ועידת האקלים, שהתקיימה בנובמבר האחרון בגלזגו, שיקפה היטב את השלב שבו נמצא המאבק העולמי במשבר האקלים. מצד אחד, אף שהתקיימה בעיצומו של משבר הקורונה, זכתה הוועידה לפרופיל תקשורתי גבוה ולנוכחות חסרת תקדים של מנהיגי העולם. מצד שני, היא הסתיימה בהחלטות חלקיות בלבד והמחישה את גודל האתגר החברתי והפוליטי שניצב בפנינו. שינוי האקלים הוא משבר בקנה מידה היסטורי, וגורלה של האנושות כולה יושפע ממנו. ישראל צריכה לעמוד בחזית המאבק הזה – גם כאחת מהמדינות הפגיעות ביותר לשינויי האקלים וגם כמי שתוכל להיות בין המובילות במאבק בהם ובהסתגלות למציאות החדשה.

כמו בוועידות דומות רבות, זכות הדיבור הראשונה בגלזגו – אחרי ראש הממשלה המארח, בוריס ג׳ונסון – ניתנה לאלה שחשופים ביותר למשבר: לבמה עלו נציגות של אוכלוסיות ילידיות מסמואה ומהאמזונס; עבורן, שינוי האקלים אינו בגדר אירוע עתידי או אפשרות תיאורטית, אלא איום קיומי מוחשי ועכשווי. נוכחותן ביטאה את קו השבר הפוליטי במאבק בשינויי האקלים: בין המדינות המתועשות, שפולטות את רוב גזי החממה, ובין המדינות המתפתחות והאוכלוסיות הילדיות, שהן הנפגעות העיקריות ממנו – לפחות לעת עתה. ישראל נמצאת במקום מיוחד: פולטת כמו מדינה מתועשת ופגיעה כמו מדינה מתפתחת. 

החדשות הטובות הן שגם בקרב המדינות המתועשות מנשבת בימים אלה רוח חדשה. לראשונה אי פעם, סוגיית האקלים היתה בין שלושת הנושאים המרכזיים שנדונו בפגישתם הראשונה של ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא ארצות הברית ג׳ו ביידן בוושינגטון. אחרי ארבע שנות טראמפ המבוזבזות, ממשל ביידן החדש רואה במשבר האקלים את אחד מאתגרי הביטחון הלאומי שעומדים בפני ארצות הברית, אם לא הגדול שבהם. זו הסיבה שארצות הברית וסין, שהיחסים ביניהן נהפכים בימים אלה למתוחים וקשים יותר ויותר, הכריזו בגלזגו על מאמץ משותף לצמצום פליטת גזי החממה. כשם שברית המועצות וארצות הברית הפנימו בשיאה של המלחמה הקרה את הסכנה הגלובלית הטמונה בתפוצת נשק גרעיני, כך הבינו ארצות הברית וסין כי משבר האקלים מאיים על האנושות כולה וכי המשחק סכום אפס של הריאל־פוליטיק אינו יכול לתת לו מענה.

בכל רחבי העולם מפלגות ירוקות צוברות כוח (בבחירות האחרונות בגרמניה השיגו הירוקים את התוצאה הטובה בתולדותיהם) והאג׳נדה הסביבתית חודרת גם למעוזים שמרניים, בין השאר בגלל השפעת שינויי האקלים על בוחרים באזורים הכפריים ובמגזר החקלאי. כפי שמלמדות הפגישות בין בנט לביידן, גם ישראל – שבאופן מסורתי מאחרת להפנים את מקומה בסוגיות גלובליות – תיאלץ לעבור מהפכה. השינוי הזה לא יהיה רק תוצאה של אידיאולוגיה ירוקה, אג׳נדה מוסרית או אקטיביזם של מעטים, אלא ינבע גם מהשפעותיו בשטח של משבר האקלים ומהדינמיקה הבינלאומית והגיאו־פוליטית שהוא ייצור. לאסונות אקלימיים בתחומי מדינת ישראל יהיו השלכות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת; לשינויי אקלים במזרח התיכון יהיו משמעויות ביטחוניות, דיפלומטיות וגיאו־פוליטיות; ולפליטת גזי חממה או שימוש באנרגיות מזהמות יהיה מחיר בינלאומי – כלכלי, מדיני ופוליטי. במלים פשוטות: מה שהיה כבר לא יהיה, והשאלה היחידה שתעמוד בפנינו תהיה אם להיגרר לשינוי מחוסר ברירה או לשלוט בו ולהוביל אותו.

דמעות בגלזגו

בשיח הציבורי משבר האקלים מזוהה בעיקר עם אסונות הטבע הגדולים, שתכיפותם הולכת וגדלה בשנים האחרונות: גל החום שפקד את ארצות הברית ומערב קנדה ביוני האחרון (הקיצוני ביותר מאז שהחלה המדידה); השיטפונות הגדולים בצפון אירופה ומערבה; שריפות הענק באוסטרליה וביוון ועוד. אלא שאירועים אלה, דרמטיים ככל שיהיו, מפספסים את מהותו של משבר האקלים. עליית גובה פני הים, שינויים במחזורים, בכמות ובעוצמה של הגשם; הכחדה המונית של מינים; הפיכת אזורים שלמים לחמים או יבשים יותר – כל אלה יובילו לשינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת: גלי הגירה גדולים, אובדן מקורות פרנסה עבור מיליוני בני אדם, מחלות ומגפות וכן מחסור במזון, במים ובאוויר נקי. עליית פני הים לבדה עתידה להשפיע על כ־800 מיליון בני אדם, וכ־150 מיליון בני אדם צפויים להפוך ל״מהגרי אקלים״ עד אמצע המאה הנוכחית. תמורות מסוג זה יובילו לזעזועים כלכליים, לקריסת משטרים, למלחמות ולטרור. לכן נהוג לומר על משבר האקלים כי הוא לא ״משבר של סביבה״, אלא אירוע חובק־כל הנוגע לכלכלה, לאיכות החיים, לרווחה, לבריאות ולביטחון האישי והלאומי של כל אזרחי כדור הארץ; אירוע שמסכן את המין האנושי כולו.

בהתאם לכך, גם צעדי ההתמודדות עם המשבר ישפיעו על כולנו – על הרגלי החיים שלנו, הבחירות שאנחנו עושות ועושים מדי יום ביומו והאפשרויות הפתוחות בפנינו. כך, למשל, בתחום הכלכלי, חבילת ״Fit for 55״ – שהאיחוד האירופי צפוי לאמץ השנה – תשפיע כבר בעתיד הקרוב על הייצור והתקינה בכל רחבי העולם, כולל על חברות ישראליות. בנוסף, בגלזגו הוסכם שקרנות ההון והבנקים החולשים יחד על 40% מההשקעות בעולם יפסיקו עד 2050 את ההשקעות באנרגיה פוסילית (דלק מאובנים: פחם, נפט וגז טבעי), כך שיזמים המבקשים להקים תחנות כוח מסוג זה יגלו שהרבה יותר קשה להם לגייס כסף. האם אלה דוגמאות לאופן שבו המערכת הבינלאומית תדע להתמודד עם המשבר תוך שיתוף פעולה ושילוב ידיים, או שבקרוב נחזה בדינמיקה של ״כל אחד לעצמו״, שבמסגרתה בעלי האמצעים מפתחים אמצעי הגנה נגד השפעות המשבר ואילו החלשים מופקרים לפגיעותיו? זו רק אחת השאלות הבוערות של הרגע הנוכחי. 

אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מוועידת האקלים היה ההתנצלות בדמעות של יו״ר הוועידה הבריטי, אלוק שארמה, בפני צירי המדינות על הכישלון לעגן בהסכם הסופי את ההתחייבות להפסיק את השימוש בפחם. זו היתה אחת ממטרותיה העיקריות של הוועידה, והיא אף הופיעה בטיוטת ההסכם הסופי. השינוי – מהפסקה להפחתה – נעשה בעיקר בלחצה של הודו. לטענתה (ולטענת מדינות מתפתחות אחרות), המערב נהנה משנים ארוכות של צמיחה והתעשרות על חשבון הקולוניות שלו, וכעת הוא מבקש, במסגרת הסכמי האקלים, למנוע מהן להדביק את הקצב. כל המורכבות ההיסטורית וכל האתגרים הכרוכים במאבק במשבר האקלים ובשיטה הכלכלית התגלמו ברגע האחד הזה, שבו הודי ממוצא בריטי מודה בחוסר האונים שלו נוכח המחלוקת בין בריטניה להודו בנוגע לאופן ההתמודדות עם הקטסטרופה שבדרך. הדשדוש הפוליטי בחדרי הדיונים, שהיו עמוסים בדיפלומטים ובפקידים מעונבים, בלט במיוחד על רקע תחושת הבהילות והזעם של הדורות הצעירים, שהפגינו בחוץ וקראו לא רק למאבק במשבר האקלים אלא לשינוי השיטה הכלכלית כולה. 

המורכבות הפוליטית הזאת אחראית גם לאכזבה המסוימת שבה הסתיימה הוועידה. במהלך הפסגה התקבלו החלטות חשובות, כמו הפחתת הפליטות ב־45% עד 2030 ואיפוסן עד 2050, שיפור מנגנוני הדיווח והבקרה של המדינות השונות ושורה של צעדי היערכות לקראת שינויי האקלים. ואולם, להחלטות המרכזיות לא ניתן מעמד מחייב. בנוסף, חשוב לזכור שאפילו אם כל מדינות העולם יעמדו בהתחייבויותיהן, התוצאה הצפויה תהיה התחממות גלובלית קטסטרופלית של יותר משתי מעלות. כדי להגיע ליעד המוצהר של הוועידה – הגבלת ההתחממות ל־1.5 מעלות בלבד – יידרשו צעדים משמעותיים יותר בעתיד, ואפילו התחממות ״מוגבלת״ זו תגרור אחריה שינויי אקלים דרמטיים ביותר. במלים אחרות: גם בתרחיש הטוב ביותר האקלים ימשיך להשתנות, ואנו צפויים לחיים אחרים מאוד מאלה שהכרנו עד כה.

קיץ ארוך פי שניים

אם העיסוק בענייני סביבה ואקלים בעולם סבל במשך שנים ארוכות משוליות מתסכלת, בישראל הדברים היו תמיד גרועים פי כמה וכמה. התפקיד הציבורי הראשון שאליו נבחרתי היה חברת מועצה בעיריית תל אביב־יפו. אחד הנושאים המרכזיים באג׳נדה שלי היה סלילה של שבילי אופניים – על חשבון הכבישים ולא על המדרכות. באותם ימים חלק מהאנשים בעירייה לא הבינו על מה אני בכלל מדברת, וגם אלה שתמכו ברעיון ראו בו קידום של תחביב, משהו שקשור לחיי התרבות והפנאי של התושבים. רק כשהעיר נסתמה ממכוניות, זיהום ורעש נפל האסימון, וכעת אותה עירייה מנהלת קרבות יום־יומיים כדי להחזיר את הגלגל לאחור, לסלול שבילים במקום כבישים, לעודד תחבורה ירוקה ולצמצם את כמות כלי הרכב המזהמים שנכנסים לעיר. 

כשנבחרתי לכנסת ב־2013, ראיתי את אותה טרגדיה מעשה ידי אדם מתחוללת במישור הלאומי. גאוותו של שר התחבורה דאז, ישראל כ״ץ, היתה בבניית עוד ועוד כבישים ומחלפים, והדרישה להגדיל את ההשקעה בתחבורה ציבורית ולצמצם את השימוש ברכב פרטי זכתה אמנם להנהונים מנומסים – אך לא באה לידי ביטוי במדיניות המשרד או בתקציב המדינה. את מחיר המדיניות הזו משלמים היום כל אזרחי ישראל, ואילו על פליטות הפחמן של כלי הרכב והאוטובוסים שלנו – שתקועים שעות ארוכות בפקקים ובחיפושי חניה – משלם העולם כולו. ישראל היא מהמדינות המובילות במערב בפליטת גזי חממה לנפש. זה מסוג הנתונים שהעולם יבחן היטב בשנים הבאות.

אבל זו לא רק שאלה של ״מה העולם יגיד״. משבר האקלים אינו בא לידי ביטוי בצורה זהה בכל חלקי הגלובוס, וישראל שוכנת באזור פגיע במיוחד מבחינה אקלימית: אנו נחשבים ל״מדינת סף״ מדברית, הרגישה במיוחד לעליית טמפרטורות, לשריפות ולשיטפונות (כך, למשל, סף ה־1.5 מעלות, שעמד במרכז הדיונים בגלזגו, כבר נחצה במזרח התיכון). כאמור, ישראל היא אמנם מדינה מתועשת, אך פגיעה כמו מדינה מתפתחת. על פי מודלים של חוקרים מבית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב, בהינתן קצב הפליטות הנוכחי, עד סוף המאה הקיץ בישראל צפוי להתארך במחצית, והחורף – להתקצר בשיעור דומה. כלומר, החורף יארך חודשיים בלבד והקיץ ישרור כחצי שנה. אופי העונות ישתנה גם הוא: הקיץ יהיה הביל וחם יותר, והחורף אביבי יותר, עם אירועי גשם קצרים ואלימים. כתוצאה מכך, חלק מהאזורים בארץ ייהפכו לבלתי סבירים למגורים. 

דו״ח מבקר המדינה, שהתפרסם באוקטובר השנה, המחיש היטב את הפיגור העמוק שנוצר בישראל בעשורים האחרונים בכל הנוגע להפנמת משבר האקלים ולהתמודדות עמו. הממשלות הקודמות הציבו לעצמן יעדי אקלים צנועים להחריד, ואפילו בהם הן לא עמדו: צמצום נסיעות ברכב הפרטי ב־20% (בפועל, כמות הנסיעות עלתה); מעבר ל־10% אנרגיות מתחדשות (היעד הנמוך ביותר בין מדינות ה־OECD; בפועל, בתקופת שלטונו של נתניהו הגענו לכ־6%, ורק מאז כינון הממשלה החדשה התחלנו להתקרב ליעד); התייעלות אנרגטית של 20% (לא הגענו למחצית מהיעד) ועוד. אפילו התקציב שהוענק למשרד האנרגיה להפחתת הפליטות עד 2020 באמצעות התייעלות לא נוצל ברובו. היעד שהממשלה קבעה ב־2016 הוא הפחתה של 27% – נמוך בהרבה מהיעד בגלזגו. כעת אנו פועלים כדי לסגור את הפער הזה מול העולם, לעדכן את יעדי מדיניות האקלים והסביבה ובעיקר – להתחיל לעמוד בהם.

הכישלון של השוק

הכלכלן הבריטי ניקולס שטרן קבע בדו״ח המכונן שהגיש לממשלת בריטניה ב־2006 כי משבר האקלים הוא ״כשל השוק הגדול ביותר שהעולם ראה אי פעם״. מהות הכשל פשוטה: אין בנמצא שום מנגנון גלובלי שמתמחר את הנזק שנגרם מהשימוש באנרגיה פוסילית, ולכן השחקנים הכלכליים השונים אינו מביאים אותו בחשבון בהחלטותיהם. ככל שצריכת האנרגיה גוברת, גזי החממה מצטברים באטמוספרה ושינוי האקלים מואץ. מכיוון שעצירת השינוי מצריכה מאמץ גלובלי, מעטים מאוד השחקנים שנוקטים אותו מיוזמתם, ואף שכולם מודעים לסכנות, המשבר הולך ומחריף (אותו כשל שוק מוביל גם לתופעות אחרות שמאפיינות את המשבר הסביבתי, כגון הלחץ על הסביבה הביולוגית, הכחדת המינים, השינוי באיכות מי הים, האקוויפרים והנהרות, הצטברות פסולת ורעלים באדמה ובאוויר ועוד. האקלים, ועמו הסביבה כולה, הם מוצר ציבורי לא פחות ממערכות הבריאות והחינוך. מכאן נובע שכדי לקיים אותו לאורך זמן נדרשים תכנון והתערבות עקביים ויסודיים מצד המדינה, על כל זרועותיה ורשויותיה, ומצד גופים בינלאומיים.

בעידן של קפיטליזם עמוק כמו זה שאנו חיים בו, ההתמודדות עם כשלי שוק היא עדיין מורכבת מאוד – בין השאר, כי הוויית השוק החופשי, הצמיחה וקידום האינטרס האישי במובנו הצר ביותר מוטבעת עמוק כל כך בעולם הערכים שלנו, בפוליטיקה, בשפה ובתרבות. בהתאם לכך, רבים מהאידיאולוגים של הקפיטליזם הגלובלי עדיין מאמינים כי הפתרון למשבר הסביבתי יכול להגיע רק מאותו שוק חופשי. נכון, לשוק החופשי וליזמים יהיה תפקיד משמעותי בהתמודדות עם המשבר – למשל, בפיתוח טכנולוגיות חדשות – אבל אין די בכך. אין פתרון קסם לעצירת שינוי האקלים, וכדי להתמודד איתו נדרשים הסתגלות ושינוי כולל בפעילות האנושית, בחברה ובכלכלה. כלכלות חופשיות עושות את שלהן: הכסף זורם למקומות שבהם יוכל להפוך לעוד כסף או לאן שהכי פחות מסוכן. אם ניתן לכוחות השוק לנהל את ההתמודדות עם המשבר לבדם, נגיע לעולם שבו תאגידי ענק בונים מקלטי אקלים ובועות חמצן לעשירי העולם – ומים ראויים ואוויר נקי נהפכים מזכות יסוד למוצר צריכה. מטרת הפוליטיקה של העידן החדש – הפוליטיקה של עידן האקלים – היא לנתב את השינויים הכלכליים והחברתיים בכיוון הראוי וליצור בסופו של דבר חברה שעוסקת בטוב המשותף, בשאלות של צדק והוגנות, ושנותנת לכל האזרחים את האפשרות למצות את הפוטנציאל שלהם. צריך לומר את הדברים במפורש: מדיניות סוציאל־דמוקרטית שבבסיסה צדק ושוויון – ולא רק שורת רווח – ושיתוף פעולה גלובלי הם הדרך היחידה למנוע מעידן האקלים להפוך לג׳ונגל מסוכן, שבו רק העשירים והמושחתים מצליחים לשרוד. צדק אקלימי צריך להפוך לערך מכונן ועליו לכלול גם את זכותן של המדינות המתפתחות לשגשוג וגם את ההגנה על מי שפרנסתם תלויה עדיין בתעשיות המזהמות.

בישראל יש כמה גורמים נוספים שהופכים את ההתמודדות עם משבר האקלים למורכבת עוד יותר. על תשומת הלב המוגבלת לסוגיות סביבתיות אפשר להוסיף גם את קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה, את הלחץ הגובר על השטחים הפתוחים המעטים, את העמקת התלות באנרגיה פוסילית בעקבות גילוי מאגרי הגז הטבעי ואת האתגרים הביטחוניים והדיפלומטיים שהם חלק בלתי נפרד ממדיניות האנרגיה הלאומית. נוסף על כך, בישראל רווחת תפיסה שגויה שעל פיה למדינה קטנה כמו שלנו אין השפעה ממשית על המשבר וכי תוצאותיו יהיו תלויות ממילא בהתנהלותן של המעצמות הגדולות – כאילו הצפיפות, קריסת התשתיות, הזיהום, המִדבור, עליית פני הים ומזג האוויר הקיצוני שאנו עומדים לחוות הן בעיות של סינים. בפועל, ישראל פגיעה מאוד בפני שינויי האקלים, מפני שמדובר במדינה קטנה מבחינה טריטוריאלית השוכנת לאורך קו חוף ארוך. היכולת שלנו להתקיים בארץ הזאת תלויה בגורל המאבק במשבר. אלא שדווקא בכל הקשור לרמת הפליטות ונפח הפעילות הכלכלית איננו מדינת שוליים: להתנהלות הישראלית יש השפעה על האזור ועל המערכת העולמית. בנוסף, הכלכלה שלנו קשורה באופן הדוק לאיחוד האירופי, המוביל את שינויי התקינה והחקיקה הנוגעים להתמודדות עם משבר האקלים. כל אלה מחייבים את ישראל לעבור מעמדה פסיבית למדיניות יוזמת, מובילה ופרו־אקטיבית. עלינו לעמוד בחזית השינוי – ולא על הקווים. זהו האינטרס הישראלי הקיומי המובהק ביותר, וזוהי המחויבות שלנו לשאר העולם.

מהסיבה הזאת, הממשלה הנוכחית הגדירה את משבר האקלים כאחד מנושאי העיסוק העיקריים שלה, וסימנה את איפוס הפליטות עד 2050 כיעד הלאומי, ברוח ההחלטות בגלזגו. בין היתר, יזמנו הטלת מס פחמן על פליטות מזהמות, והתחלנו בחקיקת חוק האקלים. בנוסף, הוחלט להגדיר לראשונה את משבר האקלים כאיום לאומי, שישולב בתרחישי הייחוס של המועצה לביטחון לאומי – משריפות, הצפות וגלי חום וקור ועד הגעת פליטים והצורך לשמור על ביטחון אנרגטי. לא פחות חשוב, הממשלה מתכננת לשלב את משבר האקלים בתוכנית הלימודים במערכת החינוך, בתנועות הנוער ובמוסדות להשכלה גבוהה.

לצד המאבק במשבר האקלים, בראש סדר העדיפויות של המשרד להגנת הסביבה עומדים גם הנושאים הבאים: מהפכת המִחזור ומעבר לכלכלה מעגלית (גישה השואפת לניצול מירבי של אנרגיה, חומרי גלם ופסולת); שיפור מצב הסביבה בחברה הערבית (ובכלל זה הטיפול בפסולת והמעבר לבנייה ירוקה); שימור ושיקום המערכות הטבעיות; וחיזוק הסטנדרטים הסביבתיים והתאמתם לסטנדרטים בינלאומיים. כדי שהשינויים האלה יקרו, תידרש התגייסות מצד כל משרדי הממשלה. והמהפכה לא תפסח, כמובן, גם על המגזר הפרטי: חברות שלא יאמצו תווי תקן הולכים ומחמירים בנוגע לפליטת גזי חממה – וכן בנוגע לשקיפות ולדיווח עליה – ייתקלו בקשיים גדולים בשוק הגלובלי ויישארו מאחור.

שובה של המדינה

ברמה העמוקה, ההתמודדות עם משבר האקלים מתחילה בשינוי כל התפיסות החברתיות, האידיאולוגיות והכלכליות הרווחות. עלינו להחליף את אתוס הצמיחה ואת הקשר בין צריכה מוגברת לעלייה באיכות החיים בתפיסות של שגשוג, שוויון והוגנות. אנו צריכות וצריכים להפסיק לתפוס את הכלכלה כמרוץ מטורף בכיוון אחד – עוד ועוד ועוד – אלא לשאול את עצמנו מהם התנאים הנחוצים כדי לספק חיים איכותיים וקיום הוגן עבור האנושות כולה. מבחינה זו, משבר האקלים משמש גם הזדמנות: רובנו מבינות ומבינים באופן אינטואיטיבי שצריכה מוגברת אינה שקולה לאושר או לאיכות חיים, אלא שעוד לא תירגמנו את ההכרה הזאת לשינויים במבנה הכלכלי שבתוכו אנו חיים או בציפיות החברתיות שלנו. עולם שבו נצרוך פחות וניסע פחות – אבל גם נעבוד פחות, נבלה יותר זמן בחוג המשפחה, נלך יותר ברגל במרחב אורבני עשיר או בטבע ובאוויר הפתוח – מציע אופק של קיימות ושגשוג לא רק לכדור הארץ, אלא גם לנפשם של בנות ובני האדם.

משבר האקלים מבשר על חזרתם של המדינה ושל המנגנונים הבינלאומיים לאחר שנים של מתקפות מימין. ״העשור האבוד״ כתוצאה ממשבר הסאב־פריים הוביל אפילו את חסידי השוק החופשי לתמוך בהתערבות המסיבית של המדינות בכלכלה בעת משבר הקורונה. כעת משמשת אותה התמודדות מוצלחת עם היבטיה הכלכליים המיידיים של הקורונה כמודל למעורבות המדינה במשברים אחרים, ובראשם משבר האקלים. שרשרת הצווים שעליהם חתם הנשיא ביידן בסוגיית האקלים מבטאים, בין השאר, מעורבות כזאת – ברגולציה, בעידוד טכנולוגיה חדשנית ובהיערכות להתמודדות עם פגעי המשבר. ייאמר לזכותה של ממשלת נתניהו האחרונה שהיא הבינה את חשיבות המעורבות בכלכלה בעת משבר הקורונה. זוהי התפיסה שצריכה להנחות אותנו גם בהתמודדות עם משבר האקלים. 

מה שברור הוא כי אין די בפעולות אישיות של פרטים ואזרחים, ואפילו לא בפעולות נפרדות של מדינות, נחושות ומחויבות ככל שיהיו. משבר הסביבה והאקלים הוא משבר גלובלי, שאינו מבחין בגבולות לאומיים. אף שהוא פוגע יותר בעניים ובמוחלשים, הוא מכה בצפון העשיר ובדרום העני גם יחד, ונגרם מפליטות של גזי חממה בהודו ובגרמניה, בסין ובארצות הברית. לכן נדרשת פעולה מתואמת ומחייבת של האנושות כולה להתמודדות עמו, באמצעות הסכמים מחייבים, אמנות, מוסדות ומנגנוני בקרה חוצי יבשות. הסכמים בינלאומיים הם גם הדרך לפתור בעיות פוליטיות ושאלות של חוסר הוגנות ואי־שוויון בין אזורים שונים בעולם, כמו אלה שעלו בגלזגו. פה גם טמונה אחת ההזדמנויות הגדולות ביותר שמספק המשבר הנוכחי. ההתגייסות למאבק באויב אחד משותף מבהירה מעל לכל ספק כי בעולם הגלובלי אין באמת משחקי סכום אפס. ההתמודדות המשותפת עם משבר האקלים יכולה להוביל לשיתוף פעולה בתחומים אחרים – ממאבק במגפות, בעוני וברעב, דרך מיסוי תאגידים רב־לאומיים ועד לרגולציה ושליטה בפיתוח טכנולוגיות חדשות ובשימוש בהן. אין מדובר בפנטזיות נאיביות על עולם נטול קונפליקטים, אלא בגישה מפוכחת וריאליסטית, שמבינה את אופיים הגלובלי של האתגרים העומדים בפני האנושות בשחר המאה ה־21.

דברים אלה יפים במיוחד לאזור הפגיע שלנו. לישראל יש גישה טובה לטכנולוגיה ירוקה ולמשאבים כלכליים, אבל היא חסרה משאבים אחרים – למשל, עתודות הקרקע הנרחבות הנחוצות להפקת אנרגיה סולארית בהיקפים גדולים. בדיון הציבורי בישראל מקובל ללעוג לחזון המזרח התיכון החדש, אבל האמת היא שבהיבט האקלימי, אין לנו ברירה אחרת: או שנתמודד יחד או שנסבול יותר ויותר מההשפעות בנפרד. 

באזור המפרץ – אחד האזורים החמים בעולם – מתחוללת כעת מהפכה של ממש: בסעודיה מתוכננת הקמה של עיר ירוקה, ואילו איחוד האמירויות התחייבה לא רק להפסיק את השימוש באנרגיה פוסילית עד 2050 אלא גם לעצור את הפקתה. ועידת האקלים הבאה תתקיים בנובמבר השנה בשארם א־שייח, וזו שאחריה – באיחוד האמירויות. שתיהן יספקו לנו הזדמנויות מצוינות לשיתופי פעולה אזוריים. כבר היום אנחנו קרובים לגיבוש הסכם אנרגיה ומים עם ירדן, ולנגד עינינו גם עומד האתגר המשותף של שיקום הירדן הדרומי וים המלח. בנוסף, חידשנו את שיתוף הפעולה עם הפלסטינים בנושאים סביבתיים. מחובתנו להעמיק ולהרחיב את המהלכים האלה.

הבלתי אפשרי כבר כאן

העולם, ואנחנו איתו, עומדים בצומת דרכים. השנים הקרובות עומדות להיות קריטיות, ולו מפני שאנחנו ממשיכים לפלוט גזי חממה בקצב מטורף. מאז ועידת האקלים הראשונה, שנערכה בברלין ב־1995, פלטה האנושות כמחצית מכל גזי החממה שנפלטו מאז תחילת המהפכה התעשייתית. לכן כשמדברים על הפחתת הפליטות במחצית עד ל־2030 או על חיסולן כמעט לחלוטין עד 2050, מדברים על תהליך שחייב להתחיל כעת. גם אם היתה דרך לעמוד ביעדים אלה בבת אחת בתאריך היעד, הכמות המצטברת שתיפלט עד אז תביא לעלייה גדולה בהרבה מ־1.5 המעלות שסומנו כמטרה העולמית. אנו חיים בעידן שבו הבלתי אפשרי נהפך ליום־יומי במהירות חסרת תקדים. עוד לא הספקנו להתרגל להשפעות השינויים הטכנולוגיים ולרשתות החברתיות, וכבר הופיעה מגפת הקורונה ועצרה את החיים בכל רחבי הגלובוס במשך חודשים ארוכים. מה שהיה עד לא מזמן טאבו – למשל, חלוקת מענקים לאזרחים על ידי ממשלות ימין קפיטליסטיות – נהפך למובן מאליו. תחזיות אחרות – לדוגמה, קריסתו של האיחוד האירופי – התבררו כחסרות ערך. היחסים בין הדורות, המגדרים, הקהילות והלאומים לובשים צורות חדשות. ובין כל התמורות האלה מתחדדת ההבנה כי משבר האקלים הוא האתגר המשמעותי ביותר שהאנושות עומדת בפניו זה דורות ואולי מאז ומעולם. קל להיסחף לציניות, להסיק מכישלונות העבר על ניסיונות העתיד ולהכריז בביטחון שאין בכוחו של המין האנושי לעמוד במשימה. אלא שיצר החיים של האנושות כבר הוכיח אחרת בעבר, ודווקא עכשיו אפשר להבחין בניצניו הראשונים של השינוי.

אבי תורת האבולוציה, צ׳רלס דרווין, לא טען מעולם שהחזק שורד, אלא שהסתגלתן שורד. ישראל היא מדינה צעירה יחסית, שבמשך כל שנות התפתחותה התמודדה עם מציאות פוליטית, כלכלית וחברתית מורכבת. כתוצאה מכך, אנחנו מתורגלים היטב בשינויים ובהתמודדות עם מצבי חירום. כיום עומדת בפנינו הזדמנות יוצאת דופן להוכיח שוב את כושר ההסתגלות שלנו, מתוך עמדת הובלה, שתתרום גם לשלומם, רווחתם וביטחונם של אזרחי ישראל – וגם לטוב המשותף של האנושות כולה. העולם הישן איננו, אבל דמותו של העולם החדש עוד לא עוצבה. מה שהיה כבר לא יהיה, והבחירה כיצד ייראה המחר נמצאת בידינו.

על תמר זנדברג

תמר זנדברג היא השרה להגנת הסביבה.