ארבעה גלים של טרור ושינוי משמעות הפרוגרסיביוּת

Getting your Trinity Audio player ready...

ב־25 באפריל 2024, במהלך מחאת הזדהות עם עזה באוניברסיטת פרינסטון, תועד משתתף צעיר, ארוך שיער, יושב על הדשא, לגופו גיטרה ולרגליו פרוש דגל חיזבאללה הצהוב־ירוק. התמונה הפכה עד מהרה לאייקונית וחיפוש בגוגל יעלה אותה בתוך שניות (אין אותה כאן בשל ענייני זכויות יוצרים), אולם כדי להבין אותה נזדקק להסבר שלא מסתפק ב"בורוּת". לא חסרה בורות בעולם, אבל משהו מעניין יותר מתרחש כאן, ודאי כשאנחנו מבינים שגם אנשים שבהחלט אינם בורים תומכים, ולפעמים אוהדים ממש, ארגוני טרור כחיזבאללה.

המסתורין איננו שאישים בשמאל הרדיקלי תומכים בטרור – השמאל הרדיקלי המציא את הטרור – אלא שהם מקדמים את ההנחה, שקל להראות שהיא שגויה, שארגוני טרור אסלאמיסטיים מהווים תנועות שחרור באיזשהו מובן שגור של המונח הזה.

למרות זאת, התפיסה של תנועות טרור אסלאמיות, ובפרט חמאס וחיזבאללה, כתנועות שחרור, הפכה נפוצה בחוגים רדיקליים. הליגה נגד השמצה אספה עשרות הצהרות בנושא זה על חמאס שפורסמו על ידי ארגוני סטודנטים אחרי 7 באוקטובר 2023. אולי אין לצָפות ליותר מדי מסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות עילית, אבל מה לגבי אינטלקטואלית מוערכת כמו ג'ודית באטלר, שבשנת 2006 טענה ש"הבנת חמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק משמאל עולמי, היא חשובה ביותר"?

בערך באותו הזמן נורמן פינקלשטיין, פרופסור למדעי המדינה ואקטיביסט אנטי־ישראלי ותיק, כתב כי קרב שבו נהרגו חיילים ישראלים בידי חיזבאללה ביולי 2006 היה "מחווה אצילית"; ולאחר 7 באוקטובר 2023 הוא קבע כי "אם נכבד את ההתנגדות האלימה של ג'ון בראון לעבדות; אם נכבד את היהודים שמרדו בגטו ורשה, כי אז עקביות מוסרית מצווה עלינו לכבד את ההתנגדות ההרואית בעזה".

הנקודה שיש לעמוד עליה כאן אינה ההשוואה הנלוזה בין התנגדות הגרילה בגטו ורשה לנאצים לבין מעשי רצח המוני של אזרחים, אונס שיטתי, חטיפה של משפחות שלמות וניסיון טיהור אתני של יותר מ־20 קיבוצים ושלוש ערים ישראליות. הנקודה שיש לעמוד עליה היא ההקבלה של הטרור האסלאמיסטי לתנועות שחרור פרוגרסיביות מהעבר.

באטלר נוקטת באותה עמדה. בכנס בצרפת במרץ 2024, היא הדגישה שזה "ישר ונכון מבחינה היסטורית" לטעון ש"התקוממות" 7 באוקטובר היתה "מעשה של התנגדות מזוינת" ובשום אופן "אינה מתקפת טרור". שוב, מה שמעניין כאן אינו טיוח פשעי חמאס אלא הלגיטימציה לטרור של חמאס על ידי הגדרתו מחדש כמעשה של התנגדות אנטי־קולוניאלית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

דוגמה אחרונה וגרוטסקית אביא מספרו של פיטר ביינרט, להיות יהודי לאחר חורבן עזה: חשבון נפש מ־2025. ביינרט, אקטיביסט יהודי ותיק שבשנים האחרונות הפך מציוני לתומך במדינת כל אזרחיה, מגנה בתוקף את פעולות חמאס ב־7 באוקטובר, אך אינו משתמש ולו פעם אחת במילה "טרור" כדי לתאר אותן, או במילה "טרוריסטים" כדי לתאר את חמאס. עבור ביינרט מחבלי חמאס הם תמיד "לוחמים" (Fighters), וחמאס אינו ארגון טרור אלא "ארגון חתרני" (insurgent) או ארגון "גרילה" (מה שיוצר ניסוחים מאולצים משהו, כגון "מוקדם יותר באותו בוקר, לוחם חמאס נכנס לביתה של עמליה ורצח את אמה").

לאורך הספר חמאס מתואר כתנועת שחרור. ביינרט קובע כי "ל־7 באוקטובר יש יותר במשותף עם הרצח, העינויים והאונס של אלפי אירופים בהאיטי הנאבקת לעצמאותה ב־1804, או לטבח המתיישבים הלבנים בפורט מימס על ידי אינדיאנים משבט הקריק ב־1813 במה שכיום הוא אלבמה, או לטבח בלארי על ידי מורדי מאו מאו שביקשו להפיל את הקולוניאליזם הבריטי בקניה ב־1953 – התקפות מחרידות וחסרות רחמים על ידי עמים מדוכאים המתנגדים לנישול".

עבור ביינרט חמאס הוא פשוט עוד פרט בסדרה ארוכה של תנועות שחרור. אכזרי, אין ספק, כי שחרור מדיכוי לעולם אינו קל וגם לא ג'נטלמני. אבל למה אפשר לצפות? דיכוי מייצר אלימות ודה־קולוניזציה אינה מטאפורה. בסופו של דבר, כשם שאנו רואים את העבדים המשוחררים של האיטי כגיבורים, כך עלינו לראות גם את הלוחמים (אל תגידו טרוריסטים) של חמאס.

האנלוגיה לעבדים ולילידים חיונית כמובן עבור הביקורת על ישראל כמעצמה קולוניאלית, כמו גם להצדקת הזוועות שביצע חמאס. היא מאפשרת להחליק את המעשים המתועבים שבוצעו על ידי התנועות האלה ולתת לגיטימציה לכל ברבריות שמושתת על ישראלים ויהודים. אבל יש כאן יותר מאשר ויתור טקטי על מוסר למען גינוי מדינה שנואה או עם שתמיד אשם. יש כאן טרנספורמציה עמוקה יותר, במחשבה של חוגים מסוימים בתוך השמאל הרדיקלי. אנו עדים לשינוי במשמעות של פרוגרסיביזם. כדי להבהיר זאת, עלינו לבצע צלילה קצרה אל תוך ההיסטוריה של הטרור.

נאבקו מכוער, אבל נגד דיכוי

המסגרת התיאורטית השימושית ביותר לכך תהיה עבודתו של דיוויד רפפורט אודות "ארבעה גלים" של טרור מודרני: האנרכיסטי, האנטי־קולוניאלי, טרור השמאל החדש והדתי הפונדמנטליסטי. ראשית הסיפור במאה ה־19, כאשר המונח "טרור" נודד בהדרגה מהמובן שקיבל במהפכה הצרפתית (אלימות שננקטה על ידי ממשלה מהפכנית כדי להפחיד את החברה ולשנותה) למשמעותו המודרנית: אלימות כנגד מדינות ואזרחים על מנת לייצר פחד ולהשיג מטרה אידיאולוגית.

גל הטרור הראשון היה מהפכני ואנרכיסטי. הוא התחיל עם תנועת נרודנאיה ווליה הרוסית ("רצון העם" – נוסדה בשנת 1879 ואחראית להתנקשות בצאר אלכסנדר השני בשנת 1881), והתפשט הלאה למספר רב של פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים. עקרונות מודרניים של ריבונות עממית (סמכות פוליטית הנובעת מ"העם", שבו הכל נחשבים שווים), ההבנה המודרנית של מהפכה פוליטית כדבר טוב, ערכי הנאורות של חירות ושוויון ואידיאולוגיות שמאל רדיקליות השתלבו יחד ליצירת רצף יוצא דופן של התנקשויות (הקיסרית אליזבת מאוסטריה, המלך אומברטו הראשון מאיטליה, נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי, ועוד) ושל פיגועים רבי־נפגעים, תוך כוונה לנצל את העיתונות הפורחת והשימוש המתרחב בטלגרף כדי להגיע לתודעה ציבורית רחבה.

מלחמת העולם הראשונה משנה את הסביבה האידיאולוגית. התפרקות האימפריות וקביעתו של נשיא ארצות הברית וודרו ווילסון בדבר זכותם של עמים להגדרה עצמית משנים את המניע העיקרי לטרור, ממהפכה רדיקלית לעצמאות לאומית. רפפורט מזהה אפוא את הגל השני כלאומי ואנטי־קולוניאלי. ה־IRA באירלנד הוא דוגמה נחשונית לגל הזה: הארגון ביצע בתחילת שנות ה־20 של המאה ה־20 מאות פיגועים. הטרור הלאומני המצרי פעל כמעט באותו הזמן, ופעילות טרור במהלך המאבק ההודי לעצמאות החלה בשנת 1925 ונמשכה עד הכרזת העצמאות ב־1947. מקרים מאוחרים יותר כוללים את המרד הערבי בפלסטין המנדטורית (1936–1939); ארגוני טרור יהודיים כמו האצ"ל והלח"י; המאו מאו בקניה (1952–1960); ה־FLN באלג'יריה (1954–1962) וה-EOKA בקפריסין (1955–1959).

גם אם משהים לרגע את השיפוט המוסרי כלפי מעשיהן (אף שלדעתי טרור הוא תמיד מגונה), חשוב לציין שאנו עדים גם בגל הזה לְמי שהן בבירור תנועות שחרור פרוגרסיביות. כולן נאבקות נגד דיכוי קולוניאלי ולמען התפיסה המודרנית של זכות ההגדרה העצמית. האסטרטגיה היתה להפוך את השלטון הקולוניאלי לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית, כלכלית ונורמטיבית, וחשיבותו של גל זה היא שבניגוד לראשון, הוא מצליח. כוחות קולוניאליים נסוגים, מדינות לאום נולדות.

הגל השלישי (שנות ה־60 עד אמצע שנות ה־80) מציע ביטויים מגוונים של תנועות שמאל חדש (New Left). גל זה, שהושפע במיוחד ממלחמת וייטנאם, מהמהפכה הקובנית ומתנועות מהפכניות קומוניסטיות ומאואיסטיות בעולם השלישי, ושהיה חדור ברדיקליזציה שהתבשלה באוניברסיטאות מערביות, מציג רבים מהארגונים הידועים לשמצה של השנים ההן: סיעת הצבא האדום/באדר־מיינהוף הגרמנים, "מחתרת מזג האוויר" האמריקאים, "פעולה ישירה" (Action directe) הצרפתים, ועוד.

הגל הזה גם העלה על נס את המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. אש"ף, שנוסד ב־1964, הפך למוקד הזדהות עבור חלקים מהשמאל הרדיקלי במערב, וארגונים כמו באדר־מיינהוף ראו במאבק הפלסטיני עוד חזית במאבק אנטי־אימפריאליסטי עולמי. הקשרים האלה סייעו גם להפוך את הטרור לעל־לאומי יותר, באמצעות שיתופי פעולה ופעולות ראווה בינלאומיות נועזות. זו התקופה שבה נחשפנו לחטיפות מטוסים, החזקת בני ערובה, השתלטות על שגרירויות ופעולות טרור באירועים בינלאומיים (זכורים לנו במיוחד הפיגוע שבוצע באולימפיאדת מינכן ב־1972 על ידי ארגון "ספטמבר השחור" וחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, ב־1976, שבוצעו בשיתוף פעולה של תאי טרור גרמניים ופלסטיניים).

ושוב: על אף האלימות הרצחנית, כל המעשים הללו מבוצעים על מנת לקדם מטרות פרוגרסיביות. כולם, לפחות לפי הבנתם של מבצעיהם, הינם אנטי־אימפריאליסטיים, אנטי־קולוניאליים, אנטי־קפיטליסטיים, וכולם מכוונים לקדם שוויון ושחרור המדוכאים – כאשר "שחרור" כאן פירושו אוטונומיה אישית והגדרה עצמית לאומית.

שינוי בסדרי גודל

בגל הרביעי הדברים משתנים. רפפורט מתארך את תחילתו לשנת 1979, תוך הדגשת שני אירועים גאו־פוליטיים: המהפכה האיראנית והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. לאלה הוא מוסיף את ההשתלטות על המסגד הגדול במכה, באותה שנה, על ידי מאות סונים קיצונים מ־12 מדינות שונות, תוך הכרזה על ביאת המהדי (דמות משיחית שבמסורות אסלאמיות אמורה להופיע באחרית הימים ולהשיב את הצדק). לאחר כשבועיים הסעודים כבשו מחדש את המתחם. מכל מקום, התפתחויות אלו עוררו גל של פעילות טרור שבמרכזה הדת הפונדמנטליסטית, ובפרט האסלאם.

המהפכה האסלאמית של איראן הופכת אותה ליצואנית טרור עולמית, מי שמממנת ומכוונת פעילות טרור ואף ארגוני טרור שלמים. באפגניסטן, האסלאם משפיל מעצמה חילונית ומביס אותה, ואגב כך מעורר התלהבות ברפובליקות סובייטיות שונות שבהן אוכלוסייה מוסלמית גדולה. כוחות אסלאמיים עולים בבוסניה, קשמיר ההודית מתחממת על רקע מתחים עם המיעוט המוסלמי. פיגועי התאבדות והקרבה עצמית הופכים לפעולות הטרור הבולטות בגל זה, והוא נמשך למעשה עד לאל־קאעידה ולדאעש. שתי התנועות מבקשות לכונן ח'ליפות שבה השלטון האסלאמי מחליף את מדינות הלאום המודרניות, שתיהן אכזריות ביותר ושתיהן בעלות כישרון תקשורתי ויכולת חסרת תקדים ליצירת ספקטקל ויזואלי.

בעוד שקבוצות אסלאמיות אחראיות למספר הגדול ביותר והקטלני ביותר של פיגועי טרור בגל הרביעי ("האסלאם", כותב רפפורט, "נמצא בלב הגל הזה"), דתות אחרות לא טמנו ידן בצלחת. המחתרת היהודית של שנות ה־80 תכננה לפוצץ את כיפת הסלע על מנת להביא את הגאולה, ואום שינריקיו, תנועה יפנית ששילבה תאולוגיה בודהיסטית, הינדית ונוצרית, שחררה גז עצבים ברכבת התחתית של טוקיו בשנת 1995 במטרה להשיב את "הבודהיזם המקורי" ולצפות ל"ארמגדון". לרשימה זו אפשר להוסיף טרור נוצרי נגד מרפאות הפלות, והיא כמובן מגיעה עד לטרור היהודי שמשתולל בימים אלה ביהודה ושומרון.

השינוי שהגל הרביעי מביא הוא קודם כל בקנה מידה: פעולות הטרור הופכות רבות יותר, גדולות בהרבה, קטלניות יותר, ובמקרה של טרור בחסות איראן, ממומנות על ידי מדינה. מנקודת מבט אידיאולוגית, בגל הרביעי האלימות כבר אינה המוצדקת באמצעות נרטיבים מהפכניים, לאומיים והיסטוריים, אלא מוטמעת בנרטיבים מטא־היסטוריים או טרנסצנדנטיים. לגיטימציה לפעולה אינה מגיעה מ"העם" אלא מאלוהים.

וחשוב מכל: בגל הרביעי הטרור לראשונה אינו מתעקש שמאבקו מוקדש למימוש ערכֵי הנאורות. למעשה, הוא דוחה אותם ומצהיר בבירור על רצונו בחורבנם. שלושת הגלים הראשונים הצדיקו את עצמם באמצעות המסגרת הנורמטיבית של הנאורות והמודרנה באופן כללי; גם כאשר דחו באופן קיצוני את הליברליזם הם דגלו בריבונות עממית, באמנציפציה, בשוויון, בהגדרה עצמית לאומית ובהתקדמות היסטורית חילונית (זה ההבדל העקרוני בין אש"ף לחמאס, וזו הסיבה שפיוס עם הראשון אפשרי, ועם השני כנראה בלתי אפשרי).

הגל הרביעי הוא הגל הגדול הראשון של הטרור המודרני שתרומתו האידיאולוגית הייחודית איננה פרשנות רדיקלית נוספת של ערכי הנאורות, ובוודאי לא הבטחה מודרנית נוספת לחירות, אלא דחייה עקרונית של כל אלה. מדובר במרד נגד ההומניזם האוניברסלי וערכי החופש והשוויון, שלא לדבר על החילוניות, כפי שהובנו במודרנה המערבית.

מה מיוחד בישראל

מה ניתן אפוא להבין מהתעקשותם של אינטלקטואלים בולטים בשמאל הרדיקלי להתייחס לגל הזה כאילו היה גרסה נוספת של שלושת הקודמים, כאילו הוא מקדם חירות ושוויון במובן שהם עצמם דוגלים בו?

תשובה אחת לשאלה זו, שכבר הועלתה בניסוחים שונים בשנים האחרונות, היא שהשמאל הרדיקלי שינה את עצם הבנת הפרוגרסיביות מתפיסה של מהות לתפיסה של מיקום. תנועה אינה נשפטת עוד על פי חזונה, אלא על פי מיצובה במערך מבני הכוח: נכבש/קולוניאליסט, מדוכא/מדכא, מיעוט/רוב, התנגדות/אימפריה.

בעוד שבעבר, העיקר עבור השמאל היה חזונה של תנועה מסוימת (שחרור אוניברסלי, שוויון, רווחה לכל, שלטון עצמי), עבור חלקים מהשמאל הרדיקלי כיום, אין שאלה משמעותית יותר מאשר כנגד מי תנועה מסוימת נאבקת. הפרוגרסיביות הפכה לעניין של מיקום על מטריצה של כוח, לא של ערכים או של אידיאלים. הפרוגרסיביות אינה תלויה עוד במה שהתנועה מקדמת, אלא ביריב נגדו היא נאבקת. ארגוני טרור מהגל הרביעי נשפטים אפוא לא על פי האידיאולוגיה או האג'נדה שלהם, אלא על פי מעמדם ביחס לכוחות אחרים.

כל זה, כמובן, מתעצם לדרגות מגוחכות כשהצד המדכא שנאבקים נגדו הוא ישראל. כפי שכתבתי בעבר, ישראל מקודדת כיום כביטוי הקיצוני ביותר של הציוויליזציה המערבית, הקולוניאליסטית, האימפריאליסטית, הקפיטליסטית והלבנה, מה שהופך כל ארגון טרור העמל על הריסתה למושיע של האנושות כולה. בהקשר זה, חמאס וחיזבאללה נחשבים לפרוגרסיביים לא בגלל החברה שהם רוצים לבנות, אלא בגלל החברה שהם רוצים להרוס.

המערב הוא הבעיה

תשובה שנייה מתרכזת לא במיצוב שתופסים הטרוריסטים (מדוכאים מול מדכאים וכו') אלא בזהות הכוח שאליו הם מתנגדים: המערב. אם נחזור לנאמר בפסקה הקודמת, מה שמכעיס חלקים מהשמאל הרדיקלי לגבי ישראל איננו שהיא, בעיניהם, פרויקט קולוניאלי, אלא שהיא פרויקט קולוניאלי מערבי. ואכן, קבוצות אלה ממעטות מאוד לזעוק כנגד קולוניאליזם או דיכוי ערבי, טורקי, פרסי, רוסי או סיני. על פי תשובה זו, הציר שסביבו מתארגנת התמורה הפרוגרסיבית אינו מדוכא/מדכא, אלא מערבי/לא־מערבי.

המערב הוא הבעיה, וכל מי שנאבק נגדו ראוי לשבח. מכאן שהעובדה שגל הטרור הרביעי דוחה את ערכי הנאורות אינה פגם, אלא בדיוק מה שהופך אותו לבעל ערך רב כל כך. יש לומר, הנאורות עבור אידיאולוגים רדיקלים שכאלה אינה, כמובן, ההבטחה לתבונה, למדע, להפרדת דת ומדינה, לחירות אישית ולשוויון, אלא "הדיאלקטיקה של הנאורות", שמביאה באופן בלתי נמנע לחברה מתועשת וממוכנת של אנשים חד־ממדיים המנוכרים זה לזה והמנהלים את חייהם על פי התבונה האינסטרומנטלית בכלא הפנאופטיקוני הגדול שהוא החברה הקפיטליסטית המערבית.

הקידמה עצמה מקבלת קונוטציה שלילית. לפיכך, לא זו בלבד שתנועה כלשהי אינה צריכה להציע צורת חברה שוויונית, ליברלית או הומאנית יותר, אלא שהיא תיחשב כתנועת שחרור אם רק תשלול את הציוויליזציה שהפכה לבית סוהר מתועש. כל אופוזיציה לתרבות מפלצתית שכזאת היא כמובן "התנגדות" משחררת, וזה בדיוק מה שהאסלאם הפונדמנטליסטי מציע, אותו אסלאם פונדמנטליסטי שכבר ב־1978 ריתק את מישל פוקו, שכתב מאמרים משתפכים בשבח המהפכה השיעית הקרבה של חומייני באיראן, אותו אסלאם פונדמנטליסטי שב־11 בספטמבר 2001 הוציא לפועל את מה שבודריאר כינה "אירוע מוחלט" המכוון ללב "מערכת החליפין הכללית".

מה שאנו מוצאים כאן, אם כן, הוא כמיהה עמוקה לשחרור מהמערב, שחרור המתפרש כצעד מתקדם ומתקן. דחייתו של ארגון טרור כלשהו את ההומניזם של הנאורות אינה פוסלת אותו מתו תקן פרוגרסיבי; למעשה, הוא רק מפגין דה־קולוניזציה רדיקלית ואותנטית יותר, משום שהוא דוחה לא רק כיבוש טריטוריאלי אלא את כל המסגרת של המודרניות המערבית, שבעצמה נתפסת כפרויקט קולוניאלי (או ביורוקרטי, או דיסציפלינרי) אחד גדול. העמדה המתנגדת לערכי הנאורות – ריבונות אלוהית, הקרסת הפרדת דת ומדינה, פטריארכיה, היררכיה בין מאמין ללא מאמין, התנגדות לשוויון או לשחרור מיני, דחיית אוטונומיה אישית – הופכת להיות היסוד המשחרר והפרוגרסיבי ביותר שבה.

זה גם מסביר פרדוקס מוזר: הסדר הליברלי המערבי נשפט על פי יומרותיו האוניברסליות – שוויון, חופש, דמוקרטיה, זכויות אדם – ומגונה בכל פעם שהוא לא עומד בהגשמתן. אויביו, לעומת זאת, פטורים מאותם סטנדרטים, לא רק משום שהסדר הליברלי עצמו חשוד ככפייה מערבית, אלא משום שחתירה תחת ערכי הנאורות היא הדבר הפרוגרסיבי ביותר שניתן לעשות. ערכי הנאורות המערבית הם אפוא גם הסטנדרט שעל פיו מגנים את המערב וגם כלים מערביים של שליטה ודיכוי שהמתנגדים הלא־מערביים זוכים לשבחים על ערעורם.

הבנה אחרת של הפרוגרסיביוּת

העבדים ששחררו את עצמם בהאיטי או האינדיאנים שנלחמו באלבמה מעולם לא רצו דבר מעבר לחירותם. לא היו להם תוכניות לכיבוש העולם ולא לכפייה דתית. הם מרדו במדכאיהם, והזוועות שביצעו נעשו למען שחרור קהילתם. אף אחת מן ההתקוממויות הללו לא נולדה מתוך ממניע דתי, ולאף אחת מהם לא היו מטרות משיחיות. אף שיש לגנות חלק ממעשיהם, הם היו תנועות שחרור במשמעות המקובלת והפשוטה של המונח.

יתרה מכך, העבדים והילידים האמריקאים – או לצורך העניין, ה־IRA, האצ"ל, אש"ף, ה־FLN, ה־EOKA ועוד – ביצעו פעולות טרור (כן, זו המילה) בשם ערכים הקשורים למסורת הנאורות ולהיסטוריה של מאבקים הומניסטיים נגד דיכוי: חירות, הגדרה עצמית, כבוד האדם. תנועות דתיות פונדמנטליסטיות מבצעות מעשי טרור באופן מפורש וגלוי נגד ערכים אלה: הן דוחות כל צורה של חירות והגדרה עצמית שלא נוצקה בתבנית התאולוגיה הספציפית שלהן, ואין להן שום כוונה לקדם שוויון אוניברסלי, חופש או כבוד במובן ההומניסטי.

אבל האנלוגיה לעבדים, לילידים ולתנועות שחרור לאומיות, מופרכת ככל שתהיה, חיונית לביקורת מצד השמאל הרדיקלי, משום שרק היא מאפשרת לחברי הגל הרביעי של הטרור להיחשב לגיבורים, הנאבקים, כמובן, כנגד נבלים. רק היא מאפשרת להתעלם מהזוועות המוסריות שתנועות אלה מבצעות תדיר, ורק היא מאפשרת להצדיק כל עוול ותועבה שהן גורמות לישראלים.

אבל יש כאן יותר מאשר דרך נוספת להצדקת אלימות מפלצתית כנגד יהודים. אנו לא ניצבים רק מול פשרה אינטלקטואלית שנולדה מתוך צורך אידיאולוגי. אנו עדים לשינוי מתמשך, בתוך חוגים רדיקליים, בכיוון הנורמטיבי, שכולל הבנה אחרת של פרוגרסיביות: לא כחזון הומניסטי אלא כתיוג שניתן למדוכאים או כמדליה שמוענקת לכל מי שחותר תחת המערב.

כתוצאה מכך, אנו עדים לא רק לסטודנטים מאוניברסיטאות מכובדות, אלא גם לאינטלקטואלים מהוללים שלכאורה מפספסים את ההבדלים הברורים בתפיסה המוסרית ובאידיאולוגיה של גלי הטרור השונים, ולמעשה משנים את משמעותה של הפרוגרסיביות ותורמים להגשמת משאלה עמוקה, לעתים לא־מודעת ולעתים מוצהרת בבוטות, להשמדת הציוויליזציה המערבית.

על ד"ר תומר פרסיקו

עמית בכיר במכון שלום הרטמן.