בעשור שחלף מאז פורסם "הפרקריאט: המעמד המסוכן החדש", אנשים רבים ברחבי העולם נוספו לשורות הפרקריאט. מגפת הקורונה, שפרצה בתחילת 2020, התחוללה לאחר שכוחות הגלובליזציה, עליית "כלכלת  החלטורה" ומדיניות הצנע הטורפנית שנקטו ממשלות רבות בעקבות ההתרסקות הפיננסית של 2008 כבר הגבירו את חוסר היציבות והאי־שוויון והחלישו את העמידות למשברים. המגפה עצמה, והתגובה הכלכלית הרגרסיבית ברובה שנקטו רוב הממשלות, רק הרעו את המצב.

"הפרקריאט" התריע מבעוד מועד שאם לא נבין את היעדר הביטחון, את הצרכים ואת השאיפות של הפרקריאט ולא ניתן להם מענה, נחזה בצמיחתה של פוליטיקה של גיהינום, במפלצת פוליטית. ואכן, הפופוליזם הסמכותני קנה לו בינתיים אחיזה גלובלית — בעיקר בארצות הברית, עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ב־2016, אבל גם באירופה, באמריקה הלטינית ובאסיה.

גם הזרם המרכזי של פוליטיקאים "פרוגרסיבים" לא הוציא לפועל שום "פוליטיקה של גן עדן". לא הייתה להם שום אסטרטגיה של שינוי. במקום זאת הם הסתמכו על צעדי מנע שנראה כי עוצבו כדי לשקם את חזון האתמול שלהם. 

כיום, הצורך ב"פוליטיקה  של גן עדן" רק נעשה דוחק יותר. יציאה לא נכונה מההאטה הכלכלית  של המגפה עלולה להוביל לעידן אפל חדש.

הפרקריאט מתפתח

הפרקריאט הוא גלובלי. מיליוני אנשים עובדים, בתשלום וללא־תשלום, ללא יציבות וביטחון וללא זהות מקצועית, מאבדים את זכויותיהם האזרחיות, ומתפרנסים משכר נמוך ולא קבוע. הם מנוצלים במקום העבודה, במסגרת התעסוקה, ולא פחות מכך מחוץ למקום העבודה, מחוץ לתעסוקה. זהו "מעמד בהתהוות", ועדיין אינו "מעמד־למען־עצמו"  במובן המרקסיסטי של הביטוי. לאנשים שמרכיבים את הפרקריאט יש מאפיינים משותפים, אבל אין ביניהם הסכמה על הצעדים שיש לנקוט. 

לפרקריאט עדיין אין מאפיינים מעמדיים מובחנים, אבל הספר A Precariat Charter ניסח לגביו הגדרה שנסובה על שלושה היבטים: יחסי ייצור מובחנים (דפוסי עבודה ותעסוקה), יחסי חלוקה מובחנים (מקורות הכנסה ודרכים שבהן הפרקריאט "מנוצל"), ויחס מובחן למדינה (דפוסים של זכויות). המבקרים התמקדו בדרך כלל רק בפן אחד של ההיבט הראשון, "עבודה רעועה", ואמרו שהייתה קיימת מאז ומעולם. הם כנראה התכוונו ל"תעסוקה רעועה", שמוגדרת בחוזי העסקה. אבל העבודה הרעועה אינה הדבר היחיד שמגדיר את הפרקריאט.

אין ספק שחלה עלייה בהעסקה לא־ישירה, והמגמה הזאת התחזקה עוד יותר בעקבות ההתרסקות הפיננסית של 2008. זה מתבטא בכמה מגמות קשורות. הכלכלה שהיינו אמורים לכנות בשם "כלכלת קונסיירז'ים" גדלה באופן דרמטי, כראוי לתור הזהב של השירותים המקוונים האישיים, כשאפליקציות המשמשות בתפקיד חברות כוח אדם אוטומטיות נוגסות נתחים ניכרים מן ההכנסה כדמי תיווך. חלה גם עלייה גדולה ב"תעסוקת ענן", שיטה נוספת להקצאת משימות, שהחלוצה בה היא Amazon Mechanical Turk, שהתמקדה במשימות זעירות כמו  תיוג סרטוני וידיאו, אבל הרחיבה את פעילותה גם לביצוע פרויקטים  שלמים מרחוק. חלה גם עלייה במספרם של העובדים "בכוננות", שעובדים בחוזים שאינם מוגבלים לשעות מסוימות, ואפשר להזעיק אותם מעכשיו לעכשיו — צורת עבודה ששותה את הזמן ומחסלת את התקוות של אלה שעדיין מחכים.

התפשטותה של העבודה המקוונת חוברת לעוד צורה ייחודית של  גלובליזציה, וכן למהפכה הטכנולוגית המתמשכת שתתעצם ביתר שאת נוכח ההאטה הכלכלית בעקבות המגפה. מדובר בייצוא של עבודה בלי הצורך בהגירה של העובדים עצמם. אחרי הכול, אם אפשר למלא את דרישות התעסוקה ולבצע את המשימות ביעילות גם מרחוק, לא באמת משנה אם ה"עובד" או "ממלאת המשימות" נמצאים באותה מדינה או במקום אחר בעולם. התחרות מצד מדינות שבהן העבודה זולה בהכרח תפעיל לחץ על שכרו של הפרקריאט המקוון במדינות עשירות יותר. למעשה, היצע כוח העבודה במדינות העשירות גדול מכפי שאפשר לשער על סמך גודלו של כוח העבודה המקומי שלהן.

עם זאת, הפרקריאט אינו מתאפיין רק בסטטוס תעסוקתי. יותר מכך מאפיינים אותו היעדרה של זהות מקצועית ותעסוקתית והיעדרו של נרטיב קוהרנטי שהוא יכול להעניק לעצמו. מבחינתן של רבות בפרקריאט, המשרות שהן מחזיקות בכל רגע נתון אינן אלא אמצעי זמני, וברוב המקרים אינן מקור לזהות הנכספת שלהן או לסיפוק שלהן בחיים. מכון הסקרים גאלופ מבצע מדי שנה סקר "מצב מקום העבודה הגלובלי" (State of the Global Workplace) ב־150 מדינות. ב־2019 הוא מצא שרק 15% מבעלי המשרות בכל רחבי העולם הרגישו זיקה  רגשית עמוקה למשרותיהם, ושבאף מדינה שיעורם לא עלה על 40%. סקר נוסף שנערך בבריטניה מצא ש־37% מבעלי המשרות חשבו שאין לעבודה שלהם כל חשיבות. ניתוק רגשי וספקנות כלפי משרות עשויים להיראות כגישה בריאה.

לרוב הפרקריאטים אין שום ביטחון מקצועי (occupational security ). פרשנים ממעטים להתייחס להבחנה בין ביטחון תעסוקתי (employment security) לביטחון בעבודה (job security) ובדרך כלל משתמשים בשני המונחים כאילו משמעותם זהה. למעשה, ביטחון מקצועי נובע מהאמונה שאת מפתחת את עצמך באמצעות העבודה. גם אם יש לך ביטחון תעסוקתי, אין לו שום משמעות אם את מרגישה שאת עושה עבודה שאינה מובילה לשום מקום.

היבט נוסף של יחסו של הפרקריאט לייצור הוא השכלה פורמלית גבוהה יחסית למשרות עצמן. סדר הגודל של התופעה חסר תקדים מבחינה היסטורית, והיא מובילה לניכור ולתסכולי סטטוס. התחושות האלה רק ילכו ויחריפו, משום שרבות מהמשרות שנעלמות הן אלו  שדורשות הסמכות ותארים. רבים יותר בפרקריאט ייאלצו לקבל משרות ברמה נמוכה יותר מאשר אלה שאליהן כיוונו כאשר החליטו איזו השכלה לרכוש.

לצד זאת הם נאלצים גם לבצע הרבה עבודה שאינה מתוגמלת, בין השאר עבודה־לצורך־תעסוקה (חיפוש עבודה, כתיבת קורות חיים, נסיעות, יצירת קשרים), עבודה־בשביל־המדינה (מילוי טפסים, עמידה בתורים) ועבודות־שעתוק (ובכלל זה מלאכות הבית וטיפול בבני משפחה) – כל צורות העבודה שהסטטיסטיקות והרטוריקה הפוליטית אינן מביאות בחשבון. הפרולטריון קיבל תגמול על העבודה שביצע במקום העבודה. הפרקריאט צריך לעשות הרבה מאוד עבודה מחוץ למקום העבודה ומחוץ לשעות שתמורתן משלמים לו.

לצד זאת, יחסי החלוקה של הפרקריאט – או מקורות ההכנסה שלו – דורשים ממנו להסתמך על הכנסה משכר בלבד. מאז תחילת המאה ה־19, הפרולטריון נהנה מתערובת שכללה שכר ולצידו הטבות שאינן שכר. את ההטבות הללו יזמו במקור המעסיקים והמדינה בשאיפה לבסס יציבות תעסוקתית ולהחליש את העובדים שהתנגדו לפרולטריזציה כי רצו מידה רבה יותר של עצמאות. מאוחר יותר, הסוציאל־דמוקרטים ואיגודי העובדים ניסחו על סמך כך אג'נדה של "ביטחון תעסוקתי". אבל, כפי שנטען בספר, הקומוניסטים והסוציאליסטים ביקשו לפעול נגד הסחרת התעסוקה, והמשמעות הייתה שינוי במבנה השכר, כך  שההכנסה הכספית משכר הצטמצמה וחלק גדול יותר מן התגמולים בא בצורות שאינן שכר. הטבות שאינן שכר, כמו חופשה בתשלום, ימי מחלה או פנסיה מטעם המעסיק נדירות מאוד בקרב הפרקריאט. הפרקריאט צריך להסתמך אך ורק על שכר כספי משתנה וחשוף לתנודות, שהולך ויורד במונחים ריאליים.

והוא מנוצל – זו המילה המתאימה – משום שכמות העבודה ללא תשלום שמצפים ממנו לעשות גדולה מאוד ביחס לתעסוקה שתמורתה משלמים לו. בעידן התעשייתי, לפחות, הנורמה הייתה לשלם תמורת שעות התעסוקה, שנמנו באמצעות החתמת הכרטיס, ורק עבודה מעטה נעשתה מחוץ למקום העבודה.

גם היעדר הביטחון של הפרקריאטים גדל, ומבחינה זו הם משתרכים הרחק מאחורי קבוצות בעלות הכנסה גבוהה, בין היתר עקב העושק של נחלת הכלל – ובכלל זה השירותים והמתקנים הציבוריים. היסטורית, שירותים שהם נחלת הכלל היו "שכבת המגן של העניים", וסיפקו את צורכי הקיום, הגנה סוציאלית לא־פורמלית וכמה מהדברים הטובים בחיים. הגידור, ההזנחה, ההפרטה וההסחרה של נחלת הכלל, שהואצה מכוח צעדי הצנע, שחקו את כל אלה. אבל הפרקריאט, שאינו זכאי לשום הטבות שאינן שכר ואינו מקבל כל קצבאות מטעם המדינה, זקוק לנחלת הכלל יותר מאי־פעם. לכן חיוני להשיב אותה לחיים.

כאן אנחנו מגיעים למאפיין החשוב ביותר של החיים בפרקריאט. השורש הלטיני של המילה precarity (רעיעות) הוא "להשיג על ידי תפילה". זו מהותו של ההיבט השלישי – היחס למדינה. הפרקריאטים הם פושטי יד, ומן הסתם גם מרגישים כך. במקום שיהיו להם זכויות, הם צריכים להסתמך על טובות שקרובים, חברים, פקידים, בעלי בתים, מעסיקים ואחרים מעתירים עליהם ככל שהם מוצאים לנכון.

מבחינה זאת, שחיקתם של עקרונות השוויון וההוגנות — נחלת הכלל האזרחית — הנחיתה על הפרקריאט מכה ניצחת. דוגמה ראויה לציון היא הביטוח הלאומי בבריטניה. כל פוליטיקאי בריטי מהזרם המרכזי טוען שהוא מכבד את עקרונות החוק שקודשו במגנה כרטה, כלומר, שאיש אינו אשם בטרם עמד למשפט הוגן שבו הוא רשאי לדעת מה האישומים נגדו וזכאי לייצוג משפטי לפני שופט בלתי תלוי. אבל מאז ההנהגה ההדרגתית של קצבאות הסעד החדשות, ה"יוניברסל קרדיט", יותר מ־5 מיליון בני אדם סבלו מ"סנקציות" ואיבדו את הזכאות לקצבה בהינף קולמוס של פקיד עלום, שלא נדרש לתת על כך את הדין.

האנשים שנענשו ואיבדו את זכאותם לקצבה היו רבים יותר מאשר אלה שנמצאו אשמים בעבירות בבתי משפט שלום, ומבחינה כספית, העונש הממוצע שהושת עליהם היה גבוה מן הקנס הממוצע בבתי המשפט. לערעורים לערכאות יש שיעור הצלחה גבוה, אבל מדובר בתהליך ארוך, יקר ומפרך, שבמהלכו קשה להתקיים. חוסר הוודאות גורם ללחץ, ו"מוות מייאוש" אינו נדיר. פוליטיקאים ופרשנים שתומכים בשיטה הזאת ראויים לבוז. עם זאת, מדיניות חברתית שמזלזלת בערכו של הליך הוגן היא מגמה רווחת במדינות רבות.

פיננסיאליזציה וחוב

חוב הוא עוד מאפיין של הפרקריאט, שמנוצל באופן שיטתי – ולא  מקרי – בידי המנגנונים שמזוהים עם פיננסיאליזציה קיצונית. במדינות כמו צרפת, גרמניה, יפן, בריטניה וארצות הברית, ערכם של הנכסים שמצויים בידי מוסדות פיננסיים עלה ליותר מ־500% מההכנסה הלאומית, ובבריטניה ליותר מ-1000%. מיליוני אנשים במדינות האלו ובמדינות אחרות חיו על סף חוב כרוני עוד לפני שפרצה המגפה.

קפיטליזם של רנטות -המונח המתאים לתיאור השלב הנוכחי של הקפיטליזם הגלובלי – הופך את הפרקריאטים לבעלי חוב שיוצרים הכנסה רנטירית עבור זולתם בדמות שכר דירה וריביות על הלוואות סטודנטים, כרטיסי אשראי והלוואות קצרות טווח. הרמה הגבוהה של חוב פרטי – שמגיעה ליותר מ־150% מההכנסה הלאומית בכמה וכמה מדינות, ובכללן ארצות הברית, יפן, סין ורוב מדינות אירופה – אינה תקלה של חברת השוק המודרנית, אלא בשר מבשרה של הפיננסיאליזציה.

יתרה מזו, חלק גדל והולך מהחוב הגדול ממילא אינו מובטח, כלומר, אינו מגובה בשום נכסים שאפשר יהיה לממש ביום סגריר. בדיוק לפני שהמגפה פרצה, החוב הבלתי מגובה בבריטניה, לדוגמה, הגיע לסך יותר  מ־225 מיליארד ליש"ט.

ההלוואות השערורייתיות ביותר היו הלוואות קצרות טווח המכונותpayday loans, שהריבית עליהן אסטרונומית. מלבד זאת חלה עלייה גם בהשכרת מגוון רחב של מוצרים עמידים, כולל שולחנות, כיסאות וכלי מטבח, שאנשים העדיפו לשכור במקום לקנות או להסתדר בלעדיהם בינתיים. אורח החיים המבוסס־חוב יצר כלכלה שברירית, שכל זעזוע קטן יכול להוציא אותה מאיזון. הוא יצר תלות חברתית בצמיחה הכלכלית בעוד שהחברה, האנושות בכלל והסביבה דורשות דווקא לצמצם את התלות בה.

לא יהיה מוגזם לקבוע שהמגזר הפיננסי מוצץ את דמה של הכלכלה על חשבון הפרקריאט. אחרי 2008, המגזר הפיננסי מצא דרכים חדשות לגרום לפרקריאט לשקוע בחובות, כשהכנסה נמוכה והיעדר חסכונות אילצו משקי בית רבים ללוות כסף כדי לנסות לשמור על רמת החיים שלהם. צמיחה כלכלית מתבססת על הגדלת החוב, והיחס בין החוב להכנסה עלה בקרב רוב הקבוצות בעלות הכנסה נמוכה או בינונית, אבל לא בקרב בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר, שאין להם שום אפשרות  ללוות כסף.

לשם המחשה, בארצות הברית, שכרם של אלה שנכללים כיום בפרקריאט נמוך בדרך כלל מן השכר החציוני. הכנסתם של אנשים בדרגות השכר האלו עלתה ב־20% בין 1970 ל־2016 ,אבל החוב שלהם גדל ב־250%.

פירוש הדבר הוא שיחידים ומשפחות בעלי הכנסה נמוכה עד בינונית לוו כסף כנגד כל נכס או רכוש שהיו ברשותם, ובכך תרמו לשבריריות של מצבם האישי ושל הכלכלה והחברה בכללותן. לאמריקאים היו הרבה חברים לצרה באירופה ובמקומות אחרים.

לא זו אף זו: בקפיטליזם של רנטות, רוב הרווח מן הצמיחה הכלכלית הולך לפלוטוקרטיה, לאליטות ולמעמד מקבלי המשכורות. ואם כך, כדי להעלות את ההכנסות של הפרקריאט, ואפילו רק כדי להאט את הירידה ברמת החיים שלו, הצמיחה מוכרחה להיות מהירה יותר. הבנקים המרכזיים אינם יכולים להסתכן בהעלאת הריבית משום שאם יעשו כן, ייתכן שמיליוני אנשים לא יצליחו להחזיר את חובותיהם.

שיעורי ריבית נמוכים מעודדים התנהגות משולחת רסן של הבנקים המסחריים ושל מוסדות פיננסיים אחרים, שיודעים שהבנק המרכזי והממשלה יחלצו אותם בשעת מיתון. הרנטירים עולים כפורחים, מוגנים מפני הסיכון, ואילו הפרקריאט חשוף לנזקיו יותר ויותר.

התרחבות האי־שוויון כתוצאה מירידת השכר הריאלי גרמה לממשלות ולרשויות המוניטריות לאפשר לתת לפרקריאט הלוואות כדי שיוכל לשמור על רמת החיים שלו. זו הייתה העסקה הפאוסטית הגרועה בהיסטוריה, והיא לא תוכל להימשך.

ההאטה הכלכלית של המגפה

ּאל תוך הבצה הזאת נכנסה ובאה מגפת הקורונה העולמית, שאיימה  על רמת החיים של הפרקריאטים והכניסה אותם למערבולת טובענית, בייחוד בגלל ייצוג־היתר שלהם בכל המגזרים שנפגעו הכי קשה מן המגפה. ממשלות רבות, ובהן ממשלות אוסטרליה, דנמרק, איטליה, הולנד, ספרד ובריטניה, הגיבו לסגר בסובסידיות שכר יקרות שנועדו לתת למקבלי המשכורות אפשרות לשמור על משרותיהם, אבל לא נתנו לפרקריאט דבר או כמעט דבר, והניחו לפלוטוקרטיה להרוויח עוד מיליונים.

מה שנקרא "חופשה ללא תשלום" או "סובסידיה לשמירה על מקום העבודה" היה ניסיון למנוע גאות של אבטלה כתוצאה מן הסגרים, אבל הניסיון הזה שיקף סדר עדיפויות פוליטי. מדובר במהלכים רגרסיביים ביותר, שהציבו את הפרקריאט בעמדת נחיתות מובהקת והגבירו את חוסר השוויון בכמה דרכים. ככל שהיית ענייה יותר בתחילת המגפה, כך קיבלת פחות עזרה — וכל זאת, אף שהוצאה גדולה יותר דווקא על קבוצות בעלות הכנסה נמוכה הייתה יכולה לספק לכלכלה תמריץ גדול יותר מאשר התמיכה שיועדה בראש ובראשונה לקבוצות שמרוויחות יותר. 

התוכנית בבריטניה הייתה מעוותת במיוחד. הממשלה נתנה לבעלי הכנסה חציונית וגבוהה עד2,500 ליש"ט לחודש בתנאי אחד: שהם לא עבדו בשכר בשום מקום. בעלי הכנסות נמוכות, נגיד, כאלה שהרוויחו קודם כ־800 ליש"ט בחודש, קיבלו רק 640 ליש"ט, גם זאת בתנאי שאינם עובדים בשום עבודה אחרת. מובן שמפחיד הרבה יותר לאבד 20% מההכנסה שלך כשממילא היית כבר על סף חוב שאינו בר קיימא מאשר לאבד 20% מן ההכנסה שאיפשרה לך גם להתקיים וגם לחסוך.  כצפוי, התוכניות איפשרו תרמיות; כמעט שני שלישים מהזכאים לסיוע המשיכו לעבוד בשכר, אבל מהבית. אלה שיכלו לעבוד מהבית היו בדרך כלל בעלי הכנסה גבוהה יותר.

תוכניות כאלה ל"שמירת מקום העבודה" או "חופשה ללא תשלום"  מבוססות על ההנחה שמצב המשרות יחזור להיות כפי שהיה לפני המגפה. אבל אפשר להעריך במידה רבה של ביטחון שרבות מהמשרות לא יחזרו. עובדים רבים בשכר נמוך יוחלפו במכונות או שמשרותיהם יועברו למיקור־חוץ או פשוט יבוטלו. במהלך שנה נורמלית יש תחלופה  גבוהה של חברות, כך שתמיכה בכל החברות כולן פירושה תמיכה בהרבה "משרות מתות" ב"חברות מתות" – כאלה שכבר אינן בנות קיימא, אבל ממשיכות להחזיק את הראש מעל למים הודות לסובסידיות. לפי אחת ההערכות, כחמישית מהמועסקים שהיו רשומים בתוכניות להגנה על מקום העבודה באירופה היו שייכים לענפים כמו אירוח, שימשיכו להיאבק על קיומם גם אחרי המגפה. בבריטניה היו 2.5 מיליון משרות כאלו.

ההאטה הכלכלית של המגפה הייתה צריכה להבהיר שאם הצרכים והשאיפות של הפרקריאט לא יקבלו מקום גבוה יותר בסדר העדיפויות, עתיד של משברים יהיה בלתי נמנע. הממשלות לא הראו שום סימן שהן מכירות בכך. התסיסה הולכת וגוברת. המחאות המוצדקות של Matter Lives Black נגד הגזענות המעמדית ושל "המרד בהכחדה" Rebellion Extinction)) נגד ההידרדרות האקולוגית לא היו מנותקות  מהכעס, החרדה, הניכור והאנומיה של הפרקריאט. הקפיטליזם הרנטירי מוליד אי־שוויון מבני קיצוני, שיוצר שסעים חברתיים רבים.

מגפת הקורונה היא המגפה הוויראלית השישית במאה ה־21 ,אבל  עידן הגלובליזציה כבר ידע כ־500 משברים פיננסיים. מצבים כאלה של הלם מערכתי מבהירים כי היעדר הביטחון במאה ה־21 מתאפיין בחוסר ודאות ששונה באופן מהותי מהיעדר הביטחון של העבר.

"זה זמן למהפכות, לא לשיפוצים," כתב ב־1942 הכלכלן ויליאם בוורידג' בדו"ח המכונן שלו, שהניח את הבסיס ליצירת מדינת הרווחה הבריטית. בוורידג' כתב בתקופה שבה ג'ון מיינרד קיינס כבר הצליח לשכנע את קובעי המדיניות שבכלכלה תעשייתית, הממשלות יכולות לעשות שימוש במדיניות כלכלית כדי להבטיח "תעסוקה מלאה". היעדר הביטחון שיקף אז סיכונים לא־צפויים כמו מחלה, אבטלה, תאונה וחופשת לידה, כלומר, אירועים שאפשר לחשב את ההסתברות האקטוארית של התרחשותם. בשביל סיכונים כאלה אפשר לגבש שיטה של ביטוח סוציאלי שתסתמך על שיעור מסוים של ניכויים מההכנסות ותקבע את שיעורי הקצבאות למוטבים.

אבל בקפיטליזם הגלובלי, הצורה העיקרית של היעדר הביטחון היא  חוסר ודאות, כלומר, "נעלמים בלתי ידועים". ובאין אפשרות לחשב את ההסתברות להתרחשותו של אירוע לא רצוי, גם אי־אפשר לנסח מבעוד מועד את הדרך להתמודד איתו או להתאושש ממנו. אין לדעת מתי יכה בנו אירוע כזה — ולתרחיש בלתי ידוע אי־אפשר להתכונן. ידוע רק שיותר אנשים חיים במצב של פגיעות ושל חרדה מתמדת, והתחושות האלו חזקות עוד יותר בקרב הפרקריאט. השאלה היא אפוא איך לחזק את כוח העמידה נוכח חוסר ודאות מערכתי. התשובה טמונה במנגנונים שמספקים הגנה סוציאלית מראש, ולא בדיעבד כמו על פי הדגם של בוורידג'. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, משרות מלאות שנעשות במקום עבודה, כמו במודל התעשייתי — משרות שאפשר  לבסס עליהן מערכת של ביטוח סוציאלי — מעטות מאי־פעם. לכן כל ניסיון לקשור בין הביטוח הסוציאלי לבין תשלומים ממקום העבודה יהיה שרירותי. מכאן עולה הצורך להנהיג הכנסה בסיסית (כמתואר בפרק האחרון של "הפרקראיט").

הפלוטוקרטיה

ב־1804 ראה אור חיבור שהדהים דורות של כלכלנים פוליטיים. הוא  נכתב בידי ג'יימס מייטלנד, הרוזן השביעי מלודרדייל, ותיאר את מה שנודע לימים בשם "פרדוקס לודרדייל". הטיעון שלו היה שככל שהעושר הפרטי גדל, העושר הציבורי קטן. ככל שהעשירים נעשים  עשירים יותר, כך הם יכולים לקחת לעצמם יותר מנחלת הכלל ולהעלות את המחירים באמצעות יצירה של מונופולים ושל "מחסור מלאכותי". זה נכון עכשיו יותר מתמיד.

הפלוטוקרטים של היום הם הנשים והגברים העשירים ביותר בהיסטוריה, כפי שקובע כלל האצבע של אדם סמית מ־1776, המודד עושר לפי מספר העובדים בשכר ממוצע שהכנסתך השנתית מאפשרת לך להעסיק. בשנות העשרים של המאה הקודמת — תור הזהב הראשון  — ההכנסה של ג'ון ד. רוקפלר, האדם העשיר ביותר בתקופתו, הספיקה להעסקת 116 אלף עובדים אמריקאים. ההכנסה של הפלוטוקרטים של היום יכולה להספיק להעסקה של כמה מיליוני עובדים.

הפלוטוקרטים מרוויחים בתקופות טובות ובתקופות רעות. בששת החודשים הראשונים של המגפה, בזמן שהפרקריאטים נאבקו כדי להחזיר חובות ונאלצו לפנות למרכזים לתרומת מזון, הונם של 53 האנשים העשירים ביותר בבריטניה זינק מ-26.3 מיליארד ל־211 מיליארד  ליש"ט, לדברי מגזין "פורבס". עושרו של אף מיליארדר לא הצטמצם בזמן ההאטה הכלכלית הגדולה ביותר שידענו זה עשורים. בארצות  הברית מצבם של המיליארדרים היה טוב אפילו יותר, והם הגדילו  את עושרם בכמעט שליש. עוד שלושים אנשים הפכו למיליארדרים

בשלושת החודשים הראשונים של המגפה, בשעה שהאבטלה נסקה. 

תופעת ההגירה של מיליארדרים הגדילה את הפלוטוקרטיה ואת  חוסר השוויון בכמה וכמה מהמדינות שחילקו להם ממתיקים פיננסיים. כלכלנים ופרשנים מתמקדים בדרך כלל בהשפעות האפשריות של ההגירה על השכר בשכבות הנמוכות של שוק העבודה. עכשיו, אף על פי שמספרם של המהגרים העשירים קטן יחסית, הם גורמים דווקא לניפוח ההכנסות בחלק העליון של עקומת השכר. המגמה הזאת קיבלה עידוד מהימין הפוליטי וגם חיזקה אותו, בין היתר משום שפלוטוקרטים זרים  תרמו ברוחב יד לפוליטיקאים שפרשו עליהם את חסותם, מתוך הכרת תודה על כך שמיהרו להעניק להם אזרחות ולהרעיף עליהם הקלות מס. אחד מכל ארבעה מולטי־מיליונרים או מיליארדרים בבריטניה  ובארצות הברית הוא מהגר. בבריטניה, שיעור גבוה מהונם בא ממגזרי הפיננסים והנדל"ן, שחלקם בהכנסות של האחוזון העליון עלה מ־18% בשנת 1997 ל־25% בשנת 2018. הבנקאות, השירותים הפיננסיים וקרנות הגידור העסיקו רבע מהמהגרים באחוזון העליון.

מדובר בברית על־לאומית של האליטות המצויות בעמדות הכוח לטובת האינטרסים של המגזר הפיננסי והפלוטוקרטיה ונגד האינטרסים של הפרקריאט.

לא רק הפער בהכנסות ובעושר בין הפלוטוקרטיה והפרקריאט מדאיג, אלא גם הפער בכוח והשפעה. לא זו בלבד שהפלוטוקרטיה מחזיקה בבעלותה כלי תקשורת רבים, אלא שיש לה גם הכוח להשפיע על ההליך הדמוקרטי־כביכול, ולא רק במדינותיהם של הפלוטוקרטים או במדינות שאימצו לעצמם.

הפרקריאט, מצידו, מרגיש חסר אונים. הדבר מעודד הלך רוח של אנומיה פוליטית, ששוחק עוד יותר את האנרגיה הפוליטית ואת שיעורי ההצבעה בזמן שהדמוקרטיה מידלדלת ומתמסחרת. זה אינו מצב שניתן לקיים לאורך זמן.

המעמד המסוכן

כדי להבין את הסערות הפוליטיות של תקופתנו, בספרי A Precariat Charter חילקתי את הפרקריאט לאטביסטים, נוסטלגים ופרוגרסיבים. האטביסטים הם כל אלה שמגיעים לפרקריאט ממשפחות או קהילות ותיקות של מעמד הפועלים. בדרך כלל מדובר באנשים בלי הרבה השכלה פורמלית, אשר מרגישים שהם איבדו את ה"עבר", והם רוצים  אותו בחזרה משום שהוא טוב יותר מההווה. הם מטים אוזן לסירנות  של הפופוליזם, שמבטיחות להחזיר עטרה ליושנה. פוליטיקאים

אופורטוניסטים, פשטנים ובלתי מוסריים פורטים על הרגש הזה. 

הנוסטלגים הם אלה שמרגישים שהם איבדו את ה"הווה", את תחושת הבית של כאן ועכשיו. מדובר במהגרים ובמיעוטים שמרגישים שזכויותיהם התרבותיות וכבודם נשללים מהם. הם תושבים ולא אזרחים, וכך הם מרגישים. האטביסטים והפופוליסטים שמים את הקבוצה הזאת על הכוונת ומציירים אותה כגורם למצבם של האטביסטים ולהיעדר הביטחון שלהם. זה אמנם לא נכון, אבל פוליטיקאים חסרי מצפון יכולים לגרום לאטביסטים לצאת נגד הנוסטלגים.

הפרוגרסיבים הם בעיקר פרקריאטים צעירים ומשכילים, שמוריהם  והוריהם הבטיחו להם שאם תהיה להם השכלה גבוהה, יהיה להם "עתיד" — כלומר, קריירה. למעשה, הם יוצאים מהמוסדות להשכלה גבוהה בלי עתיד ברור ועם חובות אדירים. הם לא יתמכו בפופוליסטים, שפעולותיהם והרטוריקה שלהם מוכרות מתקופות שונות בהיסטוריה, אבל הם גם לא רוצים את העבר שמבטיחים הסוציאל־דמוקרטים, שהיו הכוח הפרוגרסיבי של המאה שעברה. רבים מהם נמנעו מהצבעה, ובכך איפשרו לפופוליסטים לנצח. השמרנים שהתנגדו לחברותה של בריטניה  באיחוד האירופי ניצחו בבחירות שנערכו בה בדצמבר 2019 אף שזכו  רק ב־29% מקולות המצביעים, פשוט משום שחלק ניכר מהצעירים  כלל לא הצביעו. כך קרה גם במשאל העם על יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי ב־2016 ,וכך גם נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית מאוחר יותר באותה שנה.

אלה החדשות הרעות. אבל יש גם חדשות טובות. כמעט בטוח שימיו הטובים של החלק האטביסטי של הפרקריאט כבר מאחוריו. רבים מחבריו מתבגרים ועוזבים את הזירה הפוליטית. הנוסטלגים מתחילים  למצוא לעצמם זהות, וזוכים לאהדה מצד הפרוגרסיבים. והפרוגרסיבים מתרבים ומוצאים את קולם בתנועות פוליטיות משלימות כמו למשל  "המרד בהכחדה", Matter Lives Black, האפודים הצהובים בצרפת והתנועה הגלובלית למען הכנסה בסיסית אוניברסלית.

עם זאת, בעוד הצעירים המשכילים של הפרקריאט יכולים להיות חיל החלוץ של פוליטיקה חדשה — פוליטיקה של גן עדן — הפוליטיקאים הפרוגרסיבים יעשו טעות היסטורית אם יתפשרו על החזון הזה כדי לנסות לקרוץ לאטביסטים ולפרולטריון הישן. הימין הפוליטי תמיד יצליח לאגף אותם. הפוליטיקאים הפרוגרסיבים צריכים להבין שהחלק הפרוגרסיבי של הפרקריאט אינו רק קורבנות מוכי חוסר ודאות; הם  יכולים גם להיות נושאי הדגל של עתיד פוליטי חדש.

מגפת החרדה

אחד המאפיינים הפסיכולוגיים של הפרקריאט הוא חרדה מתמשכת, שגורמת למגפה של ס ְטֶרס. ממשלות ברחבי העולם טרם השכילו לעמוד על היקפו של האיום הקיומי הזה. ייתכן שאחת הסיבות לכך  היא שרוב הממשלות מורכבות מאנשים מרקע מרופד, שאינם מעלים בדעתם שאסטרטגיה להתמודדות עם מתח וחרדה היא נושא שצריך לקבל עדיפות בזירה הפוליטית.

במשך הדורות, רופאים, בתי ספר לרפואה, בתי חולים וחברות תרופות ניסו לשלוט בחרדה באמצעות תרופות וטיפולים למיניהם, אבל הגישה הרפואית הזאת מתעלמת מגורמיה היסודיים. אנשים שחיים במצב של היעדר ביטחון כרוני חווים סטרס קיצוני שמקשה עליהם לתפקד, וחושף אותם למחלות לב כליליות, לשבץ, לסוכרת מסוג 2 ולשימוש מופרז בסמים ובאלכוהול. כל אלה הם גם "גורמי סיכון"  שמגבירים את הסיכוי למות מקורונה או ממגפות עתידיות שבוא יבואו.

יש שפע ראיות לכך שהפרעות החרדה התרבו והחמירו מאז 2011 . מדובר בסוגיה חלוקתית, והיא משקפת את הגורמים לאי־שוויון המבני ומחריפה אותם. מחקר שנערך בבריטניה ב־2020 התחקה אחר הגידול בשיעור המקרים של הפרעות חרדה מוכללות — כלומר, מצבים של חרדה קיצונית ומשתקת — בין 1998 ל־2018. המחקר מצא שאחרי עלייה יציבה בעשר השנים הראשונות שנבחנו, אחרי 2008 חלה נסיקה אדירה של הפרעות חרדה.

בקרב נשים צעירות, שכיחותן של הפרעות כאלה עלתה פי שלושה, אבל היא עלתה גם בקבוצות הגיל האחרות, ובקרב גברים ונשים כאחד. החוקרים ייחסו חלק מן העלייה למיתון שהגיע על רקע ההתרסקות הפיננסית וצעדי הצנע שהונהגו בעקבותיו. מחקר אחר, שנמשך תשע שנים, מצא קשר חזק בין רפורמות במערכת הרווחה לעלייה בתחלואה נפשית. שני המחקרים הכירו בכך שהעלייה בתפוצתה של החרדה קשורה להתגברות התחושות של חוסר תקווה וחוסר אונים או אנומיה —  המצוקה החברתית השלישית שהפרקריאט סובל ממנה. החרדה והאנומיה  צפויות להתגבר עוד יותר בזמן מגפת הקורונה.

להמציא מחדש את העתיד

נחוצה התקוממות. אנחנו צריכים להפסיק לקונן על העבר האבוד ולהמציא מחדש את העתיד. האתגר שלנו היום הוא לא להציל את הקפיטליזם הרנטירי, אלא  לשנות אותו ואת המבנים שמאפשרים אותו והופכים את הפרקריאט לקורבנות במקום שיהיו למבשריה של חברה אקולוגית ושוויונית יותר המבוססת על נחלת הכלל. זה עשוי להיות רנסנס חדש או תקופה חדשה של נאורות. ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשתפן ולהסכים  לרפורמות שישאירו את המבנים האלה על כנם.

המגפה הייתה צריכה ללמד אותנו שיעור חיוני אחד: כושר העמידה של חברה, ושל כולנו, תלוי ותמיד יהיה תלוי בכושר העמידה של הקבוצות הפגיעות והבלתי בטוחות ביותר בה. אלה שסובלים מהדרגה הגבוהה ביותר של היעדר ביטחון הם הפרקריאטים, ואיתם כל אלה שמנודים מהחברה ומתים בטרם עת ברחובות משום שלמרבה הצער לא הצליחו לתפקד בתנאי התחרות הקיצוניים של החברה שלנו. העמידות החברתית תלויה ביכולתנו להבטיח שלכולם יהיה ביטחון בסיסי. 

על הספר

ב-2011 פורסם ספרו המכונן של גיא סטנדינג, בו בחן את קיומו של מעמד חדש ופגיע שקיומו הגלובלי, כך טען, הוא "מציאות שעלינו להתעורר אליה בדחיפות", אחרת עלייתו תביא אותנו למה שהוא כינה "פוליטיקה של גיהינום".  החודש יצא הספר בעברית בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד/קו אדום כחלק מסדרת 'בארי – סדרה למחשבה סוציאל-דמוקרטית', ששותפים בה: קרן ברל כצנלסון, קרן פרידריך אברט, יד יערי ופיגומים. מאנגלית: יסמין הלוי
פתח דבר למהדורה העברית מאת פרופ' גיא מונדלק