כשנה לאחר רצח העם ברואנדה, נשאל פול קגאמה, אז שר הביטחון וכיום נשיא המדינה, אם הוא חושב שהאזרחים יצליחו אי־פעם להשתחרר מההגדרות האתניות שבגללן הוא ובני קבוצתו, הטוטסי, נרדפו ונרצחו בהמוניהם. ״זה אפשרי״, השיב קגאמה. ״אנשים אינם רעים במהותם, אך ניתן להפוך אותם לכאלה, וניתן גם לחנך אותם להיות טובים״. אם נחליף את צמד המושגים ״רעים״ ו״טובים״ ב״תומכי סכסוך״ ו״תומכי שלום״, הרי שנוכל לתמצת את הטענה שעומדת בבסיס הספר ״אזור הנוחות של חברה בסכסוך״, פרי עטם של דניאל בר־טל ועמירם רביב, מהחוקרים המובילים בעולם בתחומי הפסיכולוגיה הפוליטית והחברתית.

הספר נשען על האבחנה שלפיה הסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו מתנהל רק באמצעות טילים, טנקים והתנחלויות, אלא במידה רבה גם בתודעת הציבור הישראלי. בימי הקמת המדינה, אחרי 1967 וביתר שאת ב־12 שנות שלטונו הרצופות של בנימין נתניהו כראש ממשלה, ישראל גיבשה שורה של אמונות המאפשרות את המשך הסכסוך במקום לסיים אותו, למרות המחירים הכבדים שהוא גובה. לטענת המחברים, לצד שימור הסכסוך, האמונות שהמדינה החדירה במשך שנים לתודעת אזרחיה גם מקנות להם תחושת ביטחון, זהות ואחדות חברתית – זהו ״אזור הנוחות״ המוזכר בשם הספר. לדבריהם, הסכסוך נטמע עמוק כל כך בתפיסה העצמית של האוכלוסייה היהודית בישראל, שהזהות הקולקטיבית שלה נהייתה תלויה בו כמעט.

אבל איך אתוס חברתי תומך־סכסוך שומר על אחיזתו בתודעה הציבורית, על אף שישראל חוזרת ומצהירה כי פניה לשלום? המחברים מציגים סדרה של ״תמות״, או אמונות חברתיות, שבאמצעותן למדנו להבין את המציאות. אמונות אלה מטשטשות את המחיר שמדינת ישראל משלמת בגין המשך סכסוך אלים ובלתי נשלט, ואף מצדיקות אותו. ״הנרטיבים תומכי הסכסוך הישראלי־פלסטיני הם החסם המרכזי לפתרונו בדרכי שלום״, כותבים המחברים. רוב הספר מוקדש לניתוח האמונות הללו, שלא רק מספקות לציבור את העדשה שמבעדה הוא מפרש את המציאות, אלא גם משמשות כלי בידי המנהיגים לצבירת כוח פוליטי. בר־טל ורביב מראים כיצד אירועים מדיניים ופוליטיים משמעותיים לוו בהשרשת אמונות אלו על ידי המדינה, התקשורת ומוסדות חברתיים כמו מערכת החינוך. המחברים גם מתחקים אחר תולדותיו של תהליך קצר יותר – זה של צמיחת אתוס חליפי תומך־שלום, בעיקר לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן ובמידה מסוימת גם בתקופת הסכמי אוסלו. עוד הם מראים כיצד אתוס חליפי זה קרס בסופו של דבר בפני האתוס תומך־הסכסוך. לטענתם, הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם משמש בסיס לסדרת האמונות המכוננות, ואלה בתורן מעניקות משמעות להווה ולעתיד. את האמונות הללו ניתן להבין כ״נרטיב״, אבל אפשר היה לתאר אותן גם כ״מיתוס״, מלה המכילה בתוכה זיכרון ושכחה, עיצוב תודעה קולקטיבי, אמיתות ועיוותים. 

הקורא הישראלי עשוי להזדהות עם חלק ניכר מהאמונות הללו, ובכללן אמונה חזקה בצדקת יעדיה של מדינת ישראל, מרכזיותו של ה״ביטחון״ בסדר היום ומשמעותו, שלילת הנרטיב הפלסטיני כחלק מהסיפור היהודי הלאומי ודימוי עצמי לאומי חיובי של ישראל כמדינה רודפת שלום. אמונה בולטת נוספת היא התפיסה העצמית של האומה היהודית כקורבן נצחי. מהניסיון שלי באזורי סכסוך אחרים – כמו הבלקן, קפריסין והקווקז – תפיסה עצמית קורבנית היא מאפיין בסיסי של חברות המצויות במצב של סכסוך מתמשך. היא משמשת להצדקת תוקפנות ופגיעה באחר, לניפוח איומים לממדים מוגזמים ולשלילת כל ויתור, שנתפס באופן קבוע כסכנה קיומית. בר־טל הוא מהחוקרים המובילים בעולם בתחום זה של הפסיכולוגיה הפוליטית, והוא מתאר ברגישות עילאית את המתח שבין חוויות העבר ותרומתן להתפתחות דימוי הקורבן ובין השלכותיו של דימוי זה על התודעה הקולקטיבית במציאות של סכסוך.

החברה הישראלית משרישה את אתוס הסכסוך במגוון אמצעים. המחברים מתמקדים בעיקר במערכת החינוך והתקשורת, שפועלות לרוב במסגרת האמונות הנורמטיביות תומכות־הסכסוך. הספר מראה כיצד מנהיגים ישראלים נקטו עמדות המשקפות את נקודת המבט הישראלית בלבד ביחס לאירועים, כמו הקביעה המפורסמת של אהוד ברק כי ״אין פרטנר״ לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד בשנת 2000. בשנים האחרונות ההנהגה בישראל השקיעה מאמצים רבים בקיבוע ובהעמקת אמונות תומכות־סכסוך אלה, תוך שימוש במניפולציות ובהסתה נגד כוחות בחברה הישראלית השואפים לסיום הסכסוך. אין פלא, אם כן, ש־12 שנותיו של נתניהו כראש ממשלה ממלאות תפקיד מרכזי בניתוח – מדחייתו הנחרצת את רעיון המדינה הפלסטינית, דרך ההסתה הפרועה שהוביל נגד הפלסטינים (כולל אזרחי ישראל הערבים) וכלה במסע ההשמצה השיטתי שניהל נגד השמאל הישראלי.

אין מחלוקת בנוגע לחומרת המעשים של נתניהו וממשלותיו. עם זאת, ראוי לתהות אם לא ניתן להם משקל־יתר בניתוח. כפי שעולה מהתיעוד שהמחברים עצמם מציגים, התשתית של האתוס תומך־הסכסוך נבנתה במשך דורות. נתניהו היה אמנם אמן בניצול אמונות אלה, והפליא להשתמש בכלים פופוליסטיים – כגון חלוקה בינארית בין טובים לרעים, טיפוח חרדות קיומיות קולקטיביות וניצול תפיסה עצמית קורבנית (כישרון מיוחד שלו) – אבל הוא לא המציא אף אחד מהם. במונחים היסטוריים, מוקדם לקבוע אם נתניהו שינה באופן מהותי את הכיוון שבו התקדמה המדינה או פשוט האיץ את התקדמותה בדרך שכבר צעדה בה. על כל פנים, ספק אם סילוקו (לפי שעה) מהנהגת המדינה יחזיר את ישראל למסלול תומך־שלום.

מי הפציינט?

מתוך האנליזה הפסיכולוגית־חברתית שמציעים המחברים מתעוררת שאלה בנוגע לזהות המטופל: את מי הספר מבקש להבין ומי צריך להשתנות כדי לקרב את השלום? הניתוח מתמקד באופן כמעט בלעדי ביהודים ישראלים, תוך אזכורים נקודתיים של פלסטינים אזרחי המדינה או תושבי השטחים. יש היגיון בהחלטה זו. כפי שמציינים המחברים, תם עידן הסכסוך הישראלי־ערבי הכולל, וכיום החזית העיקרית היא בין יהודים ישראלים ובין ערבים פלסטינים. נוסף על כך, אין טעם להתעלם מהמציאות שבה יהודים ישראלים מנהלים את ענייני המדינה, והם אלה שקובעים במידה רבה את הנעשה בין הים לירדן. 

עם זאת, באותה מידה אפשר היה לבחור גישה אחרת לניתוח החברה. בשנים האחרונות אני נוטה לכלול במחקרי דעת הקהל שאני עורכת בנוגע לסכסוך את כל התושבים מהים ועד לירדן. כשבודקים, למשל, את רמת התמיכה במתווים שונים של הסדר מדיני (כגון מדינה אחת או שתיים), או את התאמת המונח ״אפרטהייד״ למצב השורר בשטחים, הגישה המקיפה את שתי החברות משקפת טוב יותר את המציאות – על אחת כמה וכמה בעידן שבו האופק להפרדה ביניהן הולך ומתרחק. לא משתמע מכך שהמחברים היו צריכים לכתוב ספר באורך כפול, המקדיש דיון בהיקף דומה לפלסטינים, אלא שאפשר להמשיג מחדש את החברה המצויה תחת שלטון ישראלי כיחידה אחת. אמנם מדובר בשתי קבוצות השונות מהותית זו מזו, אך פלגים ושסעים עמוקים קיימים גם בתוך החברה היהודית. כפי שניסח זאת פרנץ קפקא, ״מה יש לי במשותף עם היהודים? בקושי מצאתי משהו משותף עם עצמי״.

ואם כבר עוסקים בעיקר ביהודים, נראה שיש מקום לפירוט מעמיק יותר לגבי הפלגים שמהם מורכבת החברה היהודית בישראל, אותה המחברים נוטים להציג כמקשה אחת. בר־טל ורביב מגבים את התובנות המובאות בספרם בממצאי סקרים מרתקים ובמחקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית, אבל הכללות כגון ״רוב הציבור״ או ״חלק מהציבור״ עלולות להשטיח את האופי הייחודי של הקבוצות השונות שחיות בישראל. 

וכאן אנו מגיעים לאחד הקשיים המרכזיים שעולים מהספר. פעם אחר פעם בר־טל ורביב מניחים כי החברה הישראלית הייתה תומכת בשלום אלמלא המסרים שאותם היא סופגת חדשות לבקרים. לטענתם, כדי לשנות את הכיוון שבו מתקדמת המדינה, כל שצריך לעשות זה לספק את הצרכים הפסיכולוגיים־חברתיים של הישראלים – אך לעשות זאת באמצעות אתוס תומך־שלום ולא תומך־סכסוך. אחרי הכל, רבים מבני החברה הזאת כבר שרו שירי שלום בעבר; עליהם רק להשתחרר מהחסמים המונעים מהם להתקדם לעבר פתרון הסכסוך. לצורך כך, בפרק הסיכום של הספר מוצגות המלצות אסטרטגיות, שמטרתן לעורר בציבור היהודי אמון בצד הפלסטיני ורצון להגיע להסכם שלום. כדי לשנות את הדעות הרווחות כיום, יש לנסח מסרים חזקים – הנותנים ביטוי לזהות היהודית, מציירים חזון ברור ומסבירים את המחיר הכרוך באי־השגת שלום – ולתווך אותם לציבור הרחב באמצעות מנהיגים כריזמטיים. מעל לכל, מסרים אלו צריכים לעורר תקווה לשלום. 

אבל מה בנוגע לאותן הקבוצות בחברה היהודית שאינן מתהדרות בתמיכתן בשלום? הספר אינו מרבה להזכיר במפורש את פתרון שתי המדינות, אבל זהו המתווה שאליו מתייחסים המחברים במובלע כשהם מזכירים את סיום הכיבוש, ויתורים טריטוריאליים וקביעת גבולות תוך שימור זהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה. האם הניתוח של אתוס הסכסוך שהם מציעים מסביר את התנגדותם של חלקים משמעותיים בחברה היהודית לפתרון זה?

על פי נתוני הלמ״ס מ־2019, דתיים לאומיים, חרדים ומסורתיים־דתיים מונים כ־34% מהחברה היהודית. העמדות המדיניות של רבים מחברי הקבוצות הללו נקבעות על ידי אמונתם הדתית. ואכן, רבים מהם מוכנים לשלם את מחיר הסכסוך הממושך – כולל אבידות בנפש, עלות כלכלית ופגיעה בערכים דמוקרטיים. עבורם, אמונתם בדבר החשיבות של ריבונות יהודית בגדה המערבית הינה בגדר מציאות – לא מצב פסיכולוגי.

יתרה מכך, יש גם חילונים ומסורתיים שאינם מזהים עוד את עצמם עם מחנה השלום, אולי בעקבות אירועי 20 השנים האחרונות. חלקם מעולם לא השתייכו אליו. מדד השלום ממאי 2021 מלמד כי 48% מהיהודים מתנגדים לפתרון שתי המדינות באופן עקרוני (רוב יחסי לעומת 45% תומכים). זה אינו פלח זניח. האם פירוק הנרטיבים והמסרים שמציעים המחברים ישכנעו אותם?

שיחה דמיונית

כתשובה לתהייה הזאת עלתה בי, תוך כדי קריאה, שיחה מדומה. קול אחד, השייך לאזרחית ישראלה ישראלי, אמר: ״האם לאור הניסיון המצטבר של העשורים האחרונים – סבבי לחימה, גלי פיגועים ותהליך מדיני כושל מול הפלסטינים – יכול להיות שתפיסת העולם שלי אינה ׳מצב פסיכולוגי׳, אלא פשוט קריאה בהירה של המציאות?״ המחברים לא יכחישו את קיומם של האירועים שישראלה מתארת. אחרי הכל, הם עצמם מקדישים פרקים שלמים להתפתחויות אלו. עם זאת, ייתכן כי הם יסבירו לה שהפרשנות שהיא מעניקה לאירועים אלו נצבעת במידה רבה על ידי האתוס הישראלי שמאפיין את מי שמתווך לה אותם – פוליטיקאים, מערכת החינוך והתקשורת. אולי הם גם יצביעו על ״השתלטות הימין על המרחב הפוליטי״ ועל ״ההשפעה האדירה שלו על כל תחומי החיים״ כגורם מרכזי שגרר חלק ניכר מהיהודים בישראל ימינה.

אבל ישראלה עשויה להשיב להם שהם לא יודעים טוב ממנה מהן עמדותיה ומדוע היא מחזיקה בהן. היא עשויה אף להזכיר להם שדווקא צידדה במאמצי השלום השונים, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה. אם הם, מצדם, יסבירו לה בתגובה ש״רק אמונה בדרך השלום, שבמהותה היא דרך של אי־ודאות ולקיחת סיכון… [תביא] את השלום המיוחל״, קשה להניח שהיא תשתכנע. כדי לשנות אמונות צריך גם – ואולי קודם כל – שינוי במציאות. 

כפי שכבר גרסו מבקרי הפסיכואנליזה, יש מידה לא מעטה של יומרנות בהנחה שעמדות הציבור מגלמות סתירה הדורשת הסבר פסיכולוגי. אחרי הכל, אנשים עשויים לחוות את אותן החוויות ולהגיע למסקנות שונות בתכלית – ולא רק בגלל תכתיבים פסיכולוגיים־חברתיים אלא גם מתוך מחשבה או רצון חופשי. נוסף על כך, יש סכנה מסוימת בהסבר המתמקד רובו ככולו בעוצמה של מוסדות ומנהיגים לדורותיהם, ונוטה לשכוח שהם בעצמם מושפעים על ידי דעת הקהל והכרעת הבוחר. 

עובדה זו מעלה שאלה נוספת, הפעם ביחס לטיעון שלפיו הסכסוך מכרסם ביסודות הדמוקרטיה הישראלית. המחברים מתעדים את המתקפה המחרידה על הערכים והמוסדות הליברליים בעידן נתניהו: הסתה מצד השלטון נגד קבוצות בחברה, מאמצים להגביל את זרימת המידע, לחץ על גופי תקשורת ומתקפה רב־מערכתית נגד מערכת המשפט וכל גוף אחר שהעז לבקר את הממשלה או את מדיניותה בשטחים. דוגמאות כאלה יש למכביר. וכך כותבים בר־טל ורביב: ״היה זה בלתי נמנע שהנהגה שרוצה לשמר את הנרטיב ההגמוני תשתמש באמצעים שונים כדי לעצור זרימה של מידע אלטרנטיבי על אודות פגיעות בזכויות אדם בשטחים ועל עבירות על החוק הבינלאומי והישראלי. בצורה זו נוצרה תרבות שלטונית סמכותנית״. 

אבל איזו דמוקרטיה נהרסה והאם ישראל אכן נהפכה למדינה סמכותנית? התשובה לכך מורכבת. המשטר בישראל כן נעשה סמכותני, אבל לא במובן שממנו מזהירים המחברים – לא כלפי היהודים שבהם מתמקד הספר, אלא בעיקר עבור פלסטינים החיים בשטחים, ובמידה מסוימת עבור האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל. תהליך זה לא החל בתקופת נתניהו, אלא זמן רב בטרם חזר לשלטון. יתר על כן, המחברים עצמם מדייקים בכותבם שבעשורים הראשונים לקיומה של המדינה היו ליקויים קשים בתפקודה כדמוקרטיה (ודי להזכיר את הממשל הצבאי, שבוטל רק באמצע שנות ה־60). אם כך, מתי בכלל היתה דמוקרטית באמת?

כיום, למרות כל מה שנתניהו עולל למוסדות השלטון, אזרחי ישראל היהודים אינם חיים תחת משטר סמכותני. כל ארגוני החברה האזרחית השמאליים פועלים במרץ, ואף מנכ״ל לא הושלך לכלא. פרסומים שמאליים עד מאוד, חדשים וישנים, יש בשפע – גם אם לא בלב המיינסטרים. מיליוני שקלים הושקעו בתוכניות דו־קיום, קיימת רשת של בתי ספר דו־לשוניים ודמוקרטיים, וישנם גם הכפר נווה שלום ו״שלום עכשיו״, ״מפקדים למען ביטחון ישראל״ ו״שוברים שתיקה״ ועוד ועוד. החברה האזרחית בישראל חיה ובועטת. אדרבא, הלוואי שהיה צורך לדכא את ארגוני זכויות האדם ולקטוע את זרם המידע כדי למנוע מרי אזרחי נגד מדיניות ישראל בשטחים. בפועל, כולנו ראינו את הצילומים של אלאור אזריה, ולמרות זאת, שני שלישים מאיתנו סברו שראוי לתת לו חנינה. אזרחי ישראל התרגלו במשך דורות לכך שאין כאן דמוקרטיה אמיתית במובן של זכויות שוות לכל מי שחי תחת שלטון המדינה. מבחינת רובם זה אפילו בסדר – כל עוד לא קשה להם מדי. מחד גיסא, הספר מאשים אותם בשאננות, ובצדק; אך מאידך גיסא, מקריאתו עולה התחושה שמחבריו רואים בציבור שחקנים פסיביים המתנהלים בהשפעת כוחות המדינה, במקום סוכנים עצמאיים. ספק אם זו כוונתם של רביב ובר־טל. ואכן, הם גם מתעדים שינויים בהלכי הרוח של הציבור, המצביעים על לא מעט מחשבה מצד האזרחים. 

מציאות לפני תודעה

כך או אחרת, הספר מעלה שלל שאלות מרתקות נוספות, אולי למחקרים עתידיים של השניים. אלו כמה מהן: איך ייתכן שאנשים המחזיקים באותו סט בסיסי של אמונות, וגדלו על אותו אתוס משותף, חלוקים בנושאים רבים כל כך? כיצד אנשים החווים את אותה המציאות מגיעים למסקנות סותרות ביחס אליה? מעבר לטעויות טקטיות, מדוע אתוס השלום לא גבר על אתוס הסכסוך? וכיצד אנשים משנים את דעתם: האם בעקבות מהלכים של מנהיג נועז או כתוצאה מתהליכים חברתיים או אישיים, כגון תהליכי חילון או רכישת ניסיון חיים? (ההיבט האחרון יכול להסביר מדוע יהודים ישראלים בני 55 ומעלה מתאפיינים באופן קבוע במתינות מדינית רבה יותר מבני 34-18).

ובחזרה לפול קגאמה ברואנדה. לאחר שנים שבהן ניסה, לדבריו, לבנות מדינה דמוקרטית ולשנות את תרבות הסכסוך, הפך קגאמה לשליט סמכותני אנטי־דמוקרטי, בטענה שרק כך אפשר למנוע את החזרה למעגל האלימות ושפיכות הדמים. האם משמעות הדבר שקגאמה היה רודף כוח מהרגע הראשון – או שאולי קשה מאוד לפרק את תרבות הסכסוך גם עשרות שנים לאחר סיום המלחמה? 

המסקנה שלי, בהקשר הישראלי־פלסטיני, היא שמנהיגים אחראיים לא יכולים להרשות לעצמם לחכות לשינוי עומק בתפיסת העולם של הציבור. אין ספק שכדאי לפעול לפירוק האמונות התורמות לשימור הסכסוך ולקידום תודעה תומכת־שלום. עם זאת, יש להכיר במגבלות של מאמצים מסוג זה ולהבין שהצלחתם תהיה איטית וחלקית בלבד, כל עוד לא יחול שינוי במציאות עצמה. הסדר מדיני וסיום הכיבוש לא יכולים לחכות עד שאתוס השלום ישרור בארץ.

אזור הנוחות של חברה בסכסוך / דניאל בר־טל ועמירם רביב. הוצאת מוסד ביאליק, 424 עמודים, 2021

על דליה שיינדלין

ד"ר דליה שיינדלין משמשת כיועצת אסטרטגית וכסוקרת עבור קמפיינים פוליטיים וחברתיים בישראל ובעולם. היא עמיתת מחקר במכון המחקר Century International.