שתי ערים מנוגדות מנהלות ביניהן מאבק קשה על דמותה ונפשה של העיר העכשווית. העיר האחת היא עיר האנשים, מקום המפגש הגדול של בני ובנות האדם, המענה האולטימטיבי לצורך האנושי הבסיסי להיות בחברה. עיר האנשים היא מוקד של אנרגיה ופעילות, מרחב של יצירתיות, יוזמה ועשייה. המגוון האנושי הוא כוחה. היא נותנת בתוכה מקום לאוכלוסיות שונות, לסוגים שונים של משקי בית, לתערובת מוצלחת של צעירים ומבוגרים, של קבוצות חברתיות ואתניות. המרחבים המשותפים – הרחובות, הגינות, הכיכרות, חופי הים והנחלים – הם תנאי לקיומה. היא טובה יותר ככל שהם איכותיים יותר – ככל שנעים ומעניין ללכת ברחוב, ככל שנוח להתכנס בכיכר, ככל שנחמד לבלות יחד בגינה או בחוף המשותפים.

מול העיר הזאת מתחזקת והולכת עיר הפוכה. העיר ההפוכה ניזונה מהאיכויות של עיר האנשים, אבל במקביל – בדיוק כמו במשל העקרב והצפרדע – היא גם מחריבה אותה. בעיר ההפוכה הבתים הופכים ממקומות מגורים לנדל״ן. עיר הנדל״ן היא, במידה רבה, מרחב של גילום הון בנכסי מקרקעין. בעידן הטורבו־קפיטליזם, כאשר חלק גדל והולך של ההון מתנקז לידיים מעטות – ערי העולם נהפכו לנתיב מרכזי להשקעת ההון הזה. לוגיקת עיר הנדל״ן הפוכה מזו של עיר האנשים. היא דוחקת החוצה עניים וצעירים ויוצרת בתוכה מרחבים מעמדיים אחידים. היא הופכת לעיר לעשירים, ובכך חותרת מתחת לבסיס קיומה של עיר האנשים. לוגיקת הנדל״ן גוררת התקפה מתמדת על המרחבים המשותפים ושחיקה שלהם לטובת פרויקטים פרטיים.

בעידן הטורבו־קפיטליזם המאבק על העיר הוא ביטוי מרכזי של מאבק מעמדי. פוליטיקה פרוגרסיבית בעידן הזה נבחנת בנכונות שלה להילחם על קיומה של עיר לכולנו, להגנתם, לחיזוקם ולהרחבתם של מאפייני עיר האנשים ולהגבלתה של לוגיקת הנדל״ן.

רבים מהאתגרים המרכזיים של המאה ה־21 קשורים בעיר לבלי הפרד. ברבים מהם העיר היא אמנם חלק מהבעיה, אך יכולה להיות גם חלק מרכזי מהפתרון. כך, למשל, ביחס למשבר האקלים, האיום החמור ביותר שנשקף כיום לציביליזציה האנושית. מצד אחד, מרבית פליטות גזי החממה מקורן בערים, וערים גם נעשות לאיי חום אורבניים שהופכים את חיי התושבים לבלתי נסבלים. אבל מצד שני, ערים יכולות להיות זירות של התמודדות יעילה עם המשבר – באמצעות הקצאת גגות וקירות לאנרגיה סולארית, מעבר מהיר לתחבורה ציבורית חשמלית ונטיעת עצים ליצירת צל והקלה בעומסי החום. למעשה, במקומות רבים בעולם ערים הן אלה שמקבלות עליהן את משימת ההובלה של ההתמודדות עם משבר האקלים, הרבה לפני הממשלות המרכזיות.

גם ביחס לאי־שוויון החברתי־כלכלי המעמיק, העיר היא זירה משמעותית. ביטויו של האי־השוויון בעיר יכולים להיות קיצוניים במיוחד, כאשר במרחב גיאוגרפי מצומצם ארמונות יוקרה נמצאים לא רחוק משכונות עוני מוזנחות. ומצד שני, הקרבה הזאת יוצרת דחף ואפשרויות לשינוי.

היסטוריה רדיקלית

המאבק על דמותה של העיר, שמתחדד בעידן הטורבו־קפיטליזם, אינו חדש. ניסיונות מעניינים של סוציאליזם מוניציפלי התקיימו לאורך המאה הקודמת במקומות רבים, והדגימו גם את מרחב האפשרויות שנפתח בעיר וגם את מגבלותיה של פוליטיקה עירונית. צרה יריעתו של מאמר זה מלנתח לעומק את כל הניסיונות. חשוב להזכיר כמה מהם, בעיקר כחלק מתשתית הניתוח הנדרשת עכשיו לפוליטיקה עירונית מתקדמת.

״וינה האדומה״ היה השם שניתן לשלטון הסוציאל־דמוקרטי בעיר בין השנים 1918 ל־1934, שהתקיים מול ממשל מרכזי שמרני ועוין. בווינה הסוציאל־דמוקרטית, כעיר וכמחוז, קודמו שינויים במערכות החינוך, התרבות והבריאות. מוכרת במיוחד הבנייה המסיבית של שיכוני העובדים העירוניים (הידוע בהם נושא את שמו של קרל מרקס), שסיפקו דירות ליותר מ־200 אלף עובדים. הבנייה הזאת מומנה בכספי מסי מותרות שהעיר והמחוז הטילו על העשירים. קריסת שוק הנדל״ן בסוף מלחמת העולם הראשונה איפשרה לעירייה גם לרכוש קרקעות בזול ולבנות בעלויות נמוכות. דמי השכירות בשיכונים היו נמוכים מאוד, בגובה עלויות התפעול. מתחמי המגורים כללו גם מגוון שירותים ציבוריים – החל במועדוני תרבות וגני ילדים וכלה בחדרי כביסה משותפים.

אחרי מלחמת העולם השנייה תוארה בולוניה, בירת חבל אמיליה־רומאניה באיטליה, כ״עיר המנוהלת בצורה הטובה ביותר באירופה״ (״ניוזוויק״, 1974). הקומוניסטים האיטלקים, ששלטו בעיר במשך שנים רבות, קידמו בה מעורבות אזרחית, הטיה של התנועה מהכיכרות המרכזיות, שירותי תחבורה ציבורית חינם בשעות העומס, הרחבה של המרחבים הציבוריים, שימור של המרכז ההיסטורי, מערכת מתקדמת של בריאות קהילתית בדגש על רפואה מונעת (תחת הסיסמה ״מניעה היא מהפכנית״), עידוד חדשנות בחינוך והקצאת קרקעות נרחבת לקואופרטיבים לדיור ולשכירות מוזלת (שעלתה חמישית ממחיר השוק) בשכונות העניות של בולוניה. הישגים דומים היו לקומוניסטים בערי החגורה האדומה סביב פריז בצרפת. בבריטניה פרחו ניסיונות סוציאליסטיים עירוניים דווקא בשנות ה־80, מול ונגד שלטונה הטורבו־קפיטליסטי של מרגרט תאצ׳ר. ניסיונות כאלה התקיימו, בין היתר, בליברפול ובשפילד. מועצת לונדון רבתי (Greater London Council), שהיתה בשליטת הלייבור בין 1981 ל־1986, נהפכה לא רק למוקד של התנגדות למדיניות תאצ׳ר אלא גם לזירה של דמוקרטיה עירונית תוססת, בזכות תמיכתה של העירייה במגוון התארגנויות אזרחיות וחברתיות.

במחצית השנייה של המאה ה־20 התפתחה גם חשיבה סביבתית עירונית מעניינת. ב־1961 פירסמה ג׳יין ג׳ייקובס את ספרה החשוב, ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״ (ראה אור בעברית בהוצאת בבל, 2008), ובמרכזו תפיסה חדשה ושונה של התכנון העירוני. ערים, טענה ג׳ייקובס, צריכות להיבנות לאנשים ולא למכוניות. מגמות הפרבור, הפרדת השימושים ועידוד השימוש ברכב פרטי מובילות להתפוררות הקהילות העירוניות, לניכור אורבני ולהידרדרותה של איכות החיים בעיר. ערים טובות, היא טענה, הן אלה המעודדות אינטראקציות בין אנשים ברחובות ומעדיפות הולכי רגל, רוכבי אופניים ותחבורה ציבורית על פני מכוניות פרטיות. 

רעיונות דומים קודמו ויושמו בפועל על ידי ז׳יימה לרנר, ראש העיר קורטיבה בברזיל, החל בשנות ה־70. לרנר הראה שאפשר ליצור מרקם עירוני תוסס גם באמצעות ״אקופונקטורה עירונית״ – התערבויות נקודתיות קטנות המשנות את הדינמיקה ברקמה העירונית. כדי להפיח חיים בעיר, לצמצם פערים חברתיים ולמנוע נזק סביבתי, טען לרנר, האנשים צריכים ״לגור קרוב״. תכנון העיר צריך לאפשר הגעה קלה ומהירה למקום העבודה ולמוקדי השירותים, באמצעות הליכה ברגל ונסיעה באופניים או בתחבורה ציבורית נוחה. ״עירוב שימושים״ – יצירת מרקמים עירוניים מעורבים הכוללים מגורים, שירותים, מסחר, תרבות ובילוי – יאפשר ניצול של היתרונות הגלומים בעיר והפיכתה למוקד להתפתחות ויצירתיות. לשיטתו, כדי למנוע הפרדה בין שכונות עשירות ומטופחות לשכונות עניות ומוזנחות, יש גם לעודד ״שילוב אוכלוסיות״ מגוונות מבחינת הכנסה, גיל והשתייכות אתנית, ולפתח שטחים ירוקים שישמשו את כל התושבים. המהלך המהפכני הגדול של לרנר היה בתחום התחבורה: קידומה של חלופה מהירה וזולה לרכב הפרטי בדמותה של מערכת אוטובוסים מהירים, יעילים ונוחים, מערכת שהועתקה מאז בערים רבות בעולם.

מפריז ועד כורדיסטאן

החיבור שנוצר בעשורים האחרונים בין תפיסות הסוציאליזם המוניציפלי ובין העירוניות הסביבתית קשור גם לדגש המתחזק בקרב תנועות השינוי החברתי על המרחב התת־מדינתי. לקחי הכישלונות של הסוציאל־דמוקרטיה ושל הקומוניזם הסובייטי במאה ה־20 הולידו תשומת לב גדולה יותר לחשיבותה של הקהילה, הנמצאת בין הפרט ובין המדינה. הקהילה יכולה לשלב אוטונומיה, חופש ויצירתיות אישיים עם פעולה קולקטיבית של בני אדם. קהילות ממילא מתגבשות במציאות סביב מקום (שכונה, כפר, עיר או אזור), סביב מוסד (בית תפילה, קבוצת ספורט או מועדון שכונתי) או סביב תרבות או השקפה משותפת. הן יוצרות משמעות למעורבים בהן. הבנת חשיבותו של הממד הקהילתי מאפשרת להשתמש בו לטובת שינוי והתפתחות אנושית.

עוד בשנות ה־70 של המאה ה־20 תפס מוריי בוקצ׳ין, מהוגי הדעות הבולטים של האקולוגיה החברתית, את המרחב המקומי כזירה המועדפת לשינוי. על בסיס המפגש הדמוקרטי פנים אל פנים המתאפשר במרחב המקומי, הוא הציע ליצור קונפדרציה של רשויות מקומיות עם דמוקרטיה ישירה, שתחליף את המדינה.

מאז 1994 מיושם מודל דומה על ידי תנועת הזאפטיסטים בחבל צ׳יאפס בדרום מקסיקו. ״העיריות האוטונומיות״, שאנשי התנועה אירגנו בחבל, מספקות שירותי בריאות וחינוך לאוכלוסייה המקומית, ועונות על צרכים שהשלטון המרכזי אינו טורח למלא. אוטונומיה קהילתית של הקבוצות המקומיות ושליטה שלהן במשאבים המקומיים הן מרכיבים מרכזיים בפוליטיקה הזאפטיסטית, המכוונת להיחלצות ממציאות העוני וההזנחה תוך שמירה על כוח מקומי מול הגלובליזציה הקפיטליסטית. קרוב יותר לישראל מתנהל בשנים האחרונות ניסיון כזה ברוז׳אבה, אזור כורדיסטאן הסורית. בתוך המציאות הקשה של מלחמת האזרחים בסוריה נוצר שם מרחב חילוני, עם מנגנוני דמוקרטיה ישירה ותפיסות סוציאליסטיות וליברטריאניות שמעודדות ביזור, שוויון מגדרי, קיימות סביבתית ומגוון תרבותי ודתי. הניסיון הזה מבוסס על רעיונותיו של עבדאללה אוג׳לאן, המנהיג הכורדי הכלוא בטורקיה, שבהשפעת כתבי בוקצ׳ין נסוג מהתביעה להקים לכורדים מדינה עצמאית לטובת השתלבותם בקונפדרציה דמוקרטית. כך נוצרה ברוז׳אבה מערכת של קהילות המשלבות אקולוגיה ופמיניזם. בבסיס המערכת נמצאות קומונות מקומיות קטנות. הן בוחרות נציגים לוועדי שכונות, השולחים נציגים לוועדות אזוריות, ואלה מצדן ממנות נציגים לבית המחוקקים של החבל. בכל רמה מובטח ייצוג של לפחות 40% לנשים, כדי להבטיח שהן יהיו באמת שותפות לקבלת ההחלטות ושזכויותיהן לא ייפגעו.

הזאפטיסטים ורוז׳אבה מדגימים אקו־סוציאליזם מקומי, שמתחיל מחוץ למערכת הממסדית ויוצר מבנים אלטרנטיביים לה. במקומות אחרים נוצרים ניסיונות אקו־סוציאליסטיים מקומיים מתוך התמודדות אלקטורלית בתוך המערכת. בדרום אמריקה, למשל, נבחרה לאחרונה לראשות עיריית מרכז סנטיאגו, בירת צ׳ילה, איראצ׳י האסלר, כלכלנית קומוניסטית בת 30. בפרסטון שבבריטניה העירייה, שנמצאת בשליטת מפלגת הלייבור, מקדמת פרויקטים בבעלות ציבורית, השקעות בכלכלה המקומית וקואופרטיבים בכל התחומים־ ממזון, דרך אנרגיה ועד בנקאות־ במודל ייחודי הנלמד כיום בערים נוספות. 

וניסיונות כאלה מתקיימים גם בערים גדולות יותר. בפריז מקדמת אן הידלגו, ראשת העיר הסוציאליסטית מאז 2014, עירוניות מקיימת, סביבתית וחברתית. על פי החזון שלה, פריז צריכה להפוך ל״עיר של 15 דקות״, שכל שכונה בה תכלול מגוון של שירותים חברתיים (חנויות, פארקים, בתי קפה, מרכזי ספורט ותרבות, משרדים ומוסדות חינוך ובריאות) שההגעה אליהם תתאפשר בהליכה או ברכיבה קצרה באופניים. הידלגו סגרה חלקים שלמים מהעיר לתנועת מכוניות והקצתה אותם להולכי רגל ולשבילי אופניים. בשנותיה כראשת העיר בנתה העירייה 42 אלף דירות בשכירות חברתית. רבע מתושבי פריז מתגוררים כיום בשכירות כזאת, שמיועדת לא רק לאוכלוסיות מצוקה אלא גם לשכבות הביניים, והתוכנית היא להעלות את השיעור ל־30% מהדירות בעיר עד 2030. במקביל, עיריית פריז מרחיבה מעונות יום לילדים, מסבסדת ארוחות בבתי הספר ומאפשרת לילדים לנסוע בחינם בתחבורה ציבורית.

בברצלונה נמצאת בראשות העירייה בקדנציה שנייה אדה קולאו, בעברה מנהיגת התארגנות של נפגעי משכנתאות. בתחום התחבורה, קולאו מקדמת הפיכה של חלקים ממרכז העיר ל״סופר בלוקים״, שבהם תוגבל כניסת מכוניות לטובת מדרחובים ומסלולי אופניים. בתחום האנרגיה, חברת אנרגיה ירוקה עירונית כבר מספקת את החשמל לעירייה, ומתוכננת לספק אותו גם לתושבים שיהיו מעוניינים בכך. בתחום הרווחה, הוגדלו התקציבים והופסקה הפרטת השירותים העירוניים. בתחום הדיור, ברצלונה נדרשת להתמודדות קשה ומסובכת יותר, נוכח העובדה שמרבית הסמכויות הרלוונטיות נמצאות בידי ממשלות קטלוניה וספרד. ובכל זאת, העירייה פועלת להגדלת מלאי הדירות לשכירות באמצעות הטלת קנסות על תאגידים שמחזיקים בדירות ריקות ובאמצעות מאבק נגד השכרות של Airbnb; הוקמה יחידה לתיווך בין משכירים לשוכרים כדי לצמצם פינויים מדירות; הוכפל התקציב העירוני להגדלת מלאי הדירות בשכירות חברתית (באמצעות קנייה או בנייה); וחשוב במיוחד – העירייה נאבקת למען חקיקה שתחייב חברות בנייה להקצות 30% מהפרויקטים החדשים לשכירות חברתית. קולאו גם נהפכה לדמות מובילה בחשיבה העירונית המתקדמת בעולם, וב־2017 אירחה בעיר כנס ערים בינלאומי תחת הכותרת ״ערים ללא פחד״.

הניסיון של ברצלונה מעניין גם בהיבטי הקשר המורכב שלו לזירה הרחבה יותר. בברצלונה סמכויות העירייה מוגבלות לא רק בתחומי מפתח כמו הדיור. העיר כולה נתונה בתוך דינמיקות פוליטיות רחבות יותר המשפיעות על הסיכוי לחולל שינוי. כך, למשל, נקלעה העירייה בראשות קולאו לסיטואציה הפוליטית המורכבת שהתפתחה בקטלוניה סביב המאבק לעצמאות החבל ונגד דיכויו הכוחני על ידי השלטון המרכזי. תנועתה של קולאו עצמה היתה חצויה בין תומכי העצמאות ובין מתנגדיה. במציאות של קיטוב עמדות סביב השאלה הלאומית היה זה אתגר קשה לשמור גם על אחדות התנועה וגם על כוחה האלקטורלי. הפתרון שננקט היה אימוץ עמדת ביניים מוסכמת בנושא העצמאות (הסתפקות בתמיכה בזכותם של הקטלאנים להחליט בעצמם על עתידם במתכונת בעלת לגיטימציה בינלאומית) תוך מאבק מתמיד לחזור ולמקד את סדר היום בשאלות החיים היום־יומיים בעיר ובנושאים החברתיים והסביבתיים העירוניים. גישה זו איפשרה לקולאו לשרוד את משבר העצמאות ולשוב ולהיבחר לקדנציה שנייה בראשות העיר.

מרחב האפשרויות לפוליטיקה עירונית מתקדמת שב והודגם בספטמבר האחרון בשתי התמודדויות מעניינות. בברלין, בירת גרמניה, התקיים משאל עם עירוני שבו 56% מהמשתתפים הצביעו בעד העברה לבעלות ציבורית של דירות המגורים שבבעלות תאגידי השכירות הגדולים – המרוויחים העיקריים מעליית מחירי השכירות בעיר. במידה מסוימת, היתה זו תגובת נגד ציבורית להחלטת בית המשפט העליון בגרמניה לפסול את ההגבלות שהעירייה הטילה על העלאות שכר דירה. תוצאות המשאל אמנם אינן מחייבות, אבל עיריית ברלין תיאלץ לדון בהן. ההתמודדות השנייה היתה בבחירות העירוניות בגראץ, העיר השנייה בגודלה באוסטריה. מפלגת העם השמרנית הובסה וראש העיר הוותיק מטעמה התפטר. במקום הראשון זכו הקומוניסטים עם 29% מהקולות, ומנהיגתם, אלקה קאהר, היא המועמדת המובילה לראשות העיר. כך נכשל קמפיין ההפחדה שניהלו השמרנים, שהתריעו כי ניצחון כזה יוביל לאבטלה המונית ולפשיטת רגל כלכלית של העירייה. תוצאות הבחירות בגראץ מעניינות במיוחד אם נזכור שהמגמה הארצית באוסטריה ב־20 השנים האחרונות היתה של התחזקות גדולה של ימין קיצוני וגזעני, ושבבחירות הארציות זוכים הקומוניסטים ב־0.7% מהקולות בלבד, הרחק מתחת לאחוז החסימה. ברקע הניצחון בגראץ נמצאת התמקדות ארוכת שנים של קאהר וחבריה במשבר הדיור. הם לא הסתפקו בדרישות לשינוי מדיניות, אלא קידמו שיפורים בדירות שבשכירות עירונית והקימו בעצמם מרכז סיוע וקרן לעזרת שוכרי דירות, שנשענת גם על הפרשות ממשכורותיהם של נבחרי המפלגה.

מהעיר למדינה ובחזרה

ההצלחות האקו־סוציאליסטיות בזירות מקומיות הן חשובות ומעודדות. אבל מרחב האפשרויות שלהן תלוי גם במה שמתרחש בזירה הלאומית הרחבה יותר. אין – ולא יכול להיות – ״סוציאליזם בעיר אחת״. פריצת דרך עירונית שמנותקת מהזירה הארצית יכולה להוביל לבידודו, ולחניקתו, של הפרויקט המקומי המתקדם. כך, למשל, דוכאה הקומונה הפריזאית ב־1871 על ידי צבא האיכרים של הרפובליקה השלישית. הניסיון הסוציאל־דמוקרטי בווינה הוחנק בכוח על ידי ממשלת הימין בפברואר 1934. ב־ 1986 חיסלה ממשלת תאצ׳ר בבריטניה את הניסיון המתקדם של מועצת לונדון רבתי, באמצעות חוק שפשוט ביטל את המוסד המטרופוליטני הזה. גם ניסיונותיהם של הזאפטיסטים במקסיקו ושל חבל רוז׳אבה בסוריה ממשיכים להתקיים בזכות ואקום ממשלי שהשלטון המרכזי מותיר. וכמו שמראה הניסיון של ברצלונה, התרחשויות פוליטיות בזירה הלאומית עלולות לטלטל ואפילו לסכל את ההתקדמות בזירת העיר.

זאת ועוד, העיר תלויה בהסדרים המדינתיים בשורה של תחומים. מעטות כיום הערים שיש להן הסמכויות והמשאבים לבצע בלי השלטון המרכזי תוכניות בנייה ושכירות עירונית, כמו אלה שקידמו הסוציאל־דמוקרטים ב״וינה האדומה״. בתחום הדיור, מרבית הערים תלויות היום במדיניות הכלכלית של השלטון המרכזי. תפיסה ריאליסטית של אקו־סוציאליזם מקומי חייבת, לפיכך, להכיר בקשר של הזירה המקומית לזו הלאומית, בתלות ובהשפעה ההדדיות הקיימות בין השתיים. העיר היא חלק מהרקמה החברתית הכוללת והחברה העירונית היא חלק מהחברה הכללית.

אמירה זו אינה צריכה לרפות את ידיו של מי שמתמקד בזירה העירונית. כמעט להיפך. כי תלות והשפעה הדדיות פועלות בשני הכיוונים. שינוי בעיר אינו חלופה לשינוי החברה אלא חלק מהמאבק עליו. העיר אינה תחליף למדינה, אלא עמדה משמעותית במאבק החברתי והפוליטי המתנהל בכמה זירות במקביל.

יתרונה הגדול של פוליטיקה עירונית טמון במוחשיות שלה. חשיבה מתקדמת על העיר מתחילה הרי מבני האדם שחיים בה. איך נראים החיים שלהם? איך יכולים החיים האלה להיות טובים יותר?

עיר טובה היא עיר סולידרית, מקום שאינו משאיר אף אחד מאחור, עיר שמאפשרת מגורים למגוון אוכלוסיות, מגינה על השוכרים, על העניים ועל הקבוצות המוחלשות. עיר שמקיימת כלכלה מקומית בריאה, עם אפשרויות פרנסה לבני המקום ולעסקים הקטנים. עיר טובה היא עיר מגוונת, עם מרחב התפתחות לקהילות חברתיות, לאומיות, תרבותיות ודתיות שונות. עיר טובה היא מקום שבו לילדים יש גינות, גנים ובתי ספר איכותיים ולקשישים יש מרכזי יום עשירי תרבות.

עיר טובה מייצרת אפשרות של מפגש משמעותי בין בני אדם. המדיניות העירונית צריכה לפתח מקומות מפגש, דוגמת מרכזים שכונתיים מגווני־פעילויות ומבני ציבור הפתוחים בחינם לכל סוגי ההתארגנויות הוולונטריות. שכונה טובה היא כזאת שהופכת לקהילה. שכונה טובה היא מקום שטוב לשהות במרחב הציבורי שבו ורחוב טוב הוא זה שנעים ללכת בו. נלך ברחוב כשהמדרכה תהיה פנויה ונוחה להליכה, כשיהיה צל, כשיהיו ברחוב חיים מעניינים, כשנוכל לפגוש חנויות ובתי קפה ויהיו לנו פינות ישיבה נעימות, כאשר יהלכו בו – יחד איתנו – אנשים רבים ומגוונים. אכן, בזירה העירונית יש חשיבות פחותה לשאלות לאומיות סימבוליות ויש חשיבות גדולה יותר ליכולת להציע פתרון לבעיות מוחשיות של בני אדם. זוהי בדיוק הזירה שבה לשמאל יש יתרון. אבל פוליטיקה עירונית מתקדמת אינה צריכה לזרוע אשליות. העיר אינה אי. סמכויות רבות נמצאות בידי השלטון המרכזי, כולל הסמכות לפזר עירייה ולהדיח ראש עיר בנסיבות מסוימות. התרחשויות בזירה הארצית משפיעות על המתרחש בעיר.

ועם כל זאת, לעיר יש ערך עצום בקידום השינוי. במיטבו, שינוי אקו־סוציאליסטי עירוני מייצר התקדמות במרחב מקומי תוך כדי הרחבתן וחיזוקן של מערכות תמיכה חיצוניות. במיטבו, הוא יכול להפוך את העיר למרחב של הדגמה, למקום שממחיש איך המציאות יכולה להיראות אחרת. העיר כמרחב של הדגמה היא מענה לקושי הגדול של תנועת השינוי החברתי, הנובע מכך שכיום, כפי שאמר פרדריק ג׳יימסון, ״לרוב האנשים קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם״. כשאנשים מתקשים לדמיין אפשרות של סדר חברתי אחר, הם נשארים עם הסדר החברתי הקיים. ההיסטוריה מלמדת שגם כשלאנשים רע, הם יעשו מהפכה רק כאשר הם יאמינו שיכול להיות יותר טוב. לכן שינוי חברתי מצריך גם יכולת לסמן אופק ערכי אלטרנטיבי וגם ״תוכניות מעבר״ – פתרונות משכנעים לבעיות אקטואליות, שההיגיון הפנימי שלהם חותר אל מעבר למציאות הקיימת. ושינוי מחייב גם פירוק של הבריתות בין הקבוצות החברתיות השונות התומכות בסדר החברתי הקיים, והחלפתן במערכת בריתות התומכת בשינוי. שני אלה מתאפשרים בעיר, כפי שנראה להלן דווקא בדוגמה ישראלית.

הניסוי של ״עיר לכולנו״

מבין הניסיונות ליצור פוליטיקה עירונית מתקדמת בישראל, אתמקד במקרה שאני מכיר יותר (וגילוי נאות, גם הייתי מעורב בו כמועמד לראשות העיר) – תנועת ״עיר לכולנו״, שאיתגרה ב־2008 את שלטונו של רון חולדאי בתל אביב־יפו. יותר משליש מהבוחרים הצביעו בעד מועמדה לראשות העיר, והיא נעשתה לסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר. עיר לכולנו ניצחה בקרב הצעירים וזכתה לתמיכה גדולה בשכונות המרכז והדרום של העיר.

על פני הדברים, זו היתה התמודדות נגד כל הסיכויים, ולכן התוצאות הפתיעו את הפרשנים הפוליטיים. ראשית, תל אביב־יפו היא עיר עשירה המנוהלת במקצועיות ובצורה יחסית סבירה, ובמיוחד, עיר שתושביה אוהבים את החיים בה. בתנאים האלה אופוזיציה לא היתה יכולה להתבסס רק על רגשות של כעס והתנגדות. שנית, חולדאי הוא ראש עיר חזק, עתיר משאבים ובעל יכולת לגייס לצדו את מנגנון העירייה. מעבר ליתרון היחסי שיש לכל ראש עיר מכהן, מאחורי חולדאי התייצבה קואליציה פוליטית רחבה, קשת של מפלגות מהימין והדתיים, עבור בעבודה (מפלגתו) וכלה במעגלי מרצ (יעל דיין, שכיהנה קודם לכן כיו״ר מרצ בעירייה, היתה חלק מרשימתו). תמכו בו ההסתדרות וארגון עובדי העירייה. הוא נהנה גם מתמיכת התקשורת כאשר ״הארץ״, למשל, פירסם מאמר מערכת שקרא להצביע עבורו, וכך גם כותבים בכירים בעיתון המזוהים דווקא עם השמאל כגון גדעון לוי.

עיר לכולנו נדרשה להתייצב מול כל אלה. בהיעדר תמיכה מבעלי הון ומאנשי עסקים ובהיעדר תמיכה ממפלגות, היא התמודדה בלי משאבים. אבל האילוץ הזה נהפך ליתרון. בהיעדר כסף לשכור אולמות וחללים גדולים, כמעט כל אירועי הבחירות שלה נערכו באוויר הפתוח. קמפיין התנועה ניצל היטב את ערבי הסתיו הנעימים – החל במפגשים שכונתיים, דרך קונצרט תמיכה גדול בגן מאיר, בלב העיר, ועד ״מסיבת התקווה״ של מוזיקאים מתנדבים שהתקיימה בדרום העיר.

מול הכסף הגדול שהיה בצד השני – עיר לכולנו העמידה אנרגיה והתלהבות. מול הקואליציה הפוליטית הרחבה של חולדאי – היא הציעה חיבורים לשטח. מול המנגנון העירוני, הפוליטי וההסתדרותי שהתייצב נגדה – היא יצרה רשת של מתנדבים, צעירים ברובם, שהציפו את העיר בפינות הרחובות, בכניסות לאירועי תרבות, בשווקים, בכל מקום. ערב הבחירות עיר לכולנו היתה הדומיננטית בנוכחות ברחובות העיר. היא שלטה גם במרחב הווירטואלי, באינטרנט, בעיקר באמצעות רשת של בלוגרים תומכים. על גבי אלפי מרפסות בעיר נתלו השלטים הפשוטים שלה, בצבעי אדום־ירוק. הם הודפסו כאופציה הזולה ביותר, אבל הקמפיין להפצתם היה גם הזדמנות נהדרת למפגש עם אנשים: בחודשיים שלפני הבחירות עברו מתנדבי התנועה מבית לבית, הציגו אותה בפני תושבים, וביקשו מהם לתלות שלטים שלה במרפסת או מהחלון. בדיעבד התברר ששלטי המרפסת הזולים היו אפקטיביים בהרבה משלטי החוצות היקרים: בעוד שלט חוצות גדול ויקר משדר שלמישהו יש הרבה כסף – שלט מרפסת בבית מגורים מראה תמיכה של מי שגר שם.

איך צמח הכוח שיצר התרגשות כזאת בעיר ולרגעים נדמה היה שאולי יחולל בה מהפך? תל אביב־יפו היא עיר מקסימה, מרתקת, מעניינת ואהובה על ידי תושביה. אבל בעשורים האחרונים מתרחש בה תהליך מדאיג ומסוכן – היא נהפכת לעיר לעשירים. עיר לכולנו ייצגה חלופה, תפיסה שהעיר שייכת לתושביה ולא ליזמי הנדל״ן. היא חיברה מאבקים שהתנהלו מתחת לרדאר התקשורתי: בדרום העיר, בשכונת כפר שלם וביפו, תושבים ותיקים נלחמו נגד נישולם מבתיהם; שוכרי הדירות בלב העיר ובמרכזה, בחלקם הגדול צעירים, התקשו להתמודד עם העלייה בשכר הדירה שאיימה על יכולתם להמשיך לגור בעיר; תושבים נאבקו נגד סגירת בריכת גורדון או למען הקמת פארק קהילתי בשכונת קריית ספר; אוהדי הפועל תל אביב נאבקו נגד הריסת אולם הבית של קבוצת הכדורסל שלהם והמחישו מציאות שבה התארגנויות וקהילות בעיר נאלצו להילחם על עצם קיומן. ולכל אלה היה מכנה משותף: בכל אלה העירייה התייצבה נגד התושבים.

עיר לכולנו התארגנה כרשת של פורומים של פעילים, שהוקמו מסביב לתחום עניין משותף או על בסיס אזורי. הפורומים היו לא רק מפגשים של התארגנות לפעולה, אלא גם מרחבים של חשיבה וגיבוש תוכניות. מאות אנשים התחילו להרגיש שהם יכולים לקחת חלק במה שקורה בעיר. התנועה החלה להיתפס כזירה מעניינת ורלוונטית לשינוי, אחרי שנים רבות שבהן הבחירות העירוניות נתפסו כלא מעניינות ונעדרו מהן התלהבות ועשייה משמעותית.

עיר לכולנו חיברה קהילות מגוונות. חיבורו של הציבור הצעיר והרדיקלי יחסית של מרכז תל אביב עם ציבור מזרחי ומסורתי יותר משכונות דרום העיר ומזרחהּ היה אחד מהישגיה הבולטים של התנועה, אפילו בטרם נספר קול אחד. גם רשימת המועמדים של עיר לכולנו למועצה שילבה נציגים משתי הקבוצות. לפרק זמן מסוים נוצר בעיר ״בלוק היסטורי״, קואליציה חברתית חדשה שחיברה בין קבוצות שכל אחת מהן סבלה ממופע אחר של הפיכת תל אביב־יפו לעיר לעשירים וכל אחת מהן התחברה לתנועה מהזווית שלה. מועמד עיר לכולנו נתמך גם על ידי תושבי יפו הערבים, שהתמודדו למועצת העיר ברשימה משלהם, אשר זכתה במושב אחד.

עיר לכולנו הוקמה קודם כל כיוון שנדרשה חלופה לתל אביב־יפו. אבל להצלחה שלה בעיר היו יכולות להיות השלכות גם מחוצה לה. ניצחון של חלופה מתקדמת במטרופולין החשובה ביותר בישראל יכול היה לסמן אפשרויות במדינה כולה. עיר לכולנו הדגימה את האפשרות לפרוץ בזירה העירונית מחסומים הבולמים את מאמצי השינוי בזירה הארצית. הניסיונות שעשו יריבי התנועה להסיט את מערכת הבחירות לשאלות לאומיות וסימבוליות לא הצליחו. עיר לכולנו התעקשה להמשיך להסביר שבעיר נדרש שינוי עמוק ואמיתי ושאסור לאפשר את הסטת הדיון לעניינים אחרים. ההתקפות האלה לא הצליחו גם להשיג את מטרת המשנה שלהן: יצירת שסע בעיר לכולנו. התנועה נשארה מאוחדת חרף מגוון העמדות הפוליטיות בקרב פעיליה.

פוליטיקה בשפת המציאות

עיר לכולנו היתה תנועה אדומה־ירוקה. אבל במקום לדבר באופן מופשט על סוציאליזם וסביבתיות, היא הציעה תוכניות שמתרגמות אותם לשפת המציאות. אדגים זאת בהתייחסויותיה של התנועה לדיור ולתחבורה. משבר הדיור, קבעה עיר לכולנו, אינו בעיה פרטית של אנשים אלא סוגיה ציבורית של מדיניות. המדינה והעירייה חייבות לפעול בנושא. נכון שבישראל עיקר האחריות נופלת על השלטון המרכזי (שבידיו גם הסמכויות, גם הקרקעות וגם האמצעים התקציביים הנדרשים לשינוי), אבל עירייה אינה יכולה להסתפק בתפקיד של משקיף פסיבי מהצד. כמייצגת של תושבי העיר היא חייבת להוביל את המאבק לשינוי סדר העדיפויות והמדיניות הכושלת של הממשלות. מעבר לכך, היא גם חייבת להפעיל את סמכויות התכנון שלה בכיוון הנכון: לבנות יותר מגורים ופחות מגדלי משרדים, לבנות דירות קטנות במקום דירות גדולות ויקרות, להוזיל עלויות באמצעות פטור מחובות בניית מקומות חניה (בעיר שממילא אין בה עתיד לרכב הפרטי). ביפו ובשכונות הדרום, עיר לכולנו דרשה להפעיל את כוחותיה של העירייה להפסקת הפינויים וההריסות ולהגעה לפתרונות הוגנים עם התושבים.

דגש מרכזי שמה התנועה על מצוקת שוכרי הדירות, שבתל אביב־יפו הם מרבית הדיירים. אמנם בישראל אין לעירייה סמכויות ותקציבים להקמתה של מערכת של שכירות חברתית ארוכת טווח ומוגנת מגחמות המשכירים, אבל כנציגת התושבים היא חייבת להיאבק מול השלטון המרכזי על בנייתה של מערכת כזאת. וגם כאן התכנון העירוני יכול לתרום לשילובן של דירות בשכירות חברתית עם דירות בשכירות רגילה ודירות בבעלות פרטית, כדי ליצור אזורי מגורים מגוונים ולא שכונות עוני. העירייה גם יכולה לדרוש מיזמים פרטיים להקצות דירות לשכירות חברתית בפרויקטים שיבנו, תמורת תוספת באחוזי הבנייה והקלות מיסוי בשיעורים שייקבעו בחוק. והעירייה גם צריכה לתמוך בהתארגנויות של שוכרי הדירות עצמם. הם אמנם נמצאים, לעתים, בתחרות בינם ובין עצמם על הדירות המוצעות בשוק, אבל יש להם גם אינטרסים משותפים משמעותיים בהגנה על זכויותיהם או בפעולה משותפת נגד בעלי דירות פוגעניים ושכירויות מקפחות.

עיר לכולנו הציעה תוכנית מעבר פשוטה להתמודדות עם משבר התחבורה, תוכנית של קווי אוטובוסים מהירים שיזכו לעדיפות בכבישים ובצמתים. בייסודה של התוכנית, ״מהיר בעיר״, היתה ההבנה שלמופעים השונים של משבר התחבורה בעיר – בעיות חניה, פקקי תנועה וזיהום אוויר – יש שורש אחד: אותם הסדרים חברתיים שיצרו בעיר, ובישראל כולה, תלות קשה ברכב פרטי. אלא שבעולם הצפוף של המאה ה־21, ובעיר הצפופה בפרט, התבססות על רכב פרטי הולכת ונהפכת לבלתי אפשרית, כשכולנו נתקעים בפקקים האינסופיים שהיא מייצרת. במציאות הזאת הרכב הפרטי אינו הפתרון אלא הוא הבעיה. איך משחררים עיר מהתלות בו? מהיר בעיר הציעה פתרון פשוט וזול, שאינו מצריך משאבים וזמן אלא רצון פוליטי והכרעה ערכית. הרעיון המרכזי היה להקצות את המשאב הציבורי שנקרא כביש לשימוש הציבורי שנקרא אוטובוס: יצירת רשת יעילה של אוטובוסים מהירים ומופחתי זיהום, שייסעו בתדירות גבוהה בנתיבים ייעודיים ויקבלו עדיפות גם בצמתים ובמעבר רמזורים. 

בהשוואה לכל פתרון אחר, ההשקעה הנדרשת קטנה מאוד, למשל במעבר לאוטובוסים חשמליים ובשדרוג התחנות כך שיעניקו למשתמשים תחושת נוחות וביטחון – מחסה מגשם ומשמש, תאורה לילית, מקומות ישיבה, שילוט אלקטרוני עם מידע על הגעת אוטובוסים ואולי גם לחצן חירום שיאפשר להזעיק עזרה במקרה הצורך. החיסכון הגדול מושג בזכות ההישענות על משאבי הדרך הקיימים. בשורה התחתונה, התוצאה מתקרבת למערכת מטרו מבחינת מהירות התנועה והיעילות, אבל בעלות נמוכה בהרבה. עיר לכולנו הציעה שינוי משמעותי ומורגש בזמן קצר, בלי עבודות תשתית יקרות, מהפכה שתתרחש לא בימי נכדינו, אלא בימינו אנו.

שחרור מהרכב הפרטי דורש גם פתרון לבעיית התחבורה הציבורית בשבתות ובחגים, שכן בהיעדרו אנשים לא יוכלו לוותר כליל על רכבם הפרטי, וככל שהם לא יוותרו עליו בסופי השבוע, הם ישתמשו בו גם בימי החול. לכן הוצע להשלים את מהיר בעיר ברשת צפופה של מוניות שירות, שתענה על הביקושים לנסיעות בשבתות ובחגים בלי לפגוע באופיים המיוחד של הימים האלה.

למרות שינויים מסוימים שנעשו בהתנהלות העירייה בעקבות בחירות 2008, לא השתנתה המדיניות הבסיסית של הפיכת תל אביב־יפו לעיר לעשירים. אבל הצעותיה של עיר לכולנו הצליחו ליצור פוליטיקה שמאלית עירונית מעוררת עניין. הן סימנו מחדש תחומים לדיון ופתחו מרחב אפשרויות. אווירת השינוי שעיר לכולנו הביאה לעיר וההתמקדות בנושאים חברתיים ממשיים תרמו בהמשך להיווצרות המחאה החברתית בקיץ 2011.

הניסיון של עיר לכולנו מראה בעיקר אפשרויות שלא התממשו, אבל לא היו רחוקות מלהתממש. במקומות אחרים, כמו שראינו, היו וישנם הישגים משמעותיים שהתממשו. אכן, כאשר מוצעים לבעיות פתרונות נועזים ומציאותיים, פוליטיקה של שינוי אמיתי יכולה לקדם שחרור של העיר מלוגיקת הנדל״ן לטובת לוגיקת בני האדם. השינוי בעיר הוא אפשרי. אם נדע לדמיין אותו ולהתארגן לעשייתו.

על דב חנין

ד״ר דב חנין מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. שימש בעבר כחבר כנסת מטעם חד"ש וכיו"ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל.