דניאל דנביר משוחח עם ההיסטוריון טים בארקר (כתבה מתורגמת מכתב העת "Jacobin")

רפובליקנים וכלכלנים שעבר זמנם מזהירים שממשל ביידן מוביל את הכלכלה לאינפלציה דוהרת. ממשל ביידן והבנק הפדרלי (Federal Reserve), לעומת זאת, מצביעים על השיבושים החמורים שנגרמו בעקבות המגפה, וטוענים שהאינפלציה שהיינו עדים לה נגרמה על ידי צווארי-בקבוק בשרשרת האספקה של תחומי ייצור מסוימים.  אל מול הוויכוח הזה, רובנו בוחרים לסגור בשקט את לשונית הגלישה או להחליף ערוץ – כל הדברים האלה נראים לנו מעבר לתפיסתנו. 

זה לא חייב להיות כך, טוען טים בארקר. שמאלנים יכולים לדבר על אינפלציה ומדיניות מוניטרית בצורה בהירה ומובנת – בדיוק כדי לקרוא תיגר על התפיסה המקובלת שבאה לידי ביטוי בוויכוח המיינסטרימי העכשווי על אינפלציה, כפי שעושה בארקר במאמר שפורסם לאחרונה ב-Phenomenal World.

במאמר זה טוען בארקר ששני הצדדים בדיון שותפים להנחות יסוד שבמרכזן התנגדות נחרצת לציבור העובדים. ניתן להתחקות אחר שורשיהן של הנחות היסוד הללו עד שנת 1979, שבה המועמד של קרטר לתפקיד יו"ר הבנק הפדרלי, פול וולקר, יישם את מה שמכונה כיום "הלם וולקר" – שגרם לשיעורי הריבית לנסוק, יצר מיתון וריסק את כוח העובדים בארה"ב. הלם וולקר היה אחד הצעדים הראשונים שננקטו במסגרת המעבר לעידן הניאו-ליברלי.

בארקר טוען שהאינפלציה מורכבת יותר משכר – ושהפתרונות לאינפלציה לא צריכים לפגוע בעובדים. הוא טוען שהשמאל צריך להיאבק למען פרשנות אחרת של האינפלציה, ולבנות כוח משמעותי מספיק של מעמד הפועלים כדי שבבוא העת יהיו לנו הידע והעוצמה הנחוצים כדי לדחוף לכיוון של הוצאות ותכנון במקום של קיצוצים וצנע.

טים בארקר הוא היסטוריון של הקפיטליזם המודרני ועורך בכתב העת Dissent and Phenomenal World. בפרק האחרון של הפודקאסט The Dig, דן דנביר שוחח עם בארקר על מאמרו האחרון, "ההיסטוריה של פוליטיקת האינפלציה בהקשר של מלחמת המעמדות, ומשמעותה עבור הקפיטליזם, העובדים והשמאל".

–     –     –     –     

ד"ד: 

מהי אינפלציה? למה נוצרת אינפלציה?

ט"ב: 

ברמה הבסיסית ביותר, אינפלציה היא עלייה במחירי הדברים. ספציפית, זו עלייה ברמת המחירים הכללית, לא העלייה במחיר ספציפי. דמיינו למשל שיום אחד יש התעוררות גדולה של עניין היפסטרי בלהקת Pavement, ואז עלות האלבומים של Pavement מרקיעה שחקים. במקרה כזה מדובר בעליית מחירים, לא עלייה באינפלציה. אינפלציה מתבטאת בעלייה במחירים של סל מוצרים כללי, החל מהדלק שאתם שמים במכונית ועד למזון שאתם קונים בסופרמרקט והפלדה שיצרן קונה כתשומה למוצרים אחרים.

מה גורם לזה? ההגדרה הקלאסית בספר הלימוד של מבוא לכלכלה היא שאינפלציה היא מקרה של יותר מדי כסף שרודף אחרי כמות לא מספיקה של סחורות. אפשר לחשוב על כסף כעל דרישה לסחורות ושירותים אמיתיים – יש לך כסף וזה מאפשר לך לרכוש את הסחורות והמוצרים האלה. אבל אם ננפיק יותר מדי כסף מבלי להגדיל בצורה הולמת את כמות הסחורות והמוצרים שאפשר לקנות בעזרתו במשק, נראה עלייה במחירים, כי אנשים יתחרו זה בזה על מלאי מוגבל של סחורות עם יותר ויותר כֶּסֶף.

כמו הרבה דוגמאות מספרי הכלכלה, גם זו משאירה הרבה שאלות בסיסיות ללא מענה: מה קובע את היצע הכסף? מה קובע את מלאי הסחורות והשירותים? מה קובע את מדיניות התמחור שבה משתמשים האנשים שמוכרים את הדברים האלה כדי להחליט כמה הם הולכים לגבות עבורם?

במובן מסוים, ההגדרה של "יותר מדי כסף עבור לא מספיק סחורה" היא נקודת התחלה טובה, אבל היא משאירה עדיין הרבה דברים שמצריכים הסבר. על מנת להבין את השאלות הללו, יש לנקוט בגישה יותר מוסדית מאשר זו שמוצאים בספרי הלימוד בכלכלה. קודם כול, יש לבחון את תנאי הייצור של הדברים שנקנים ונמכרים.

דוגמה קלאסית היא שבשנות ה-70, מניע חזק לאינפלציה היה מחיר הנפט. נפט הוא תשומה של כל דבר כמעט – כדי להעלות כל דבר למדף, צריך להשתמש באנרגיה כלשהי – כך שעלייה במחיר הנפט יכולה להוביל לאינפלציה כללית.

אבל מה משפיע על מחיר הנפט? התשובה לשאלה זו קשורה ליחסים הפוליטיים בין מדינות המפיקות נפט, שרבות מהן נמצאות בדרום הגלובלי; בין חברות הנפט הגדולות, שרבות מהן רב-לאומיות אך ההנהלה שלהן יושבת בצפון הגלובלי; ובין ממשלות – כמו ממשלת סעודיה וממשלת ארה"ב. צריך להבין מה קורה בבתי זיקוק לנפט, ואת העמדה שהאיגוד הבינלאומי של עובדי הנפט, הכימיקלים והאנרגיה האטומית נוקט במשא ומתן הקיבוצי שלו.

כדי לבחון את הסיבות לדבר שנראה ברור מאליו כמו העלייה במחיר הנפט, יש להתבונן ביחסי הכוחות הללו בין קבוצות חברתיות שונות.

ד"ד: 

מהו בנק מרכזי, ומהו הפדרל ריזרב בארה"ב? מה עושים הבנקים המרכזיים כדי לעצב את הכלכלה ולשלוט באינפלציה?

ט"ב: 

הדרך הטובה ביותר לחשוב על בנק מרכזי היא כבנק של בנקים. הוא עומד בראש המערכת הבנקאית ושולט בכמה מהמנופים המשפיעים על סוג ההלוואות שייתנו וייקחו בנקים אחרים בהמשך השרשרת.

בארה"ב, הבנק המרכזי הוא הפדרל ריזרב. הוא קיים רק מן העשור השני של המאה ה-20. לפני כן, המערכת הבנקאית לא נשלטה בצורה כזו. מאז העשור השני של המאה ה-20 והעידן הפרוגרסיבי, יש לנו את ה-Fed. 

הבנק המרכזי שולט בזמינות הכללית של כסף ואשראי בכל המשק. בכל רבדי המשק ובכל רבדי המערכת הפיננסית, בכל זמן נתון, יהיה ביקוש לכסף, אשראי ונזילות כדי להניע את הגלגלים של כל סוגי הפעילות הכלכלית. אני רוצה לקנות בית, אז אני לווה כסף כדי לעשות את זה. אני רוצה להרחיב את מפעל ייצור הפלדה שלי, אז אני מקבל הלוואה עסקית לשם כך. יש מגוון גדול של אפשרויות ותנאים שבהם אני יכול לקבל גישה לכסף ולאשראי. תנאי הגישה לכסף ולאשראי נקבעים או מושפעים במידה רבה מהבנק המרכזי.

לבנק הזה יש כמה מנופים על מנת לעשות זאת. אחד החשובים שבהם הוא קביעת שיעורי הריבית. הפדרל ריזרב קובע את ריבית הבנק הפדרלי, שהיא שיעור הריבית שבה בנקים יכולים ללוות אחד מהשני. אתה יכול לדמיין איך ה-Fed שולט בגישה של הבנקים לכסף ולאשראי, ואז הבנקים בהלוואות שלהם לעסקים וללקוחות יקבעו את האשראי בתנאים המושפעים מאלה שנקבעו על ידי הבנק המרכזי.

כשאתה קורא בעיתון שהפדרל ריזרב העלה את הריבית, בדרך כלל הכוונה היא לריבית הפריים. נניח שהם מעלים את ריבית הפריים הפדרלית. ואז, בנק שמעוניין להעניק הלוואת משכנתא ימצא את עצמו משלם יותר כדי שתהיה לו נזילוּת, כך שהם יגבו יותר גם מהלווה העשיר יותר. משהו שקורה ברמת הפדרל ריזרב יזלוג אז לתנאים שבהם אנשים שמבקשים לקנות בית יוכלו לעשות זאת. הדבר ישפיע על סוג הריבית שהם יצטרכו לשלם כדי לקבל גישה לכסף הזה.

ד"ד:  

מהו חלקו של מרכיב השכר בהכנסה הלאומית הגולמית, ואיזה תפקיד מייחסת לו התפיסה הכלכלית המקובלת ביחס לאינפלציה? מדוע הוא גם מייצג את מאזן הכוחות המעמדיים בכלכלה קפיטליסטית?

ט"ב:  

הכנסה לאומית היא למעשה הערך של כל הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה בטווח זמן נתון. המדד להכנסה הלאומית שבו אנו משתמשים הוא התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג –  GDP). אם ההכנסה הלאומית היא הערך של כל מה שמיוצר במשק, דרך אחת לחשוב על ההכנסה הלאומית היא כערך של כל הסחורות והשירותים המיוצרים במשק. אבל אפשר להסתכל עליה גם כסכום ההכנסות שמשולמות במשק, כי על כל סחורה ושירות שמייצרים מישהו מקבל הכנסה כלשהי, בין אם זה שכר, רווחים או שכירות.

מכירת פריט מייצגת את ערך הסחורה או השירות המיוצר. אבל אם מסתכלים על זה מהצד השני, הערך הזה הוא גם הכנסה שהולכת למישהו. אתה יכול לחשוב על התמ"ג לא רק כעל מערכת של סחורות ושירותים, אלא גם כעל מערכת של הכנסה שזורמת למקומות שונים.

במסגרת זאת, אתה יכול לפרק את ההכנסה הלאומית ולשאול, "לאן ההכנסה הזו הולכת?" אחוז מסוים הולך לשכר, משכורות ושאר סוגים של תגמולים לאנשים על עבודתם. החלק היחסי של התמורה עבור עבודה מתוך סך ההכנסה הלאומית הוא מרכיב השכר. זהו הנתח מתוך הערך של מה שמיוצר, שמשולם לעובדים עבור עבודתם.

היחס בין הערך הכולל לערך שהעובדים מקבלים הוא מדד של כמה העובדים מסוגלים לקבל מהמערכת. בגישה מרקסיסטית, זה יהיה מדד לשיעור הניצול: כמה מהתוצר החברתי הולך לאנשים שמייצרים אותו, וכמה מהעודף הזה נלקח על ידי מישהו שאינו היצרן הישיר?

אם תסתכל על מרכיב השכר לאורך זמן, תוכל לקבל תחושה עד כמה העבודה חזקה, כי תראה כמה מהערך של מה שהעובדים מייצרים הם מסוגלים לתבוע בחזרה בצורה של תגמול.

לא היית רוצה להסתכל על מרכיב השכר כמדד היחיד של החוזק הזה, במיוחד בטווח הקצר, כי כל מיני דברים יכולים להשפיע עליו. אבל בטווח הארוך, זהו מדד טוב למדי, והוא מראה על ירידה חדה בחלקה של העבודה בהכנסה.

איזה תפקיד שיחק מרכיב השכר באינפלציה? הרבה מודלים כלכליים קונבנציונליים, כולל המודלים שבהם השתמש הפדרל ריזרב כדי להחליט על מדיניות מוניטרית, רואים במרכיב העבודה גורם לאינפלציה. לפי מודלים אלו, בהנחה שכל יתר התנאים שווים, הרי שאם נתח העבודה בהכנסה יגדל, הלחצים האינפלציוניים יגדלו, והפדרל ריזרב ירצה להדק את המדיניות המוניטרית או להעלות את הריבית על מנת להגביל את צמיחת הכסף והאשראי במשק.

מה שחשוב כאן הוא שכדי להאט את הפעילות הכלכלית, הפדרל ריזרב יגיב לעלייה במרכיב השכר בהאטת הכלכלה, אפילו עד כדי גרימת מיתון. הסיבה לכך שהם עושים קישור כזה בין השניים, היא שהם חושבים שעלייה במרכיב השכר מרמזת על צמצום של ​​מרכיב הרווח מההכנסה. הצד השני של העלייה במה שמקבלים העובדים הוא ירידה ברווחים מהם נהנים העסקים.

עוד הם מניחים במודל שלהם שעסקים יגיבו לירידת רווחים בניסיון להעלות מחירים, כי הם רוצים לשמור על הרווח הגולמי שלהם – הם לא שמחים לראות אותו יורד כי העובדים מקבלים יותר שכר. הם ינסו להעלות מחירים, ואיפה שהעלאות המחירים הללו יהיו יעילות, המחירים בכל המשק יעלו. זו שרשרת אירועים שמובילה מתביעה מוצלחת של עובדים לנתח גדול יותר מההכנסה שהמשק מייצר, לצמצום הרווחים של העסקים המעסיקים אותם, לעליית מחירים שמתרחשת כבר מעצמה ולדינמיקה אינפלציונית שהיא הסיוט הגרוע ביותר של אנשי הבנק המרכזי.

ד"ד:  

הנה הטיעון שלך כפי שאני רואה אותו: יש פרשנות רווחת כיום לפיה ה-Fed שבר את המסורת בכך שהפך לסובלני לאינפלציה. אתה טוען שהמציאות, לעומת זאת, הרבה יותר מסובכת – שקובעי המדיניות המוניטרית מחזיקים בעמדה הזו רק מפני שהם מרגישים שהם לא משלמים על כך מחיר. וזה בגלל ירידה בכוח העובדים שנמשכת כבר חצי מאה. המשמעות היא שה-Fed יכול להתרחב מוניטרית מבלי להעלות את השכר, שלא תהיה עלייה משמעותית בשכר שעלולה לדחוף עסקים להעלות מחירים, ושלא יהיה איום של אינפלציה רצינית שידאיג אותם. בעדות שמסר לאחרונה בסנאט אמר יו"ר ה-Fed, ג'רום פאוול, כי התפרצות האינפלציה הנוכחית "אינה קשורה לדברים שהאינפלציה קשורה אליהם בדרך כלל, כמו שוק עבודה רווי וכלכלה רבת ביקוש. זהו הלם שעובר על המערכת, הקשור לפתיחת המשק מחדש".

ההצהרה של פאוול מאששת את הטענה שלך שה-Fed עדיין נראה מוכן לחזור לאסטרטגיה הקונבנציונלית, כלומר להדק את היצע הכסף כדי לבלום את האינפלציה. זה יפתח את שוק העבודה ויקטין את כוח המיקוח של העובדים, מכיוון שיותר עובדים מובטלים יתחרו על פחות משרות, גם אם הדבר אומר שייגרם מיתון.

אתה כותב, "אפילו הכלכלנים היוניים ביותר במיינסטרים ממשיכים לראות בהעלאות ריבית בסופו של דבר את מדיניות המפתח האנטי-אינפלציונית. בכך הם חושפים את נחיצותה של חשיבה יצירתית יותר על האופן שבו ניתן לנהל את רמת המחירים". מה השתנה עבור ה-Fed, ומה לא השתנה? מדוע חשוב לזהות את ההמשכיות הזו באידאולוגיה המוניטרית על רקע מה שרבים מתארים בעיתונות היומית כשינוי משמעותי?

ט"ב: 

היו בעבר רגעים שבהם מדיניות הפדרל ריזרב ניסתה לא רק להקפיא את חלוקת ההכנסות, אלא אף לשנות אותה בצורה רגרסיבית. לא רק שבשנות ה-80 וה-90 הפדרל ריזרב פחד לתת למרכיב השכר לגדול, אלא שהוא למעשה נקט במדיניות מוניטרית כה אגרסיבית והדוקה, עד שמרכיב השכר ירד.

כיום הבנק הפדרלי מוכן לקבל מרכיב שכר קבוע, מה שאומר שלא תהיה חלוקה-מחדש פרוגרסיבית. החלוקה-מחדש הרגרסיבית שהובילה מדיניות הפדרל ריזרב במשך זמן רב נעצרה גם היא. אבל יש גבולות ברורים למה שההפוגה הזו מאפשרת.

הפדרל ריזרב, כולל פאוול, לא חושב שהשכר לא צריך לעלות. ההצהרות האחרונות שלהם מראות שהם מקבלים בברכה את הגידול המסוים בשכר, שהתרחש לאחרונה. הבעיה היא שהם חושבים שגידול השכר הזה צריך להיות מוגבל מאוד על ידי מערכת ספציפית של פרמטרים: שיעור האינפלציה וקצב גידול הפריון. הם חושבים שהעלאות שכר הן בסדר כל עוד הן נשמרות בתוך הפרמטרים האלה.

מה המשמעות של הפרמטרים הללו עבורנו? הראשון הוא שיעור האינפלציה. אם תשלום השכר שאתה מקבל, בדולרים, נשאר זהה בזמן שהאינפלציה עולה, השכר הריאלי שלך יורד. בתלוש המשכורת שלך מופיע אותו מספר, אבל אתה יכול לקנות איתו פחות.

הפרמטר השני הוא צמיחה בפריון. זה בסדר שהשכר הריאלי יעלה, כל עוד הוא לא עולה מהר יותר מהצמיחה בפריון. העיקרון הבסיסי הוא הנחת היסוד של תור הזהב של הקפיטליזם שלאחר 1945, שבו הצמיחה הכלכלית החליפה את החלוקה-מחדש של משאבים. מדובר ברעיון שלפיו עוגה גדולה יותר תאפשר לכולם לקבל יותר הכנסה מבחינה אבסולוטית, אף על פי שלא חל שינוי באופן שבו העוגה הזו מחולקת.

התפיסה שלפיה עליות השכר צריכות להיות קשורות לעלייה בפריון היא גרסה של הרעיון הזה – שזה בסדר שעובדים ירוויחו יותר אם כל המשק צומח, ועליות השכר שלהם פרופורציונליות לאותה צמיחה של המשק. זו הדרך שבה השכר הריאלי של העובדים יעלה מבלי שחלוקת הרווחים במשק תשתנה כלל.

פאוול מסכים להעלאת שכר, אבל בגבולות הרעיון הקלאסי הזה של תור הזהב של פוליטיקת הפריון. פאוול נסוג מכמה מקווי המדיניות הנוקשים ביותר של הניאו-ליברליזם מסוף שנות ה-70 ועד 2020, כדי לחזור למשהו כמו המודל של 1945-1973, שבו צמיחה בפריון הובילה לעלייה בשכר הריאלי, אך היה עליה להישאר בגבולות המודל הזה. 

ד"ד: 

עד כמה המדיניות המוניטרית המרחיבה הנוכחית דוחפת לעליות שכר, ובכך לעליות מחירים? אינפלציה משמעותית נגרמת על ידי בעיות הקשורות למגיפה שהן ספציפיות למגזר, כמו שוק המכוניות המשומשות. האם יש סימנים לכך ששוק העבודה הרווי מוביל לעליות בשכר באופן שבו עסקים, כדי להגן על רווחיהם, מגלגלים אותן כמחירים גבוהים יותר?

ט"ב:

לאף אחד אין עדיין תמונה ברורה של מה שקורה.

רוב האינפלציה שראינו עד כה אינה תוצאה של העלאת שכר כללית. אחת הדרכים האחרות שבהן השתנה הפדרל ריזרב היא ההכרה שלו בכך. כבר ב-2016 הבנק הפדרלי חשב על שוק העבודה כמקור משמעותי ללחצים אינפלציוניים במשק.

אבל ההצהרות של פאוול, שרת האוצר ג'נט ילן ומועצת היועצים הכלכליים של ביידן מראות שהם חושבים כעת על שוק העבודה בצורה אחרת. הם חושבים על בעיות ספציפיות למגזר, כמו למשל שצוואר בקבוק בייצור של מוליכים למחצה מוביל לעלייה במחיר של מכוניות חדשות, מה שמוביל בהמשך לעלייה במחיר המכוניות המשומשות. הם נוטים להתמקד בזה הרבה יותר.

כעת נראה שהקונצנזוס הכללי הוא שאיננו רואים עלייה כללית בשכר בכל המשק, וכי למעשה, השכר עולה לאט יותר מהאינפלציה כרגע. אנחנו רחוקים מאוד מהנקודה שבה יוחלט על העלאת השכר הריאלי, ועוד יותר רחוקים מהעלאת שכר שתנגוס ברווחים.

עם זאת, יש גם עדויות לכך שבתעשיות מסוימות שהתרחבו באופן עז ומהיר ביותר עם היציאה מהסגר – כגון תעשיות האירוח, הבידור והמסעדנות – חל גידול בעלויות העבודה, שעשוי להתבטא במחירים, אם כי מוקדם מדי לומר זאת באופן נחרץ. חשוב לציין כי העובדה שהשכר לא עולה בכל המשק, אינה אומרת שהוא לא עולה במגזרים מסוימים. די ברור שזה קורה איפשהו.

ד"ד: 

1979 הייתה השנה של "הלם וולקר", כאשר יו"ר הפדרל ריזרב פול וולקר העלה את שיעורי הריבית בצורה קיצונית כדי לבלום רמות גבוהות של אינפלציה. הדבר גרם למיתון, ולצד המדיניות של רייגן, ריסק את כוח העובדים.

מה היו התנאים הכלכליים והפוליטיים באותה תקופה? מדוע וולקר הגיב בהלם שלו? מדוע ההשפעות של צעד זה על כוח העובדים היו כל כך משמעותיות וממושכות לאורך חצי המאה האחרונה?

ט"ב:

כלכלת ארה"ב החלה לראות לחצים אינפלציוניים מסוף 1965 ואילך. הלחצים הראשוניים הללו היו קשורים להתגייסות למלחמת וייטנאם, שהתרחשה במהירות וללא הרבה זמן או רצון פוליטי לערוך התאמות כלשהן בכלכלה, מלבד אינפלציה.

המחירים עלו באיטיות בסביבות אמצע שנות ה-60, אבל עד 1979, כאשר הלם וולקר התרחש, שיעורי האינפלציה השנתיים כבר היו דו-ספרתיים – למעלה מ-10 אחוזים. בסטנדרטים עולמיים, האינפלציה הזו לא הייתה דרמטית. האינפלציה במדינות אחרות יכולה להתבטא במאות או אלפי אחוזים.

אבל עבור ארה"ב, במיוחד בימים שאינם ימי מלחמה, האינפלציה הדו-ספרתית הייתה גבוהה יחסית. זה הדאיג אנשים מכל רחבי הספקטרום הפוליטי והמעמדי. הייתה תחושה כללית של משבר. זה לא היה משבר לגמרי מומצא. כולם הסכימו שצריך לעשות משהו עם האינפלציה הזו.

בסוף שנות ה-70, הלחצים גברו בגלל כמה אירועים ספציפיים. אחד מהם היה הלחץ הרב שבו היה נתון הדולר האמריקאי בשוקי המטבע הבינלאומיים החל משנת 1978. סוחרי מטבע התחילו להמר כנגד הערך העתידי של הדולר, לאור עוצמת האינפלציה בארה"ב והספקנות שלהם לגבי האפשרות לטפל בבעיה באופן פוליטי.

משבר הדולר היה הסיבה המיידית לכך שוולקר מונה לתפקיד יו"ר הפדרל ריזרב. סיקור מינויו כלל כותרות כמו "הדולר בוחר יו"ר". אנשים חשבו שהלחץ מכיוון שוקי המטבע העולמיים יוצר הכרח להשתלט על האינפלציה, משום שהאינפלציה נתפסה כגורם לספקנות הבינלאומית באשר ליציבות הדולר.

גם המהפכה האיראנית התרחשה בשנת 1979. היו לה השפעות ישירות על הפקת הנפט, אבל היא גם הזינה מערך כללי של ציפיות לכך שיהיו שיבושים במחירי הנפט.

מכיוון שנפט הוא אחת התשומות החשובות ביותר לכל היבט בכלכלה האמריקאית, משמעות הדבר הייתה חוסר יציבות בשוקי הנפט ועלייה במחיר הנפט, מה שיוביל לשיבושים בכל המשק.

וולקר הגיע על רקע של יותר מעשור של אינפלציה, כשהאירועים האחרים שהזכרתי הגבירו את תחושת הדחיפות. השאלה הייתה מה הוא, או כל אחד אחר בממשלה, יעשה בנוגע לאינפלציה. אנשים ניסו להתמודד עם העניין מאז 1966, ללא הצלחה.

פריצת הדרך של וולקר הייתה החזרה  לדרך המיושנת של התמודדות עם אינפלציה. בסוף המאה ה-19, האינפלציה לא היוותה בעיה גדולה. בכל פעם שהנושא עמד על הפרק, הפעלתו של תקן הזהב הבינלאומי הובילה לתגובה דפלציונית. האפשרויות לתמריצים כלכליים הוגבלו על ידי הדרישה שההרחבה המוניטרית תהיה קשורה לרזרבות הזהב.

לא היו בעיות עם אינפלציה בסוף המאה ה-19, כי היה קל – כמעט אוטומטי – למערכת זו להגיב לכל לחץ על שוקי העבודה או שווקים אחרים על ידי עלייה בשיעורי האבטלה.

ד"ד:

אבל, אחת לעשרים שנה, פאניקה כלכלית הרסה את הכלכלה ואת חייהם של בני אדם. 

ט"ב:

סוף המאה ה-19 הייתה תמונת מראה של סוף המאה ה-20, עם משברים תכופים, שפל כלכלי ועסקים קורסים. בשלב זה, לא היה בנק מרכזי שיסדר את הדברים. אבל לא הייתה בעיה של יותר מדי כוח לעובדים, ולא בעיה של אינפלציה.

יושב ראש מועצת הפדרל ריזרב, פול וולקר, בפגישה בוושינגטון הבירה, 1982. (Getty Images)

בשנות ה-70, הניהול המקרו-כלכלי עשה כברת דרך, כלומר תקופות השפל העמוק של סוף המאה ה-19 כבר לא חזרו. אבל הייתה הבעיה החדשה של אינפלציה. וולקר חזר לאסטרטגיה של סוף המאה ה-19, ואמר שהפתרון לאינפלציה הוא אבטלה. לא רק מעט אבטלה, אלא אבטלה קיצונית וכואבת פוליטית.

מדיניותו של וולקר הובילה לאבטלה הגבוהה ביותר בארה"ב מאז שנות ה-30. וולקר היה מוכן להיכנס לרמת אבטלה קרובה לזו של תקופת השפל הגדול, בפעם הראשונה מזה שלושים שנה. באותו שלב, זה נראה כמו האפשרות היחידה שנותרה להתמודדות עם האינפלציה.

ד"ד:

הלם וולקר מכונה לפעמים "הפיכת וולקר" על ידי מבקריו. אתה אומר שזה לא ממש נכון. הגרסה המקובלת היא שעד שנות ה-70, "ה-Fed התעלם בחוסר אחריות מהצורך בקפדנות מוניטרית מכיוון שהשיטה לא הייתה פופולרית בקרב פוליטיקאים ומצביעים". אבל אתה כותב שה-Fed הגיב למקדמות השכר של האיגודים המקצועיים על ידי הידוק היצע הכסף לאורך העשור.

האם הקפיצה שנעשתה ב- 1979 הייתה כמותית יותר מאשר איכותית? אם כך הדבר, למה זה מתואר כל כך לא נכון בדיעבד?

ט"ב:

במובנים מסוימים, הלם וולקר היווה שינוי פחות חד ממה שהוא נראה. מדיניות הפדרל ריזרב לאורך שנות ה-50 וחלק גדול משנות ה-70 מראה נכונות מפתיעה להשלים עם האבטלה. אבל לעתים קרובות בשנות ה-50 היו רמות גבוהות למדי של אבטלה, עד כדי כך שכאשר ג'ון פ. קנדי ​​הפך לנשיא ב-1961, היו למעלה מ-7 אחוזי אבטלה. נושא חשוב בנאום ההשבעה של קנדי ​​היה ההיחלשות בכלכלה. מדיניות בסגנון וולקר נראתה גם ברגעים מוקדמים יותר בהיסטוריה של ה-Fed, אפילו בתקופה שאנו חושבים עליה כמאופיינת בקונצנזוס וכטובה מבחינה כלכלית.

יש נטייה להגזים בייחודיות של וולקר, באופן שממעיט מן המידה שבה קובעי המדיניות בארה"ב תמיד הרגישו בנוח עם אבטלה משמעותית. הרעיון שארה"ב נהנתה אי פעם מעשרות שנים של תעסוקה מלאה הוא שקרי. ובכל זאת, 1979 עדיין היוותה נקודת מפנה.

הלם וולקר התרחש בסוף 1979, וכשנה לאחר מכן נבחר רונלד רייגן לנשיא. ההלם הגיע בתקופה שבה הנשיאות פנתה גם למה שאנו מכנים כיום ניאו-ליברליזם, מדיניות של דיכוי שכר ומדיניות אנטי-עובדים.

בשנות ה-60, ג'ון פ. קנדי ​​או לינדון ג'ונסון היו בוודאי מתנגדים להעלאות הריבית של הפדרל ריזרב, מכיוון שהם ראו בתעסוקה מלאה יחסית חלק חשוב בשמירה על עתידם הפוליטי. נשיא דמוקרטי היה צריך להיות מסוגל לתת משהו לעובדים ולאיגודים. הדבר גרם למאבק בין הפדרל ריזרב לנשיאות. אבל רייגן, למרות חוסר הסכמה בנושא בממשלו ורגעי מתיחות עם ה-Fed, תמך במדיניות המיתון של וולקר כתרופה נגד האינפלציה, ואף בירך עליה.

רייגן רצה לשבור את תנועת העבודה בארה"ב. הדבר התגלם באופן מפורסם בשבירת שביתת פקחי הטיסה, שם הוא לא רק שבר את השביתה, אלא גם כלא את מנהיגי האיגוד והחליף לצמיתות את השובתים. הדבר מוכר בכל העולם בתור יריית הפתיחה בקמפיין של המגזר הפרטי נגד איגודי העובדים.

רייגן ויועציו חשבו שהאבטלה היא השלמה מצוינת לאסטרטגיה הזו. איגוד עובדים שמנהל משא ומתן בעיצומו של שפל כלכלי ידרוש הרבה פחות מאיגוד שמתמקח במסגרת שוק עבודה רווי. זה עבד גם לכיוון השני. וולקר הבהיר במפורש שהוא ראה בהתערבותו של רייגן בשביתת פקחי הטיסה את התמיכה החשובה ביותר שהממשל נתן למאבקו באינפלציה.

ד"ד:

אתה כותב שוולקר "אפילו נשא בכיסו כרטיסיה שעליה רשימת המועדים הקרובים של שיחות המשא ומתן עם האיגודים המקצועיים. ריסוק העובדים לא היה חלק מִשני מתכניתו".

ט"ב:

כלל וכלל לא. זו הייתה אובססיה.

אחד הלקחים הגדולים שהפקתי מקריאת תמלילים של דיונים בפדרל ריזרב הוא שמדיניות מוניטרית נראית אמנם לפעמים מופשטת וטכנית, אבל אם אתה באמת קורא על איך הבנקאים המרכזיים עצמם חשבו על הדברים, זה סיפור מאוד קונקרטי וכמעט פשוט של מאבק מעמדי. הם לא היו מבולבלים או לא בטוחים בנקודה זו.

וולקר היה אובססיבי בקשר לאיגודים. תמלילים מאותה תקופה מראים שהוא עקב אחר החדשות האחרונות מדטרויט, החדשות האחרונות ממפעלי הפלדה, כדי לאתר סימנים להתקדמות בתכנית שלהם נגד האינפלציה. וולקר התערב בתהליך הזה לא רק באמצעות המדיניות המוניטרית. בשנת 1979, קרייזלר הייתה קרובה לפשיטת רגל ודרשה תכנית הבראה ממשלתית. וולקר היה מעורב בתכנית ההבראה, שכללה ארגון מחדש של הסכמי האיגוד עם קרייזלר. בתהליך הזה, לוולקר הייתה מטרה ספציפית, לשבור את דפוסי המשא ומתן הקיבוצי ששררו בשלושים השנים האחרונות בתעשיית הרכב.

ד"ד:

וולקר האשים את העובדים ואת השכר. אבל מה באמת היו הגורמים לאינפלציה באותו זמן? איפה נכנסו למשוואה, או לא, העלאות השכר? איך נוצר הקונצנזוס של תליית האשם לאינפלציה אך ורק בשכר?

ט"ב:

זה נושא שאנשים עדיין מתווכחים עליו היום. מה היו הגורמים לאינפלציה של שנות ה-70? האם אפשר להבין אותם? כמה היסטוריונים כלכליים מנסים לטעון שהדבר נובע ב-30 אחוז מעליית מחירי הנפט, ובעוד 10 אחוז מסיבות כאלה או אחרות. אף אחד לא הגיע לתשובה חד-משמעית. עם זאת, הנקודה החשובה היא שלפי וולקר, העובדים היו אשמים.

מנקודת המבט של וולקר, הגורם האמיתי לאינפלציה היה משבר הנפט הקשור לאירועים גאופוליטיים במזרח התיכון, אבל משבר הנפט כשלעצמו היה רק ​​ההתחלה של התהליך. נניח שמשבר הנפט גרם לאינפלציה. ואז נשאלת השאלה: האם העובדים יוכלו להגן על שכרם הריאלי מפני האינפלציה, או שישלמו את מחיר האינפלציה?

האינפלציה מתחילה במקום אחר במערכת. נניח שהעובדים לא גרמו לזה בכלל. עדיין ישנה השאלה האם האינפלציה תוביל לירידת שכרם הריאלי של העובדים, או שהם יהיו חזקים מספיק כדי להילחם ולהגן על שכרם. וולקר היה מוכן לשקול את הרעיון שעשויים להיות מגוון גורמים לאינפלציה. אבל הוא חשב שהעובדה שהעובדים חזקים מספיק כדי להגן על שכרם הריאלי זו בעיה, ושהיא תתרגם משבר נפט לסחרור אינפלציוני במשק. גם אם הוא עשוי להודות שיש סיבות אחרות לאינפלציה, הוא חשב שצריך לשבור חוליה מכרעת בשרשרת – יכולתם של העובדים להגן על שכרם הריאלי.

ד"ד:

האם יכול להיות שהוא חשב: "טוב, זה יכול להיות הנפט, אבל מה אני אמור לעשות בקשר לזה? מה שאני כן מסוגל לעשות זה למחוץ את כוח העובדים".

ט"ב:

בהחלט, וזה ברור מאוד מעדותו בפני הקונגרס. הוא אמר שמשבר הנפט היה בעצם חיצוני; העלויות ייפלו איכשהו על כלכלת ארה"ב. הוא לא היה מוכן לחשוב שהעלויות הללו ייצאו מהרווחים, בין השאר משום שהוא חשב שהרווחים כבר נסחטו הרבה בשנות ה-70 והמערכת לא יכלה להרשות לעצמה לראות אותם נסחטים יותר.

וולקר מתגלה כדמות הנבל בסיפור הזה. יש לכך סיבה טובה, אבל חשוב גם לחשוב על האופן שבו דמויות היסטוריות הבינו את מעשיהן. אני חושב שוולקר האמין בכנות שאין אלטרנטיבה למה שהוא עושה. הוא האמין שאם לא ירסק את האינפלציה באמצעות גרימה מכוונת של מיתון, עדיין יהיה מיתון, בשלב מסוים מאוחר יותר.

הוא היה בחור מהאסכולה הישנה – טרום-קיינסיאני – בחשיבתו. הוא חשב שאם הזמנים הטובים יהיו טובים מדי, תצטרך לשלם את המחיר כך או אחרת. לתפיסתו, הוא לא גרם לכאב מיותר; הוא זירז הסתגלות שהייתה חייבת לקרות בכל מקרה. חשוב להזכיר זאת כדי שלא נהפוך את האנשים האלה לנבלים בסגנון קומיקס, כאלה שנהנו ממה שהם עשו.

ד"ד:

אתה כותב, "וולקר היה באמת חופשי מאינטרסים צרים. הוא היה מאמין אמיתי". מה מסביר את המחויבות האידאולוגית שלו, אם לא נוכל לצמצם את זה בפשטות לאינטרס עסקי? גם אם וולקר היה מאמין אמיתי, האם עדיין היה בסיס חומרי, בלתי מוגדר ככל שיהיה, בתגובה הנרחבת הזו, באוריינטציה העסקית, למשבר הרווחיות של שנות ה-70?

התגברות התחרות היפנית והמערב-גרמנית סחטה את שולי הרווח של תאגידים אמריקאיים. אתה כותב שדיוויד רוקפלר הוצע בתחילה לתפקיד יו"ר ה-Fed, והוא דחה את ההצעה והמליץ ​​לנשיא ג'ימי קרטר לבחור במקום זאת בוולקר.

ט"ב:

אנחנו לא יכולים לחשוב על וולקר כעל אדם מושחת שנסע לוושינגטון כדי לרפד את הכיסים שלו ושל חבריו. אבל הוא בילה את כל חייו בסביבה חברתית מסוימת: ראשית, בנק צ'ייס, שבראשו עמד רוקפלר ושהיה בשנות ה-70 הבנק הגדול בעולם, עם הלוואות זרות משמעותיות, וגם סניף ניו יורק של הפדרל ריזרב. 

ה-Fed של ניו יורק הוא באמת חשוב, ולא רק כי ניו יורק היא עיר גדולה או כי וול סטריט נמצאת שם. הפדרל ריזרב של ניו יורק הוא גם הממונה על הקשר עם שוקי ההון הבינלאומיים.

בין השירות הציבורי שלו ב-New York Fed לבין הרקע המקצועי שלו בבנק בינלאומי גדול, וולקר הביא איתו מערכת של הנחות לגבי מה שהמערכת דורשת כדי לפעול, הנחות שהוא לא ראה כאינטרסים צרים או בדלנות. החשיבה שלו הייתה יותר כזו: אם הרווחים ירדו יותר מדי, או אם הערך הבינלאומי של הדולר ייפול יותר מדי, זה יוביל לבעיה כלכלית כללית בארה"ב, שבסופו של דבר תפגע בכולם, גם אם האנשים שייפגעו הכי הרבה הם מקומות כמו צ'ייס בנק.

דרך נפוצה לחשוב על אידאולוגיה היא כדרך לאזן בין אינטרס מסוים – נאמר, האינטרס של דיוויד רוקפלר בחוזק הדולר כמטבע הרזרבה – ואינטרס אוניברסלי. עבור מישהו כמו וולקר, האינטרסים האלה היו דומים פחות או יותר. כאשר התערב כדי לחלץ מלווים בינלאומיים, דבר שעשה בגדול בתחילת שנות ה-80, הוא ראה בכך דרך למנוע את קריסת המערכת הכלכלית כולה, לא כדרך לסייע למעסיקו לשעבר.

ד"ד:

דין בייקר, רוברט פולין ואליזבת זהרט אמרו זאת כך: "על ידי התמקדות באינפלציה, ולא בסוגיות של חלוקת הכנסה ורווחיות, סדרי העדיפויות של פלח קטן בחברה, כלומר העשירים, רכשו מעמד של עניין חשוב ברמה הלאומית".

הסיפור עוסק בדרך כלל בחוסר היכולת ההיסטורית לאכוף משמעת על סדר ניו דיל שבור מיסודו, טראגי ככל שיהיה הדבר. אבל זה היה, במבט מעמיק יותר, סכסוך מעמדי שהוכרע לטובת ההון. הקונפליקט הזה היה מבלבל בזמנו בשל הקונצנזוס ההגמוני הזה.

אתה כותב שאכן היו אלטרנטיבות לצנע, שה-Fed והממשלה יכלו לנקוט בזמנו. הם לא ממש יישמו אותן כי נראה היה כאילו אין אלטרנטיבה, כמאמר הפתגם הניאו-ליברלי הידוע. מה היו אותן חלופות? למה הן לא עמדו לדיון?

ט"ב:

ההגמוניה פועלת בחלקה על ידי הורדת אפשרויות מסוימות מעל הפרק. הדרך הטובה ביותר לחשוב על חלופות היא לחזור למודל הפשוט של הסחרור בעלות השכר. הדרך שבה ה-Fed חושב היא שאם השכר יעלה, הרווחים ירדו ועסקים יעלו מחירים כדי להגן על שולי הרווח שלהם.

אם תחשוב על זה כעל תיאור טכני של תהליך כלכלי, אתה עשוי לשאול: מדוע ההתערבות צריכה להיות כדי לשלוט בשכר, במקום כדי לשלוט בהחלטות התמחור?

אפשר לומר שעליית השכר בתעשיית הפלדה צריכה לבוא לידי ביטוי בירידה ברווחים של יצרני הפלדה, ושהממשלה צריכה לנסות לאכוף זאת על ידי הגבלת השיעור שבו יכולים לעלות

מחירי הפלדה. 

לחלק מהאנשים, זה נשמע כאילו זה לא יכול לקרות בארה"ב, ושהמסורות שלנו של שווקים חופשיים והתנגדות להתערבות מצד המדינה יהפכו את זה לבלתי אפשרי. אבל אני חושב שזה לא נכון.

ד"ד:

נסה להגיד את זה לג'ון קנת גלְבּרָיִית.

ט"ב:

בהחלט! בשנת 1962, ג'ון פ. קנדי ​​קרא לראש ה- US Steel (תאגיד הפלדה האמריקני) למשרדו וצעק עליו עד שהוא נסוג מהעלאת מחיר הפלדה. זה לא היה רעיון מטורף. הרעיון שדברים כמו פלדה או מוצרי חשמל – מאבני היסוד של הכלכלה – הם מספיק מרכזיים בכלכלה כדי שמדיניות התמחור שלהם תהיה מושא לגיטימי להתערבות ממשלתית, כלל לא היה זר באותה תקופה.

ד"ד:

במהלך מלחמת העולם השנייה, ממשלת ארה"ב השתמשה בפיקוח על שכר ומחירים כדי לשמור על יציבות המחירים, דבר שהם עשו כדי להדוף את האינפלציה. אבל הם גם השיגו צמיחה כלכלית מדהימה, בניגוד לכל האזהרות של הניאו-ליברלים והאיגוד הלאומי של התעשיינים שיקרה ההיפך.

ט"ב:

כלכלת מלחמת העולם השנייה הייתה כלכלה מתוכננת כמעט לחלוטין. היה גם פיקוח ישיר במהלך מלחמת קוריאה. מישהו בוושינגטון החליט על הקצאות – למעשה, כמה מכוניות דטרויט תייצר בשנה הבאה. אותו דבר קרה בשנות ה-70 המוקדמות, כאשר ניקסון הטיל את פיקוח השכר והמחירים, שלעיתים מכונה "פיקוח השכר והמחירים הראשון של המדינה בימי שלום".

זה ביטוי קצת סותר כשחושבים על תפקידה המתמשך של ארה"ב בדרום מזרח אסיה באותה תקופה. אבל זה מראה שבשנת 1974, ממש לא הרבה לפני 1979, היה פיקוח על השכר והמחירים. מסקר דעת קהל מהתקופה עולה כי הציבור הרחב היה פתוח לכך, וכך גם חלק מהפקידים בממשל קרטר.

בארי בוסוורת', הממונה על האינפלציה מטעם ג'ימי קרטר בזמן מינויו של וולקר, למעשה התפטר מהממשלה כי הוא חשב שצריך להיות פיקוח מחייב, והממשל לא היה מוכן ללכת על זה. עד כמה שזה נשמע לנו מטורף עכשיו, אחרי עשרות שנים של ניאו-ליברליזם, הרעיון שאולי יש דרך אחרת – סוג ישיר יותר של שליטה שעשויה להילחם באינפלציה – היה בהחלט מקובל באותה תקופה.

ד"ד:

האם היה משהו בשינויים המהותיים בתנאים הכלכליים בשנות ה-70 שאולי הפך את הכלים הללו לפחות שימושיים? זו הייתה תחילתו של קיפאון השכר המתמשך שראינו בשנות ה-70. אבל האם יש משהו בתחילת הקיפאון הכלכלי המתמשך שמתחיל לשנות את היְשִׂימוּת של אותם כלים?

ט"ב:

הקו הברור ביותר שמחבר את התנאים הללו ליְשִׂימוּת של מדיניות זו הוא משבר עמוק של המערכת הקפיטליסטית בשנות ה-70. בסוף שנות ה-70, היה חשש נרחב שהרווחים אינם גבוהים מספיק.

ד"ד:

במיוחד בגלל התחרות באותה תקופה מצד שתי כלכלות שארה"ב טיפחה באופן פעיל לאחר מלחמת העולם השנייה: יפן ומערב גרמניה.

ט"ב:

הליבה התעשייתית המרוכזת של כלכלת ארה"ב, שהגדירה את הכוח הכלכלי של ארה"ב בסביבות 1950, הייתה נתונה תחת איום עמוק בשנות ה-70. האיום התחיל בתעשיות כמו טקסטיל, שנמצאות נמוך בשרשרת הערך. אבל בשנות ה-70, זה המשיך לאלקטרוניקה, מטוסים ודברים מתקדמים אחרים שהיו המעוזים האחרונים של הדומיננטיות הכלכלית של ארה"ב.

עם זאת, משקיפים בני זמננו מעוניינים גם לקשור את הירידה ברווחים לשכר מופרז. זה נתון לוויכוח מבחינה אמפירית, אבל בהחלט היה צורך מורגש מצד העסקים. עד סוף שנות ה-70, מגוון הגורמים הללו למשבר הובילו את העסקים להתארגן בגדול.

מי שמכיר ספרים כמו הידיים הנעלמות של קים פיליפס-פיין או חלק מספרי ההיסטוריה של ריק פרלשטיין יידע שבשנות ה-70 נרשמה התגייסות גדולה של עסקים, מאוחדים במידה שכמעט מעולם לא היו מאוחדים בה קודם לכן, בניסיון להיאבק נגד הגנת הצרכן, נגד רגולציות מכל הסוגים, נגד איגודי עובדים, ובמקרים מסוימים בעד סוג של חופש היבוא.

ההתגייסות הזאת של עסקים, שב-1979 כבר הייתה עוצמתית מאוד, היוותה מכשול רציני לגישה המתבססת על תכנון מרכזי יותר או בקרה ישירה של בעיית האינפלציה.

ד"ד:

אתה כותב, "קריאות בעד מדיניות מוניטרית הדוקה תמיד נשמעו בחוגים פיננסיים, אבל בסוף שנות ה-70 בכירי תאגידים תעשייתיים גדולים הצטרפו למקהלה".

מדוע היה המגזר הפיננסי, בניגוד להיום, המוביל בקריאה למדיניות מוניטרית הדוקה? האם התנאים של התחרות הבינלאומית המוגברת והירידה ברווחים הם שהובילו תאגידים תעשייתיים גדולים להצטרף לאותה קואליציה בראשות המגזר הפיננסי?

ט"ב:

מדוע המגזר הפיננסי, כפי שהתגלם באנשים כמו דייויד רוקפלר ופול וולקר, היה זה שהוביל? קודם כול, מבחינה היסטורית, בנקאים ובעלי נכסים הם בין הקבוצות הגדולות ביותר המתנגדות לאינפלציה או מודאגות בקשר לאינפלציה. זאת, משום שהאינפלציה לרוב נוטה לשחוק את הערך הקיים של עושר ונכסים, ובמיוחד של חובות. 

אם אני בנק, ואני מלווה כסף ב-1970, ואז יש אינפלציה גבוהה במהלך העשור הבא, יוצא שב-1980 השווי האמיתי של החוב שחייבים לי נשחק. האינפלציה טובה לחייבים ורעה לנושים.

אבל יש גם סיבות אחרות. עד סוף שנות ה-70, אחוז עצום מהרווחים של המגזר הפיננסי בארה"ב הגיע מפעילות בינלאומית. המגזר הפיננסי הגיב לירידה ברווחיות בכלכלה המקומית של ארה"ב על ידי הגדלת פעילותו במדינות ברחבי העולם, כולל מדינות בעולם השלישי. הם גילו שכאן עדיין יש מקום לצמיחה מהירה.

שנות ה-70 גם היו תקופה שבה רבות מהמדינות הללו קיבלו חיזוק כלכלי מעליית מחירי הסחורות. דוגמה קלאסית היא שבנקים אמריקאיים השקיעו השקעות עצומות במקסיקו, שנהנתה ממחירי הנפט הגבוהים של שנות ה-70. עבור הבנקאים הבינלאומיים הללו, שחלק הולך וגדל מהרווחים שלהם מגיע מחו"ל, היה חשוב לשמור על הדולר כעתודות המטבע של העולם.

ד"ד:

כדי להרחיב את הדוגמה אל מעבר למקסיקו, בכל הדרום הגלובלי, אפילו במדינות שאינן מפיקות נפט, זרמו פטרודולרים (רווחים מיצוא נפט) לבנקים, והבנקים הללו הלוו כסף בכל רחבי הדרום הגלובלי.

ט"ב:

זה נקרא תהליך מיחזור, שבו רווחי העל העצומים הללו שהגיעו ממדינות הנפט עברו דרך המערכת הפיננסית בארה"ב ואז יצאו שוב החוצה. הסיבה שזה קרה היא שהמטבע של שוק הנפט היה הדולר, כך שהדברים האלה כבר היו דולריים באופן טבעי, ושבאופן כללי יותר, הדולר הפך לסוג של מטבע עולמי דה פקטו לאחר מלחמת העולם השנייה.

לקהילת הבנקאות הבינלאומית בארה"ב, כפי שהיא כונתה לפעמים, היה אינטרס גדול לוודא שהדולר ימשיך לשחק את התפקיד הזה. אבל הדבר הצריך שהדולר יישאר מקור ערך יציב. הקהילה הבנקאית חשבה שהאינפלציה בבית תערער את ערכו של הדולר, והדבר יוביל לכך שמדינות יתחילו להשתמש במטבעות אחרים במקום בדולר כדי להחזיק ברזרבות שלהן ולהשתמש בהם כיחידה של הבנקאות הבינלאומית.

דאגה זו התגברה בסוף שנות ה-70 עם היווצרותה של המערכת המוניטרית האירופית, שהקדימה את האירו. היו שמועות שסעודיה תתחיל להחזיק ברזרבות במרקים גרמניים או ביֵינים, במקום בדולרים. זוהי מקבילה פיננסית לסיפור תחרות הייצור שדיברנו עליו. הייתה שאלה פתוחה אם הדולר יישאר המטבע העולמי הבלתי מעורער. זו סיבה ספציפית – מעבר לסיבה הכללית, שבנקאים לא אוהבים אינפלציה – לכך שאנשים כמו רוקפלר ווולקר הרגישו שהמצב דחוף מאוד בסוף שנות ה-70.

ד"ד:

מה היו ההשלכות הגלובליות של הלם וולקר, במיוחד עבור הדרום הגלובלי?

ט"ב:

במובנים מסוימים, ההשפעות היו חמורות ביותר בחו"ל. בארה"ב, האבטלה הגיעה ל-10 אחוזים. זה גרם לסבל אנושי רב, במיוחד במקומות מסוימים כמו יאנגסטאון, אוהיו, ופיטסבורג, פנסילבניה. אבל זה לא היה גרוע כמו מה שקרה בדרום הגלובלי.

הסיבה לכך שהלם וולקר היווה בעיה עולמית היא שבשנות ה-70 של המאה הקודמת, היה בולמוס עצום של הלוואות למדינות עולם שלישי על ידי בנקאים מהצפון העולמי. במהלך שנות ה-70, מדינות עולם שלישי רבות הפכו יותר ויותר לבעלות חוב. בפרט, הן היו חייבות לבנקים בארה"ב, מה שאומר שהחובות שלהן היו חובות דולריים, והן יצטרכו להחזיר את החובות האלה בדולרים. הלם וולקר העלה את עלות החוב הדולרי. זה גרם לעלייה עצומה בשיעורי הריבית לכל מי שהיה חייב דולרים.

עבור מדינות עולם שלישי עם חובות עצומים, זה יצר בעיה כאשר עמידה בתשלומי הריבית על החובות הללו הפכה לבלתי אפשרית, שלא לדבר על החזרתם. הדבר הוביל למבול של משברי חוב ממשלתיים. מקסיקו היא הדוגמה המפורסמת, אבל זה קרה בכל מקום. זה יצר פתח לגרסה מוקדמת של תכניות הסיוע המבניות, שהפכו נפוצות מאוד בשנות ה-90, בעידן הקונצנזוס בוושינגטון.

הלם וולקר הקשה כל כך על החזרת החובות הללו, עד שמדינות אלה היו זקוקות לחילוץ, והאנשים שסיפקו את החילוץ יכלו לדרוש הרבה בתמורה. אחד הדברים שהם דרשו היה לשים קץ לתכניות הפיתוח התעשייתי הלאומי של המדינות הללו.

ד"ד:

המנוף לכפייה של ניאו-ליברליזם ללא צורך בהפיכה צבאית.

ט"ב:

בְּדִיוּק. זו הייתה דרך חדשה להפעלת כוח בינלאומי, עם השלכות דרמטיות. בהיסטוריה של מקסיקו או ברזיל או מדינות בכל רחבי אפריקה, אלו שנים של דה-תיעוש מכיוון שתנאי החילוץ מהחוב שלהן היו כרוכים במדיניות שהפכה את ההשקעה המקומית לבלתי אפשרית.

ד"ד:

מדוע התאגידים הגדולים הצטרפו לקואליציה בהובלת הבנקים נגד האינפלציה ובעד מדיניות מוניטרית הדוקה?

ט"ב:

בהתחשב בכך שהפדרל ריזרב לא בדיוק היה מוכן לנקוט במדיניות מוניטרית הדוקה לפני וולקר, מה היה חדש ברגע הזה? בהתייחס לנשיאות, רייגן תמך בעניין, בעוד שקנדי וג'ונסון לא. באותה מידה, התעשייה תמכה בעניין באופן שלא נראה קודם לכן, כפי שהבהירו חברות כמו ג'נרל אלקטריק, שהיא לא רק חברה גדולה, אלא גם כזו שמבצעת הרבה סוגים שונים של ייצור. זה עבד יפה עבור מגזר הייצור הזה בכלכלה האמריקאית.

בתחילת שנות ה-70, כאשר הפדרל ריזרב אכן הידק את המדיניות המוניטרית, הייתה התנגדות של מנכ"ל ג'נרל אלקטריק דאז. למה? עבור ג'נרל אלקטריק, שהיא עסק גדול במוצרי צריכה בני קיימא, מיתון מכוון יביא לכך שעובדים יפוטרו, או שהאנשים שיש להם עבודה יהיו מודאגים לגבי עתידם. אם האנשים האלה יתחילו לחסוך יותר, לא יהיה להם כסף, וכתוצאה מכך, הם לא יקנו כל כך הרבה מקררים ומדיחי כלים. בשלב זה, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק הפגין למעשה התנגדות למדיניות ה-Fed ההדוקה.

ד"ד:

אינפלציה נמוכה פירושה שאתה רוצה להוציא את הכסף מהבית ולגרום לו לקנות דברים בשבילך.

ט"ב:

בהחלט, וזה נוגע לשאלת תחרות היבוא. בסביבות 1970, לג'נרל אלקטריק היה אמון רב ביכולתם להעלות מחירים. הם היו אומרים, "בסדר, יש אינפלציה, אבל אנחנו יכולים להגיב לקצת אינפלציה על ידי העלאת המחירים שלנו – ואין הרבה חברות שונות שאמריקאים יכולים לפנות אליהן בשביל הדברים שג'נרל אלקטריק מייצרת".

עד סוף שנות ה-70, התחושה של מעטפת הגנה מפני תחרות נעלמה, כך שירדה התחושה שתעשיינים יכולים פשוט לחיות עם האינפלציה על ידי העלאת מחירים.

גם התאגידים התעשייתיים עצמם הפכו לבינלאומיים יותר. הבנקאות הבינלאומית התרחבה בשנות ה-70, וכך גם עלייתו של התאגיד הרב-לאומי – חברה תעשייתית או יצרנית העוסקת בייצור בכל רחבי העולם. לפעמים פירוש הדבר היה לייצר מכוניות בארגנטינה כדי למכור לארגנטינאים, אבל ביותר ויותר מקרים זה התבטא בפיצול שרשרת הייצור, כמו ייצור עמעמי פליטה (mufflers) בצפון מקסיקו שיורכבו לאחר מכן במכוניות במקום אחר.

הייתה צמיחה פנומנלית ברב-לאומיות של התאגיד, כולל התאגיד היצרני, לאורך שנות ה-70, מה שאומר שעד סוף שנות ה-70, לחברה כמו GE היה אינטרס גדול בערך הדולר כי היו לה השקעות בחו"ל וכסף שנכנס מחו"ל. זו אחת הסיבות לכך שהלם וולקר זכה לתמיכה הפוליטית שהייתה דרושה לו כדי להצליח, ולכך שהתמיכה הזו נמשכה לאורך זמן, אפילו במחיר גבוה ליצרנים אמריקאיים.

הלם וולקר והמיתון שיצר היו רעים מאוד לעובדים, ובמיוחד לעובדים המאוגדים בתעשיות הייצור הללו. הם גם לא היו טובים לייצור בארה"ב, כי מיליוני העובדים שאיבדו את עבודתם הפסיקו לקנות דברים, וזה רע עבור אותם אנשים שמייצרים דברים.

אבל היה אפקט נוסף מסדר שני, שבמסגרתו הלם וולקר ייקר את היצוא של ארה"ב – כך שלחברות שכבר היו בעיצומה של תחרות מול יפן וגרמניה היה אתגר נוסף, מכיוון שהדולר נעשה הרבה יותר יקר.

במבט ראשון, הלם וולקר היה ממש רע ליצרנים. אבל הייתה מספיק תמיכה כדי לבצע אותו, לפחות לכמה שנים, כי תעשיית הייצור התקרבה לעמדת הבנקים – מתוך רצון לראות את ערכו של הדולר נשמר, גם במחיר של מיתון בארה"ב.

ד"ד:

האם זה הוגן לומר שהגלובליזציה של תאגידים אמריקאיים בשנות ה-70 גרמה גם לכך שהאינטרסים שלהם הפכו פיננסיים?

ט"ב:

זה נכון שהפיכתם של התאגידים האמריקאיים לרב-לאומיים פירושה שהאינטרסים שלהם הפכו לפיננסיים במידה משמעותית. אבל אני לא רוצה להפריז בחיבור של האינטרסים הפיננסיים והיצרניים, כי רגעי עימות עדיין היו קיימים לאורך שנות ה-80.

כדי להבין זאת, עלינו לחשוב על העובדה שהלם וולקר היה ניסוי. וולקר עצמו לא ידע כמה דברים גרועים צריכים להתרחש לפני שיוכל לפתור את הבעיה. הכתבים שלו מהתקופה מראים שהוא היה קצת מופתע לראות עד כמה הדברים התדרדרו. זה לא ממש הפריע לו, אבל אולי הוא לא היה ממש בטוח שכך יהיה.

לפני כמה שנים הוא כתב מזכר, שבו אמר, "לא חזיתי מה עומד לקרות, אבל כמובן, אילו חזיתי את זה, לא הייתי עושה שום דבר אחרת". הוא היה מאוד ברור בנקודה הזו. אבל זה היה ניסוי.

היצרנים היו קרובים מספיק לשוק המימון כדי להצטרף לניסוי במשך כמה שנים, אבל ב-1982, הדברים נעשו כל כך גרועים – המיתון היה כל כך עמוק, מפחיד ולא יציב – שהייתה תגובה נגדית, ווולקר התחיל להתרחק מהגרסה המחמירה ביותר של המדיניות שלו.

לאחר מכן, התעורר שוב הקונפליקט: יצואנים אמריקאיים רצו הקלה בשיעורי הריבית, והיה משא ומתן. ההבחנה בין האינטרסים של הון תעשייתי להון פיננסי לא נעלמה, אבל היו תנאים שאפשרו שנתיים נוספות לפחות של ניסוי חסר תקדים באמת, שהושתת על חיבור חלקי של האינטרסים שלהם.

ד"ד:

אתה כותב, "הקואליציה כללה גם עשרות מיליוני בעלי בתים ובעלי מניות. מעמד הביניים בעל ההכנסה הזה, שהיה תמיד גדול יחסית בארה"ב, התרחב והתגבש בעקבות עשרות שנים של מדיניות ניאו-ליברלית".

מדוע הצטרפו בעלי בתים לריאקציה נגד האינפלציה ובעד כלכלה מצמצמת בשנות ה-70? האם כחייבי משכנתא הם לא היו מרוויחים מהאינפלציה, כי האינפלציה הורידה את ערך החובות שלהם לבנק?

ט"ב:

אחת התשובות לשאלה זו היא שוולקר היה מאוד זהיר. הוא עשה בחירות פוליטיות מכוונות כדי להגן על בעלי בתים מכמה מההשפעות הקשות ביותר של מדיניות הריבית הגבוהה שלו.

זוהי נקודה שהועלתה ותועדה על ידי סם גינדין וליאו פאניץ' בספרם The Making of Global Capitalism. הם מציינים שוולקר בחר לשמור על כושר הפירעון של הבנקים להלוואה וחיסכון שהוגדרו כנותני משכנתאות לאורך תקופת הניו דיל, אף על פי שהם היו נכשלים בתחילת העשור אם היו משאירים אותם לנפשם.

וולקר עשה זאת כדרך למנוע קריסה בשוקי האשראי לדיור שהייתה מרחיקה יותר מדי בעלי בתים ממעמד הביניים. הוא עשה כמה בחירות ספציפיות כדי להגן על האנשים האלה מהגרוע ביותר.

עם זאת, היה קשה לקבל משכנתא בשלב זה. זה היה רע לקבלנים, ואתם יכולים לתאר לעצמכם שבעלי בתים היו צריכים לברך על האינפלציה. דרך נוספת לחשוב מדוע בעלי בתים צידדו בוולקר היא שבשלב זה, בתים לא היו הנכסים היחידים שבבעלותם. הרבה אנשים היו בעלי מניות, ושוק המניות בסוף שנות ה-70 היה איום ונורא, במידה שאנחנו קצת שוכחים היום.

אנחנו יודעים שלמרות [המשבר של] 2008 או התפרצות נגיף הקורונה ב-2020, אם שמת כסף בקרן אינדקס (קרן נאמנות מחקה) בשלב מסוים במאה העשרים ואחת, יהיה לך עכשיו הרבה יותר כסף ממה ששמת בהתחלה. במהלך שנות ה-70, מדדי שוק המניות הגדולים כמו הדאו ג'ונס איבדו ערך אמיתי. אם היית מכניס כסף לקרן אינדקס ב-1970, עד 1979 היית מפסיד כסף.

אם נחשוב על מעמד הביניים בעל הנכסים הזה לא רק כבעלי בתים, אלא כאנשים המחזיקים בסוגים שונים של נכסים, נוכל לראות עד כמה אנשים היו מבוהלים, ועד כמה הם היו מוכנים להצטרף לתכנית שאמרה שצריך לעשות משהו. ברוב המקרים, הם כנראה לא היו יכולים לומר מה תהיינה ההשפעות הרבות והשונות של הלם וולקר, אבל הייתה אווירה של משבר.

זהו אותו רגע של מרד מיסים גדול של המעמד הבינוני שמתגלם בצורה המפורסמת ביותר בקליפורניה במרד גדול נגד מס רכוש. זו דוגמה למשהו שלא קשור ישירות למדיניות הריבית, אבל מעיד על הלך רוח בקרב בעלי בתים של השתוקקות למשהו חדש.

חלק ממה שעשו קובעי המדיניות הניאו-ליברלים היה לארוז את הדברים האלה, שאולי לא בהכרח היו קשורים זה לזה, בחבילה אחת – באומרם שאם אתה שונא מיסים, אתה צריך גם לכעוס על איגודי העובדים, ואתה צריך גם להיות מוטרד מהאינפלציה.

ד"ד:

והיי, כל זה קשור לאנשים שחורים שמנסים לעבור לגור בשכונה שלך.

ט"ב:

בהחלט. ההחלטה של ​​ה-Fed לשלוט באינפלציה על ידי גרימת אבטלה הייתה מתקפה ענקית על עובדים שחורים. בכל זמן נתון, אז או עכשיו, האבטלה השחורה הייתה גבוהה בהרבה מהאבטלה הלבנה. אנחנו מסתכלים על הלם וולקר בצורה רחבה ואומרים, "האבטלה עלתה ל-10 אחוזים. זה נראה רע, אבל זה לא סוף העולם. זה לא כמו השפל הגדול, כשרבע מכוח העבודה היה מובטל".

אבל כשמדובר בעובדים שחורים מתחת לגיל 30, יכולת לראות רמות אבטלה כמו בשפל הגדול. אם אנחנו בוחנים כיצד וולקר הצליח לבנות תמיכה עממית במשהו שכלל מיתון מכוון, חשוב לזכור שעובדים שחורים נשאו בחלק לא פרופורציונלי מהעלות.

ד"ד:

זה קרה בתקופה שבה הייתה ריאקציה שמרנית כללית לא רק נגד הניו דיל, אלא גם נגד התנועה לזכויות האזרח.

ט"ב:

קשה להפריד בין הדברים האלה. לא ברור אם וולקר חשב על זה בכלל. זהו סיפור עם הרבה השלכות לא מכוונות – זה נוגע גם למשבר החוב של העולם השלישי. בראיון אחד אמר וולקר שאפריקה לא הייתה על הרדאר שלו ב-1979 וב-1980. זו הייתה נקודת עיוורון; הוא לא אמר "טוב, אני האימפריה. אני הולך לדפוק את המודל ההתפתחותי של העולם השלישי".

ד"ד:

הוא לא אמר, "אני הולך למחוץ את כל השאיפות הפוסט-קולוניאליות של לוחמי השחרור הלאומי ברחבי העולם". זה היה יותר מִשני מבחינתו.

ט"ב:

הבנק המרכזי של ארה"ב הוא כמו פיל גדול שמוחץ הרבה דברים מתחת לרגליו, שעל חלקם הוא יודע ועל חלקם לא. אבל גם אם אנחנו לא חושבים שיש כוונות רעות ברמה האישית, עדיין יש את הדרך שבה הבנק המרכזי בנוי. יש לו ייצוג טוב של אינטרסים פיננסיים. הוא עובד בצמוד מדי יום עם בנקאים, ובמידה מסוימת, הפדרל ריזרב הוא סוג של שותפות פרטית-ציבורית שבה הבנקאות הפרטית מיוצגת היטב. אבל אין נציגי עובדים שיושבים בוועדת ה-Fed שמקבלת החלטות לגבי שיעורי הריבית. בהחלט אין שם נציג של הקהילה האפרו-אמריקאית.

עבודתו של ההיסטוריון דיוויד שטיין מזכירה לנו שהלם וולקר סימן את הסוף לתנועה גדולה, רחבה ומאורגנת היטב, שבמרכזה תנועת החירות השחורה, שמטרתה להבטיח תעסוקה מלאה. שנתיים לפני הלם וולקר, הקונגרס העביר את חוק ההעסקה המלאה של הַאמפרי-הוקינס, שהיה אמור לחייב את הממשלה להחזיר את התעסוקה המלאה. הוא כלל למעשה מנדט לבנק הפדרלי לשים על הכוונת את האבטלה, כמו גם את האינפלציה. זה היה ניצחון של תנועה חברתית שהוביל לחקיקה שאילצה את ה-Fed לקחת בחשבון את האבטלה כאשר הוא קובע מדיניות. את התנועה החברתית ההיא הובילו תומכים נאמנים של תנועת החירות השחורה.

חוק האמפרי-הוקינס קיבל את שמו מתומכיו, שאחד מהם היה יוברט האמפרי ואחד מהם היה אוגוסטוס הוקינס, שייצג את דרום מרכז לוס אנג'לס ובכך היה בעל נקודת תצפית ישירה על משבר האבטלה בקרב אמריקאים שחורים עירוניים. הלם וולקר היה תגובה ישירה או עקיפה לתנועה זו.

ד"ד:

לעתים קרובות אנו מתארים את קואליציית הימין החדש ככזו שמאחדת את העסקים הגדולים עם הימין הדתי. האם הקואליציה נגד האינפלציה הייתה הבסיס החומרי לימין החדש?

ט"ב:

הקואליציה נגד האינפלציה אכן הייתה הבסיס החומרי לימין החדש. העבודה של מישהי כמו מלינדה קופר בספרה ערכי משפחה, למשל, מזכירה לנו שאסור לעשות הפרדה בין שמרנות תרבותית לבסיס הכלכלי.

קחו מישהו כמו מילטון פרידמן, שאנחנו יודעים שהוא חלק מהקונצנזוס נגד האינפלציה. כל העניין שלו היה להגביל את הצמיחה של ההיצע המוניטרי. הוא שנא איגודים מקצועיים. אבל אנחנו חושבים עליו כליברל קלאסי או ליברטריאני. הוא אדם יהודי חילוני – לא פט רוברטסון. אבל אפילו מישהו כמו פרידמן, כשהוא מדבר על מה שרע באינפלציה, יגיד שחברה עם אינפלציה היא חברה דקדנטית שבה אנשים לא חושבים על העתיד.

ד"ד:

שבה אנשים לא לומדים לקבל החלטות מתוך אחריות אישית.

ט"ב:

זה כולל מוסר מיני. אפילו מישהו כמו פרידמן, שהיה ה"קוטר" של שנות ה-70, כרך יחד את עליית רמת המחירים עם קריסה של המוסר המיני המיושן. אם זה היה נכון עבור פרידמן, זה בוודאי היה נכון הרבה יותר עבור נוצרי אוונגליסטי.

הדברים האלה מתערבבים בדרכים מעניינות, שבהן הצורך במשמעת הוא משהו שאתה מחיל על שוק העבודה, אבל גם משהו שאתה מחיל על אימהות לא נשואות שחיות על קצבת רווחה, ועל היפים, ועל כל האנשים השונים האלה, שהצליחו לחמוק מכבלי המוסר הבורגני המסורתי בשנות ה-60 וה-70.

ד"ד:

מה לגבי האידאולוגיה של הנשיא ג'ימי קרטר? איך מנהיג של מפלגה דמוקרטית שאימצה למשך כל כך הרבה זמן מדיניות של תעסוקה מלאה, ממש עד לאחרונה, עברה כל כך בקלות למדיניות הצנע?

ט"ב:

יש כלל שלפיו פוליטיקאים שונאים מיתון, ויעשו כל מיני דברים כדי שלא יהיה מיתון, אפילו עד כדי חוסר אחריות, למשל להנהיג כלכלת בחירות. קרטר הוא היוצא מן הכלל המדהים במקרה הזה.

הוא מינה את וולקר, כשהוא יודע היטב מה הוא הולך לעשות, ואז הוא עמד לצד וולקר כשהביא למיתון בשנת בחירות! וולקר מונה באוגוסט 1979. ההלם החל באוקטובר 1979. הבחירות היו חודש לאחר מכן! רק פעם אחת, בצורה עדינה במיוחד, קרטר הטיל איזשהו ספק במשהו שוולקר עשה. מה הוא עשה, ולמה הוא לא היה רגיש יותר לזה?

אחת הדרכים להבין זאת היא לחשוב על קרטר כאינדיבידואל. הוא לא היה קשור למסורות הפועליות-ליברליות שעמדו ביסוד התפיסה של אדם כמו יוברט האמפרי, דמוקרט ניו דיל קלאסי. קרטר הגיע מהדרום החדש. כמושל מהדרום החדש, הוא תמך במדיניות פיתוח פרו-עסקית.

הוא היה אנטי גזעני בסטנדרטים של ג'ורג'יה, אבל לא בסטנדרטים של אף אחד אחר. הוא הסתבך כהוגן בפריימריז הדמוקרטיים ב-1976, כשאמר שהוא תומך במאמצים לשמר את "הטוהר האתני" של השכונות. הוא ספג ביקורת רצינית, ונאלץ להפגין תמיכה בחוק ההעסקה המלאה של האמפרי-הוקינס כדי להכיל חלק מהנזק שהוא גרם לדמוקרטים שחורים. אבל הוא לא באמת היה בעניין.

ד"ד:

הוא היה רגיל להצטייר כמתון מבחינה גזעית, במיוחד בהשוואה ללסטר מדוקס.

ט"ב:

כן – למרות שהוא נסע לברזיל, ביקר בעיירה מלאה בצאצאי חיילי הקונפדרציה לשעבר שעברו לברזיל, ביקר בקברו של אחד מאבותיה של אשתו שנמצא שם, וסיפר איך הוא התרגש עד דמעות מכמה שהעיירה שימרה את התחושה של הדרום הישן (של ארה"ב). הוא היה מתון מבחינה גזעית במונחים אמריקאיים, אבל לא היה מודאג במיוחד מההשפעות על אנשים שחורים.

בנוסף לכך לא היו לו יחסים טובים עם איגודי עובדים, אז הוא לא היה מודאג מהשפעתו של ההלם על האיגודים. הוא היה נוצרי אוונגליסטי, ולכן הוא תמך בגישה של תיקון המידות באמצעות משמעת. הגרסה המוכרת של זה היא שהוא הופיע בטלוויזיה לבוש בסוודר ואמר לכולם להוריד את הטמפרטורה בתרמוסטט.

ד"ד:

נאום משבר האמון.

ט"ב:

נאום משבר האמון, שלפעמים ליברלים נזכרים בו בחיבה כי, היי, לפחות הוא לקח את משבר האנרגיה ברצינות, וזה עדיף על רייגן שתלש את הפאנלים הסולאריים מגג הבית הלבן. אבל קרטר גם הטיף לתורה של אחריות אישית והקרבה עצמית כפתרון לבעיה, שהייתה עניין הרבה יותר מִבני של כלכלה פוליטית. אפשר להצביע על מספר סיבות אישיות לכך שקרטר היה פתוח לעניין.

אבל הוא גם היה בלחץ. משבר הדולר החל בסביבות 1978. במובנים מסוימים, קרטר היה בן ערובה של סוחרי המטבע הבינלאומיים, שהצליחו לסחוט אותו למדיניות מסוימת על ידי איום על הדולר. היו רגעים שבהם הוא ניסה לעשות משהו מתון יותר מן התוצאה של הלם וולקר, ואז התגובה בשווקים אילצה אותו לחזור בו.

ד"ד:

איפה קרטר משתלב בסיפור הניאו-ליברליזם כפי שהוא מסופר לעתים קרובות, שבו רייגן היה חלוץ הניאו-ליברליזם מהימין, והמפלגה הדמוקרטית הניאו-ליברלית תחת ביל קלינטון חיזקה אותו מהמרכז-שמאל?

ט"ב:

אני מתוסכל מאוד כשאני קורא אנשים כמו פול קרוגמן. קרוגמן דחף לתעסוקה מלאה יותר, ליותר התרחבות כלכלית, נגד הצנע. אבל אפילו מישהו כמו קרוגמן, שמוכן עכשיו לכתוב טורים על כמה האיגודים הם טובים, על כך שאנחנו לא צריכים באמת לדאוג בקשר לאינפלציה – אפילו דמות יוֹנית כמו קרוגמן תמיד מתחילה את הסיפור עם רייגן.

אם אתה קורא את הטור של קרוגמן בניו יורק טיימס על איגודי עובדים, למה הם טובים ולמה זה היה רע שנפטרו מהם בזמנו, קרוגמן מצטט סטטיסטיקה מ-1980 על צפיפות האיגודים המקצועיים כדי להצביע על כך שעד 1980, הכול היה בסדר. מה שקרה זה שרייגן נכנס, הושבע לנשיאות ב-1981, שבר את שביתת פקחי הטיסה, וגרם למשבר.

נרטיב כזה לא מותיר לקרוגמן מקום לחשוב על א) המפלגה הדמוקרטית ודמויות כמו קרטר, ו-ב) תפקידם של בנקאים מרכזיים כמו וולקר, שקרוגמן וכל עמיתיו למקצוע עדיין מעריצים. ההבנה שהסיפור מתחיל ב-1978 או 1979 אומרת שאי אפשר להשליך את כל האשמה על רייגן והרפובליקנים, וצריך לחפש הסבר מעמיק יותר. צריך הסבר שהוא פוליטי-כלכלי.

כשקרוגמן מנסה לענות על השאלה מה השתבש, הוא מתבסס במידה רבה על הגזענות של הבייס הפוליטי של רייגן, שלגביה אין ספק. אבל כל הגזענות שהייתה בחברה האמריקאית לא הייתה לגמרי מפוברקת ב-1981 – היא באה לידי ביטוי גם בנטישת מדיניות התעסוקה המלאה. נטישת התעסוקה המלאה אירעה ב-1978 או 1979, ויש שורה של דברים שאפשר להצביע עליהם, שהמינוי של וולקר הוא רק אחד מהם.

זה חשוב, לא רק כי חשוב להאשים את הדמוקרטים, אלא בגלל שכדי להבין נכון את ההיסטוריה ולהבין למה זה קרה, אנחנו צריכים להבין את הסיבות המבניות שהפכו את המדיניות לדו-מפלגתית – לא הפיכה, ולא כפייה מצד המפלגה הרפובליקנית.

ד"ד:

איזה תפקיד מילאו התיאוריה הניאו-ליברלית של מוניטריזם ומה שמכונה "שיעור האבטלה הטבעי", שפיתח מילטון פרידמן, ביצירת התפיסה החדשה לגבי האופן שבו הממשלה והבנק הפדרלי צריכים להתמודד עם אינפלציה? מהו מוניטריזם, ומהו מה שנקרא "שיעור האבטלה הטבעי"?

ט"ב:

מוניטריזם הוא דרך חשיבה על הכלכלה, ובמיוחד על מדיניות מוניטרית, וזה מה שה-Fed עושה. דמות המפתח כאן היא מילטון פרידמן, שבמהלך העשורים שלאחר המלחמה בארה"ב, עבר מלהיות דמות אקדמית מכובדת אך שולית לכזו שהרעיונות שלה היו מאוד מקובלים באקדמיה, בקרב אנשי עסקים ובקרב אנשים רגילים כמוך וכמוני, שצפו בסרט התיעודי שלו ב-PBS [רשת הטלוויזיה הציבורית] וגילו את כל מה שרע בשכר המינימום.

הרעיון המרכזי של המוניטריזם הוא שהאינפלציה היא רק בעיה של היצע הכסף. בעולם האמיתי יש הרבה גורמים מורכבים, סבוכים, לאינפלציה. זה יכול להיות משבר אנרגיה, הסכם קיבוצי או קיפאון פוליטי. התיאוריה של פרידמן אמרה שכל זה לא באמת משנה – מה שחשוב הוא רק היצע הכסף, ואם יש אינפלציה, זה אומר שהיצע הכסף גדל מהר מדי, וה-Fed צריך להגביל את הצמיחה של היצע הכסף.

הלקח שלו פשוט להפליא, והוא מתחיל מההגדרה הבסיסית של אינפלציה – יותר מדי כסף במרדף אחרי מעט מדי סחורות. הזווית שפרידמן מציג כדי למכור את הרעיון המוניטריסטי הזה היא שהאינפלציה היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית. הוא הדגיש את מקומו של הבנק המרכזי כאתר של מדיניות אנטי-אינפלציונית, בניגוד לכל סוג אחר של התערבות ממשלתית.

ד"ד:

זה מרתק, בהתחשב בכך שהניאו-ליברלים מאמינים שצריך להגן על השוק מפני המדינה, אבל במקרה של מוניטריזם, הם מאמינים שהמדינה מושכת בחוטים.

ט"ב:

זה מה שמפריד בין פרידמן לבין הליברטריאנים המובהקים יותר. אם תחקור את כל ההוגים הליברטריאנים מספיק לעומק, תמצא דברים שהם חושבים שהמדינה צריכה לעשות. אבל זה, במיוחד, היה קו שבר בין פרידמן לליברטריאנים אחרים; הוא באמת חשב שלפדרל ריזרב יש תפקיד כגורם מתכנן.

זה לא נראה כך בהתחלה, אבל הרעיון שכל רמת הפעילות הכלכלית ודברים כמו אינפלציה ותפוקה צריכים להיות מוכרעים על ידי זה שהפדרל ריזרב יקבע את ההיצע המוניטרי כראוי, הוא למעשה גרסה מדוללת של תכנון כלכלי. הדבר יביא את פרידמן לעימות עם כמה כלכלנים ליברטריאניים יותר.

בניתוח שלו לגבי השפל הגדול, פרידמן חושב שהשפל נגרם מכך שהפדרל ריזרב לא הרחיב מספיק את ההיצע המוניטרי. הוא ישר מספיק כדי להודות שזה נכון לשני הצדדים, ושבמקרים מסוימים, אתה צריך התרחבות מוניטרית, וזה באמת סוג של תמריץ. פרידמן, למרות כל האקטיביזם הליברטריאני שלו, הוא גם מישהו שמקבל את הרעיון שלממשלה צריך להיות תפקיד חשוב, ותפקיד חשוב בשליטה על היצע הכסף.

המוניטריזם מספק לוולקר את הרציונל המוצהר שלו להלם וולקר. וולקר התמנה לתפקידו באוגוסט 1979, אבל הלם וולקר החל באוקטובר 1979, וזה התחיל בהכרזה של וולקר בעקבות פגישה של ועדת השוק הפתוח של ה-Fed, כי הוא ישים לו למטרה את הצמיחה של היצע הכסף, במקום את שיעורי הריבית.

לפני כן, אפשר היה לדמיין את הפדרל ריזרב קובע מדיניות באומרו, "הריבית עומדת על 5 אחוזים, אבל יש יותר מדי אינפלציה, אז ננסה להעלות אותה לכיוון 7 אחוזים". זו הייתה אחת הדרכים להדק את המדיניות המוניטרית, תוך התמקדות בריבית כאמצעי של מדיניות זו.

וולקר הודיע ​​שהם לא יתמקדו יותר בשיעור הריבית. הם יתמקדו בצמיחה של היצע הכסף. "ברבעון הזה, היצע הכסף גדל ב-20%, אבל יש אינפלציה, אז אנחנו הולכים לוודא שהוא יגדל ברבעון הבא בלא יותר מ-10%". זהו סוג אחר של הידוק מוניטרי, המתמקד בצמיחת היצע הכסף כאמצעי של ביצוע המדיניות.

זה בעצם מה שמוניטריסט, כמו פרידמן, יציע. ברציונל המוצהר שלו, וולקר מאמץ את המוניטריזם; זהו ניצחון ענק עבור אסכולת פרידמן. מה שוולקר באמת חשב שהוא עושה הוא הרבה יותר מסובך. הוא מעולם לא החזיק במוניטריזם כדוקטרינה. וולקר היה, לזכותו ייאמר, סקפטי לגבי כל מיני אסכולות פשטניות של מחשבה כלכלית. הוא שנא את הקיינסיאניזם הפשטני והמעודן. הוא גם מעולם לא היה מוניטריסט. הוא היה בנקאי מרכזי מעשי, לא תיאורטיקן. למעשה, הוא אישר מאוחר יותר בראיונות שהוא לא ניגש להחיל את הלם וולקר כי הוא הפך פתאום לאוהד מושבע של רעיון המוניטריזם.

אם כך, מדוע הוא עשה זאת? התשובה לכך היא ממש מעניינת, למעשה. הוא אמר שהמוניטריזם נתן לו כיסוי פוליטי. 

וולקר החליף את ניהול הריביות בניהול היצע הכסף. הוא עשה זאת כי הוא ידע שאם ה-Fed יגיד שהוא מתמקד בשיעור הריבית, ואז הריבית תגיע לנקודה הגבוהה ביותר שהייתה אי פעם בהיסטוריה, אנשים יאשימו את ה-Fed. הם יגידו, "פתאום, אני מנסה ללוות כסף כדי לקנות מכונית, והם אומרים לי שאני אצטרך לשלם 25 אחוז ריבית על זה".

הוא ידע שבהתמקדות בהגבלת היצע הכסף, שתהיה לה בהכרח השפעה של העלאת ריבית, הוא יכניס חיץ בין ההחלטות שהוא וה-Fed קיבלו, לבין ההשלכות על השוק. הם יכלו לומר, "כל מה שאנחנו עושים זה להגביל את הצמיחה של היצע הכסף. זה השוק שמעלה את שיעור הריבית". זו דוגמה לאופן שבו וולקר היה שחקן פוליטי ערמומי, לא רק בנקאי מרכזי טכנוקרטי.

האישור הסופי למוניטריזם אינסטרומנטלי או מעשי זה הוא שבשנת 1982, המיתון נעשה עמוק מדי. היו לזה מספר השפעות שליליות, כולל יצירת מצב של אי-פירעונות חוב של העולם השלישי, כמו במקסיקו – מה שהציב בעיות עצומות לבנקים הבינלאומיים, דווקא לקהל התומכים הגדול של וולקר. הניסוי הנכבד שלו בחיסול האינפלציה התחיל למעשה להתנגש בגדול עם בריאותה של המערכת הפיננסית בארה"ב.

מה הוא עשה? הוא נסוג מהמוניטריזם. הוא עצר את ההתמקדות בהיצע הכסף. הוא נרגע קצת. מכאן ואילך, הוא לא הציג את הבחירות שלו במסגרת מוניטריסטית.

פרשנות מאותה תקופה מלמדת שפרידמן וחסידיו כעסו על כך. הם ראו היטב שוולקר זנח את המוניטריזם, מה שלדבריהם היה אסון שיחזיר את האינפלציה. אבל זה לא קרה – מה שמאשר גם שוולקר לא באמת היה מוניטריסט מושבע, וגם שהמוניטריסטים לא לגמרי צדקו לגבי הגורמים לאינפלציה, כי נטישתו של וולקר לא הובילה לחזרה של האינפלציה.

ד"ד:

ובאשר למה שקרוי שיעור האבטלה הטבעי – זהו חידוש מבית מדרשו של פרידמן, שהופך למנורמל יותר במיינסטרים מאשר במוניטריזם.

ט"ב:

גם זה רעיון שמזוהה עם פרידמן, אבל כמו שאתה אומר, יש לו יותר עמידות. הרעיון הוא ששיעור האבטלה הטבעי עונה על השאלה מהי המשמעות של תעסוקה מלאה באמת.

כשאנחנו אומרים תעסוקה מלאה, אנחנו כמעט אף פעם לא מתכוונים לאפס אחוזי אבטלה. בנקודות שונות, לממשלות היו יעדים שונים. אפילו בימים ההרואיים של הקיינסיאניזם האמריקאי, הבית הלבן של לינדון ג'ונסון כיוון למשהו כמו 4 אחוזים, או אולי לכל היותר 3 אחוזים. אבל האבטלה אף פעם לא באמת מגיעה לאפס.

שיעור האבטלה הטבעי הוא התערבות בדיון על היעד שיש להציב בפועל לתעסוקה. הוא מראה שיש רמת אבטלה במשק שמתחתיה אתה תגרום לאינפלציה לעלות. השיעור הטבעי של האבטלה קשור ל-NAIRU –  שיעור אבטלה שאינו מאיץ אינפלציה.

הרעיונות הללו שונים מכמה בחינות מזעריות, אבל הבסיס שלהם זהה: יש רמת אבטלה שמתחתיה המשק לא יכול לרדת בלי לסבול נזק. צורה אחת של נזק כזה היא אינפלציה.

כלכלנים מנסים להעריך את שיעור האבטלה הטבעי של המשק ומשתמשים באומדן זה כדי להנחות את המדיניות. אם שיעור האבטלה הטבעי הוא 7 אחוזים, אז ב-Fed יתחילו להדק את המדיניות אם הם יראו שהאבטלה מתקרבת ל-7 אחוזים, כי הם יודעים שאם היא תגיע ל-6.5, נתחיל לשלם על זה בדרך כלשהי, כנראה אינפלציה. לרעיון הזה יש חיים ארוכים שנמשכים אחרי שנות ה-80, אחרי וולקר, והרבה אחרי שאנשים הפסיקו להתייחס ברצינות לרעיונות מוניטריסטיים קפדניים.

בשנות ה-90, ג'נט ילן, שכיום היא שרת האוצר והייתה בעבר קודמתו של ג'רום פאוול כראש הפדרל ריזרב, הייתה רק חברה בוועדת השוק הפתוח של ה-Fed. היא עזרה לתכנן את מדיניות הריבית תחת אלן גרינספן, שהיה אז ראש הפדרל ריזרב. באמצע שנות ה-90, כשהאבטלה התקרבה ל-5%, ילן פגשה באופן אישי את גרינספן במשרדו ואמרה שהם צריכים להעלות את שיעורי הריבית כי הכלכלה הולכת לכיוון של 5%, וזה מה שהיא חשבה שהוא השיעור הטבעי. ילן עדיין חשבה כך בשנות ה-90.

היא עדיין חושבת כך, אם מסתכלים על תמלילים מ- 2015. ב-2015, הם התמודדו עם ההתאוששות האיטית מהמיתון של 2008, שנמשך עוד ועוד. הכלכלה התרחבה מבחינה טכנית – המיתון הסתיים – אבל זה נראה איטי. אז הפדרל ריזרב החל לנסות גישה מרחיבה יותר לגבי המדיניות המוניטרית. אבל לפחות עד 2015, הם עדיין חשבו ששיעור האבטלה הטבעי השתנה, ולא שצריך לוותר לגמרי על הדוקטרינה.

הם היו אומרים, "אולי לא היינו מספיק מרחיבים. חשבנו שהשיעור הטבעי הוא 6 אחוז, אבל הוא באמת 5 אחוז, אז אנחנו צריכים לנקוט בעמדה מרחיבה יותר". הם לא אמרו, "כל הרעיון הזה מוטעה". הם הרבה יותר קרובים לזה עכשיו; הצהרותיהם של ילן ופאוול מאז 2016 בערך מראות שהם התקרבו הרבה יותר לדחיית הרעיון, אבל הרעיון הנחה את המדיניות לפחות לכל אורך תקופת ממשל אובמה השני.

ד"ד:

מאמר משנת 1999 מאת הכלכלן רוברט פולין טוען שהרעיון של פרידמן לגבי שיעור האבטלה הטבעי, במבט מעמיק יותר, מסתיר רעיון מרקסיסטי או קלצקיאני (של הכלכלן הפולני מיכאל קלצקי).

פולין כותב, "לפי פרידמן, מה שהוא מכנה שיעור האבטלה הטבעי הוא למעשה תופעה חברתית המודדת את כוח המיקוח של אנשים עובדים כפי שהדבר ניכר ביכולתם לארגן איגודים מקצועיים אפקטיביים ולקבוע שכר מינימום ראוי למחיה".

כיצד מוניטריזם ניאו-ליברלי, על פי פולין, רק מנסח מחדש בצורה מסתורית את הרעיון המרקסיסטי של צבא המילואים של המובטלים? מה הדבר חושף על הנחות היסוד המסתוריות של הניאו-ליברליזם?

ט"ב:

נתחיל ברעיון מהו שיעור האבטלה הטבעי. זו נקודת אבטלה שמתחתיה יתחיל להיות לחץ על המחירים; תתחיל להיות אינפלציה. מדוע שיעור אבטלה נמוך יותר יוביל לעליית מחירים? התשובה היא ששיעור אבטלה נמוך יותר מגביר את כוח המיקוח של העובדים. כוח המיקוח של העובדים אומר שהשכר יעלה, ועליית שכר בשלב מסוים תוביל לעליית מחירים. יש שרשרת שמתחילה מאבטלה שהיא "נמוכה מדי" ומתגלגלת לעלייה בכוח המיקוח של העובדים, כמו גם לאינפלציה, שהיא בעיה. לכן אתה מחליט שהאבטלה חייבת להישאר ברמה מסוימת כדי שהעובדים לא ידרשו יותר מדי, ואתה מונע אינפלציה.

כשמציגים זאת כך, זה נשמע כמו קונספירציה. אבל זה נמצא בכל התמלילים של הפדרל ריזרב. אני מצטט כמה מהם במאמר שכתבתי עבור Phenomenal World, אבל אתה יכול למצוא עוד מיליון מהם אם תרצה. יש תחושה ברורה שככה הדברים עובדים. אחת הדוגמאות המפורסמות היא שבשנות ה-90, אלן גרינספן בדק גם את הגבולות של כמה רחוק יכולה האבטלה להגיע. הוא היה מוכן לחשוב שאולי השיעור הטבעי השתנה. וגרינספן הציג את השאלה: מה השתנה שמאפשר לנו לקבל אבטלה נמוכה יותר ללא האינפלציה שראינו בשנות ה-70?

תשובתו היא שהעובדים מיואשים וחסרי ביטחון. הוא מצטט מחקרים ששואלים עובדים: "האם אתה מודאג מאובדן מקום העבודה שלך? האם אתה מרגיש בטוח לבקש יותר בעבודה שלך?" הוא מצטט את המחקרים האלה כעדות לחוסר הביטחון של העובדים ואומר בצורה ברורה שחוסר הביטחון של העובדים הוא הסיבה לכך שאנחנו לא צריכים לדאוג בקשר לאינפלציה כמו פעם.

ולא רק אנשים כמו גרינספן מאמינים בזה. מאמר ממכון המדיניות הכלכלית (EPI), צוות חשיבה שמאלני במובהק של המפלגה הדמוקרטית, אומר בכנות רבה שהאינפלציה נגרמת מכך שלעובדים יש יותר מדי כוח. יש תפיסה נרחבת בכל הספקטרום הפוליטי המרכזי, שכוח המיקוח של העובדים הופך לבעיה בשלב מסוים.

אם אתה מרקסיסט מושבע, אתה יכול לומר – וזה חוזר לרעיון של פולין על המפגש בין החשיבה הפרידמנית למרקסיסטית – שהקונצנזוס נכון. למעשה, בשלב מסוים, כוח המיקוח של העובדים מהווה בעיה עבור המערכת. ואם אתה שמאלן מספיק קיצוני, התגובה שלך לזה תהיה שהמערכת צריכה לוותר. אבל אם אתה לא לוקח את נקודת המבט הזאת, אתה אומר שכוח המיקוח של העובדים הוא זה שצריך לוותר.

ד"ד:

פולין כותב, "כלכלנים חקרו מזה זמן רב כיצד דרישות השכר של העובדים גורמות לאינפלציה עם ירידת האבטלה. עם זאת, לעולם אין זה המצב שדרישות כאלה גורמות ישירות לאינפלציה. הדבר נכון בהגדרה, שכן אינפלציה מתייחסת לעלייה כללית במחירי המוצרים. לעובדים, בהגדרה, אין את הכוח להעלות את מחירי המוצרים. האינפלציה מתרחשת כאשר האבטלה יורדת, כאשר בעלי עסקים מגיבים לדרישות השכר ההולכות וגדלות של עובדים על ידי העלאת מחירי המוצרים כדי שיוכלו לשמור על רווחיות על ידי גלגול העלויות הגדלות והולכות שלהם".

אבל, כפי שהצעת, במונחים של איך הכוח המעמדי בא לידי ביטוי, עסקים מגלגלים את עליות השכר כמחירים גבוהים יותר כדי לשמור על הרווחיות שלהם. במקרים שבהם האינפלציה אכן קשורה לשכר – למרות שהיא מוּנעת מתגובת הגנת הרווח של בעלי ההון לעליות השכר, ולא ישירות מהעלאות השכר – מה צריכה להיות עמדת השמאל? האם העמדה שלנו צריכה להיות שאינפלציה זה בסדר, או שהאינפלציה היא לפעמים אכן בעיה, אז עלינו לדרוש מהממשלה להשתמש בכלי אחר כדי לנהל אותה?

במילים אחרות, האם מדיניות שמאל מסוימת, בתנאים קפיטליסטיים, אכן יוצרת סכנה לאינפלציה או אפילו היפר-אינפלציה?

ט"ב:

זו שאלת מיליון הדולר, ואנחנו באמת צריכים תשובה. בטווח הקצר, אני לא רואה הרבה עדויות ללחצים אינפלציוניים רציניים באמת; רוב הפרשנים לא חושבים כך. 

עלינו להדגיש שזו אינה בעיה מיידית. אבל אם תהיה תעסוקה מלאה יותר, נוכל לצפות שבשלב מסוים, דרישות העובדים יגרמו לקיצוץ ברווחים. אם לא נקבל את זה, לא נשיג את מה שאנחנו רוצים. אנחנו יכולים לומר שאם אי פעם נקבל את המדיניות שעליה אנו נלחמים, יהיה לחץ מסוים על הרווחים, שהם, בסטנדרטים היסטוריים, כנתח מההכנסה, גבוהים מאוד. אנחנו צריכים לכרסם בהם.

אם זה יקרה, העסקים שיכולים להעלות מחירים יעשו זאת, ואז נחזור למצב הזה. אני לא יכול להגיד לך אם זה יקרה בעוד חמש שנים או עשר שנים – ואז מה אנחנו עושים?

הרבה אנשים מהמרכז-שמאל עדיין אומרים שעוד לא הגענו לשם, אבל כאשר נגיע לשם, הפתרון הוא פשוט להעלות את שיעור הריבית כמו שתמיד עשינו. אז ברור שאנשים שנמצאים משמאל ל-EPI צריכים תשובה טובה יותר בשביל זה. מהי התשובה? הפיכת המחיר והרווח למושא של המדיניות הציבורית.

זה נשמע לנו זר עכשיו, אבל זה לא היה כך במשך תקופה ארוכה. תראה את הדוגמה של מלחמת העולם השנייה, שהיא הדוגמה שבה משתמשים עכשיו אנשים מהמרכז-שמאל כדי להראות איך אנחנו יכולים לקבל כלכלה מתרחבת שעוזרת לכולם.

במדור הדעות של הניו יורק טיימס, ג'. וו. מייסון ומייק קונזל הציגו טיעון חזק לגרסה הטובה ביותר של מגמת ההתרחבות הזאת. הדוגמה שלהם היא כלכלת מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה ההכנסות עלו והכלכלה התרחבה גם כשהגירעון הפדרלי הגיע לרמות שיא, והוכיחה שכל המתנגדים טועים.

אבל אם חוזרים ושואלים מה אפשר את ההתרחבות הכלכלית של מלחמת העולם השנייה, הרי שהייתה כלכלה מתוכננת מרכזית שבה היה מס על רווח עודף, פיקוח על מחירים, פיקוח על שכר. כשמאלנים, היינו מפקפקים בכמה מרכיבים של מדיניות זו. הייתה מדיניות של אי-שביתה שהאיגוד המקצועי המרכזי אכף נגד עובדים.

אם אנחנו רוצים אלטרנטיבה להעלאת שיעור הריבית בתגובה לגידול שכר גבוה מדי, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הפיכת המחיר והרווח למושא המדיניות.

מ-1945 עד 1946, הייתה שביתה גדולה  של חברי איגוד עובדי תעשיית הרכב (UAW) נגד ג'נרל מוטורס. הדרישה של ה-UAW מג'נרל מוטורס הייתה העלאה ניכרת בשכר לעובדי הרכב מבלי להעלות מחירים. הם אמרו, "אנחנו רוצים את ההעלאה, אבל אנחנו לא רוצים שהיא תיכנס לספירלה אינפלציונית". ג'נרל מוטורס אמרה, "אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אם אנחנו הולכים לשלם לכם יותר, הרווחים שלנו יירדו ונצטרך להעלות מחירים".

נשיא איגוד עובדי תעשיית הרכב, וולטר רוית'ר, אמר, "תפתחו את הספרים שלכם. תראו לנו את הרווחים שלכם, כך שנראה במו עינינו שהעלאת השכר הזאת באמת תהיה בעיה רצינית עבורכם". כמובן שג'נרל מוטורס סירבה לעשות זאת. הם פרסמו מודעות על עמוד שלם בעיתונים ברחבי המדינה, שאמרו שדרישתו של רוית'ר היא צעד בדרך לסוציאליזם. 

UAW ויתרה על הדרישה. הם לא יכלו לנצח. מכאן ואילך, הייתה ספירלה שבה העלאת שכר לעובדי הרכב תוביל לעלייה במחיר המכוניות משנת הדגם הבאה.

ד"ד:

אבל זה מוגן על ידי הקופסה השחורה של התאגיד.

ט"ב:

נכון. יש רעיון שמשא ומתן קיבוצי יכול להתמקד רק בשכר, שעות, הטבות ותנאי עבודה, ושהמחירים והרווחים הם לגמרי מחוץ לתחום המשא ומתן הקיבוצי. אבל אם אנחנו רוצים לחשוב על אופק המאבק שיצביע על אלטרנטיבה טובה יותר, זה הרגע הזה של השביתה בג'נרל מוטורס בשנים 1945-46 שבו ה-UAW אומר, "אנחנו מייצרים מכוניות, וזה חלק מהאינטרס שלנו שמחיר המכוניות לא יהיה גבוה מדי, במיוחד אם קיימים מספיק רווחים כדי לשלם על זה".

הרעיון הזה, שהיה די מיינסטרימי, אם לא מוצלח, בשנות ה-30 וה-40 – לפיו מחירים ורווחים חייבים להיות יעד מתאים להתערבות קולקטיבית, בין אם באמצעות משא ומתן קיבוצי או באמצעות מדיניות ממשלתית – זו הרוח שאנחנו צריכים לחדש.

ד"ד:

איך זה מסתדר עם העובדה שתלמידה של איין ראנד, אלן גרינספן, מנהל את ה-Fed מ-1987 עד 2006, במשך קרוב לעשרים שנה, כמעט ללא התנגדות מצד אף אחת מהמפלגות הגדולות? הוא היה ידוע בשמירה על שיעורי ריבית נמוכים ביותר, ולכן האשימו אותו במשבר הדיור.

ט"ב:

גרינספן הוא דמות חשובה ביותר ומעט מסתורית. הוא נאמן אדוק של איין ראנד. 

ד"ד:

זה לא שאיין ראנד הייתה נוכחת בטקס כניסתו לתפקיד?

ט"ב:

כן. אפילו מילה כמו "בן חסות" תהיה קלה מדי לתיאור מערכת היחסים. לפחות בשנות ה-60, גרינספן, כמו ראנד, חשב שלא צריך להיות בנק פדרלי מרכזי. אתה יכול לראות הבדל בין הרעיון הזה לבין נקודת המבט של מילטון פרידמן לפיה צריך להיות בנק פדרלי מרכזי שמציית לכלל די מחמיר לגבי היצע הכסף. גרינספן וראנד חושבים שאפילו לא צריך להיות בנק פדרלי מרכזי.

יש אירוניה היסטורית-עולמית בעובדה שגרינספן אייש אחר כך את תפקיד הפיקוד… אני חושב שהוא היה אומר שאם מישהו צריך להיות ממונה על הבנק המרכזי, זה צריך להיות הוא. כשהייתי סטודנט באוניברסיטת קולומביה, היה דיבור על החזרת ה-ROTC [תכנית להכשרת קציני מילואים בשיתוף האוניברסיטאות] והטיעון המיליטריסטי הליברלי היה, "אם כבר חייבים להיות קציני צבא, כדאי שאלה יהיו אנשים שקראו את הספרים הגדולים". זה אותו סוג של רציונליזציה: "אנחנו חייבים לעשות את זה כדי שהאנשים הגרועים ביותר לא יעשו את זה".

איפה גרינספן משתלב בסיפור שסיפרנו? גרינספן היה יורשו של וולקר. ב-1987, הוא החליף את וולקר בפדרל ריזרב, ותמך במאה אחוז במה שוולקר עשה. הוא חלק הרבה שבחים להלם וולקר. וזה הגיוני, כי המחויבות העמוקה של גרינספן הייתה למשהו כמו תקן הזהב.

אם אנחנו לא יכולים לקבל את זה, חשב גרינספן, וולקר הציע מעין תחליף לתקן הזהב, מכיוון שהוא הגביל את הכסף בצורה שהייתה מקבילה מבחינה תפקודית להגבלתו בהתבסס על היצע הזהב, גם אם הוא לא קשור למטילים איפשהו בפורט נוקס. אז גרינספן בהחלט היה תומך במדיניות של וולקר.

לאורך שש השנים הראשונות לכהונתו, גרינספן גם נהג במדיניות מוניטרית ניצית למדי – שמירה על שיעורי ריבית גבוהים והאטת הפעילות הכלכלית – מכיוון שהוא לא היה בטוח שהאינפלציה כבר הוכלה לחלוטין. עכשיו אנחנו מסתכלים אחורה ויודעים שוולקר היה נקודת המפנה, אבל בזמנו אנשים באמת חשבו שהאינפלציה יכולה לחזור ולהרים את הראש בכל רגע. המדיניות של גרינספן משנותיו הראשונות הייתה דומה מאוד לזו של וולקר.

איך זה עבד למעשה? ב-1990 היה מיתון, וכמו ב-2008, ההתרחבות שבאה אחריו הייתה מאוד ממושכת וחלשה. זה הרגע שבו הביטוי "התאוששות ללא עבודה" התחיל להיות שגור. בבחירות לנשיאות ב-1992, ביל קלינטון נהנה מהעובדה שהכלכלה הייתה גרועה. זה היה הרגע שבו ג'יימס קארוויל אמר, "זאת הכלכלה, טמבל". הבחירות ההן היו ב-1992, לאחר שהמיתון כבר הסתיים. בעיקר בגלל המדיניות בסגנון-וולקר של גרינספן, האבטלה ירדה באיטיות רבה, גם לאחר שהמיתון הסתיים. 

בסביבות אמצע שנות ה-90, חלה נקודת מפנה בגישתו של גרינספן. הוא הפך להרבה יותר יוֹני, שמר על ריבית נמוכה ועודד התרחבות כלכלית נוספת – אפילו כשאנשים כמו ילן באותה תקופה אמרו לו שהגיע הזמן להדק את המדיניות המוניטרית.  גרינספן למעשה שחרר את המדיניות המוניטרית, נתן לאבטלה לרדת, עד שבסביבות שנת 2000, האבטלה הייתה למעשה מתחת ל-4 אחוזים בפעם הראשונה מאז מלחמת וייטנאם. הוא צפה את התפנית היונית החדשה במדיניות ה-Fed; הוא כבר התחיל להתנסות בזה. 

אבל גרינספן עדיין היה חסיד של הרעיון של שיעור האבטלה הטבעי. הוא אולי חשב שהשיעור הטבעי השתנה מסיבות מוסדיות, ואולי אפילו מותר לו להיות 4 אחוז, אבל אין ספק שאם גרינספן היה רואה סיכוי כלשהו להעצמת עובדים או עלייה במרכיב השכר, הוא ועמיתיו היו מפעילים התנגדות. זה עולה בבירור מהתמלילים.

עד סוף כהונתו של גרינספן, התמלילים מראים התמקדות במשא ומתן של האיגודים המקצועיים. בתקופה שבה כמעט כולם בתקשורת הפסיקו להתייחס למשא ומתן קיבוצי, בסביבות 2006, הפדרל ריזרב עדיין דן בשאלות: "מהו חוזה ה-UAW האחרון? עד כמה הוא טוב או רע? האם זו סיבה לדאגה?"

גרינספן היה, במובנים מסוימים, אחד מאבות המודל של פאוול, שבו מותר לנו להתנסות באבטלה נמוכה יותר, אבל עדיין יש הנחה שאם הדבר יוביל להעצמת עובדים, נצטרך לשקול מחדש מה עושים.

ד"ד:

ציינת עכשיו שגרינספן ראה בהלם וולקר את התחליף הטוב ביותר האפשרי לתקן הזהב. איפה עצמאות הבנק המרכזי משתלבת בזה?

כאשר היה תקן זהב, הפוליטיקה של הכסף עברה פוליטיזציה בכבדות ובפומבי, תחילה על ידי התנועה הפופוליסטית, ומאוחר יותר על ידי צלב הזהב של ויליאם ג'נינגס בריאן. באיזו מידה חשוב לשמאל לעשות שוב פוליטיזציה של הכסף? אנו רואים את תומכי התיאוריה המוניטרית המודרנית מנסים לעשות זאת. איפה כל זה משתלב?

ט"ב:

פוליטיזציה מחודשת של הכסף – או במילים אחרות, לאלץ אנשים להכיר בכך שכסף תמיד עבר פוליטיזציה – חשובה מאוד עבור השמאל, לא רק כפרויקט אינטלקטואלי, אלא כפרויקט מעשי. אנחנו יכולים לחשוב על זה על ידי חזרה לתקן הזהב. מה הוביל לסיומו של תקן הזהב, שמסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-20, היה דרך יעילה למדי להילחם באינפלציה, על חשבון העובדים? מה שם לזה סוף?

לפי התיאור המוביל, שהוא ספרו של בארי אייכנגרין שלשלאות הזהב (Golden Fetters), תקן הזהב הגיע לקיצו בגלל לחצים פוליטיים, במיוחד צמיחת איגודי העובדים וההתגייסות למלחמת העולם הראשונה בין 1914 ל-1918. הדבר העצים את העובדים בכך שהוביל לשוק עבודה רווי בהרבה מקומות, אבל גם בגלל שהעובדים הקריבו כל כך הרבה במלחמה, כך שהיה קשה יותר לממשלות שלהם לומר, "אנחנו הולכים לגרום לכם לשאת בעלויות ההתאמה בהיצע הכסף".

בשנים שסביב מלחמת העולם הראשונה ראינו לראשונה את הרחבת זכות הבחירה הכללית בחלק גדול מהעולם הקפיטליסטי. הייתה הרחבה גדולה של בעלי זכות ההצבעה. להיסטוריון כלכלי כמו אייכנגרין ברור מאוד שהרחבת הדמוקרטיה דרך זכויות הצבעה, אבל גם באיגודים מקצועיים, הפכה את תקן הזהב למשהו שכבר לא ניתן להגן עליו. תקן הזהב לא הגיע לקיצו בגלל טיעונים אינטלקטואליים, אם כי אלה ממלאים תפקיד מפתח באופן שבו התהליך עובד. הוא הסתיים בגלל לחצים פוליטיים וחברתיים.

אם כך, הגיוני שאם אנחנו רוצים לעצב מחדש את כללי הכסף ואת הפוליטיקה של הכסף היום, זה יקרה באמצעות סוגים דומים של תנועות ולחצים, אבל התנועות והלחצים האלה צריכים להיות מודרכים על ידי חזון כלשהו באשר למהות הבעיה ומה יהיה הפתרון.

אתה ואני דיברנו על זה ששנינו קצת מחוץ לעולם הזה של כלכלה מוניטרית, ואיננו מומחים בשום פנים ואופן. באמת חשוב שאנשים ינסו להתחיל לחשוב על זה. יש לנו דוגמאות מההיסטוריה של תקופות של השתתפות עממית יוצאת דופן בסוג זה של שיח.

אם תחזור אחורה ותסתכל בעיתונים פופוליסטיים משנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19, תראה שהיו מיליוני אמריקאים רגילים – חקלאים, עובדי תעשייה, עקרות בית – שקראו והתווכחו על מדיניות מוניטרית. חוברת פופולרית מאוד בנושא זה, בשם Coin's Financial School, הופצה באינספור עותקים.

אנחנו לא צריכים להיכנע לרעיון שזה חייב להיות נושא אזוטרי. היו רגעים שבהם זו הייתה יוזמה פופולרית עצומה, וצריך לקוות ולבנות תנועה שבה יש לנו שיח דמוקרטי המוני וקולקטיבי על מדיניות מוניטרית, במקום להשאיר את זה לאלה המכונים מומחים.

לראיון המקורי ב"Jacobin" – לחצו כאן

.