אבחנה מבריקה יש לאבישי בן ששון-גורדיס במאמרו "הימין אמר להרים ידיים". לחלוקה הקלאסית בין תומכי פתרון שתי המדינות ובין תומכי הסיפוח (או המדינה האחת), טוען בן ששון-גורדיס, צריך להוסיף חלוקה נוספת, לא פחות חשובה: החלוקה בין הישראלים המאמינים שהם – או "ישראל" באופן כללי – מסוגלים לעצב את גורלם המדיני ובין אלה החושבים שלישראלים ולישראל אין יכולת כזאת, או במלים אחרות – אין להם "סוכנוּת" (agency). הוא מצטט סקר המצביע על פער גדול וקבוע בין שיעור התומכים במשא ומתן עם הפלסטינים ובין שיעור המאמינים שהמשא ומתן עמם יוכל להביא להסכם.

בן ששון-גורדיס טוען כי ההשקפה הדואלית הזאת הסותרת לכאורה את עצמה – אמונה בפתרון מצד אחד ואי-אמונה ביכולת להשיגו מצד שני – היא המאפיין הבולט ביותר של בוחרי מפלגות המרכז. הניסיון האישי שלי תומך באבחנה הזאת. בשש השנים האחרונות השתתפתי במאות מפגשים עם הציבור במסגרת תנועת "ארץ לכולם", ובהם נכחו יותר מ-10,000 בני אדם בסך הכל. מצאתי שהמכשול המרכזי אינו עצם השוני בין הרעיונות שלנו לרעיון שתי המדינות ה"קלאסי" או לרעיון המדינה האחת. הקושי המרכזי הוא חצייתה של תהום חוסר האמונה שפתרון הוא בכלל אפשרי, ששווה בכלל להשחית זמן על מאמצים להשגתו. הספקנות הזאת, על פי הניסיון שלי, התפשטה עמוק לתוך השמאל – מצביעי מפלגת העבודה, מרצ ואפילו מצביעי המפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני בישראל – וגם לימין – בקרב מצביעי הליכוד וחלקים נכבדים מהציונות הדתית.

לכן המטרה הראשונה שלי ושל חבריי ב"ארץ לכולם" היא להחזיר את האמונה שפתרון הוא אפשרי, שזה נמצא בידינו, ישראלים ופלסטינים. המשימה הזאת אינה נוגעת, כמובן, אך ורק לציבור מצביעי השמאל, אבל כיוון שמבחינה היסטורית השמאל נשא את הדגל הזה, וכיוון שהמפלגה המרכזית שייצגה את השמאל – מפלגת העבודה – נטשה את האמונה הזאת ושיווקה את תיאוריית ה"אין פרטנר" בגרסאות כאלה ואחרות מימי כהונתו של אהוד ברק בראשות הממשלה ועד היום – המשימה הזאת מוטלת קודם כל על השמאל.

כדי להצליח בה, בראש ובראשונה צריך להציב בפני הישראלים, וגם בפני הפלסטינים, חזון מעורר השראה בנוגע לעתיד החיים של שני העמים בארץ הזאת. בן ששון-גורדיס מקדיש את החלק השני של מאמרו להצגת "הוכחות" לכך שהמכשולים בפני פתרון שתי המדינות ה"קלאסי" הם עבירים: יש פרטנר, נסיגה אינה פוגעת בביטחון ואפשר לפנות התנחלויות. בלי קשר לטענות עצמן – שאיני חולק על אף אחת מהן, גם אם הייתי מנסח אותן בצורה מעט שונה (איני חולק אפילו על הטענה שאפשר לפנות מתנחלים) – אני חושב שההסברים האלה מיותרים. יותר מדי זמן ניסה השמאל לשכנע את הציבור הישראלי לתמוך בפתרון שתי המדינות מנימוקים "מעשיים": כדי למנוע לחץ בינלאומי, למנוע בידוד, למנוע איום דמוגרפי, להבטיח רוב יהודי. הגיע הזמן שהוא יחזור לדבר מוסר – לדבר על ערך השותפות בין שני העמים, על ערך השוויון ועל החטא המוסרי המתבטא בשליטה על מיליוני אנשים נטולי זכויות.

זו נקודת המוצא שלנו ב"ארץ לכולם". על היסוד המוסרי הזה – שותפות שוויונית במולדת בין שתי מדינות עצמאיות, ישראל ופלסטין, ובין שני עמים – אנחנו בונים את ההסדר המעשי שלנו. במסגרת השותפות השוויונית הזאת בארץ אנחנו מציעים פתרון שיאפשר לפליטים הפלסטינים לשוב למרחב שממנו גלו או גורשו – בהדרגה, בהסכמה, אבל לחזור. במסגרת השותפות הזאת אנחנו מציעים פתרון שיאפשר ליהודים לחיות בכל רחבי ארץ ישראל – ללא זכויות יתר, כאזרחים שווי זכויות, אבל לחיות. במסגרת הזאת אנחנו מציעים פתרון שיאפשר לשמור על ירושלים כעיר אחת, פתוחה, ללא שלטון של קבוצה אתנית אחת על השנייה. במסגרת הזאת תוכל לקום אוטונומיה ממשית למיעוט הפלסטיני בישראל כי עצם הרעיון של ישראל כמבצר יהודי, כווילה יהודית ב"ג'ונגל" ערבי – יתבטל.

אין פירוש הדבר שאין צורך לעסוק בפרטים, ודאי שצריך. אנחנו דנים בהם כל הזמן – בינינו ובין עצמנו בתוך התנועה, בין ישראלים לפלסטינים, בין ישראלים לישראלים, בין פלסטינים לפלסטינים ובינינו ובין הציבור על כל גווניו. בקרוב נפרסם חוברת שתפרט את ההצעות והמחשבות שלנו בנוגע לפתרון, ובהמשך הדרך אנחנו מקווים להעמיק עוד יותר. ועדיין, הדבר החשוב ביותר הוא שינוי השיח ושינוי הפרדיגמה: לעבור מפרדיגמה של הפרדה והסתגרות לפרדיגמה של שותפות ומתן כבוד הדדי לרגשות העמוקים של שני העמים. אם בקצה האופק תעמוד מטרה מעוררת השראה, היא תקרין על הדרך להגיע אליה. אם להשתמש במושג שהשתמש בו בן ששון-גורדיס, הגיע הזמן להקים חדש את ה"סוכנות", את ה-agency, רק שהפעם היא לא תהיה יהודית בלבד אלא יהודית-ערבית, ישראלית-פלסטינית; סוכנת לא-חשאית בשירות הפיוס האמיתי בין שני העמים.

איור: איתמר מקובר