בעשור האחרון שטף את העולם גל של אקטיביזם שמאלי. מגל המחאות של 2011, דרך שביתות האקלים וצעדות הנשים של עידן טראמפ, ועד לתנועת Black Lives Matter – אנשי שמאל צעירים הוציאו שוב ושוב המוני אזרחים לרחובות ושינו את סדר היום הגלובלי. במדינות רבות תנועות אלה הצליחו להפיח רוח חיים במחנה השמאל והביאו להתחדשות רעיונית, ארגונית ומורלית. בחלק מהמקומות אף עלה בידן למוטט את המחיצה שהפרידה עשרות שנים בין עולם האקטיביזם ובין מעורבות בפוליטיקה אלקטורלית; בין תנועות רדיקליות חוץ־פרלמנטריות מחד ובין מפלגות מרכז־שמאל חיוורות וטכנוקרטיות מאידך. כתוצאה מכך, ממשלות השמאל והמרכז־שמאל ששולטות היום במגוון רחב של מדינות – מארצות הברית וגרמניה ועד צ׳ילה וניו זילנד – מקדמות סדר יום נועז ושאפתני בהרבה משל רוב ממשלות השמאל ב־30 השנים האחרונות.

גיליון 07 של ״תלם״ עוסק בלבטים, בקשיים ובהזדמנויות המונחים לפתחן של מפלגות שמאל שהצליחו להתבסס בעמדות כוח – וגם בתנועות האזרחיות שניצבות מאחוריהן. עבודה, מן הסתם, לא חסרה: מגפת הקורונה, התחממות כדור הארץ, אי־שוויון כלכלי ופופוליזם לאומני הם רק כמה מהאתגרים שמזמנת לנו המאה ה־21. בשעה שצד אחד של המפה הפוליטית בוחר להפנות עורף לעובדות, למדע ולכללי המשחק הדמוקרטיים, מוטלת על כוחות שמאליים ברחבי העולם אחריות גדולה יותר מאי פעם: לנסח סדר יום שעונה על צורכי השעה, להתארגן, לשכנע – ולצבור את הכוח הציבורי הנחוץ כדי להפוך את הרעיונות האלה למציאות.

המקרה הישראלי, כמו תמיד, דומה אך גם שונה. גל האקטיביזם העולמי אמנם לא פסח עלינו בארץ – מהמחאה החברתית ועד מחאת בלפור – אלא שהוא לא הביא לשיפור במצבן האלקטורלי של מפלגות השמאל. בנוסף, לא חלה בקרבן התחדשות ארגונית או רעיונית מהסוג שאפשר לזהות אצל מקבילותיהן מעבר לים. עם זאת, בשנה שעברה, עקב המבוי הסתום שאליו נקלעה המדינה בתום ארבע מערכות בחירות רצופות, מפלגות השמאל הציוני נכנסו לממשלה. אחרי תקופה ארוכה שבה נציגי השמאל התרגלו לראות באופוזיציה את ביתם הטבעי, לפתע קיבלו לידיהם סמכויות, תקציבים ואחריות שלטונית. כתוצאה מכך, המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים מתמודד כיום עם לא מעט מהשאלות המעסיקות תנועות שמאל בכל העולם – כשאליהן מיתוספים האתגרים הייחודיים של הפוליטיקה הישראלית.

הגיליון נפתח במאמר של השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, שבו היא טוענת כי ישראל יכולה – וצריכה – לתפוס עמדת הובלה במאבק הבינלאומי בהתחממות הגלובלית וכי המפתח להתמודדות עם משבר האקלים טמון באימוץ של מדיניות סוציאל־דמוקרטית שאפתנית.

השער הראשון של הגיליון מתמקד בדילמות העולות מחזרתו של השמאל הישראלי לממשלה. רמי הוד מציג ניתוח עדכני של ביצועי השמאל בממשלת השינוי עד כה, ומזהיר כי אם מפלגות השמאל לא יגדירו מהו הערך המוסף שלהן בפוליטיקה הישראלית, סופן להיבלע במפלגות המרכז. מיכל סלע טוענת כי ההרכב ההטרוגני של ממשלת השינוי לא יאפשר לה לחולל שינויים מרחיקי לכת במציאות, ולכן המשימה הדחופה ביותר המוטלת על השמאל היא לנצל את ישיבתו בממשלה כדי לשקם את עצמו כמחנה פוליטי. אביטל פרידמן מנתחת את מצבה של הפוליטיקה הישראלית באמצעות השוואה היסטורית בין הממשלות הפריטטיות של השנים האחרונות ובין ממשלת הרוטציה ששמעון פרס ויצחק שמיר הקימו בשנות ה־80. אמג׳ד שביטה מבקש לצנן את ההתלהבות שפשטה בשורות השמאל היהודי עם כניסת רע״ם לקואליציה, וטוען כי הדינמיקה שנוצרה בין המפלגה הערבית ובין שאר מפלגות הקואליציה אינה מבשרת על ״עידן חדש של שותפות יהודית־ערבית״ אלא דווקא על רגרסיה לעידן מפלגות הלוויין הערביות מימי מפא״י. אבנר ענבר מרחיב את הדיון אל מעבר לממשלה הנוכחית ודן בשאלה מהי בכלל ״הזדמנות״ בפוליטיקה. השמאל בארץ, הוא מסביר, נהנה מיתרון מרכזי אחד על פני הימין: חלק ניכר מהשינויים שהוא מבקש לחולל במציאות מצריכים רק הזדמנות פוליטית קצרה אחת.

השער השני עוסק בכמה מההתפתחויות החשובות ביותר בשמאל העולמי בעשור האחרון. הוא נפתח בסקירה חוצת יבשות של ממשלות השמאל הבולטות ביותר שמכהנות כיום. אחריה מופיע מאמר שנכתב במיוחד עבור ״תלם״ על ידי רוברט קאטנר, מחשובי הפרשנים הפרוגרסיביים האמריקאים ב־20 השנים האחרונות. קאטנר מסביר איך קרה שדווקא ג׳ו ביידן – מראשי האגף השמרני במפלגה הדמוקרטית – מקדם כיום את אחת התוכניות הכלכליות השמאליות ביותר בתולדות ארצות הברית. אחת הסיבות למהפך, טוען קאטנר, היא כוחה הגדל של התנועה הפרוגרסיבית האמריקאית. אקין אולה מקדיש מאמר שלם לתופעה זו ומראה כיצד דור חדש של אקטיביסטים שמאליים צעירים הצליח להחדיר את הרעיונות הרדיקליים מהרחוב אל היכלי הכוח של וושינגטון. איניגו ארחון, אחד ממייסדי ״פודמוס״, מציג את סיפורה של המפלגה הצעירה שצמחה מתוך תנועת המחאה שהוקמה בספרד ב־2011 – וב־2015 כמעט כבשה את השלטון. המאמר שלו מספק הצצה מרתקת אל הלבטים והקשיים המאפיינים רבות מתנועות השמאל שצמחו בעולם בעשור האחרון. את השער סוגר מאמר מאת דב חנין, שבוחן כיצד ראשי עיר סוציאליסטים מעבר לים הצליחו בשנים האחרונות ליישם מדיניות שמאלית נועזת ברמה המוניציפלית.

השער השלישי מציג כמה מהפירות המעניינים ביותר של תהליך ההתחדשות האינטלקטואלית שהשמאל העולמי חווה בשנים האחרונות: עשרה מומחים כותבים על עשרה מהרעיונות החשובים ביותר שכוחות שמאליים מקדמים כיום בעולם – מהגרין ניו דיל ועד קיצור שבוע העבודה – ובוחנים אילו מהם רלוונטיים למציאות

הפוליטית והכלכלית בישראל. 

במסגרת ״שמאל Talk״, מדור ראיונות חדש, איילה פנייבסקי משוחחת עם ענת שנקר־אוסריו, מיועצות התקשורת הבולטות של השמאל האמריקאי. בראיון מעמיק ועמוס עצות מעשיות שנקר־אוסריו מסבירה כיצד מנסחים מסר פרוגרסיבי מנצח ומנתחת כמה מהקמפיינים השמאליים המרשימים ביותר של השנים האחרונות.

הטקסט ההיסטורי המוער של הגיליון הוא נאום שמשה שרת נשא ב־1960. בנאום זה מדגיש ראש הממשלה לשעבר כי המדינה אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי לבנייה של משהו שנמצא מעבר לה. בגיליון שמוקדש להתעצמותו הפוליטית של השמאל העולמי, דבריו של שרת משמשים תזכורת לכך שצבירת כוח, חשובה ככל שתהיה, חייבת להיות מגובה בחזון בדבר דמותה של החברה הראויה.

הגיליון נחתם בשתי ביקורות ספרים. דליה שיינדלין כותבת על ספר חדש מאת חוקרי הפסיכולוגיה הפוליטית דניאל בר־טל ועמירם רביב, שמבקשים להסביר מדוע הישראלים התחילו להאמין בנצחיותו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. שרה הלמן כותבת על ספר חדש של רחל מדפיס־בן דור, ממייסדות ״ארבע אמהות״, שמגולל את סיפורה של אחת התנועות החברתיות המצליחות ביותר בתולדות המדינה. חשיבותם של ספרים אלה – ושל הדיון המתפתח סביבם – נעוצה בכך שהם מעודדים אנשי שמאל ישראלים לנטוש את רוטינת ההלקאה העצמית ולהחליפה בלמידה רצינית מהצלחות וכישלונות בעבר.

אנו מקווים כי הגיליון החדש, והרוח החדשה שמנשבת בשורות השמאל בעולם, ישמשו את קוראינו כנקודת מוצא למחשבה ופעולה.