מדוע ישראל מפנה עורף לאוקראינה

בניגוד למדינות העולם הליברליות, בהן רוב ארצות אירופה, קנדה ואוסטרליה, ישראל נמנעת מלנקוט עמדה ברורה לטובת אוקראינה במלחמתה בפלישה הרוסית. היא לא משתתפת בסנקציות הכלכליות על רוסיה, מסרבת לשלוח לאוקראינה סיוע צבאי, וראש הממשלה נתניהו מתחמק אפילו מפגישות עם נשיאה, וולודומיר זלנסקי. הפניית העורף לאוקראינה עולה לישראל בנזק דיפלומטי ובמחיר ביטחוני כבד, אבל ממשלת נתניהו מוכנה לשלם אותו.

העמדה שנוקטת ישראל עלולה לעמוד בקרוב למבחן, אם אמנם יפרוץ עימות צבאי – "היברידי" או קונבנציונלי – בין רוסיה למדינות נאט"ו. הסכנה לעימות כזה גברה מאוד בשבועות האחרונים. עד לאן אפוא מוכנה ממשלת ישראל ללכת כדי להימנע מהתנגדות גלויה לפוטין?

אם ננסה להסביר את העמדה הישראלית במלחמת אוקראינה בשיקולי עלות־תועלת, נתקשה להבין אותה. כפי שאראה מיד, שורה של אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים היו אמורים להציב את ישראל דווקא במחנה של מתנגדי פוטין. אם בשלבים הראשונים של מלחמת אוקראינה עוד היו לישראל סיבות מתחום הריאל־פוליטיק לשתף פעולה עם רוסיה, הרי שהן התפוגגו עם סיום מלחמת האזרחים בסוריה ועם מתקפת 7 באוקטובר. ניתוח פוליטי ריאליסטי, כלומר ניתוח המעניק מעמד מיוחס לאינטרסים הקרים על פני שאלות של מוסר ואידיאלים, לא יוכל להבהיר היום את המדיניות הישראלית.

ההסבר היחיד הוא שמלבד השיקול התועלתני, ממשלת ישראל מוּנעת גם מהעדפות תרבותיות ופוליטיות. במערך הכוחות המתגבש היום בעולם, בעיקר מאז חזרתו של טראמפ לבית הלבן בינואר 2025, ישראל של נתניהו מתנכרת למחנה הליברלי ובוחרת להזדהות עם המחנה הימני־פופוליסטי־לאומני־שמרני, שרובו מגלה אהדה לרוסיה, ובכל מקרה לא תומך באוקראינה. ההעדפה התרבותית הזאת מכתיבה את גישתו של הימין הפופוליסטי הישראלי – גם כשהיא מחייבת להקריב אינטרסים ממשיים.

כתף קרה

הפלישה הרוסית לשטחי אוקראינה בפברואר 2022 נענתה תוך זמן קצר בתגובות חריפות מצד המדינות המערביות, שכללו גינויים רשמיים, עזרה הומניטרית לאוקראינה ואספקת נשק ואמצעי הגנה. ישראל נשארה בדרך כלל מחוץ למאמץ הזה, אף ששום גוף ממשלתי ישראלי לא קיבל, ככל הידוע, החלטה רשמית לצדד ברוסיה. ישראל אמנם הצביעה בתחילה בעצרת האו"ם בעד ההחלטות שגינו את רוסיה, ושלחה לאוקראינה סיוע הומניטרי ורפואי, אבל לא הצטרפה לסנקציות הכלכליות על רוסיה שהטילו מדינות אירופה וממשל ביידן האמריקאי. יתר על כן, היא מסרבת בעקביות לשלוח לאוקראינה מערכות נשק וטילים הגנתיים.

לפי דיווח שהתפרסם באחרונה בוושינגטון פוסט, נתניהו סירב בשנת 2023 לבקשה של הסנאטור האמריקאי לינדזי גרהאם לאשר לארצות הברית להעביר מערכת כיפת ברזל לאוקראינה. שיתוף הפעולה עם ארצות הברית בייצור כיפת ברזל מקנה לישראל את המילה האחרונה באשר לשימוש בה. הסירוב נומק בחשש, שקשה להעריכו כמאוד סביר, שהטכנולוגיה תיפול לידי האיראנים ותאפשר להם לפתח מערכות טילים שיוכלו להתגבר על ההגנה של כיפת ברזל.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

במישור הכלכלי, זלנסקי האשים את ישראל ברכישה שיטתית מרוסיה של חיטה שנגנבה מהשטחים הכבושים בארצו. האוקראינים טענו שעשרות אלפי טונות מהתבואה הגזולה נפרקו מאוניות שעגנו בנמל חיפה. האיחוד האירופי גינה את המעשה ואף איים בסנקציות על חברות ואישים ישראליים המשתפים פעולה עם מנגנון ההברחה הרוסי, המשמש לעקיפת העיצומים הבין־לאומיים על רוסיה. ישראל אמנם כפרה בהאשמות, אבל הלחץ הבין־לאומי הכבד גרם לחברות הייבוא הגדולות להודיע שהאוניות הרוסיות לא יעגנו עוד בחיפה.

במישור הסמלי, בהצבעה נוספת שנערכה בעצרת האו"ם, ב־2025, על גינוי הפלישה הרוסית – בנוסח ההחלטה נכללה גם תמיכה בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה – ישראל התנגדה להחלטה, לצד, כמובן, ארצות הברית של טראמפ. נתניהו גם סירב בכמה מקרים להיפגש עם נשיא אוקראינה זלנסקי. כך היה למשל כאשר נתניהו וזלנסקי שהו ביולי השנה בוושינגטון לרגל הלווייתו של גרהאם, תומך בולט של ישראל ושל אוקראינה. הוושינגטון פוסט דיווח ששני המנהיגים נצפו בהלוויה כשהם מנהלים חילופי דברים קשים.

היחס הקר לאוקראינה גובה מישראל מחירים גבוהים. קודם כל, הוא פוגע ביחסי ישראל עם מועדון המדינות הליברליות, שרואות בפלישה הרוסית איום ממשי על שלומן ולכן תומכות תמיכה בלתי מסויגת באוקראינה. ישראל עלולה להחמיץ הזדמנויות לשיתוף פעולה במגוון של תחומים עם אירופה ועם מדינות ליברליות נוספות. ייתכן גם ששת״פ שכזה יחליש לחצים וסנקציות אפשריות על ישראל.

וישנו גם מחיר ביטחוני מובהק. דוגמה מוכרת נוגעת לניסיון העצום שצברה אוקראינה בהתמודדות עם הרחפנים האיראניים שמשמשים את הצבא הרוסי. רחפנים דומים משמשים את חיזבאללה כדי לתקוף את ישראל: הארגון השיעי נוהג לשגר להקות רחפנים נגד כוחות צה"ל בדרום לבנון, לשפר את ראשי הנפץ שלהם ולהאריך את טווח הסיבים האופטיים שמשמשים להפעלתם מהקרקע. 16 חיילי וקציני צה"ל נהרגו מפגיעת הרחפנים הללו מאז אפריל 2026, אז נכנסו לשדה הקרב, ועשרות נפצעו. בשלב מסוים ישראל ביקשה להיעזר בידע האוקראיני, אבל סירובה לספק מערכות הגנה אווירית לאוקראינה הכשיל את המגעים, וצה"ל הפסיד גישה ישירה לטכנולוגיה ולשיטות יירוט מועילות.

הסדרה בסוריה

אם ישראל יכולה להרוויח משיתוף פעולה עם קייב, אילו שיקולי תועלת מונעים ממנה להתייצב לצדה של אוקראינה?

אחרי סיפוח קרים לרוסיה ב־2014, ובשנים שבדלנים פרו־רוסים ניהלו מלחמה בעצימות נמוכה לכאורה במזרח אוקראינה, ההסבר הרווח למדיניות הישראלית כלפי אוקראינה היה המצב בסוריה. בשנות מלחמת האזרחים בסוריה נזקקה ישראל לחופש פעולה אווירי בשמי המדינה, וחופש כזה הצריך תיאום עם רוסיה, שלמעשה שלטה בשמי סוריה מאז שהחלה להתערב לטובת הנשיא בשאר אל־אסד ב־2015.

אולם הנימוק הזה איבד הרבה מתוקפו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה ב‏־2022. הרוסים הסיטו אז לאוקראינה את הרוב המכריע של משאביהם הצבאיים, וצמצמו מאוד את מעורבותם בסוריה. יתר על כן, גם אם נימוקים שיסודם בריאליזם פוליטי יכולים להסביר את מדיניות הממשלה קצרת־הימים של נפתלי בנט ויאיר לפיד, שבתקופת כהונתה נותרה בסוריה נוכחית צבאית רוסית ולכן היה צורך ביחסי עבודה תקינים עם מוסקבה, לא כך הוא לגבי ממשלת נתניהו. לפחות מאז תום 2024, עם הפלת משטר אסד בידי המורדים, פסקה גם המעורבות הרוסית בסוריה.

שיקול אחד שנשאר בתוקף הוא הרצון הישראלי להגן על הקהילה היהודית ברוסיה, והחשש שתמיכה באוקראינה תוביל לפגיעה ביהודים. חששות אלה נובעים מנטיית השלטונות ברוסיה להביע אי־שביעות מישראל באמצעות צעדים נגד מוסדות יהודיים במדינה. ואכן, כדי להעניש את ישראל על הגינוי לפלישה לאוקראינה נעשה ניסיון להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה. אי אפשר אפוא לפסול לחלוטין את מקומו של הגורם היהודי בהתנזרות הישראלית מביקורת על רוסיה.

החברים של החמאס

האינטרסים הגאו‏־פוליטיים להתנגד לפלישה הרוסית לאוקראינה רק גברו בעקבות טבח 7 באוקטובר 2023. המערב הליברלי גינה בחריפות את המתקפה של חמאס והביע תמיכה נחרצת בזכות ההגנה העצמית של ישראל. ארצות הברית, אז תחת נשיאותו של ג'ו ביידן, מיהרה להגיש לישראל סיוע צבאי וכלכלי חסר תקדים. ביידן המשיך להעניק לישראל תמיכה מסיבית, למעט עיכוב באספקת סוגי חימוש מסוימים, גם כשמתקפת הנגד הישראלית דרדרה את המצב ההומניטרי ברצועה, הביאה לעשרות אלפי הרוגים בהם אזרחים בלתי מעורבים, ועוררה ביקורת קשה במערב וגם בתוך מפלגתו־שלו.

זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, ביידן השווה בנאום לאומה בין פלישת חמאס לבין הפלישה הרוסית לאוקראינה, והגדיר את שתיהן כמתקפות ברבריות שארצות הברית מחויבת לסייע לקורבנותיהן. גם זלנסקי גינה את חמאס והשווה את הטקטיקות של הארגון לאלה של רוסיה. בביקור במטה נאט"ו בבריסל אמר זלנסקי כי גם רוסיה וגם חמאס "שואפים להחזיק מדינות חופשיות ודמוקרטיות כבנות ערובה, ולשלוט באנשים שמבקשים חירות", וקרא לעולם לתמוך בעם הישראלי.

גם עיתונאים הצביעו על זיקה בין תמיכה באוקראינה לתמיכה בישראל. ג'וש רוגין, בעל טור בוושינגטון פוסט, כתב ימים ספורים לאחר מתקפת 7 באוקטובר כי "תוכנית הפעולה של ארצות הברית במקרים של אוקראינה ושל ישראל זהה ביסודה. עליה לתמוך במדינות השותפות שהן קורבנות התוקפנות, לתת להן את הנשק הדרוש כדי להילחם, ולבנות סביבן קואליציה דיפלומטית".

לעומת הגינוי החריף לחמאס במערב, רוסיה ובעלות בריתה הביעו – במידות שונות, באופנים שונים – תמיכה בחמאס. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בלט בגישתו הפרו־חמאסית כשאירח בסוף אוקטובר 23' משלחת חמאס ופרש בפניה שטיח אדום, פשוטו כמשמעו. ובעוד רוסיה ובנות בריתה מתחו ביקורת על התקיפה הישראלית בעזה, הן נמנעו מביקורת על חמאס ומהגדרתו כ"ארגון טרור", ונתנו ביטוי לעמדתן גם בדיונים ובהצבעות על המלחמה במועצת הביטחון של האו"ם. לכך התלווה קמפיין אנטי־ישראלי רחב־היקף ברשתות החברתיות שלא בחל בביטויים אנטישמיים.

בין מוסקבה לטהרן

קרבתה של רוסיה לאיראן, יריבתה של ישראל, מקשה עוד יותר בהבנת התועלת שבמדיניות הישראלית. מאז הפלישה לאוקראינה העמיק פוטין במידה ניכרת את הברית האסטרטגית עם איראן. בעקבות ההסלמה בעימות בין ישראל לאיראן באפריל 2024 נדמה היה שרוסיה מתכננת להאיץ את האספקה לאיראן של מטוסי סוחוי SU-35 מתקדמים (צעד שטרם התממש), ואולי גם של מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400 (נכון להיום אין אישור מוסמך לכך שרוסיה השלימה אספקה מלאה של המערכות הללו, אם כי ישנם דיווחים חוזרים ונשנים על בקשות איראניות ואף על נכונות רוסית בנושא). יחסה של רוסיה לתוכנית הגרעין האיראנית התאפיין ב"איזון מחושב" – בין הסתייגות פומבית מהשימוש בגרעין לצרכים צבאיים לבין שיתוף פעולה אזרחי־טכנולוגי עם איראן.

רוסיה ואיראן אף חתמו בינואר 2024 על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי, ימים ספורים לפני השבעתו של טראמפ. בהסכם התחייבה רוסיה לסייע לאיראן בהקמת תחנות כוח גרעיניות חדשות. ההסכם אמנם איננו ברית צבאית מחייבת, אבל הוא מיועד להרחיב את התיאום המדיני, הכלכלי והביטחוני בין המדינות. חתימתו עוררה בישראל דאגה כי נקבע בהסכם שהקרמלין יספק לאיראן טכנולוגיה שתאפשר לה להפוך את האורניום המועשר שבידיה לראש נפץ גרעיני.

כבר הזכרתי את שיתוף הפעולה הרוסי־איראני במלחמת אוקראינה עצמה. איראן סיפקה לרוסיה אלפי טילים ורחפנים מתאבדים מסוג "שאהד" ששוגרו נגד אוקראינה. רוסיה מצדה העבירה לאיראן, בעקבות התקיפות של ישראל וארצות הברית עליה ב־2025 וב־2026, רכיבים לכטב"מים, חומרי נפץ ותחמושת כדי לשקם את המלאים שלה. רוסיה גם מספקת לאיראן לקחים וידע טקטי מתקדם על הפעלת כטב"מים ומערכות לוחמה אלקטרונית שנצברו בשדה הקרב באוקראינה. שתי המדינות פועלות יחד לעקיפת הסנקציות הבין־לאומיות ומקדמות פרויקטים משותפים, בהם מסדרון התחבורה "צפון־דרום" שייצור חיבור לוגיסטי בין המדינות.

בנוסף מספקת רוסיה לאיראן חומרי מודיעין קריטיים. חומרים אלה כוללים מידע מלוויינים על מטרות תקיפה, למשל מיקומים של מטרות צבאיות אמריקאיות לרבות סגל צבאי, ספינות ובסיסי צבא, כגון הבסיס המשותף לארצות הברית ולבריטניה באי דייגו גרסיה. הם כוללים גם מידע על מטרות בישראל, ובהן מתקני אנרגיה חיוניים. יו"ר המטות המשולבים של ארצות הברית, גנרל דן קיין, אישר שהמידע המודיעיני הרוסי סייע לאיראנים באיתור מטרות לתקיפה.

התמיכה הצבאית של רוסיה באיראן התבטאה עוד בשלל דרכים: שיתוף פעולה עם קבוצות האקרים כדי לאתר יחד מטרות תשתית, סיוע בפיתוח טכנולוגיית טילי שיוט על־קוליים המסוגלים לסכן ספינות של הצי האמריקאי, ואספקת מערכות הגנה אווירית, רכיבים לכלי טיס וטכנולוגיה המסייעת למנוע פגיעה ברחפנים.

רוסיה לא טמנה ידה בצלחת גם במתן גב דיפלומטי לאיראן, כשנמנעה יחד עם סין מתמיכה בהחלטות לגינוי איראן במועצת הביטחון, ובמקביל מתחה ביקורת קולנית על המערב. בפסגת מדינות BRICS שאירח פוטין באוקטובר 2024 (בהנהגת סין ורוסיה, לצד הודו, ברזיל ודרום אפריקה) אומצו החלטות אנטי־ישראליות: גינוי הלחימה הישראלית בעזה ובלבנון, דרישה לנסיגה מוחלטת של כוחות צה״ל מרצועת עזה, אימוץ הצעדים הזמניים של בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג ועוד.

למען האמת, רוסיה יוצאת נשכרת מהמלחמה בין איראן לבין ישראל וארצות הברית, שכן חסימת התנועה במצר הורמוז מעלה את מחירי האנרגיה בעולם, בכללם הנפט והגז שרוסיה מייצאת למדינות אחרות. ישראל, כיבואנית אנרגיה מרוסיה, מפסידה מההתייקרות.

מעברו השני של המתרס, ארצות הברית ובעלות בריתה בריטניה וצרפת – המתנגדות בחריפות לפלישה הרוסית לאוקראינה – השתתפו באופן פעיל בהגנה אווירית על ישראל ממתקפות הטילים האיראניות באפריל ובאוקטובר 2024. ארצות הברית סייעה לישראל גם בהתגוננות מהטילים האיראניים ב־2025 וב־2026 ובהתגוננות מהטילים ששיגרו החות'ים מתימן.

החידה אפוא מתחדדת: מדוע, למרות התמיכה הרוסית החזקה באויב העיקרי של ישראל, איראן, למרות תמיכתה בחות'ים (רוסיה גם סיפקה להם מידע ממוקד שעזר להם לתקוף ספינות ולחבל במסחר הימי העולמי) ולמרות הגנתה על חמאס – ישראל עדיין מתעקשת לא לתמוך באוקראינה?

הסדר העולמי החדש

את המדיניות הבין־לאומית של ישראל בסוגיית אוקראינה אפשר להבין רק על רקע החלוקה החדשה של העולם המערבי לשני מחנות, מחנה ליברלי ומחנה פופוליסטי (לצד מחנה שלישי, אנטי־מערבי סמכותני רביזיוניסטי שכולל את רוסיה, סין, צפון קוריאה ואיראן). חלוקה זו הסתמנה עוד לפני בחירתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב־2025, אבל התחזקה מאוד עם חזרתו לבית הלבן והתייצבותו בראש המחנה הפופוליסטי.

ישראל תחת הנהגתו של נתניהו רואה עצמה כחלק מהאגף הפופוליסטי. במדיניות הפְּנים, העדפה זו באה לידי ביטוי בהפיכה המשפטית שהקואליציה של נתניהו חותרת לקדם מאז עלייתה לשלטון בסוף 2022. הפיכה זאת מקדמת את החלשת האיזונים והבלמים המאפיינים משטרים ליברליים, בין השאר בפגיעה במערכת המשפט, בתקשורת החופשית ובפקידות המקצועית.

מה בין ההעדפה הפוליטית־תרבותית הזו לבין מדיניות החוץ של ישראל בשאלת אוקראינה?

הפלישה הרוסית לאוקראינה סימנה, אולי יותר מכל אירוע בודד אחר, את ירידת כוחו של הסדר הליברלי שהתגבש בתום המלחמה הקרה. עם נפילת חומת ברלין ב־1989 וקריסת ברית המועצות בסוף 1991 הובילה ארצות הברית תהליכים חשובים (אם כי חלקיים ולפעמים שנויים במחלוקת) ליצירת סדר עולמי חדש, ליברלי. סדר זה התאפיין בקידום סחר חופשי (אחד משיאיו היה צירוף סין לארגון הסחר העולמי ב־2001), בהקמת ובחיזוק מוסדות בין־לאומיים, ברפורמות דמוקרטיות (בדרום אמריקה, במזרח אירופה, בדרום קוריאה ובטיוואן), ובעמידה על זכויות אדם (כגון ההתערבויות ההומניטריות בסומליה ב־1992 ,בבוסניה ב־1995 ובקוסובו ב־1999).

אחת הנורמות הבין־לאומיות החשובות שנאכפו ביתר שאת במסגרת הסדר הליברלי החדש, ובה בעת תרמו ליציבותו, היתה עקרון השלמות הטריטוריאלית. נורמה זו קבעה שמדינות יימנעו מלפלוש למדינות שכנות ולתפוס שטחים בכוח הזרוע.

השינוי ביחסן של מדינות העולם לעקרון השלמות הטריטוריאלית התגלע במלוא העוצמה עם פלישת עיראק לכוויית והכרזתה על סיפוחה באוגוסט 1990. כדי לשחרר את כוויית, גיבשה ארצות הברית קואליציה רחבה מאוד, מסוריה וסעודיה ועד בריטניה וצרפת, שזכתה לתמיכה מקיר לקיר בקהילה הבין־לאומית. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש האב, טען שמלחמה זו יוצרת "סדר עולמי חדש" שבו מדינות יימנעו מכיבוש שטחים משכנותיהן, כיוון שהן יצפו שהקהילה הבין־לאומית כולה – ובראשה ההגמון האמריקאי – תתייצב נגדן.

ביטוי מרכזי לקונצנזוס סביב עקרון השלמות הטריטוריאלית השתקף באישור שהשיגה ארצות הברית ב־1990 למלחמה נגד עיראק במועצת הביטחון של האו"ם, זמן קצר לאחר כיבוש כווית. ההחלטות במועצת הביטחון כפופות לווטו של כל אחת מהחברות הקבועות: ארצות הברית, סין, רוסיה, בריטניה וצרפת. די שאחת מאלה תתנגד כדי להכשיל את ההחלטה.

בתקופת המלחמה הקרה, לפני כינון הסדר הליברלי החדש, עמדתן של מדינות לנוכח איומים על השלמות הטריטוריאלית של מדינה אחרת נגזרה מהשתייכותן לאחד הגושים – הגוש המערבי, הגוש המזרחי, וגוש המדינות הבלתי מזדהות – יותר מאשר מנאמנות לנורמה אוניברסלית של שלמות טריטוריאלית. כך היה כשצפון קוריאה פלשה לדרום קוריאה ביוני 1950, וכשצפון וייטנאם פלשה לדרומה ב־1975 (ולמעשה לכל אורך מלחמת וייטנאם מתחילת שנות ה־60). ואכן, הבקשה האמריקאית לשלוח כוח צבאי לסיוע לדרום קוריאה אושרה במועצת הביטחון רק בשל טעות טכנית שבעטיה נעדרו נציגי ברית המועצות מההצבעה המכרעת. טעות זו אפשרה לחיל המשלוח שהוביל הצבא האמריקאי להציג את עצמו ככוח או"ם עם לגיטימציה בין־לאומית רחבה.

לעומת זאת, ההתמודדות של מועצת הביטחון עם הפלישה הרוסית לאוקראינה התבטאה בשיתוק גמור, והיא מעידה על קריסת הסדר הליברלי. רוסיה ניצלה את זכות הווטו שלה באופן שיטתי, עוד מאז כיבוש קרים ב־2014, כדי למנוע כל החלטה נגדה במועצת הביטחון. הצלחתה הבהירה מעל לכל ספק שבעולם קם מחנה "רביזיוניסטי" החותר לערער את הסדר העולמי הליברלי ולהחליש את המערב.

גב למערב

ואמנם, מאחורי הפלישה הרוסית לאוקראינה עומד, במוצהר או במובלע, ציר סמכותני אנטי־מערבי, שממשיך עד היום לסייע לרוסיה בקעקוע ההגמוניה האמריקאית והסדר שהנהיגה בעולם. הוא כולל את איראן, שמספקת לרוסיה רחפנים מתאבדים, את צפון קוריאה, שמשגרת חיילים להילחם לצד הכוחות הרוסיים, ואת סין, התורמת את חלקה ברכישת כמויות גדולות של נפט וגז רוסי (גם אם במחירי רצפה) תוך עקיפת הסנקציות הבין־לאומיות על רוסיה. סין אף מספקת לרוסיה טכנולוגיה דו־שימושית, כלומר אמצעים אזרחיים־לכאורה היכולים לשמש גם לצרכים צבאיים.

מצדו השני של המתרס התייצב בתחילת המלחמה באוקראינה מחנה מערבי מלוכד בהנהגת הממשל האמריקאי של ביידן. אף שביידן לא שלח חיילים לאוקראינה, הוא העניק לה תמיכה ניכרת בנשק ובכסף. התמיכה המערבית הצטרפה לרוח הלחימה וליצירתיות של האוקראינים עצמם, ועזרה להם לעמוד מול התוקפנות הרוסית למרות עליונותה הכמותית של רוסיה בנשק ובכוח אדם. הלכידות של המחנה המערבי נסדקה, כאמור, עם בחירתו של טראמפ.

נוסף על המחנה הליברלי והמחנה הסמכותני צמח, כאמור, בסדר העולמי החדש מחנה שלישי: המחנה הפופוליסטי. נמנית עמו גם ארצות הברית של טראמפ, שלמעשה מנהיגה אותו. במחנה זה חברות כיום חלק נכבד ממדינות אמריקה הלטינית בהן ארגנטינה, ומספר מדינות אירופיות בהן סלובקיה וסלובניה. הונגריה של ויקטור אורבן היתה חברה מובילה במחנה זה עד תבוסתו של האחרון בבחירות באפריל השנה. ניתן לשייך למחנה זה גם מספר מפלגות אופוזיציה משמעותיות באירופה כמו מפלגת האלטרנטיבה בגרמניה או מפלגתה של מארי לה־פן בצרפת.

המדינות החברות במחנה הפופוליסטי אינן שותפות למחויבות הליברלית המערבית להגן על דמוקרטיות מפני תוקפנות סמכותנית. הן גם מפגינות עמדה אמביוולנטית כלפי העימות בין רוסיה לאוקראינה. חלק מהפופוליסטים מהססים לתמוך באוקראינה, וחלקם אפילו מגלים אהדה לרוסיה של פוטין ושואפים לחזק את הקשרים איתה (יוצאת מן הכלל במחנה הפופוליסטי היא ראשת ממשלת איטליה ג׳ורג׳ה מלוני שתומכת בסיוע אירופי לאוקראינה, חרף מדיניותה הפופוליסטית-סמכותנית בנושאים אחרים).

לעמדה הפופוליסטית כלפי רוסיה ואוקראינה עשויים להיות טעמים מתחום הריאל־פוליטיק. ממשל טראמפ, לדוגמה, שואף להרחיק את רוסיה מהברית עם סין, ומקווה להרוויח מעסקאות כלכליות עם מדינת הענק העשירה במשאבי אנרגיה ומחצבים. יש גם הטוענים שבעצם כוונתו של טראמפ היא למנוע מלחמת עולם שלישית על ידי חלוקה בלתי פורמלית של העולם לשלושה אזורי השפעה שיחולקו בין המעצמות: מזרח אסיה לסין; מזרח אירופה (לרבות אוקראינה) והים הבלטי לרוסיה; וחצי הכדור המערבי (לרבות אמריקה הלטינית) לארצות הברית. להתמקדות הממשל האמריקאי הנוכחי באמריקה הלטינית ובחצי הכדור המערבי אף יש אישוש במסמכי ״אסטרטגיית הביטחון הלאומי״ שהפיץ הממשל בתחילת דצמבר 2025; וכן בהתערבות הנמרצת של הממשל באמריקה הלטינית, בניגוד חד לכל קודמיו, מאז סיום מלחמת העולם השנייה, ששמו את יהבם על אירופה, המזרח התיכון ואסיה.  

מלחמת התרבות

ואולם, לטעמים האלה מתווספים גם שיקולים של "מלחמת תרבות". בניגוד לליברלים, חלק ניכר מהפופוליסטים דוגלים בערכים שמרניים כגון קידוש המשפחה ההטרו־נורמטיבית, התנגדות ללהט"ב, הדגשת הדת על חשבון החילוניות, והעדפת המולדת והלאום על פני התחייבויות בין־לאומיות ומוסדות בין־לאומיים ובכללם האיחוד האירופי.

בעיני החוגים הפופוליסטיים, רוסיה הפוטיניסטית מייצגת את הערכים השמרניים האלה, ודאי יותר מאוקראינה הליברלית ממנה והשואפת להשתלב באיחוד האירופי הליברלי. לשיקולים התרבותיים האלה יש חלק גם באהדתו האישית של טראמפ לרוסיה של פוטין, לצד חיבתו למנהיגים "חזקים" (כמו ארדואן הטורקי ושי הסיני, שעבורו ערך לאחרונה קבלת פנים נלהבת בוושינגטון). טראמפ נושא עיניו אליהם בעיקר כי הם לא מוגבלים באיזונים ובבלמים דוגמת תקשורת חופשית, מערכת משפט עצמאית ופרלמנט נפרד מהרשות המבצעת.

כאן אפוא טמון גם ההסבר למדיניות הישראלית שמוביל נתניהו.

כמו טראמפ, גם נתניהו מעדיף משטרים ומנהיגים כאלה, אולי מפני שהוא שואף להיות מנהיג כזה בעצמו. יתרה מזו: הקירבה למנהיגים עולמיים חזקים – בראש וראשונה טראמפ, אבל אולי גם פוטין – גורמת לנתניהו להצטייר כמנהיג "מליגה אחרת". דימוי כזה מקל על נתניהו לגייס תמיכה בקהלים רחבים ומחזק את מעמדו כמנהיג העליון של המחנה הימני־שמרני בישראל – ראו שלטי התעמולה שהוצבו באחת ממערכות הבחירות הקודמות, שנשאו כיתוב זה מתחת לתמונותיו של נתניהו מחובק עם פוטין ועם טראמפ.

ראינו שבניגוד למדיניות של ממשלת בנט־לפיד כלפי אוקראינה, את המדיניות בעידן נתניהו אי אפשר להסביר באופן בלעדי בנימוקים של ריאליזם פוליטי. את הסיבה שממשלת נתניהו ממשיכה לגלות אהדה לרוסיה ולהפנות את הגב לאוקראינה יש לחפש, במידה רבה, בשיקולים הלא־תועלתניים שהזכרנו: ההזדהות עם המשטר השמרני־סמכותני ברוסיה, וכנראה גם רצונו של נתניהו עצמו להצטרף למועדון האקסקלוסיבי של המנהיגים החזקים בעולם. עם מנהיגים כאלה אפשר לסגור עסקאות בשיחות ישירות בין ראשי המדינות, בלי ה"סרבול" הכרוך בכללי הדיפלומטיה הקונבנציונליים, במשרדי חוץ, בביורוקרטיה ובהתייעצויות ממושכות עם מומחים. ניהול ריכוזי וסמכותני של הקשרים הדיפלומטיים מתאים מאוד לטראמפ, לפוטין – וגם לנתניהו.

במלחמת רוסיה-אוקראינה ישראל מקריבה אינטרסים ריאליים למען השייכות למועדון הפופוליסטי שהמגלה אהדה לרוסיה או לפחות לא ממהר לבקר אותה — בניגוד גמור למחנה הליברלי. ישראל חייבת להגדיר לאיזה מחנה היא שייכת מבחינת מדיניות החוץ – כאשר מלחמת אוקראינה היא מקרה מבחן מהותי – אך גם מבחינת הזהות הפנימית: ליברלית או פופוליסטית־לאומנית? מתברר שיש קשר, לפחות במקרים מסוימים, בין האופי הפנימי של המדינה לבין סוגיות בולטות במדיניות החוץ.

על פרופ' בני מילר

פרופ׳ ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטת חיפה. פרופ׳ מילר פירסם ספרים ומאמרים רבים בנושאי ביטחון ומדיניות חוץ.