רמי הוד אומר וגם עושה את הדבר הנכון. במאמרו "המשימה: כוח" הוא מכוון למקום הנכון: פוליטיקה היא שדה של כוח, וכוח צריך לבנות באמצעות רעיונות ומוסדות – בדומה למה שכל מערכת פוליטית מצליחה עשתה במשך ההיסטוריה האנושית. ולמרות זאת, הכיוון שהוא מתווה חלקי ואינו מספק.

לטענתי, השמאל הישראלי בורח מבשורה. הוא מתכנס אל המרחבים ה"טבעיים" שלו, ונבוך לגלות בכל פעם מחדש שזה לא מספיק. אנחנו פותרים את הפער ההולך וגדל בין האינטרסים הכלכליים והחברתיים של המצביעים שלנו (ברובם ישראלים מהעשירונים העליונים) ובין הרעיונות הסוציאליסטיים שלנו באמצעות שימוש ברטוריקה והשקעה בחידוד שלה, תוך כדי שירות של אותם אינטרסים.

רוצים דוגמאות? מס דירה שלישית, שהוביל שר האוצר משה כחלון, נרמס במאבק ששותפים בכירים לו היו חברי מפלגת העבודה. לכל המתנגדים היו טענות מצוינות – על הפרוצדורה או על פרטי הפרטים של המסוי – אבל המאבק היה כולל וביטא במהותו עמידה ברורה לצד בעלי הדירות תוך שימוש (ציני?) בפנסיונר המדומיין מטבריה, שחסך את כל מעותיו והשקיע בשלוש דירות שיכון. התוצאה היתה טִרפוד המס, שנועד להפוך את שוק הדיור משוק של משקיעים מנצלי נדל"ן לשוק שמאפשר קורת גג לזוגות צעירים ולרוב הישראלי הלא-עשיר.

דוגמה נוספת היא הוויכוח המתלהט על הגירעון. השמאל הפוליטי, במובנו הרחב, מצטרף למתקפה על הגירעון המצטבר או מתעטף בשתיקה. אבי ניסנקורן מגמגם כאשר הוא נשאל לפתרונות, וסתיו שפיר טוענת שמדובר בפגיעה בדור הצעיר. היכן השמאל הכלכלי, שיצביע על הכלכלה ככלי לשיפור רווחתם של כל הישראלים? שידבר על מסי ירושה, מתווה הגז והעלאת מס חברות? שיסביר כי הגירעון יכול להיות כלי להרחבה תקציבית, לצורך השקעה בתשתיות? אלה הדברים שבאמת יעזרו לדור הצעיר, לשקופים בחברה הישראלית, שההשקעה בהם נתפסת כ"לא-אחראית".

אם נבחן את נתוני ההצבעה ההולכים ומתחדדים, ניווכח כי יישובים הנמצאים בעשירונים גבוהים מצביעים ברובם לשמאל או למרכז, העשירונים הבינוניים ומטה – לימין, והנמוכים – לחרדים ולערבים. כשאלה פני הדברים, ברור שאנחנו לא מוצאים את הדרך לשרת את האינטרסים של הרעבים בחברה הישראלית – אותם מזרחים, יוצאי אתיופיה, עולי רוסיה, ערבים וחרדים, המתגוררים בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות של ישראל.

בשמאל האקטיביסטי מקובל להיעזר בדימוי האוטובוס: אנחנו נעים יחד מתחנה לתחנה. לא חייבים להישאר באוטובוס עד הסוף. מי שמתחבר למאבק בעד הקהילה הלהט"בית, יכול לרדת לפני התחנה הכלכלית. מי שמשתתף במאבק לטובת הסדרה בעזה, אינו מחויב להישאר כאשר מדובר על מאבק בעוולות הכיבוש. מדובר באסטרטגיה עקרונית נכונה, אבל השאלה היא לאן האוטובוס נוסע. וכאשר אנחנו מכוונים לכיוונים מעט שונים בתחילת המסע, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בנקודות סיום רחוקות משמעותית.

כוח מגיע מלמטה

הנחת היסוד שלי היא שכוח מגיע מלמטה, מהציבור הרחב, ואין דרך לנצח, באופן משמעותי ולאורך זמן, ללא גיוס ציבורי רחב. כדי להיאבק בהגמוניה פוליטית צריך ליצור חיבור משמעותי בקרב ציבורים רחבים וחדשים. מי שעשה זאת בצורה מוצלחת מאוד היה מנחם בגין, שנאבק בהגמוניה כמעט מוחלטת של מפא"י. בבחירות לכנסת השנייה ב-1951 זכתה חרות בראשות בגין בשמונה מנדטים. היא לא הייתה מפלגת "מרכז" ולא נמנתה עם הכוחות המשמעותיים בכנסת, אבל היא הציגה את עצמה כחלופה מהרגע הראשון. דוד בן-גוריון הבין זאת וניסה לעשות דה-לגיטימציה מוחלטת לבגין ולמפלגתו ה"פורשת". תגובתו של בגין היתה יצירת ברית פופוליסטית עם ציבורים רחבים בחברה הישראלית. הוא זיהה את חולשת מפא"י בפריפריות היהודיות ובקרב היהודים יוצאי ארצות ערב ונכנס לשם בכל הכוח.

את הסיפור הזה אני מכיר לא מספרי היסטוריה פוליטית ולא מהתבוננות בעקומת המנדטים של חרות, שעלתה בעקביות עד למהפך ב-1977. אני מכיר אותו מפני שגדלתי על סיפורו של בגין, שנדד משכונה לשכונה בעקביות ולאורך זמן. שמעתי את אמי מספרת על הביקורים שלו בשכונת התקווה בתל אביב, שבה גדלה, ואת אבי מספר על נאומי בגין בשיכונים, שכונת ילדותו באשקלון. עד היום אני שומע סיפורים דומים מתושבי עירי, שדרות.

להיות בשטח זו הדרך היחידה. תוכניות מנהיגות הן חשובות, וכמוהן גם הניסיון השיטתי של קרן ברל כצנלסון לקבץ מחשבות כתובות ומשודרות. אבל אין די בכך.

גם כשאנו אמונים על יצירת שפה וידע מתחדשים, אנחנו מחויבים לשאול מה נחשב ידע ואיזה ידע נחשב. ה"מוזיקה" משמעותית מאוד בעניין הזה, ואסור לזלזל בה. זו תובנה של התנועה הפמיניסטית, שאוספת עדויות של נשים החיות בעוני, נשים מוטרדות ומנוצלות, והופכת אותן לכוח והצעה לשינוי. זו הדרך שקיעקעה את הדו"חות הרשמיים של מדינת ישראל ביחס לחטיפת ילדי תימן והבלקן, באמצעות מאות עדויות של אמהות ואבות שלא נחשבו קודם לכן.

השבע אינו מבין את הרעב. המודל שמשרטט הוד, שהביא להגמוניה ימנית, מורכב ממשתנים רבים, והוא לא היה פועל ללא רגליים בשטח, כמו סניפים פעילים של הליכוד. דוגמא לפעילות שטח כזו אפשר למצוא בירוחם, שהוזנחה במשך שנים על ידי הליכוד. הוואקום הביא לפעולה נפלאה של חברי מיכאל ביטון, שהוביל שינוי ונבחר לראשות המועצה המקומית. לאחר כהונתו ירשה אותו סגניתו, טל אוחנה. גם ביטון וגם אוחנה מגיעים ממחוזות המרכז-שמאל. הליכוד זיהה את הבעיה והשקיע באופן לא-פרופורציונלי בבחירות המקומיות האחרונות שם. מאז הבחירות סניף הליכוד ממשיך להיות כתובת לסיוע, חיבור ומימוש זכויות של תושבי היישוב, ונראה כי לא ירחק היום שבו הוא יכבוש אותו פוליטית.

עוד דוגמאות? הגרעינים התורניים שהפכו לתופעה בערי הפיתוח. בשדרות מדובר בקבוצה הפוליטית החזקה ביותר, שהקימה את ישיבת ההסדר הגדולה בישראל וכבשה בסערה את ראשות העיר. כך גם בלוד וכך גם, בשינויים כאלה ואחרים, בערים נוספות בפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות. אין מדובר בתופעה מקרית אלא בהחלטה "להתנחל בלבבות", שהתעצמה לאחר תוכנית ההתנתקות. תחת הלם הכישלון של "היה לא תהיה" הבינו המתנחלים האידיאולוגים של מועצת יש"ע (כשליש מהמתנחלים) את הבשורה שאנחנו מסרבים להבין: לא תל אביב מכתירה את ראש הממשלה וגם לא התקשורת; ההכתרה מתרחשת באשקלון, ירושלים וגם בטבריה, קריית שמונה ודימונה.

ב-1996 הצליח בנימין נתניהו "לגנוב" בחירות. מתחת לאפם של התקשורת ושל שלטונו של פרס, שהחניף לעצמו, הוא הכה בדיוק במקומות הללו. מכת המחץ של נתניהו לפרס היתה הסיסמה "נתניהו – זה טוב ליהודים", שצצה בישורת האחרונה של הבחירות. מי שהסתובב במחוזות הנכונים ראה רק את המסר הזה: חצוף, בוטה, גזעני – ומנצח.

הכהונה הראשונה של נתניהו לא ייצרה הגמוניה. היא נענתה בהתגייסות חסרת תקדים של האליטות הישנות ובחיבור עם הימין הליברלי (כמו דן מרידור) והמזרחי (כמו דוד לוי). מאז למדו נתניהו והימין את הלקח, וכיום אינם מפקירים עוד את המאחזים שלהם.

ללכת לשטח

מצב הדברים הנוכחי משאיר לנו אופציה אחת המורכבת משתי הנחות: להמתין לקריסה של מפלגת השלטון ולהאמין שקריסה כזאת תביא את העם לבחור בשמאל. אך שתי ההנחות אינן מבוססות, להבנתי. האופציה האחרת היא לערוך את המאבק בשטח, לחבר פריפריות גיאוגרפיות וחברתיות למאבקים משותפים; מאבקים על חינוך (שיעור מקבלי תעודות הבגרות בהצטיינות ברמת השרון גבוה פי 50 מזה שבשדרות, אופקים ורהט), בריאות (בנגב ובצפון תוחלת החיים נמוכה בכחמש שנים בממוצע מאשר במרכז), שכר (השכר הממוצע בנגב הוא כמחצית מזה שבמרכז) ותעסוקה (שיעור האבטלה בפריפריה כפול מזה שבמרכז).

כל זה לא יקרה ללא שותפות ובעלות. אין עסקה אחרת. אחרי כישלון השמאל בבחירות 2015 הזמינו בקרן ברל כצנלסון דו"ח מקיף להבנת הפריפריות באופן פוליטי. זה היה מיזם חשוב ומבורך. הוזמנתי להיות בין המגיבים על הדו"ח במפגש עם כל ראשי מפלגות השמאל ועם העורכים והכותבים של הדו"ח. אחת המסקנות שעלתה שם היתה כי "על המרכז האידיאולוגי לייצר ברית עם מנהיגים מקומיים בפריפריות". מבחינתי, היה זה משפט רצוף שגיאות. התנהלות של "עסקים כרגיל", עם אותה המנהיגות שיושבת במרכז ואותה השפה, שמצפה למצביעים שיזרימו לעברה "המנהיגים המקומיים", היא חזון הרסני. אם לא יהיה ויתור על כוח ואם הפריפריות לא יישבו בקטר, לא יהיה כוח.

הדרך לכך צריכה לכלול חיזוק של המנהיגות השמאלית היושבת בפריפריות. לא ליד, לא כאילו, ולא מן העבר. יש לערוך חריש עמוק בקרב קהלים מפולחים, בשימת דגש על צעירים. המשימה בפריפריות צריכה לשים את אנשי השמאל ממרכז הארץ במעגל שני (בדיוק כפי שאני, כגבר יהודי, אהיה במעגל תמיכה למאבקים פמיניסטיים ופלסטיניים). למרכז יש משאבים ונכסים, שצריכים לעמוד לרשות המנהיגות בפריפריות. יש להגיע אליהן בצניעות ומתוך הזדהות.

במאבק האחרון על סגירת מפעל חרסה בבאר שבע לא ראינו חברי כנסת ופעילים בולטים של השמאל. כשהצלחנו להביא את תנועת "עומדים ביחד", היתה לכך משמעות רבה. ככה בונים חומה, בית ושביל, דרך חיזוק החיבורים האזוריים. סניף הנגב של מרצ, שהולך בניגוד להיגיון המפלגתי הישראלי המייבש את השטח, מחבר מזרחים, בדואים וקיבוצניקים במרחב. זו הדרך, אלה קריאות הכיוון המחייבות עוד הרחבה והעמקה, ובעיקר – למידה דרך הרגליים והלב. השבע, כאמור, אינו מבין את הרעב, ולכן השמאל חייב להתחיל בתובנה שאנחנו לא מבינים. זה יהיה צעד ענק קדימה, שיפתח פתח לשינוי. עוד לא אבדה תקוותנו.

איור: איתמר מקובר