ומוצדק. יילקחו בחשבון גם ההתבטאויות הנוראיות והמסיתות של הדרג המדיני ("זכור את אשר עשה לך עמלק"), פוליטיקאים מהקואליציה ("פצצת אטום על עזה") ומפקדים בצבא ("על כל אחד ב-7 באוקטובר צריכים למות 50 פלסטינים – זה לא משנה עכשיו ילדים)", אבל גם ההתנהלות של מפקדים בשטח שפעלו כדי להפחית פגיעה באזרחים. תילקח בחשבון גם השאלה הקריטית האם במהלך המלחמה פעלה בצה"ל מערכת אכיפה אפקטיבית נגד חריגוֹת, חלקן קשות, ויתר על כן, האם בסיומה נעשה בירור מספק של פשעי מלחמה, או בירור כלשהו.

גם ממד הזמן והמציאות המשתנה יהיו חלק מהדיון. ייתכן שפעולות שאנשי השמאל הציוני יגדירו כמוצדקות כאשר הן התבצעו בשבועות הראשונים של המלחמה, יוגדרו כלא־מוצדקות בשלבים המתקדמים שלה, אז, מחד גיסא, התועלת הצבאית שלהן הלכה ופחתה, ומאידך גיסא, הסתמנה אופציה מדינית להשגת מטרות המלחמה שהממשלה סירבה לאמץ מסיבות פוליטיות. לבסוף, שיחה במרחב כזה גם יכולה להוביל, עקרונית, לפחות אצל חלק מהמשתתפים, למסקנה שחלק מהפעולות של ישראל אכן צריכות להיות מוגדרות כג'נוסייד, אבל זה יכול לקרות רק בסוף תהליך שאיש השמאל הציוני תופס כהוגן ופתוח. אין זה יכול להיות תנאי מקדים לעצם קיום השיחה.

משימתו של השמאל הציוני

מי שיכול וצריך לייצר את המרחב לשיחה כזאת הוא השמאל הציוני. זו משימה לא קלה; אף אחד לא שש לדבר על פשעי מלחמה חמורים שהמדינה שלו ביצעה ושאנשים מקבוצת השייכות המיידית שלו היו שותפים להם (מתוקף השירות כחיילים בעזה, גם אם לא ביצעו בעצמם פשעי מלחמה). אבל אם השמאל הציוני לא ייקח על עצמו את המשימה הזאת, לא יתקיים בחברה הישראלית שיח ציבורי משמעותי על פשעי ישראל בעזה – ככה פשוט. השיח ימשיך להתנהל בבועה הסגורה והמצומצמת של השמאל הלא־ציוני.

העניין הבין־לאומי הרב שמעורר בעולם הסרט "נז"א", שזכה לאחרונה בפסטיבל ונציה, מזכיר לנו שהשיח בחו"ל על מעשי ישראל בעזה (שהוא ברובו שיח ג'נוסייד) מתנהל וכנראה ימשיך להתנהל עוד זמן רב, ללא קשר לשאלה אם אנחנו מנהלים אותו כאן בינינו או לא. אבל למרות ההטיה שאני מאמין שאכן קיימת נגד ישראל, אני חושב שלשיח פנים־ישראלי משמעותי יכולה להיות גם השפעה על השיח שמחוץ לישראל.

כרגע מתנהלת שיחה רק בין הקומץ הקטן של ישראלים שמדברים על ג'נוסייד ובין סוכני שיח הג'נוסייד הבין־לאומי; מעבר לכך, אין כל שיחה בין ישראלים לבין אנשים מחוץ לישראל על פעולות ישראל בעזה. שיח פנים־ישראלי משמעותי מהסוג שתיארתי, שיובל על ידי השמאל הציוני, יוכל לייצר חיבור עם השיח שמתנהל מחוץ לישראל, למשל, עם קהילות יהודיות ליברליות שעדיין יש להן זיקה למדינה אבל במקביל גם מחזיקות בגישה ביקורתית כלפיה.

התקדים

למרבה הצער, אנו כבר מכירים תקדים כואב למקרה שבו השמאל הציוני הדיר את עצמו מניהול שיח על אודות אחריותה של ישראל לפשעי מלחמה – במלחמת העצמאות והנכבה. אף על פי שחלפו כמעט 80 שנה, לא מתנהלת עד עצם היום הזה שיחה משמעותית על הנכבה בציבור היהודי, לא מתנהלת שיחה על פשעי המלחמה שישראל ביצעה ב־1948, לא מתנהלת שיחה על גירוש פלסטינים והרס הכפרים שלהם, ולא מתנהלת שיחה על האחריות של ישראל לטרגדיה של העם הפלסטיני.

למעשה, הציבור היהודי מגלה כלפי הנכבה יחס דומה בדיוק לזה שהוא מגלה כלפי מעשי ישראל בעזה – רובו סבור שמעשי ישראל ב־1948 היו מוצדקים באופן מוחלט (ורבים אף חושבים בדיעבד שלא נעשה מספיק ו"שהיה צריך לגרש את כולם"). לצד זאת, חלק לא גדול מרגיש לא בנוח עם כמה מהמעשים, אבל סבור שהיו הכרחיים והוא בוודאי לא מעוניין להעמיק בהם.

ומן הצד השני, כמו במקרה של עזה, יש קבוצה קטנה מאוד שעוסקת באופן אינטנסיבי בנכבה, אבל עושה זאת תוך אימוץ של נקודת המבט הפלסטינית והטלת אשמה מוחלטת על הצד היהודי – אני מתכוון בעיקר להיסטוריונים שכתבו על הנכבה ("ההיסטוריונים החדשים" שמרביתם הגדירו את עצמם כלא־ציונים) ולארגון  "זוכרות", המבצע עבודה חשובה של תיעוד הכפרים הפלסטיניים ההרוסים ושעורך בהם סיורים.

גם בהקשר הזה, השמאל הציוני הוא לכאורה הקבוצה "הלא־משוכנעת" היחידה, שניכר שיש פוטנציאל לעניין אותה בשיחה אמיתית ונוקבת. אבל כמה אחוזים מהאזרחים היהודים בישראל שמזדהים כאנשי שמאל ציוני (שלפי הסקרים הנוכחיים מניינם שווה עשרה מנדטים לפחות – כ־400 אלף איש) קראו את ספרי ההיסטוריה שעוסקים בנכבה ומרגישים שהם מטפלים באירועים של 1948 באופן הוגן ולא מגמתי? וכמה מהם מגיעים לסיורים של "זוכרות" (שלצד אימוץ של הנרטיב הפלסטיני לגבי 1948 גם תומך בזכות השיבה, ובמובן זה ממלא גם הוא את חלקו בתבנית שעליה עמדתי בתחילת דבריי)?

הדמיון בין עזה לנכבה איננו מקרי. הסיבות לכך שאנשי שמאל ציוני לא חשים בנוח במרחב השיח שיוצרים ה"היסטוריונים החדשים" ו "זוכרות" הן, במהותן, אותן סיבות שפירטתי למעלה: סירוב להסכים א־פריורית להטלת אחריות מלאה ואשמה מלאה על הצד היהודי (תוך דחייה מלאה של הנרטיב הציוני ואימוץ מלא של הנרטיב הפלסטיני).

אבא שלי לדוגמה – איש שמאל ציוני מובהק – שרת בפלמ"ח בגדוד הראל וחוויותיו מהמלחמה כוללות גם זיכרון של המ"פ שלו, דמות ישראלית מוכרת ביותר, יורה בזקן פלסטיני באחד הכפרים בהרי ירושלים, אבל גם זיכרונות של כניסה ללא קרב לכפרים ריקים שתושביהם נמלטו מפחד היהודים, לעתים אף בעידוד הצבאות הערביים. אבי יודע, מכלי ראשון, שלוחמים יהודים ביצעו פשעי מלחמה ב־1948 ושחשוב לדבר על זה, אבל הוא גם יודע שלא היתה פקודת גירוש גורפת שחלחלה מהצמרת למטה, לכל יחידות השדה. מרחב השיחה שיוצר ארגון "זוכרות" הוא מרחב שבו אבא שלי מוזמן, עקרונית, לספר על פשעי המלחמה שביצע הפלמ"ח אבל הוא פחות מוזמן לספר על עובדות המציבות סימן שאלה לגבי הנרטיב הפלסטיני (אני יודע זאת משום ששוחחתי עם מתנדבים בארגון כאשר הם הגיעו לראיין אותו).

אם אנחנו רוצים למנוע מצב שבו גורלו של השיח של החברה הישראלית על פשעי המלחמה בעזה יהיה זהה לגורלו של השיח על הנכבה, השמאל הציוני חייב לעשות מעשה ולייצר מרחב לשיח הזה. זו אחריותו ההיסטורית שנובעת באופן ישיר מהגדרתו כציוני (הגדרה שממנה נגזרת המעורבות שלו בחברה הישראלית ובצבא) ומהיותו שמאל (הגדרה שממנה נגזרת המחויבות למוסר, לזכויות אדם ולדין הבין־לאומי).

***

במהלך מלחמת יום כיפור המשורר ט. כרמי כתב מחזור שירים שעוסק בטראומה של המלחמה. אחד השירים במחזור נקרא "מה שקרה":

מַה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת

מַה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת

מַה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה

שֶׁיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין

שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה – קָרָה בֶּאֱמֶת.

כמו ט. כרמי במלחמת יום כיפור, גם אנחנו צריכים להתחיל את ההתמודדות עם הטראומה מתוך האמונה שמה שקרה – קרה באמת. כמוהו, אנחנו צריכים הרבה כוח כדי להאמין כי מה שקרה ב־7 באוקטובר ובעקבותיו – הזוועות של הטבח שביצע החמאס והזוועות שישראל ביצעה בעזה – אכן קרה באמת. אבל במקביל אנחנו צריכים גם את האומץ, היושר, ההוגנות והתבונה כדי להבין, ככל האפשר, מה באמת קרה – ומה שבאמת קרה, כמו בדרך כלל באירועים היסטוריים, לא מתיישר בנינוחות תחת כותרת אחת – לא תחת "מלחמה צודקת", אבל כנראה גם לא תחת "ג'נוסייד".

הדברים מורכבים, אך להגיד שהם מורכבים אין פירושו להתחמק מאחריות, להפך. הכרה במורכבות בסיטואציה מלחמתית כמו זו שנוצרה בעזה אחרי 7 באוקטובר והחקירה לעומק של העדויות, לכאן או לכאן, הן בדיוק מה שמאפשר – לפחות לאיש השמאל הציוני הנע, כאמור, בין הקטבים של "מלחמה צודקת" ו"פשעי מלחמה" – לקחת אחריות מלאה על מעשי המדינה שלו. ולקיחת אחריות היא נקודת המוצא ההכרחית של כל תיקון. 

על יובל יבנה

סופר ומוזיקאי ירושלמי, עובד בקרן החדשה לישראל כמנהל שותף של מחלקת התוכניות.