ביוני האחרון, לראשונה זה 12 שנה, מפלגות השמאל נכנסו לממשלה בדלת הראשית. בניגוד לכניסות קודמות לקואליציה, הפעם הן לא זחלו פנימה ולא הפרו את הבטחותיהן לבוחר, אלא הצטרפו לממשלה בתחושת ניצחון ועם גיבוי מלא מצד המצביעים שלהן. מנהיגי מפלגות השמאל – שלא ידעו תפקיד ממשלתי מימיהם – מצאו עצמם פתאום עומדים בראש משרדים ממשלתיים חשובים, מתוקצבים ורבי־השפעה. סדר יומם השתנה בן רגע: לא עוד עבודה פרלמנטרית אופוזיציונית, שפסגת שאיפותיה היא להשיג אזכור חטוף בשולי מהדורת החדשות; לא עוד קרב סיזיפי, על סף הבלתי אפשרי, נגד ממשלת ימין דורסנית. לפתע יש בידיהם כוח ממשי, ומוטלת עליהם האחריות הלאומית לקבל החלטות, לחלק כספי ציבור ולעצב מדיניות.

עבור דור שלם של אנשי שמאל בשנות ה־30 לחייהם, זוהי תחושה בלתי מוכרת. ממשלת האחדות המוזרה שהוקמה לפני כחצי שנה היא הממשלה הראשונה בחייהם הבוגרים שבה השמאל נוטל חלק כשותף אמיתי. מדובר בדור שלם של ישראלים שהצביעו פעם אחר פעם למפלגות שמאל, אך מעולם לא הרגישו שיש לבחירה שלהם השפעה מוחשית על הכיוון שבו מתקדמת המדינה.

נכון, אהוד ברק, עמיר פרץ, איציק שמולי ובני גנץ – כולם נכנסו לממשלות ימין ב־12 השנים האחרונות. ההבדל הוא שכניסתם לממשלה נתפסה על ידי רוב תומכיהם כהפסד וכבגידה. בנוסף, לרובם לא היה כוח ממשי לפרק את הממשלה שאליה הצטרפו. זוהי תפנית מטלטלת במיוחד עבור מצביעי מרצ, מפלגה שלא היתה חברה בקואליציה מאז 2001 וכבר איבדה את האמונה ביכולתה לחזור לשם. בשני העשורים שחלפו מאז ממשלת ברק, רבים מפעילי מרצ ותומכיה התרגלו לראות בה מפלגת שוליים נצחית, שכל תפקידה הוא ״לאתגר את הממשלה״ ו״לומר את האמת לציבור״ – לא להיות שותפה למלאכת השלטון.

עם זאת, הכוח השלטוני וההצטרפות לקואליציה לא נפלו לידי השמאל כתוצאה מתהליך הבראה של המחנה או מהתחזקות משמעותית בקלפי, אלא בזכות פלונטר פוליטי חסר תקדים. כזכור, לפני הבחירות האחרונות מפלגת העבודה ומרצ התכוננו בכלל לאפשרות שלא יעברו את אחוז החסימה – ואז, כעבור זמן קצר, מצאו את עצמן מתווכחות על חלוקת תיקים. עבור מחנה השמאל כולו, שהגיע בעשור האחרון לשפל אלקטורלי והיה נתון למתקפת דה־לגיטימציה מתמשכת מצד הימין, הממשלה הנוכחית היא סוג של דאוס אקס מכינה – פתרון משמים שאיש לא ציפה לו.

משום כך, ודווקא מפני שמצבו של המחנה בשנים האחרונות בכי רע, העבודה ומרצ נכנסו לקואליציה ללא תוכניות מגירה מוכנות המשיבות על השאלה מה הן אמורות לעשות בממשלה. מחנה פוליטי בריא ומורגל בשלטון לא היה נדרש כלל לשאלה הזאת; הוא היה מוכן ומזומן לקבל עליו אחריות שלטונית, מצויד ביעדי מדיניות ברורים ומטרות פוליטיות מוגדרות, כשהוא נשען על קבוצה מגובשת של פעילים ואנשי מקצוע שאפשר לגייסם במהירות כדי לאייש את המשרות הממשלתיות החדשות. 

המאמר שלפניכם מצביע על כמה מהמשימות האסטרטגיות שעומדות בפני השמאל בעידן ״ממשלת השינוי״. הטענות המוצגות בו מתבססות על ההנחה כי הממשלה החדשה אינה מסוגלת לחולל שינויים מרחיקי לכת במציאות הישראלית, ולפיכך, השמאל חייב לנצל את הכוח השלטוני שנפל לידיו כדי לשקם את עצמו כמחנה פוליטי. ההתנהלות שלו במסגרת הקואליציה החדשה תקבע מי ירוויחו מסיום שלטונו של בנימין נתניהו: האם ממשלת השינוי תסלול את הדרך להמשך שלטון הימין בישראל – או שתהיה הצעד הראשון בדרך לשיקום מחנה השמאל ככוח שלטוני?

מי מפחד מבחירות?

ממשלת השינוי הוקמה מתוך מצוקה פוליטית של כל מי שאינו תומך נתניהו. היא לא נולדה מתוך הצבעה המונית עבור מפלגה או מועמד מסוימים, אלא מתוך הבנה של מי שנחשבו לגמדים פוליטיים תחת צלו הענק של נתניהו – נפתלי בנט, גדעון סער ויאיר לפיד – שכדי שיהיה להם איזשהו סיכוי להביס את נתניהו, עליהם ליצור לוח משחק פוליטי חדש, שמסוגל להתקיים בלעדיו.

התוצאה היא ממשלת כלאיים משונה ורווית סתירות פנימיות. לסיעות השונות שמרכיבות אותה יש מעט מאוד אינטרסים משותפים ברמה הלאומית, במיוחד בטווח הרחוק. סדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי שבנט, סער ואביגדור ליברמן מקדמים מנוגד במידה רבה לזה של לפיד, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, השואפים, כל אחד בדרכו, לישראל שוויונית, פלורליסטית וליברלית יותר; כזאת שאינה שולטת בעם אחר ומקיימת מדינת רווחה מודרנית ומתקדמת. כל הזרמים הסותרים האלה מצליחים להתקיים במסגרת קואליציה אחת הודות למטרה משותפת אחת: הרחקת נתניהו מכס ראש הממשלה.

אבל גם אם למפלגות השונות בקואליציה יש מטרה משותפת, אין זה אומר שמצבן הפוליטי זהה. בנט נכנס לממשלה מתוך שאיפה שהילת ראש הממשלה תדבק בו ותהפוך אותו מיו״ר של מפלגה מגזרית קטנה למנהיג לאומי. גם הוא עצמו הופתע מצירוף המקרים המוזר, שבו נכנס לתפקיד הבכיר במדינה כשבידיו שישה מנדטים בלבד וגורלו הפוליטי נתון בידי שמאלנים וערבים. כעת מוטל עליו לנווט בהצלחה בשדה המוקשים הקואליציוני: מצד אחד, לרַצות את מפלגות המרכז והשמאל כדי שהקואליציה תאריך ימים; מצד שני, לא לעורר את זעמם של החרדים ושל שותפיו מימין, שהם המפתח לעתידו הפוליטי ביום שאחרי ״ממשלת השינוי״. עד כה, יש להודות, בנט מפגין כישורי ניווט מרשימים. סער מחזיק בשאיפות פוליטיות דומות לאלה של בנט – גם הוא חולם להנהיג את מחנה הימין ביום שאחרי נתניהו – אבל נמצא בעמדה חלשה פי כמה. אין ספק כי אם בנט לא יצליח במשימה הכמעט בלתי אפשרית שנטל על עצמו, סער לא יתאבל על כישלונו. בכל מקרה, לעת עתה גם הוא וגם בנט מפחדים מאוד מבחירות מהירות, שצפויות למחוק את המפלגות שלהם מעל פני המפה הפוליטית, ולכן לא סביר שיפרקו את החבילה בקרוב. ליברמן, מצדו, נתמך על ידי קהל מצביעים יציב והישרדותו הפוליטית אינה מוטלת בספק. עם זאת, אין לו שום סיבה לפרק את ממשלת האחדות, שבה הוא נהנה מהשפעה עצומה כשר האוצר, רק כדי להחזיר לשלטון את נתניהו והחרדים.

מכל ראשי המפלגות, לפיד נמצא כרגע במצב הטוב ביותר. ממשלת האחדות רק חיזקה אותו: הוא נהנה מפירות ויתוריו הטקטיים ומתדמית המבוגר האחראי שהרוויח, ובצדק, בשנה האחרונה. למעשה, הוא היחיד מהטוענים לכס ראש הממשלה שאינו צפוי להתרסק אלקטורלית אם הממשלה תתפרק. לא רק שיו״ר יש עתיד לא איכזב את קהל המצביעים שלו, אלא שגם הצליח להפתיע אותם לטובה – ואף זכה לנקודות אצל מצביעי השמאל. אם ממשלת השינוי תשרוד עד ה־27 באוגוסט 2023, לפיד עוד יזכה לכהן כראש ממשלה ולמצב את עצמו כפוליטיקאי החשוב ביותר של מחנה המרכז־שמאל בעשור האחרון.

 העבודה ומרצ נמצאות אף הן בפוזיציה נוחה יחסית. מצביעיהן מרוצים מהביצועים שלהן בחודשים האחרונים. מצבן בסקרים אמנם לא מזהיר, אך הן גם לא צפויות להתרסק במקרה של בחירות קרובות. נוסף על כך, אף אחת מהן לא מכוונת באופן רציני לראשות הממשלה. מפלגת העבודה אמנם מצהירה על כוונתה לחזור להיות מפלגת שלטון, אבל נראה שלפחות בבחירות הקרובות לפיד יהיה המועמד הבלתי מעורער של הגוש לתפקיד. לפיכך, האינטרס המרכזי של מפלגות השמאל כרגע הוא ליהנות מהיתרונות הגלומים בישיבה בממשלה.

בשורה התחתונה, מבחינה פוליטית גוש המרכז־שמאל נמצא במצב טוב יותר משותפיו בימין – וראשיו חייבים לזכור זאת בכל פעם שמתגלעת מחלוקת בינם ובין שותפיהם הקואליציוניים. על פי כל האינדיקציות, מצביעי יש עתיד, העבודה ומרצ תומכים באופן נלהב בישיבתן בממשלה. קשה לומר אותו הדבר על מצביעי בנט וסער, שראו בחודשים האחרונים כיצד קולותיהם מסייעים להחלפתה של ממשלת ימין טהורה בממשלה שחציה מרכז ושמאל, שנתמכת על ידי מפלגה ערבית ושראש הממשלה החליפי שלה תומך בפתרון שתי המדינות. את העובדה הבאה מפלגות המרכז־שמאל חייבות לזכור וגם לנצל: לשותפות שלהן מימין יש הרבה יותר מה להפסיד במקרה של בחירות.

חמש משימות אסטרטגיות

ממשלת האינטרסים הסותרים תקנה למדינת ישראל, כך נראה, את הרגיעה והיציבות שחסרו לה בשנים האחרונות. עם זאת, ממשלה שסובלת מסתירות פנימיות חריפות כל כך תתקשה לבצע שינויים משמעותיים בסוגיות הבוערות שעל סדר היום הלאומי. כך, למשל, בנט וסער, שמעוניינים בברית עתידית עם המפלגות החרדיות, צפויים לסכל שינויים משמעותיים ביחסי דת ומדינה – שלא לדבר על שינוי במעמד ההתנחלויות או קידום הסכם מדיני עם הפלסטינים.

בקיצור, זה הזמן לערוך תיאום ציפיות: ״ממשלת השינוי״ לא תחולל שינויים מרחיקי לכת. מטרתה המרכזית, והחשובה, היא לעצור את הסחרור הפופוליסטי ולשחרר את המדינה מלפיתת החנק של נתניהו; או במלים אחרות, לייצב את הספינה – לא לתקן אותה. אבל אם הממשלה הנוכחית מחושקת מבחינת יכולתה להכריע בנושאים החשובים ביותר שעל סדר היום הלאומי, מה בכל זאת יכול השמאל לעשות בתוכה? כפי שנראה מייד, הרבה מאוד. מן הסתם, כל שרה ושר מהעבודה וממרצ צריכים לנהל בהצלחה, יושרה וניקיון כפיים את המשרדים שהם מופקדים עליהם. מחובתם גם ליישם את השקפת העולם של המצביעים שלהם בהחלטות היום־יומיות שהם מקבלים מתוקף כוחם המיניסטריאלי. אבל נוסף על כל זה, הם גם צריכים לחשוב על הממשלה הנוכחית כעל הזדמנות שיכולה לשרת את היעדים האסטרטגיים ארוכי הטווח של המחנה שלהם. 

1. המאבק על דעת הקהל והסטטוס קוו

המשימה האסטרטגית הראשונה המוטלת על כתפיהם של שרי השמאל היא תודעתית באופייה ונחלקת לשניים: עיצוב מחדש של האופן שבו הציבור הרחב תופס את השמאל ומאבק מול הימין על הסטטוס קוו הישראלי החדש. 

נתחיל מהדימוי הציבורי של השמאל. כידוע, אחד המאפיינים המרכזיים של עידן נתניהו היה מסע ההסתה והדה־לגיטימציה שהוא ואנשיו הובילו נגד מפלגות השמאל. ישיבה סביב שולחן הממשלה מספקת לשרי המפלגות המושמצות את המשאבים ותשומת הלב הציבורית הדרושים כדי להגדיר מחדש את השמאל כמחנה פוליטי שיכול, וראוי, להיות שותף להכרעות הגורליות ביותר הנוגעות לעתיד המדינה. 

ראשית, הישיבה בממשלה מאפשרת לראשי השמאל להיפטר מתדמית האופוזיציונרים הנצחיים, שמבקרים את הימין מבחוץ אך אינם מציעים אלטרנטיבה ממשית למדיניותו המזיקה. שנית, במשך שנותיהם הארוכות במדבר האופוזיציוני, חלק בלתי מבוטל מחברי הכנסת של השמאל התרגלו לעסוק בנושאים נישתיים יחסית, שאינם עומדים בלב סדר היום הלאומי. ההרגל הזה צריך להשתנות: נבחרי הציבור של העבודה ומרצ מוכרחים לשדר לאזרחים כי הם כשירים לעסוק בנושאים הגדולים והבוערים ביותר שניצבים לפתחה של המדינה – מאיראן והפלסטינים ועד הטיפול בקורונה – וכי הם מסוגלים להוציא לפועל בהצלחה משימות מסדר גודל לאומי. שלישית, הישיבה בממשלה מספקת להנהגת השמאל הזדמנות לחדד מה מבדיל את תפיסת עולמה מזו של הימין. לדוגמה, עבור אקטיביסטים רבים בשמאל ברור לחלוטין כי בעשור האחרון, בעיקר מאז המחאה החברתית, מפלגות השמאל הן שמובילות את המאבק החברתי בכנסת. אבל בעיני הציבור הרחב, הקשר בין שמאל לחברתיוּת ממש אינו מובן מאליו. עכשיו הזמן לחזק אותו.

המשימה התודעתית השנייה שניצבת בפני הנהגת השמאל היא המאבק על הסטטוס קוו הישראלי החדש. כאמור, ממשלת השינוי לא תשנה סדרי עולם; מה שהיא כן תשנה זה את הסטטוס קוו בשלל נושאים חשובים. אם ממשלת האחדות הרחבה – זו שחרתה על דגלה ערכים כמו ״נורמליות״, ״אחדות״ ו״בגרות״ – מסכימה על נושא כלשהו ללא קרב, המשמעות היא שקיימת הסכמה בין הימין, המרכז והשמאל בנוגע אליו. קיצוץ רוחבי בתקציב בשם היציבות הקואליציוניות? הסטטוס קוו החדש. הכשרת מאחזים בלתי חוקיים? הסטטוס קוו החדש. ויתור על רפורמות דת ומדינה? הסטטוס קוו החדש. התעלמות מוחלטת מהנושא הפלסטיני? הסטטוס קוו החדש. ממשלת השינוי היא סוג של בית חרושת לקונצנזוס. מבחינה זו, הפשרה שהושגה ביולי האחרון בנוגע למאחז הבלתי חוקי אביתר היא תקדים מסוכן, שכן בחסות ממשלת האחדות השיגו פורעי החוק מהשומרון את מה שאפילו נתניהו לא העז לתת להם. אין מדובר רק בקרקעות הפלסטיניות שהם גזלו, אלא בכך שממשלת האחדות הלאומית העניקה חותמת כשרות ל״פשרה״ שערורייתית מסוג זה.

אסור שהדפוס הזה יחזור על עצמו. השמאל חייב להפנים כי היכולת להפעיל לחץ על הקואליציה נתונה גם לו. אין סיבה שדווקא השמאל – שצפוי להפסיד במידה המועטה ביותר מפירוק הממשלה – יהיה הילד הטוב שמוכן תמיד לוותר ללא מאבק. אין הצדקה לכך שדווקא הימין – שייפגע אנושות מהכרזה על בחירות – יהיה היחיד שמשתמש במנוף הלחץ הזה. הנהגת השמאל הנוכחית מעולם לא היתה חלק מממשלה כלשהי, ולכן הפעלת כוח קואליציוני היא כלי חדש עבורה. עליה ללמוד להשתמש בו כדי לרתום כל מאבק פוליטי לקידום עקרונות המחנה בציבור. מן הסתם, הרכבה ההטרוגני של הממשלה מחייב את חברי הכנסת שלנו להגיע לפשרות. זה בסדר גמור. אבל אם המטרה האסטרטגית של השמאל היא להשתמש בממשלה הנוכחית כדי לבנות את כוחו – כך שבעתיד יהיה שותף להקמה של ממשלת מרכז־שמאל קוהרנטית וחזקה – הפשרות המשמעותיות שבוודאי ייעשו מול הימין אינן יכולות לעבור מתחת לרדאר הציבורי וללא תמורה. כל ויתור משמעותי צריך להיעשות בתמורה לוויתור מקביל מצד הימין ובצורה שמאפשרת לשמאל להבהיר עמדות ולחדד הבדלים.

והערה אחרונה לסיום: בחודשים האחרונים נשמעת לעתים תכופות הטענה שעל פיה השמאל צריך להיות ״המבוגר האחראי״ ולוותר בנושאים מהותיים ״כדי לשמור על שלמות הממשלה״. כך קרה, למשל, במהלך המשא ומתן הקואליציוני על הקמת הממשלה. ברגע שיו״ר העבודה מיכאלי העזה לעמוד על עקרונותיה וגרמה משבר בשיחות, כמה דמויות רבות־השפעה במחנה התנפלו עליה כאחוזות דיבוק. היתה זו תגובה תבוסתנית מצד מחנה פוליטי הסובל מפוסט־טראומה. התביעה הזאת להתפשר בכל מחיר נובעת מעל הכל מהבנה לקויה של הדינמיקה הקואליציונית. מנהיגי השמאל שיושבים סביב שולחן הממשלה שואבים את כוחם, במידה רבה, מאיתנו – המצביעים שלהם. התפקיד שלנו כמצביעי שמאל הוא כפול: גם לתבוע מהשרים שלנו להתעקש על הערכים החשובים לנו, אך גם להעניק להם רוח גבית כשהם יוצאים למאבק בשמנו. ככל שאנו ניראה נחושים ועיקשים יותר, כך הם יוכלו להקשיח עמדות מול הימין ולהסביר שגם לאלקטורט שלהם – ולא רק למתנחלים באביתר – יש השקפת עולם וקווים אדומים.

2. חיזוק הברית בין המרכז לשמאל

אין ספק שהשותפות הפוליטית המשונה ביותר שממשלת השינוי הולידה היא בין מפלגות הימין ובין מפלגה ערבית־איסלאמית, רע״ם. אבל גם הברית הפוליטית בין יש עתיד, העבודה ומרצ אינה עניין של מה בכך. היום קל לשכוח זאת, אך מיום כניסתו לפוליטיקה ועד ממש לא מזמן ברח לפיד כמו מאש מזיהוי עם מפלגות השמאל: הוא הפנים את הנחת היסוד של מחנה נתניהו, שעל פיה כל שיתוף פעולה עם השמאל הוא בגדר ״פיגוע אלקטורלי״ ועשה כל שביכולתו כדי להרחיק את עצמו משותפותיו משמאל. בנוסף, במשך השנים ניסה יו״ר יש עתיד לקרוץ לא פעם למצביעי ימין על ידי תקיפה של מפלגות השמאל וארגוני החברה האזרחית, כשהוא משתמש בשפה ובטיעונים שנלקחו היישר מהקמפיינים הארסיים של ״אם תרצו״. ב־2013 הוא אפילו כרת ״ברית אחים״ עם בנט והבית היהודי – מפלגה שתפיסת עולמה מנוגדת לזו של מצביעיו כמעט בכל פרמטר אפשרי. השנה הכל התהפך. לפיד, שניסה במשך שנותיו הראשונות בפוליטיקה ליצור את גוש המרכז־ימין, ניהל בשם מפלגות השמאל את המשא ומתן להקמת ממשלת האחדות. היום הן אף חתומות מולו על ההסכמים הקואליציוניים, באופן שמציב אותו רשמית בראש המסגרת הפוליטית המסדירה את חברותן בממשלה – גוש המרכז־שמאל.

זו התפתחות חיובית ביותר, שיש בכוחה לתקן עיוות פוליטי ארוך שנים. כבר עשור שסקרי דעת קהל מראים כי מבחינת תפיסת עולמם, המרחק בין מצביעי המרכז למצביעי השמאל קטן עד בלתי קיים – החל ברצון המשותף להפריד דת ומדינה, דרך השאיפה לשקם את מדינת הרווחה ועד לתמיכה בחלוקת הארץ במסגרת הסדר מדיני. יש גם לא מעט מצביעים שמתניידים בין מפלגות המרכז למפלגות השמאל בכל מערכת בחירות. בפועל, מדובר בגוש פוליטי אחד לכל דבר ועניין. עד כה נראה היה כי היחיד שמסרב להפנים זאת הוא לפיד עצמו. עכשיו, אחרי שהנסיבות ההיסטוריות דחפו את המרכז והשמאל זה לזרועותיו של זה, הגיע הזמן למסד את מערכת היחסים ולהפוך אותה לקבועה. 

איך עושים זאת? מנצלים את הישיבה המשותפת בממשלה כדי להרגיל את חברי הכנסת, פעילי המפלגות ומצביעי המרכז־שמאל לכך שהמקף הניצב בין המרכז לשמאל מחבר יותר משהוא מפריד. תהליך כזה מתחיל בהידוקו של שיתוף הפעולה היום־יומי בין מפלגות השמאל למפלגות המרכז בשלושה מישורים: המיניסטריאלי, הפרלמנטרי והאקטיביסטי. מיוזמות חקיקה ועד פעולות שטח משותפות – הגיע הזמן לשים סוף להפרדה המלאכותית בין הכוחות השונים בגוש. גם לארגוני החברה האזרחית יש תפקיד בתהליך: עליהם לפתוח את שעריהם בפני אנשי יש עתיד וכחול לבן, להזמינם פנימה ולרקום איתם יוזמות משותפות. לפיד וציבור מצביעיו חייבים להבין כי ברית קרובה ובלתי מהוססת בין המרכז לשמאל היא תנאי הכרחי להקמת ממשלה הומוגנית יותר בעתיד – כזאת שתוכל לחולל שינויים משמעותיים באמת במציאות החיים של כולנו.

3. חיזוק מוסדות המחנה

הנכס הפוליטי המשמעותי ביותר שהשמאל מביא כנדוניה לברית עם המרכז הוא הציבור המאורגן שתומך בו ומניע אותו: תנועות חברתיות, ארגונים חברתיים, תנועות נוער, מוסדות חינוך והכשרה, איגודי עובדים וכדומה. חלקם הגיעו לידי השמאל בירושה מתנועת העבודה ההיסטורית; אחרים צמחו ב־30 השנים האחרונות. המצב במחנה המרכז שונה מאוד. תומכי לפיד, למשל, הם אינדיבידואלים שאוהדים אותו באופן אישי, וחלקם אף מאורגנים במסגרת יש עתיד – מפלגה בעלת פריסה ארצית מרשימה מאוד. אבל מכיוון שמחנה המרכז אינו מוגדר על ידי סט של רעיונות, ערכים ברורים או היסטוריה משותפת, הוא חסר כוח מניע חברתי וקהילתי כמו זה שמאפיין את התשתית הארגונית והמוסדית של השמאל.

לשמאל, בקיצור, יש ״שטח״, והוא כולל בין היתר רשת ענפה של ארגוני חברה אזרחית, שחולשים על תקציבים משמעותיים ומעסיקים מאות אנשי מקצוע המזוהים עם המחנה. למעשה, אחת הסיבות לצביון השמאלי כל כך של החברה האזרחית בארץ היא שהשמאל נעדר מהשלטון תקופה ממושכת כל כך: במרוצת השנים צעירים בעלי השקפת עולם שמאלית, כמו גם תורמים וקרנות, הפסיקו לראות במערכת הפוליטית זירת פעולה רלוונטית.

זה הזמן לחזק את הארגונים הללו. בחודשים האחרונים מפלגות השמאל החלו בהידוק הקשרים עמם ובהתאמת יחסי העבודה הסדירים למציאות החדשה של שותפות בקואליציה. ארגונים שבעבר נאלצו להתחנן לתשומת לבם של שרים מהימין נהנים היום מדלת פתוחה ומאוזן קשבת אצל השרים של העבודה ומרצ. אבל שיתוף הפעולה הזה חייב להתהדק. מדובר, קודם כל, בשאלה של תפיסה עצמית: שרי השמאל והצוותים המקיפים אותם חייבים להבין שהם לא יושבים בממשלה כמשקיפים נייטרלים מטעם האו״ם או כאנשי מקצוע בלבד, אלא כשליחים של ציבור גדול בעל השקפת עולם, שצריכה לבוא לידי ביטוי בחלוקת תקציבים, באיוש תפקידים ובהכנסת ארגונים וגופים מקצועיים למעגלי עיצוב המדיניות וקבלת ההחלטות.

השמאל צריך לנהוג כמו כל תנועה פוליטית המגיעה לשלטון ולהשתמש במשרדים הממשלתיים שעליהם הופקד כדי לחזק גופים המקדמים את הערכים של מצביעיו. שיתוף פעולה הדוק בין המשרדים שבידי השמאל ובין ארגוני החברה האזרחית יחזק גם את המפלגות, גם את הארגונים והכי חשוב – את השקפת העולם שבשמה שלחו המצביעים את מועמדי העבודה ומרצ לכנסת.

4. שיקום הקאדרים המקצועיים

הגלות הארוכה של השמאל במדבר האופוזיציוני הביאה לכך שבעשור האחרון, באופן הדרגתי ושקט, אנשי מרכז ושמאל החלו לנטוש את המגזר הציבורי. עידן נתניהו, שהתאפיין בציד מכשפות של עובדי מדינה, העצים את המגמה הקיימת של כניסת אוכלוסיות ימניות יותר למגזר הציבורי, ובמקביל גרם לצעירים בעלי תפיסת עולם שמאלית להימנע מקריירה בשירות הציבורי. נוסף על כך, מטבע הדברים, הישיבה הארוכה באופוזיציה משמעה שמשרות האמון הרבות שקיימות במערכת הממשלתית לא אוישו כבר שנים על ידי אנשי שמאל. התוצאה? כפי שאין במחנה שלנו היום פוליטיקאים המנוסים בעבודה מתוך הממשלה, כך חסר בו היום ״מעמד פוליטי״ (Political class) חזק ומגובש – שכבה של אנשי מקצוע בעלי השקפת עולם שמאלית וניסיון ביצועי במגזר הציבורי והפרטי, המסוגלים במקרה הצורך לאייש תפקידים במשרדי הממשלה שבאחריות השמאל: מנכ״לים, יועצים, עוזרים, משפטנים, פקידים וכדומה. למעשה, עם כניסתם של שרי השמאל למשרדים שעליהם הופקדו, חלקם התקשו לגייס את מספר האנשים הדרוש להם כדי לאייש את כל התפקידים שבאחריותם. 

המשימה של השרות והשרים שלנו היא לבנות בשנים הקרובות את הקאדרים המקצועיים החסרים. אסור לפספס את ההזדמנות הזאת: צריך לאתר צעירים מוכשרים, לגייס אותם לתפקידים משמעותיים ולאפשר להם לצבור ניסיון במוקדי הכוח בירושלים. זה הזמן להבהיר לצעירים אידיאליסטים ושמאליים, מעל כל במה אפשרית, כי המקום הטבעי שלהם הוא בשירות הציבורי – הן כמשרתי ציבור במשרדים השונים והן במערכת הפוליטית. המשימה הזאת דחופה במיוחד. למרבה הצער, גם היום – חודשים ארוכים אחרי הקמת הממשלה – חלק מהתפקידים במשרדי השמאל עדיין אינם מאוישים. התופעה הזאת נובעת גם ממחסור באנשים מתאימים וגם בשאננות בכל הנוגע למעמד המקצועי המדולדל של המחנה. הדבר בולט במיוחד נוכח המהירות והיעילות שבה שרי הימין איישו את התפקידים במשרדים שתחת אחריותם. מינויים, למרות התדמית השלילית שדבקה בהם, נמנים עם הכלים החשובים ביותר שיש בידי השרים כדי לקדם מדיניות ולממש את תפיסת עולמם. כל יום שעובר ובו המשרות הללו אינן מאוישות מחבל ביכולת של שרי השמאל לקדם את מטרותיהם – וביכולת של המחנה לשקם את הקאדרים המקצועיים שכל כך חסרים לו.

5. הכשרת הקרקע לשותפות עם השמאל הערבי 

ממש במקרה, ורק מכיוון שהיו חייבים, בנט ולפיד אזרו אומץ והחליטו להקים ממשלה גם עם שמאלנים וגם עם ערבים. והנה, למרות כל התחזיות הקודרות, העולם לא קרס. מה שכן קרה זה שהשותפות היהודית־ערבית – שהיתה בבת עינו של השמאל היהודי והערבי במשך שנים – נרקמה לבסוף דווקא בין הימין היהודי לימין הערבי. נתניהו, ובנט אחריו, נתנו לרע״ם – מפלגת ימין ערבית – את ההכשר שיריביהם במרכז ובשמאל סירבו במשך שנים להעניק לשמאל הערבי. הכניסה של רע״ם לממשלה היא, כמובן, התפתחות מבורכת – אך אסור להסתפק בה. מה שצריך לעשות כעת הוא לנצל את הישיבה בממשלה כדי להכשיר את הקרקע לישיבה עתידית בממשלה אחת גם עם השמאל הערבי, שהוא היום חלק מרכזי מהרשימה המשותפת. 

כדי שנזכה אי פעם לראות את היום הזה, שרי השמאל צריכים לרכוש את אמונו של הציבור הערבי. לשם כך, הציבור הערבי צריך להרגיש שחייו משתפרים בצורה משמעותית עם המעבר מממשלת ימין קיצוני לממשלה שבה השמאל מחזיק בכוח משמעותי ושולט בתקציבים ובהחלטות. כל זה יקרה רק אם ראשי השמאל ישימו לעצמם מטרה לשפר את החיים של האזרחים הערבים ויבססו קשרי עבודה קבועים עם ההנהגה הערבית בכנסת ומחוץ לה. נוסף על כך, הם צריכים להמשיך לשדר לציבור המצביעים שלהם ששיתוף הפעולה עם חברי הכנסת הערבים הוא לגיטימי – גם עכשיו וגם בעתיד. אסור לחזור למצב שבו הימין מכתיב עבורנו מי יכולים להיות שותפינו הפוליטיים.

שתי תוכניות שאושרו באחרונה – התוכנית למיגור האלימות בחברה הערבית ותוכנית החומש לחברה הערבית, שתוקצבה בעשרות מיליארדי שקלים – הן התחלה טובה. גם ההצהרות של שרי השמאל, שמתפרסמות גם בשפה הערבית ומכירות בקיפוח המתמשך ובאי־שוויון, הן צעד בכיוון הנכון. המגמה הזאת חייבת להתפשט לכל המשרדים שבשליטת השמאל. זה לא רק צודק מבחינה מוסרית, אלא גם הכרחי מבחינה מתמטית: כל ממשלת מרכז־שמאל שתוקם בעתיד תישען בהכרח על לפחות חלק מחברי הכנסת הערבים.

לחיי הממשלה הבאה

ממשלת האחדות היא הישג טקטי למפלגות השמאל והמרכז – היא לא ההישג האסטרטגי הדרוש להן כדי לשנות בצורה משמעותית את הכיוון שבו צועדת ישראל בעשורים האחרונים. הקואליציה הנוכחית לא תחתום על הסכם מדיני, תפנה התנחלויות, תקטין את האי־שוויון, תפתור את משבר הדיור או תפריד דת ממדינה. היא יכולה לעשות לא מעט בנושאים המקובלים גם על השמאל וגם על הימין – ממגפת הקורונה ועד לאלימות בחברה הערבית – אבל בעיות היסוד הקיומיות שעומדות בפני ישראל ייאלצו לחכות לממשלה אחרת. לכן, ומכיוון שאין לדעת כמה זמן תחזיק הקונסטלציה הפוליטית הזאת, השמאל צריך להשתמש בישיבתו בממשלה כדי לדאוג שהממשלה הנוכחית תהיה מקפצה לממשלת מרכז־שמאל קוהרנטית יותר בעתיד. חמש המשימות האסטרטגיות שהוצגו כאן הן בבחינת הנחת תשתית פוליטית לממשלה כזאת. הראשונה, המשימה התודעתית, נוגעת לאתגרים שעמם השמאל חייב להתמודד אחרי יותר מעשור של קמפיין דה־לגיטימציה. השנייה, חיזוק הברית עם המרכז, נועדה לשים סוף לגירושים המזיקים בין המרכז לשמאל, שנובעים במידה רבה מהצלחת מסע הדה־לגיטימציה הזה. השלישית, חיזוק המוסדות של המחנה, נוגעת לממד הארגוני של השמאל, והיא צעד חשוב בדרך לשיקום מה שנותר מהמחנה. הרביעית, שיקום הקאדרים המקצועיים, נועדה להבטיח כי המצב הנוכחי, שבו לשרי השמאל אין מספיק אנשי מקצוע כדי לאייש את התפקידים שתחת אחריותם, לא יחזור על עצמו בממשלות העתיד. החמישית, הידוק הקשרים עם השמאל הערבי, היא צו השעה – הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה אלקטורלית. 

ולבסוף, חשוב לזכור כי הכוח להפיל את הקואליציה או לשמרה מצוי באופן שווה בידי כל אחת מהמפלגות המרכיבות אותה. על השמאל לבחור בחוכמה את הקרבות שלו, אך לא להניח לימין לעשות בקואליציה כבשלו. את הפשרות שיגיע אליהן יצטרך למסגר באופן שמנציח את אי־ההסכמה ומקדם את עקרונות המחנה.

המשימות שתוארו כאן מורכבות ומסובכות, ומצריכות מהמחנה כולו לנער מעליו הרגלים ודפוסי מחשבה שהתקבעו במשך שני עשורים של דשדוש אלקטורלי ומורלי. אבל אם נצליח לעשות את כל זה, הממשלה הנוכחית תתברר כ״ממשלת שינוי״ של ממש.

על מיכל סלע

מיכל סלע היא מנכ"לית גבעת חביבה. בעבר שימשה כמנהלת המרכז לשינוי מדיניות של "שתיל" – הקרן החדשה לישראל, כיועצת פרלמנטרית וכעיתונאית.