שאלת מהותה של שותפות יהודית־ערבית מלווה אותי שנים ארוכות ובפרט השאלה אם שותפות זו היא כלי או ערך בפני עצמו. שאלה זו חשובה במיוחד כשבוחנים את קורותיה הקצרים עד כה של הממשלה ה־36. מבחינתי, כפלסטיני אזרח ישראל, זהו השם הניטרלי היחיד שאני מסוגל להעניק לממשלה מוזרה זו, שלא היתה קורמת עור וגידים ללא הצטרפותם של חברי כנסת מסיעה ערבית לשורותיה. למעשה, הקואליציה הנוכחית תירשם בספרי ההיסטוריה כזו בעלת המספר הגבוה ביותר של ״גויים״ בתולדות המדינה עד כה. 

הקמת הממשלה הנוכחית לוותה בצהלות שמחה מצד פעילים רבים המשתייכים כהגדרתם לשמאל הציוני. הייתי מסוגל להבין את אלה ששמחו על הפלתו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ועל סיומו של עידן שבו משלו השחיתות וההסתה. עם זאת, לא הזדהיתי, בלשון המעטה, עם בליל הקולות שהכריזו ״הידד״ ברחובות הערים על הקמתה של ממשלת ״השותפות היהודית־ערבית״. 

לפני שאסביר מדוע אינני שותף לצהלה הכללית, חשוב לענות על השאלה הבאה: האם הקמת ממשלה בתמיכת חברי כנסת ערבים וסיעה ערבית היא אכן תקדים? חיפוש קצר באתר הכנסת חושף מיד את הבלוף. עוד מימי הכנסת הראשונה היתה לפחות סיעה ערבית אחת – בכל קדנציה – שקיבלה את קולותיה מהחברה הערבית ותמכה באופן קבוע בממשלות מפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא״י). נציגיהן של סיעות ערביות שיתפו פעולה בצורה כה הדוקה עם מפלגת השלטון היהודית, עד שבראשית שנות ה־60 הפילו הנציגים הערבים פעמיים – על חודם של קולות ספורים – את הצעת החוק של כמה מפלגות, ביניהן המפלגה הקומוניסטית (מק״י) וחרות, לבטל את הממשל הצבאי שהוטל על כ־85% מאזרחיה הפלסטינים של ישראל מאז 1948. עידנן של המפלגות האלה, שזכו לשם המושמץ ״מפלגות הלוויין״, תם בבחירות לכנסת התשיעית במחצית 1977. אז, ייצוגן ירד לשפל של נציג אחד בלבד.

תבוסת מפלגות הלוויין ב־1977 אינה קשורה רק למהפך של אותה שנה ולתבוסתה היותר מוכרת של מפא״י. באותם ימים התרחש בחברה הערבית מהפך פוליטי לא פחות חשוב בעקבות ״יום האדמה״ של 1976. ישנם היסטוריונים המתייחסים לאקט הפגנתי זה כיום החשוב ביותר בהיסטוריה של הציבור הערבי בישראל, שקיים בו לראשונה מחאה ושביתה כלל־ארציות. אמנם ביום האדמה נהרגו שישה מפגינים, ונפצעו ונעצרו עשרות רבות – אך הוא השיג את מטרתו בהפלת תוכנית ממשלתית להפקעת אדמות בבעלות פלסטינית באזור בית נטופה. 

באותם הימים נחשפה החברה הערבית לכוחה כשהיא פועלת בצורה מלוכדת, ומיום זה הוקמו מוסדות יציגים כלליים בחברה הערבית. די לציין את התאחדות הסטודנטים הארצית ואת ועדת המעקב לענייני החברה הערבית. נוסף על אלה, מוסדות שבעבר פעלו תחת חסות הממשלה, כגון ועד ראשי הרשויות הערביות, הפסיקו לעבוד תחת חסותה ונעשו לעומתיים יותר. חשוב לזכור שעד אותם ימים, המפלגה הלא ציונית היחידה שנבחרה לכנסת היתה מק״י (שבשל פילוגים פנימיים בחלק ממערכות הבחירות התמודדה תחת השם ״הרשימה הקומוניסטית החדשה״, רק״ח). 

בעקבות יום האדמה הכריזה מק״י על הקמת ״החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון״ (חד״ש), שנהפכה לכוח דומיננטי ביותר בקרב האזרחים הערבים. הצד השני של המשוואה היה ירידה משמעותית בתמיכה במפלגות הלוויין – שבמהרה הביאה, כאמור, לקריסתן. בכך בא לסופו, לפחות באופן מסוים, עידן שיתוף הפעולה בין הנתינים לאדונים והחלה להתחדד בקרב ציבור גדול המסקנה שיש צורך בשותפות המבוססת על עקרונות של צדק, שוויון והכרה, ולא על משטר של הטבות למשתפי פעולה ערבים – שיתוף פעולה שהתמיכה בממשל הצבאי במשך שנים ארוכות היתה רק אחת מצורותיו.

נוהרים לקלפיות

ב־1992 היו שתי מפלגות שייצגו את החברה הערבית בכנסת, חד״ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית (מד״ע) בראשותו של עבד אלוהאב דראושה. לשתי הסיעות היו חמישה מנדטים יחד, בדיוק המספר שממשלתו של יצחק רבין נדרשה לו כדי לשרוד את יציאתה של ש״ס מהקואליציה במחאה על המשא ומתן עם הפלסטינים (אלה שמעבר לגבולות 1967). חד״ש ומד״ע, כזכור, תמכו בממשלת רבין – מהלך פרלמנטרי שזכה לכינוי ״הגוש החוסם״ – והעניקו לה רשת ביטחון מבחוץ. ״הגוש״ לא הגיע ללא תמורה, והרשימות הערביות חתמו עם מפלגת העבודה על הסכמים שבהם הממשלה התחייבה בראש ובראשונה לקדם את תהליך השלום עם הפלסטינים ולהפנות תקציבים ומשאבים ניכרים לטובת החברה הערבית בישראל.

בחברה הערבית היתה גאווה גדולה על כך שבזכות כוחה הפוליטי בכנסת ישנו שינוי של ממש ביחסים בין הישראלים לפלסטינים, שינוי שהשליך לטובה גם על מעמדם בתוך החברה הישראלית. לצד הגאווה היתה גם אכזבה בקרב חלקים נרחבים בחברה הערבית על כך שסוגיות רבות הנוגעות לאופייה ולזהותה של המדינה ה״יהודית־דמוקרטית״ לא זכו לכל מענה, שלא לדבר על סוגיות המלוות את הפלסטינים בישראל מאז 1948, כגון בעיית עקורי הפנים. 

עם זאת, חלקים נרחבים מהגאים והמאוכזבים כאחד הגיעו אז לאותה מסקנה: כדי לחולל שינוי בכיוון הראוי, חובה עלינו – הערבים בישראל – להגדיל את כוחנו הפוליטי. ב־1996 נכנסו עוד שני שחקנים מהחברה הערבית למשחק הפוליטי: הברית הלאומית־דמוקרטית (בל״ד), שהתמודדה ברשימה משותפת עם חד״ש, והתנועה האיסלאמית, שנתנה לזרוע הפוליטית שלה את השם ״הרשימה הערבית המאוחדת״ (רע״ם), והתמודדה בבחירות ברשימה אחת עם מד״ע. רשימת חד״ש־בל״ד קיבלה חמישה מנדטים, ורע״ם־מד״ע ארבעה מנדטים. בפועל, כוחם הפוליטי של האזרחים הערבים זינק בתוך ארבע שנים מחמישה מנדטים לתשעה מנדטים. ב־1999 הגיע כוחם הפוליטי לעשרה מנדטים, עם כניסת ״התנועה הערבית לשינוי״ (תע״ל) בראשותו של אחמד טיבי לכנסת. בבסיס הזינוק האלקטורלי היתה ההכרה שפיעמה בקרב החברה הערבית בדבר יכולתה להשפיע באמצעות פעילות פוליטית מאורגנת. 

ב־1999 המריא שיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים לכ־78%. שיעור הצבעה זה נחשב לשיא מאז הבחירות ב־1977, שבהן חלה ירידה תלולה בשיעור ההצבעה יחד עם הירידה בכוחן של מפלגות הלוויין. עם זאת, היו גם כוחות משמעותיים שהובילו קו המחרים את ההצבעה בבחירות לכנסת. הבולטים שבהם הם התנועה האיסלאמית הצפונית ותנועת בני הכפר. במרוצת השנים מד״ע נבלעה בתוך רע״ם, ונותרו ארבע מפלגות שביניהן פערים אידאולוגיים ופוליטיים רבים: חד״ש דגלה בסוציאליזם ואינטרנציונליזם, רע״ם בערכים האיסלאמיים ובשמרנות, בל״ד בלאומיות ליברלית ואילו תע״ל נשארה מעין מפלגת מרכז המתמרנת בין שותפיה השונים. כל המפלגות הללו ראו בציבור הערבי בישראל חלק מהעם הפלסטיני וסברו שמתפקידן – בכנסת ומחוץ לה – לקדם את המאבק הפלסטיני הכללי, לצד קידום זכויות האזרחים הערבים בישראל. עיקרון נוסף שחיבר בין המפלגות היה ההכרה בצורך להציב תנאים חדשים לשותפות בין הציבור הערבי לרוב היהודי: שותפות בין המדינה לאזרחיה הפלסטינים שדורשים צדק לבני עמם מעבר לקו הירוק ושוויון בתוכו. תמו ימי הרפיסות של מפלגות הלוויין מעשורים קודמים.

ממפלגות הלוויין לממשלת שינוי: שיתופי פעולה קואליציוניים בין מפלגות ערביות לממשלות ישראל לאורך השנים

הפחדנות של גנץ

מ־1998 ועד הקמת ״הרשימה המשותפת״ ב־2015 לא היו שינויים דרמטיים מבחינת זהות השחקנים הפוליטיים בחברה הערבית, אך מים רבים זרמו בנהר המאבק הפוליטי: בעשור הראשון של שנות ה־2000 מאבקו הצודק של העם הפלסטיני לסיומו של הכיבוש ארוך השנים ספג מכה קשה ביותר, הן במסגרת המשאים ומתנים השונים והן באמצעות האינתיפאדה העממית. האזרחים הערבים ניצלו את מעמדם כאזרחי מדינת ישראל וניסו לקחת חלק במאבקם של בני עמם, אך הדבר לא הביא לתוצאות משמעותיות. בעשור השני, תגובתם של האזרחים הערבים בישראל לסדרת אירועי ״האביב הערבי״ לימדה על כאבם ועל חוסר האונים שלהם בעקבות התפוררות המרחב הערבי. בישראל נמצאו פוליטיקאים שחזרו שוב ושוב על כך שישראל היא ״וילה בג׳ונגל״ המזרח־תיכוני.

במקביל לתחושת חוסר האונים העמוקה התפתח בחברה הערבית מעמד ביניים ענף, שרבים בו התמקדו בהצלחות אינדיבידואליות וביכרו יציבות כלכלית ופוליטית שתשמור על רווחתם ורווחיהם, גם במחיר של ויתור על שאיפות לאומיות וקולקטיביות. מציאות זו משתקפת בעשרות סקרים מהשנים האחרונות, המראים כי שיעור לא מבוטל מהאזרחים הערבים בישראל מוכנים לכמעט כל סוג של שיתוף פעולה בין נציגיהם בכנסת לממשלה זו או אחרת. ההסכמה לשתף פעולה עם ממשלות ימין מלמדת על נכונות להסכים לשיתופי פעולה לא שוויוניים בעליל, המתמקדים בחלק קטן ביותר מהזכויות האזרחיות של החברה הערבית.

לשיטתי, העמדה המתבטלת של שכבות לא מבוטלות בקרב הציבור הערבי היתה צריכה להדליק נורות אזהרה אצל ההנהגות השונות בחברה הערבית. בפועל, בלי מתן מענה משכנע מצד ההנהגות הפוליטיות הערביות לנטיות אלה, עידן שיתוף הפעולה בין האדונים לנתינים, שמשל בכיפה במשך עשרות שנים, עלול לחזור מחדש.

בעיתוי קריטי בדברי ימיה של הפוליטיקה הערבית בישראל הוקמה ב־2015 הרשימה המשותפת, שאיגדה לראשונה את ארבע המפלגות הפוליטיות בכנסת: חד״ש, רע״ם, בל״ד ותע״ל. אמנם הסיבה המרכזית להקמת הרשימה היתה העלאת אחוז החסימה – אך הרשימה, שסימלה אחדות ושותפות לאומית והיתה מחזה המנוגד למה שקורה בעולם הערבי, הצליחה לעורר תקווה של ממש בקרב האזרחים הערבים כי עומד להתחולל שינוי מהותי. זאת, לצד מספר הקולות הגבוה שקיבלה והאיזון שעליו בישרו מרכיביה השונים בין הממד הלאומי הפלסטיני לממד האזרחי במדינת ישראל. בקדנציה הראשונה שלה, כשקיבלה 13 מנדטים, הצליחה ״המשותפת״ לרשום הישגים משמעותיים, כמו קידום התוכנית הממשלתית לפיתוח כלכלי 922, ובבחירות השניות ב־2019 הגיעה ל־15 מנדטים (זאת לאחר שבבחירות שנערכו מוקדם יותר באותה שנה התפרקה ״המשותפת״ ורצה בשני ראשים – דבר שהוביל לירידה גדולה בכוחן המשותף). אז, לאחר ויכוח פנימי וציבורי סוער, החליטה הרשימה להמליץ לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על יו״ר מפלגת כחול לבן, בני גנץ, אף שהקמפיינים שלו העצימו דווקא את עברו הצבאי הבעייתי בעיני האוכלוסייה הערבית. גנץ, שלא קורץ מחומרים דומים לרבין, נבהל מתמיכת חברי כנסת ערבים בממשלתו והושיט את השלטון ליריבו, בנימין נתניהו.

מהלכו הפחדני של גנץ שיקף לרבים בציבור הערבי את היחס המתנשא של מחנה השמאל־מרכז הציוני כלפי החברה הערבית וחיזק את הטענה הוותיקה שאין הבדל מהותי בין ימין לשמאל מבחינת יחסם לאזרחים הערבים. הכרה זו חידדה שתי טענות בקרב ההנהגה הערבית בישראל: האחת, שאין עם מי לעבוד בקרב המפלגות הציוניות; והשנייה, שאם כל המפלגות הציוניות דומות זו לזו (בסופו של יום), אז אפשר לזגזג ולעבוד עם כולן בהתאם לאינטרסים השונים שעומדים על הפרק.

בקרב רוב מרכיבי ״המשותפת״ היתה הסכמה שאין מקום לשיתוף פעולה עם הימין. עם זאת, בקרב רע״ם התחדדה הגישה התועלתנית שגרסה שכל המפלגות הציוניות גרועות ויש לנהל משא ומתן איתן ולנצל את המחלוקות ביניהן כדי להשיג הישגים לציבור הערבי, גם במחיר של מתן לגיטימציה למי שהיא מוכנה לדבר איתם. גישה זו עמדה בלב הקמפיין של רע״ם בבחירות 2021, לאחר התפלגותה מ״המשותפת״, והיא עברה את אחוז החסימה, בין היתר, על בסיס הבטחה זו. יש להודות שראשי המפלגה לא הפרו את הבטחותיהם ערב הבחירות וניהלו משא ומתן הדוק עם הליכוד בראשות נתניהו. רק לאחר שהאחרון לא הצליח להשיג רוב להקמת ממשלה מצאה עצמה רע״ם כחלק מהקואליציה של ממשלת נפתלי בנט־יאיר לפיד. נמצאו אלה שטענו כי המהלך של רע״ם דומה בעיקרו לזה של ״הגוש החוסם״ ב־1992. ואולם, זו השוואה שגויה לחלוטין.

הגוש החוסם בימי רבין הוביל לשיתוף פעולה מהותי בין שתי יריבות היסטוריות בחברה הערבית – חד״ש ומד״ע – שמטרתו היתה להקים ממשלה שתבודד את הימין מפה ותקדם תהליך שלום ושוויון לאומי ואזרחי מפה. מנגד, תמיכת רע״ם בממשלתו של בנט כיום באה על חשבון איחוד הכוחות הערבי (למעשה, אפילו שיתופי פעולה מינימליים בין נציגי החברה הערבית אינם באים עתה בחשבון) ונותנת לגיטימציה לנציגי הקשת הפוליטית כולה. למעשה, הנכונות של רע״ם לשאת ולתת עם הליכוד לימדה על המוכנות של נציגים ערבים לשתף פעולה עם בצלאל סמוטריץ׳ ואיתמר בן־גביר ולבחור לקדם סוגיות אזרחיות ותקציביות כאלה ואחרות תוך התעלמות, דה־פקטו, מהסוגיה הפלסטינית ומסוגיית השוויון הלאומי לאזרחים הפלסטינים בישראל.

מה יש לנו עתה? ממשלה שנציגי השמאל והחברה הערבית מצביעים בה נגד איחוד משפחות פלסטיניות ונגד הכרה מצד המדינה באחריותה לטבח כפר קאסם, לצד טמינת הראש בחול כשמרחיבים התנחלויות וגמגום בזמן ששר הביטחון גנץ מדכא את פעילותם של ארגוני חברה אזרחית בשטחים הכבושים. ברור מאליו שאין מדובר בשותפות אמיתית בין הנציגים הערבים בממשלה ובין הרוב היהודי, אלא בשחזור – אולי מתוחכם יותר – של יחסי הכוח בין נתינים לאדונים שהתקיימו בימי מפלגות הלוויין. המצב אולי בוטה יותר כיום, מכיוון שהפעם יש שיתוף פעולה בין השמאל הציוני לרע״ם בהתעלמות ממצוקותיו של העם הפלסטיני ומזכויות קולקטיביות של האזרחים הערבים בישראל. לי נראה שהשמאל הציוני מפחד יותר מבעבר להסתמך על חברי הכנסת מהסיעות הערביות. 

שותפות אמיתית

אודה, אין לי תשובה טובה דיה על הטענה שממשלת בנט־לפיד היא האופציה הפחות גרועה מבין שלל אפשרויות גרועות למדי במציאות הפוליטית הנוכחית. עם זאת, אני משוכנע שבכל יום שבו נציגי החברה הערבית והשמאל תומכים בממשלה הזאת, הם מתרחקים מאפשרות כינונו של שיתוף פעולה ערבי־יהודי שוויוני ובריא בעתיד. בחודשים האחרונים נחשף עומק הפילוג בין שמאל לימין בתוככי החברה הערבית בישראל. מכיוון שבמשך שנים הנציגים הערבים הביעו תמיכה בקידום שלום הם תמיד נחשבו לחלק ממחנה השמאל (אף על פי שבסוגיות אזרחיות חלקם רחוקים מאוד ממנו). שטחיותה של אבחנה זו מחייבת את המפלגות הערביות לחדד את זהותן ללא קשר למתחולל במפלגות הציוניות.

במקביל, השמאל הציוני השלים עם העובדה שאין לו רוב, ולפיכך חלקים נרחבים בו תמכו פעם אחר פעם בממשלות נתניהו. כידוע, במרבית ממשלותיו של נתניהו נמצאו שותפים מהשמאל או מהמרכז (הממשלה ה־34 היתה החריגה, אם סופרים את ״כולנו״ כמפלגת ימין). עם זאת, החלקים בשמאל הציוני שלא ויתרו על כיסופי השלטון מכירים בכך שללא קולות המרכז והערבים, השגת השלטון אינה אפשרית. אולם בעוד שכלפי המרכז פיתח השמאל הציוני רגשי נחיתות, כלפי הציבור הערבי הוא נוהג בעליונות ובגישה לאומנית. בעוד המרכז הוא תמיד שותף – על אף ביקורת שנמתחת עליו בשמאל וגם כשהוא מוכיח שהוא למעשה ימין ב׳ – הערבים תמיד צריכים להוכיח ״נאמנות״. המרכז נתן פעם אחר פעם סטירות לשמאל בלי למצמץ, ולא מתוך רשעות אלא משום שמנהיגי השמאל ברובם מסרבים להבין את המשוואה הכי פשוטה: כדי לבנות שותפות עם המרכז, השמאל בעצמו חייב להיות רלוונטי, עם כוח והשפעה. 

במקביל, השמאל הציוני נהפך למעין סלקטור בהכנסת ״ערבים טובים״ למועדון שאיבד מהפופולריות שלו. במרבית המקרים, חשוב להדגיש, השמאל לא התעניין בשאלה את מי בדיוק הערבים שהוכנסו למועדון מייצגים בחברה הערבית. נדמה שהמבחן העיקרי בהכנסת ״ערבים טובים״ למועדון לא היה שאלת תמיכתם בערכי שמאל, אלא השאלה עד כמה הם נוחים למרכז ולימין. 

נציגי השמאל הציוני ונציגי החברה הערבית יישארו מגיני הסטטוס קוו עד שכוחות השמאל האמיתיים שבהם יצליחו לפתח ולהוביל פוליטיקה יהודית־ערבית שוויונית, שאינה מסתכלת אך ורק על מועד הבחירות הקרובות ואינה מקדשת שיתופי פעולה תועלתניים ובלוקים טכניים בשם הריאל־פוליטיק. שותפות זו תציע לאזרחים הערבים והיהודים פתרונות אמיתיים למצוקותיהם, ותפעל ותיאבק במסגרות מקומיות, אזוריות וארציות. רק על רקע של מאבקים משותפים אמיתיים ודיונים ערכיים ופוליטיים מתמשכים ייתכן שתוקם בעתיד מסגרת פוליטית חדשה, שתאחד את הכוחות הקיימים ואת אלה שיצמחו תוך כדי עשייה משותפת.

מסגרת כזו, חשוב להדגיש, צריכה להיות פתוחה ושוויונית לכולם ולכן אינה יכולה להיות מסגרת ציונית או חד־לאומית, שבה הערבים ״תומכים״ ביהודים החזקים או היהודים מביעים סולידריות פסיבית עם הערבים. לא זה המקום לשרטט את פניה ואופייה של מסגרת זו, אולם עליה להיות חזית עממית רחבה המכילה יוזמות רבות ומגוונות שנוצרו והתגבשו במשך השנים. רק הכרה באינטרסים המשותפים של שני הציבורים שוחרי השלום ופעולה משותפת לקידומם יאפשרו להתעלות מעל היום־יום הפוליטי לעבר ברית פוליטית אמיצה. המסגרת הזאת, כפי שאני מתאר אותה כאן, דומה מאוד לחד״ש כפי שהוקמה ב־1977 על ידי מק״י, אך עליי לומר בכנות, כחבר הנהגה במק״י ובחד״ש, שהיו נסיבות סובייקטיביות ואובייקטיביות רבות שמנעו ממנה לאחד את כל הכוחות האלה ולמלא את תפקידה ההיסטורי החשוב הזה. כל רצון לקדם שותפות אמיתית צריך להתבסס על למידה כנה ועמוקה של הניסיונות של מק״י להקמת חזית רחבה ושל שאר היוזמות הדומות שהוקמו במשך השנים בשמאל.

פוליטיקה יהודית־ערבית כזאת לא תחליף את מפלגות השמאל הציוני או את המפלגות הערביות אך להערכתי, היא יכולה להכתיב סדר יום אחר, שבסופו של דבר יחולל שינויים מהותיים במדינה ובחברה ויהפוך אותן ליותר דמוקרטיות, שוויוניות וצודקות וישחררן מהכיבוש, הגזענות והעליונות הלאומנית.

על אמג'ד שביטה

אמג'ד שביטה הוא מנכ"ל שותף של סיכוי וחבר הנהגה במק"י וחד"ש.