הסיקור העיתונאי של המערכת הפוליטית כספורט תחרותי – מה שמכונה בתרבות האמריקאית ״סיקור מרוץ סוסים״ (Horse race reporting) – יוצר בקרב הציבור תפיסה מעוותת של הפוליטיקה. כתוצאה מההתמקדות המוגזמת, הכמעט־בלעדית, באספקט התחרותי שלה, הפוליטיקה מצטיירת כמאבק בין יריבים שמטרתם העיקרית היא להישאר על המגרש. החגיגיות של משדרי הבחירות מזמינה אותנו לחשוב שניצחון אלקטורלי הוא פסגת ההישגים הפוליטיים, אף על פי שלא פעם הוא חסר משמעות בעולם האמיתי: יש ניצחונות אלקטורליים שמובילים לשינויים במציאות שמחוץ לבועה של הקומפלקס הפוליטי־תקשורתי, ויש ניצחונות שאינם יותר מקצף על שפתיהם של הכתבים הפוליטיים.

כדי לעמוד על ההבדל בין הישגים אלקטורליים ובין הישגים פוליטיים צריך להבהיר את מטרתה של הפוליטיקה. גם כאן חשוב להיזהר שלא ליפול לפח של הסיקור התקשורתי, הנוטה לזהות את הפוליטיקה האלקטורלית עם הפוליטיקה עצמה. מטרתה של הפוליטיקה האלקטורלית היא לנצח בחירות; מטרתה של הפוליטיקה היא לעשות דברים בעולם. היות שאי אפשר לעשות דברים כל הזמן – ובטח שלא לעשות אותם באופן מוצלח – ברור שפוליטיקאים מכלים חלק גדול מזמנם בעניינים שאינם פוליטיקה. למעשה, יש לא מעט פוליטיקאים שלא עסקו בפוליטיקה מעולם. אין זה עניין יוצא דופן כשלעצמו: גם משוררים אינם מבלים את כל זמנם בכתיבת שירים, ולא כל מי שמתקרא משורר מסוגל לכתוב שירה. הבעיה מתעוררת משום שדווקא העניינים המתחזים לפוליטיקה – הרכילות, התככים הבינאישיים, הדרמות הפרלמנטריות – מושכים את מרב תשומת הלב העיתונאית. אירועים פוליטיים אמיתיים מתרחשים רק מפעם לפעם ומסוקרים לעתים רחוקות. הפוליטיקה המדומה, לעומת זאת, מתרחשת ומסוקרת כל הזמן.

לא אנסה להגדיר כאן במדויק מהי פוליטיקה. לצורך הדיון נאמר שפוליטיקה מתרחשת כשאנשים פועלים באופן קולקטיבי ומתואם כדי לשנות את המציאות לאור העדפותיהם המשותפות. ליכולת לשנות את המציאות קוראים ״כוח״, ולכן כוח הוא הרעיון המארגן של הפוליטיקה. בדמוקרטיות מודרניות רוב הכוח שאפשר להתחרות על השליטה בו מרוכז בידי המדינה (הכוח הפרטי, שייסודו בשליטה בהון, מחליף ידיים לעתים נדירות יותר), ולכן ״פוליטיקה״ היא לא פעם מלה נרדפת לענייני המדינה. באופן מדויק יותר אפשר לומר שהפוליטיקה היא מאבק על הזכות להפעיל את כוחה של המדינה. את הזכות הזאת להפעיל כוח באופן לגיטימי נכנה ״עמדת כוח״.

מי שמצטיין בפוליטיקה אלקטורלית יודע להגיע לעמדת כוח; מי שמצטיין בפוליטיקה יודע להשתמש בכוח. מכאן נובע שהתחרות הפוליטית האמיתית אינה נסבה על השאלה מי ינצח בבחירות או ישתחל למשרה זו או אחרת, אלא על השאלה מי יצליח לעצב את המציאות בהתאם להעדפותיו. זו הסיבה שכדי להשתתף במשחק הפוליטי צריכות להיות למתחרים על עמדות כוח העדפות כלשהן. מי שאין לו העדפות אמיתיות ביחס לענייני הציבור יכול להשתתף במשחק האלקטורלי, אך לא במשחק הפוליטי. כניסה למגרש הפוליטי ללא העדפות כמוה כעלייה למגרש הכדורגל ללא כדור – אפשר לנופף לקהל, אך אי אפשר להבקיע שער. הריבוי של שחקנים נטולי העדפות אמיתיות ביחס לענייני הציבור – לרוב, כאלה שהעדפותיהם היחידות נוגעות להם עצמם – הופך את הפוליטיקה לתחרות אלקטורלית ריקה ומוביל לאובדן עניין ציבורי בפוליטיקה עצמה. למעשה, יכול להיות שככל שהפוליטיקה התחרותית לוכדת את מרב תשומת הלב, כך אובד העניין הציבורי בפוליטיקה עצמה – כלומר, במה שנעשה באמצעות כוחה של המדינה.

השיעור של אובמה

למרות הציניות המתבקשת ביחס למשחק האלקטורלי, התחרות על עמדות כוח אינה חסרת חשיבות. פעמים רבות הגעה לעמדת כוח באמצעות ניצחון בבחירות היא תנאי הכרחי לשם הפעלת כוח, אבל היא רחוקה מאוד מלהיות תנאי מספיק. זאת, משום שלא כל מי שמגיע לעמדת כוח מצליח להשתמש בה. לעתים המגבלה נובעת מהפוליטיקאים עצמם – כאמור, רבים מהם אינם יודעים מה לעשות בכוח שהתגלגל לידיהם – ולעתים מהנסיבות, שמונעות ממנהיגים לממש את כוונותיהם. את מה שעמדת הכוח מעניקה למי שמחזיק בה נכנה ״הזדמנות״. הזדמנות היא צירוף של נסיבות שמאפשר למחזיקים בעמדת כוח להפעיל כוח באופן אפקטיבי – דהיינו, לשנות את המציאות לאור העדפותיהם (או, באופן אידיאלי, לאור הפרשנות שהם נותנים לאינטרס הציבורי).

לנשיא ארצות הברית יש חלון הזדמנויות מצומצם יחסית להעברת יוזמות חקיקה גדולות. בדרך כלל המפלגה שאליה הוא משתייך נהנית מרוב בקונגרס רק חלק מהכהונה שלו – לעתים לפרק זמן קצר בלבד. כך, למשל, כשברק אובמה נבחר לנשיאות ב־2008, למפלגה הדמוקרטית היה רוב בקונגרס. אבל החל משנתו השלישית של אובמה בתפקיד – כלומר, במשך חמש שנים תמימות – הוא נאלץ למשול לצד בית נבחרים לעומתי, שעשה הכל כדי להכשיל כל יוזמה נשיאותית. לכן ההזדמנות של ממשל אובמה לחולל שינויים גדולים במציאות התרכזה בשנתיים הראשונות לכהונתו. בשנתיים אלה העביר הממשל רפורמה היסטורית בביטוח הבריאות האמריקאי (״אובמה־קר״), ששרדה את חילופי השליטה בקונגרס, את ממשלו של דונלד טראמפ וניסיונות חוזרים ונשנים להגבילה או לבטלה בבית המשפט העליון, שרוב שופטיו מונו על ידי נשיאים רפובליקאים. הניצול של נקודת הזמן הייחודית שבה אפשר היה להוציא לפועל רפורמה כזאת – אף שהיתה כרוכה בפשרות לא מבוטלות – הוא דוגמה מובהקת לשימוש ראוי בכוח פוליטי בתנאים של יתרון אלקטורלי מובנה לצד השני. זהו שימוש מרשים במיוחד בכוח לא רק מפני שהוא סיפק למיליוני אמריקאים גישה לשירותי בריאות ומימש העדפת מדיניות ארוכת שנים של מצביעי המפלגה הדמוקרטית, אלא גם משום שהשינוי שחולל בעולם הוא בלתי הפיך. ניצול הזדמנות לשינוי בלתי הפיך צריך להיחשב לפסגת ההישגים הפוליטיים, מאחר שהוא מוציא את ההכרעה הפוליטית מהמשחק האלקטורלי.

על פניו, השימוש בהזדמנות פוליטית כדי להטמיע צעדי מדיניות בלתי הפיכים עשוי להצטייר כאנטי־דמוקרטי. עם זאת, חשוב לזכור כי החלטות פוליטיות רבות אינן הפיכות: המתים במלחמה אינם חוזרים לחיים עם חילופי השלטון. כפי שרפורמה במערכת הבריאות עשויה להיות בלתי הפיכה, גם היעדרה של רפורמה כזאת עלול להיות בלתי הפיך עבור קורבנות כשליה של המערכת הקיימת. חוסר הכרעה אינו פחות בלתי הפיך מהכרעה. יתר על כן, הסיבה לכך שרפורמת הבריאות של אובמה הצליחה לשרוד נעוצה בפופולריות הציבורית הרבה שלה ובהטבות שהיא מספקת לקבוצה גדולה מספיק של אזרחים אמריקאים, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד. ממשלים עתידיים יתקשו לבטל את ההטבות הללו בלי לאבד תמיכה אלקטורלית משמעותית. לכן צעד כזה הוא דווקא תיקון של גירעון דמוקרטי, שנובע מנתק מתמשך בין מדיניות שרוב הציבור מעוניין בה ובין סדר היום הפוליטי של המפלגות והפוליטיקאים. במידה רבה, הפוליטיקה האלקטורלית היא מערכת סגורה: הבחירות משקפות את העדפות הבוחרים ביחס למועמדים ומפלגות, אך לא בהכרח ביחס לשאלות של מדיניות (כך, למשל, רוב הציבור האמריקאי תומך בהידוק הפיקוח על תפוצת כלי הנשק במדינה, אבל המערכת הפוליטית אינה מסוגלת להוציא צעד כזה לפועל). העובדה הזאת אינה שוחקת את הלגיטימיות של המוסדות המכהנים מכוח הבחירות, אבל היא מספקת אזהרה מפני רדוקציה של פוליטיקה דמוקרטית לפוליטיקה אלקטורלית גרידא.

לעתים הנסיבות האלקטורליות מעניקות לאחד השחקנים במערכת הפוליטית יתרון מובנה על פני יריביו. בארצות הברית המצב הזה מתקיים בגלל המאפיינים הייחודיים של שיטת הבחירות שם. בישראל הוא מתקיים כתוצאה משילוב בין מגמות דמוגרפיות, אירועים היסטוריים ומשגים אסטרטגיים של מחנה השמאל. חלק לא מבוטל מהאנרגיה של המחנות הליברליים בארצות הברית (המפלגה הדמוקרטית) ובישראל (שאריות השמאל) מוקדש לדיון בשאלת ההתמודדות עם היתרון המבני של הצד השני בפוליטיקה האלקטורלית. הדיון הזה אינו בלתי חשוב – כאמור, לעתים הישג אלקטורלי הוא תנאי הכרחי להישג פוליטי – אבל ההתמקדות בשאלת הבחירות הבאות הופכת את נחיתותו האלקטורלית של השמאל לנחיתות פוליטית, משום שהיא מונעת חשיבה והשקעת משאבים בפעולה פוליטית אפקטיבית בנסיבות הקיימות.

בבסיסו של הדיון הזה נמצאת ההנחה שתמיד יש מה לעשות נגד היתרון המבני של הצד השני, כלומר, שאנו תמיד נמצאים במרחק קמפיין מוצלח אחד מניצחון בבחירות. אבל לא פעם המציאות האלקטורלית אינה ניתנת לשינוי – לפחות לא בטווח הקצר או באופן מכוון. אף שאנחנו יכולים לקוות לשינויים שיפצו על החיסרון המבני הקיים, המחשבה שנוכל לגרום להם להתרחש משום שאנחנו מאמינים בנחיצותם אינה בריאה מבחינה פוליטית. כך, למשל, המחשבה שמגזר מסוים באלקטורט הישראלי – לדוגמה, החרדים או יוצאי ברית המועצות – ישנה את דפוסי הצבעתו או את נאמנותו הפוליטית בזכות קמפיין בחודשים שלפני הבחירות, או אפילו בזכות מאמץ ארוך טווח לשינוי עמדות, אינה מבוססת על ראיות משכנעות אלא על משאלת לב. לכן במקום להקדיש את מלוא תשומת הלב לשאלת הניצחון בבחירות הקרובות, ראוי להקדיש מחשבה גם לשאלה מה ראוי לעשות כשהסיכויים להצלחה בבחירות אינם מזהירים.

אם נחזיר את הפוליטיקה האלקטורלית לממדיה הטבעיים, נוכל למקד את תשומת הלב שלנו בשינוי המציאות בכלים פוליטיים גם במציאות של נחיתות אלקטורלית. לשם כך עלינו לחזור לתובנה שפוליטיקה אינה מתרחשת כל הזמן. כדי להחיל את ההעדפות שלנו על המציאות איננו צריכים לנצח כל ואפילו לא רוב הזמן; עלינו להמתין להזדמנות, ואם אפשר – להזדמנות לחולל שינוי בלתי הפיך.

כאן ראוי להרהר באפשרות שהיתרון האלקטורלי המבני של הימין מסווה יתרון פוליטי מבני של השמאל. בזמן שלימין קל יותר לנצח במשחק האלקטורלי, לשמאל – בשל האופי של יעדי המדיניוּת שלו – קל יותר ליצור הכרעות בלתי הפיכות. היתרון הגדול של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית הוא שרבים מהשינויים שהיא שואפת לחולל במציאות נהנים מתמיכה ציבורית גדולה יותר מהתמיכה האלקטורלית שלה זוכה המפלגה עצמה. לכן יש לה סיכוי רב להפוך הצלחה אלקטורלית נקודתית למציאות קבועה, כפי שאירע במקרה של ״אובמה־קר״. הדוגמה המתבקשת מהפוליטיקה שלנו היא חוסר הסימטריה שבין הימין לשמאל בנוגע לחלוקת הארץ: בעוד הימין צריך להמשיך לקיים את ההתנחלויות ללא הפסקה, השמאל זקוק להזדמנות אחת ויחידה כדי לפנותן. הזדמנויות כאלה הופיעו בעבר וקיימת סבירות גבוהה שיופיעו שוב. אבל הזדמנויות צריך לזהות ולנצל, והזדמנות מפוספסת כמוה כהזדמנות שלא הופיעה כלל.

בראיון היתולי, שקיים אובמה עם ג׳רי סיינפלד לקראת סוף הכהונה שלו, עמד הנשיא היוצא על חשיבותה של היכולת לזהות ולנצל הזדמנויות פוליטיות, כשהמשיל את השדה הפוליטי למשחק פוטבול. לדברי אובמה, ממש כמו בפוטבול, גם במשחק הפוליטי מתרוצצים שחקנים רבים על המגרש וכל אחד מהם סופג מכות מהצד השני. בתוך המולת המשחק, חלק גדול מהמהלכים אינם מובילים לשום דבר. אבל אחת לכמה זמן אפשר לזהות פתאום הזדמנות (Opening) – פִּרצה רגעית בחומת ההגנה של היריב – שמאחוריה נפרש המגרש הפתוח. הזדמנויות כאלה והיכולת לנצל אותן עשויות להכריע את המשחק. גם בפוליטיקה ניצול נכון של הזדמנות בעיתוי מדויק יכול לפצות על שנים של ספיגת מכות מיותרות. לכן היכולת לזהות הזדמנויות – ובעיקר לזהות הזדמנויות להכרעות בלתי הפיכות – חשובה במיוחד עבור הצד החלש יותר מבחינה אלקטורלית.

עניין של זמן

היוונים הבחינו בין שני מושגי זמן: הזמן הכרונולוגי (chronos) הוא זמן מתמשך, הזמן של זריחת השמש ושקיעתה, זמן שבו כל נקודה שוות ערך לכל נקודה אחרת. לעומת זאת, מה שאכנה לצורך הרשימה הזאת ״הזמן ההיסטורי״ (kairos, מתורגם לרוב כ״הזמן הנכון״) הוא זמן של רגעים יוצאי דופן, של הזדמנויות לפעולה ורגעי הכרעה. בזמן הכרונולוגי, הרגע שבו התנגש מטוס של אמריקן איירליינס במרכז הסחר העולמי בניו יורק הוא שווה ערך לרגע שלפניו; השעה 8:46 אינה שונה מהשעה 8:45 או מאותה השעה ביום המחרת. לעומת זאת, בזמן ההיסטורי, רגע ההתרסקות מתנשא מעל לנקודות הזמן שסביבו, סופח אליו את השעות והימים (ואולי אף השנים) שאחריו ויוצר אירוע היסטורי: ״ה־11 בספטמבר״. ההיסטוריוגרפיה מזנקת בין רגע אחד כזה למשנהו ומדלגת על הזמן המת שביניהם.

אובדן המשמעות של החיים הפוליטיים מתבטא בתפיסת הזמן הפוליטי כזמן כרונולוגי, ולא כזמן היסטורי. החלון העיקרי של האזרח אל החיים הפוליטיים הוא משדרי החדשות המסתערים אליו מהרדיו בסדירות מחניקה מדי שעה עגולה, לצד מהדורות הערב בטלוויזיה שתובעות את תשומת לבה של האומה כולה. באורח פלא, בכל ידיעה, משדר ומהדורה יש מה לומר, וכך לצופה התמים נדמה שההתרחשות הפוליטית אינה מפסיקה. ראש הממשלה אירח בביתו מנהיג של מדינה זרה; חבר כנסת פלוני סנט במפלגה היריבה; השרה לענייני כך וכך אמרה דבר־מה. כשהפוליטיקה משתקפת דרך הזמן החדשותי, אין בה רגעים מתים. אולם, לפחות בכל האמור בזירה הפוליטית, אם ה״חדשות״ באמת היו חדשות, רוב המהדורות היו מסתכמות ב״גם היום לא קרה שום דבר״. לא כל ״מה שקורה עכשיו״ חשוב, ובטח שלא באותה מידה כמו מה שקרה אתמול או יקרה מחר. הזמן החדשותי מייצר אשליה שהפוליטיקה מתרחשת על ציר זמן שאינו נח לרגע.

אלא שפוליטיקה אמיתית אינה מתרחשת בזמן הדוהר, שמשרת את המודל התעסוקתי והעסקי של מערכות החדשות, כי אם בזמן היסטורי, כלומר, בזמן של ״רגעים נכונים״ והזדמנויות. החיים הקולקטיביים שלנו אינם מתרחשים כל הזמן. שכחת האמת הזאת מביאה אותנו לייחס חשיבות מוגזמת ליום־יום הפוליטי על חשבון רגעי הכרעה אמיתיים. בנימין נתניהו, למשל, היה מיומן מאוד בשליטה ביום־יום הפוליטי, מומחה בפוליטיקה אלקטורלית, אשף בתמרון הזמן החדשותי. אבל במשך תריסר שנות כהונתו הרצופות, נתניהו, בגדול, לא עשה דבר. לכן הוא היה פוליטיקאי מצטיין במובן התקשורתי של המונח, אבל כישרונו העיקרי במשחק הפוליטי היה ביכולתו להישאר על המגרש. דמותו של נתניהו הופכת מעניינת יותר נוכח האפשרות שלחוסר העשייה שלו היה מרכיב אידיאולוגי, היות שמטרת העל של תפיסת עולמו היא מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית. אפשר לתהות אם נתניהו פיספס הזדמנות למימוש ארוך טווח של תפיסת העולם הזאת בדמות יוזמת הסיפוח בחסות ממשל טראמפ, אך ברור שהוא לא שינה את מצבה של ישראל באופן שיקשה על יורשיו לחלק את הארץ ביום מן הימים. השאלה המעניינת היא אם מדובר במאפיין מקרי או הכרחי של מדיניותו, כלומר, אם נתניהו יכול היה לפעול אחרת כדי להפוך את מדיניותו לפחות הפיכה. אם לא, הרי שמיומנותו בפוליטיקה אלקטורלית פשוט חיפתה על נחיתותו הפוליטית: נתניהו מיאן לרדת מהמגרש לא רק משום שהתאהב במנעמי השלטון, אלא גם מפני שבשל מאפייניה המהותיים של עמדתו לא התגלגלה לפתחו הזדמנות אמיתית להותיר חותם ארוך טווח. נתניהו מחזיק בעמדות מדיניות שמחייבות עמידה רציפה על המשמר. לא פלא, אם כן, שהוא מעדיף את ההתרחשות הבלתי פוסקת של הזמן הכרונולוגי על פני הזמן ההיסטורי, שבמסגרתו התקשה לפעול באפקטיביות.

מעבר לקמפיין הבא

איזו מין הזדמנות התגלגלה לחיקם של חברי מפלגת העבודה ומרצ, שמצאו את עצמם סביב שולחן הממשלה לצד יריביהם מימין? ברור כי שינויים מהותיים במדיניות חוץ וביטחון או ניצחונות במלחמת התרבות שהכריזה הריאקציה הדתית־לאומית על הציונות ההיסטורית אינם באים בחשבון. שיפורים מסוימים בתחבורה הציבורית או במערכת הבריאות אינם בלתי אפשריים, אבל העובדה שהם יתרחשו בקדנציה של שר זה או שרה אחרת היא מקרית בעיקרה. קשה לזהות קשר מהותי בין שינויי המדיניות הקטנים הללו ובין סדר היום המהותי שאמור להנחות את שרי השמאל (המשרד לביטחון פנים עשוי להיות מקרה יוצא דופן: רפורמה אמיתית ביחסה של המשטרה אל הפלסטינים אזרחי ישראל ואל תושבי מזרח ירושלים, לצד ניקוי אורוות כללי, יהיו הישגים מהותיים, אבל היות שהם לא יתרחשו אין טעם להשחית עליהם מלים).

צריך להודות שלמרות המעבר מהאופוזיציה לקואליציה ורכישת סממני שלטון חיצוניים, גם כיום העבודה ומרצ אינן מחזיקות במה שאפשר לכנות ברצינות כעמדת כוח. הנסיבות הייחודיות של ״ממשלת השינוי״ מונעות מנציגי השמאל לפעול לשינוי המציאות בהתאם להעדפות היסוד של מצביעיהם, ולכן במובנים רבים הם מכהנים כפוליטיקאים־שמחוץ־לפוליטיקה. זוהי, כמובן, לא עמדה חדשה עבורם. אבל דווקא מפני שהם מורגלים להתבונן בפוליטיקה הישראלית מבחוץ, נציגי השמאל בממשלה עשויים לפספס אפשרויות מסוימות, חמקמקות יותר, שנפתחות בזכות המעבר לצד המושל. לאור הנקודות שציינתי למעלה, אחת השאלות שחברי האגף השמאלי של ״גוש השינוי״ צריכים לשאול את עצמם היא כיצד אפשר להפוך את הנסיבות המוזרות שאליהן נקלעו לעמדת כוח כלשהי – כלומר, להזדמנות לשינוי משמעותי של המציאות. האם קיימות כיום הזדמנויות פוליטיות שמעבר לשיפורים קוסמטיים, מבורכים ככל שיהיו, במערכות הציבוריות שעליהן הופקדו, די באקראי, שרות ושרי העבודה ומרצ?

היות שהזדמנות לשינוי מדיניות ממשי אינה קיימת לעת עתה, ברצוני להציע בקצרה אפיק שבאמצעותו יכולות מפלגת העבודה ומרצ לנצל כראוי את מעמדן הנוכחי. השמאל הישראלי נמצא בתהליך התפרקות, שתחילתו הרשמית בקריסת תהליך השלום בשנת 2000 אבל יסודותיו הונחו חמש שנים קודם לכן, עם תגובתו התבוסתנית של המחנה לרצח יצחק רבין. למעשה, אלה היו השנים האחרונות שבהן עוד אפשר היה להתייחס לשמאל הישראלי כאל מחנה – כלומר, כאל סוכן פוליטי בעל תפיסת עולם מוגדרת ושאיפה ממשית לשנות את המציאות לאורה. בשני העשורים שחלפו מאז, ישנו רק מחנה פוליטי אחד בישראל, שמצליח לשלוט בזירה הפוליטית אף שעמדותיו אינן פופולריות והוא נעדר כל חזון מדיני של ממש ביחס למצבנו הגיאו־פוליטי.

התפרקות מחנה השמאל היא האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר של הדור האחרון, והיא זו שמכתיבה את נסיקתו של הימין הפוליטי (ולא להיפך, כפי שסבורים פרשנים רבים, כולל רוב הפרשנים משמאל). לכן, לצד אחריותם החדשה ליחסים עם יהדות התפוצות ולהגנת הסביבה, נפלה בחיקם של חברי הכנסת והממשלה של מרצ והעבודה הזדמנות יוצאת דופן לבנות מחדש את המחנה הפוליטי שאת שאריותיו הם מייצגים. אם השמאל הישראלי מעוניין להיכנס מחדש אל תוך הזירה הפוליטית לאחר שנות דור של היעדרות ממנה, הרי שנחוצה לו היכולת לנצל את ההזדמנות הפוליטית הבאה לעצב מחדש את המציאות הישראלית – יכולת שאינה קיימת כיום ושבהיעדרה ימשיך להתגלגל, משולל יכולת הכרעה, מהזדמנות מפוספסת אחת למשנתה, מתנחם בניצחונות קטנים שכל קשר בינם ובין פוליטיקה אינו אלא אשליה.

מה כרוך ביכולת כזאת לזהות ולנצל הזדמנויות, או במלים אחרות, מה צריך לקרות כדי שהשמאל הישראלי יחזור לתפקד כמחנה פוליטי? התשובה, למרבה ההפתעה, בנאלית למדי. עלינו לפתח מחדש את היכולת לאבחן את הבעיות המהותיות של החברה הישראלית, של המערכות הציבוריות, של מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל והאיומים שנובעים ממנו. עלינו להציע פתרונות לבעיות הללו – פתרונות הנובעים מתפיסת עולם סדורה ביחס לזהותה של המדינה, לנורמות הדמוקרטיות שצריכות להנחות אותה, לעקרונות הליברליים שצריכים להוביל אותה ולחזון הפרטיקולרי, הציוני־עברי, שלאורו יש לפרש ולפתח את רעיון המדינה היהודית. כל המשימות הללו לא יתבצעו על ידי קבוצה קטנה של פוליטיקאים מקצועיים. לכן הדרך לשיקום השמאל הישראלי כמחנה פוליטי אינה עוברת בניצחונות אלקטורליים מיידיים, ובשל כך היא גם לא תגיע מהמנגנונים המפלגתיים או מהקמפיינים הממומנים היטב, שבשיא כוחם מצליחים לגרד מנדט או שניים ואינם משנים את הסיכויים של המחנה להגיע להכרעה.

בידי מפלגת העבודה ומרצ נתונה היום הזדמנות נדירה לבנות, לטפח ולהעצים את המוסדות והמנגנונים שבכוחם להחיות את השמאל הישראלי ולהחזירו אל הזירה הפוליטית. מדובר במנגנונים של הכשרה, פיתוח רעיוני, ניסוח מדיניות, מחקרי דעת קהל וחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, שחלקם קיימים היום בזעיר אנפין וזקוקים לחיזוק ואחרים אינם קיימים עדיין כלל. אין זה מתפקידם של מפלגות ופוליטיקאים להוביל תהליך בנייה כזה, אבל בכוחם לסייע לו. העובדה ששרי השמאל יושבים כיום סביב שולחן הממשלה אין פירושה שהם מחזיקים בהכרח בעמדת כוח. עם זאת, הימצאותם בממשלה מאפשרת להם לתרום באופן משמעותי לבניית מחנה שיוכל להתמודד בעתיד על עמדות כוח. זה עשוי להיות הניצול הטוב ביותר של ההזדמנות הפוליטית שנפלה לחיקם.

על אבנר ענבר

ד"ר אבנר ענבר הוא מייסד-שותף ומנהל אקדמי של מכון מולד.