הקדמה //

התנועה הציונית והיישוב העברי התפתחו ללא מרכז שלטוני שלו נתונות סמכות ומרות מדינתית, שהרי הבריטים שלטו בארץ במשך כ־30 השנים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל. היישוב העברי קִיים חברה פתוחה ומודרנית, אבל הכוח הפוליטי לא היה בידיו. כך, מערכות החיים שפיתח – מקופות חולים ומערכת ביטחון (ההגנה, הפלמ״ח) דרך מוסדות עבודה (הסתדרות העובדים) ועד מוסדות חינוך ותרבות – התבססו על וולונטריות. העיקר היה הבחירה וההכרעה של היחיד, ולא מרות שלטונית שהגיעה מלמעלה. הקמת המדינה שינתה את המציאות הפוליטית שבה פעל היישוב העברי זה שנים ארוכות, מה שהוביל במהרה לדיון ער בציבור על המשך הדרך.

בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת התקיימה בחברה הישראלית מחלוקת רבתי בדבר מערכת היחסים הרצויה בין ״המדינה״ ל״חברה״. בצורתה המקובלת בספרות ובזיכרון ההיסטורי מחלוקת זו מכונה ״פולמוס הממלכתיות״. עיקרו של פולמוס הממלכתיות נסב, מבחינה פורמלית, על אופי היחסים בין המדינה ובין הארגונים הוולונטריים שפעלו בעשרות השנים שקדמו להקמתה. ארגונים וולונטריים אלה – וההסתדרות בראשם – לא רק מילאו פונקציות רבות ביישוב, אלא גם היו בסיס כוחה של תנועת העבודה, שבאותן שנים עמדה בראש המדינה. 

בצד אחד של המחלוקת עמדו אלה שחתרו לשמור על מעמדם של הארגונים שעד אז מילאו את התפקידים והמשימות שעמדו על סדר יומו של היישוב. בצד השני נמצאו מחייבי הגישה הממלכתית (מושג שטבע ראש הממשלה דוד בן־גוריון), שחתרו לחזק את כוחה של המדינה על חשבון הארגונים הוולונטריים ולהישען על מכשירים מדינתיים שיבצעו את התפקידים שעד אז הארגונים מילאו. לא היה זה ויכוח פילוסופי, אלא מחלוקת ערה על המבנה והאופי של החברה הישראלית.

פולמוס הממלכתיות האיר והדגיש תפיסות והשקפות שונות שהתקיימו בתוך תנועת העבודה בנוגע לאופי הראוי והאפשרי של החברה הישראלית. למעיינים בקורות הפולמוס מזדקרים מיד החשדנות והחשש של רבים בתנועת העבודה מכוחה של המדינה – כלומר, מריכוז העוצמה הפוליטית בידיים של עילית קטנה. חשדנות זו היתה חלק יסודי במחשבה הסוציאליסטית במשך עשרות שנים, והיא הלכה והתחזקה לאור הניסיון הסטליניסטי בברית המועצות. ואולם, לא רק החשדנות האמורה מגיחה בדבריו של משה שרת, ממנהיגיה של התנועה הציונית בכלל ותנועת העבודה בפרט, אלא גם החשש – שעל פי שרת כבר נתן את אותותיו – שההסתמכות על המדינה תביא לרפיון רוחני במידת ההתגייסות והמעורבות של הציבור במדינת ישראל. 

את הדברים המובאים פה אמר שרת בדיון ער שנערך בבית ברל ב־1960. שרת, ראש הממשלה השני (1955-1954) ושר חוץ שהניח את האדנים למשרד החוץ הישראלי (1956-1948), היה מהאנשים שהרימו תרומה מכרעת לכינונה של מדינת ישראל. לכן דבריו מעוררים עניין מיוחד ואולי אף נשמעים היום פרובוקטיביים: האם המדינה לא הפכה לחזות הכל? האם קיומה של המדינה לא הביא לכך שהאזרחים משילים אחריות מעל עצמם בנוגע למציאות החברתית? שרת מבקש לבחון את הדברים מתוך פרספקטיבה היסטורית המקבלת אחריות על החברה הישראלית מצד אחד ועל קיומה ההכרחי של המדינה מצד שני. 

אליבא דשרת, על המדינה ליצור את התנאים הטובים ביותר להתפתחותה החופשית של החברה – אבל לא להחליפה. כאמור, לא היה זה דיון המרוחק מהחיים הממשיים, אלא הוא נגע למחלוקות הפוליטיות הסוערות של אותם הימים: האם יש מקום וצורך בתקשורת מטעם המדינה? האם המדינה צריכה לשלוט בהשכלה הגבוהה? מדוע יש צורך באיגוד מקצועי כשהממשלה נמצאת בידי מפלגות שמאל סוציאליסטיות? מהי האוטונומיה שהמדינה צריכה לתת לתנועות בתחום החינוך? ועוד סוגיות רבות.

הטקסט של שרת מאיר עיניים מכיוון שהוא שוחה נגד הזרם. והרי השמאל רוצה להחזיק בכוח בידיו ולהימצא במוקדי השלטון ואלה, כידוע לכל, נמצאים בתוך ״המדינה״. לא היה מי שידע זאת טוב כמו שרת. ועם זאת, הוא מבקש לעצור לרגע ולהבהיר לשומעיו שהמדינה אינה כל־יכולה ויש אף להיזהר מהתעצמותה יתר על המידה. בימי השיא של המלחמה הקרה – כשאמר את הדברים – דבריו לבטח לא היו זרים למאזיניו. ושוב, שרת אינו אומר שאין צורך במדינה, אלא שהיא אמצעי ולא המטרה. מהי המטרה? החברה. כלומר, האפשרות להתפתחות חופשית של כל פרט ופרט.

בגיליון שמוקדש להתעצמותו הפוליטית של השמאל באתרים שונים בעולם, דבריו של שרת מבקשים להפנות אצבע לכך שהשלטון הוא אמצעי לבנייה של משהו שהוא מעבר לו, לשלטון. תנועה שאינה מציבה לעצמה חזון בדבר החברה הראויה, גם ההחזקה בשלטון לא תסייע לה. 

סטנוגרמה מכנס בוגרי מחזורים של המכון להשכלה ולמחקר בבית ברל – 3.6.1960

החבר משה שרת:

חברים! אלה מכם שהזדמן להם לשמוע דברים מפי בחדר הזה [בבית ברל], התרגלו, אני מקווה, לעובדה כי אני מדבר פה במיושב ולא במעומד. 

אבן הפינה ל״בית המדרש על שם ברל כצנלסון״ הונחה ב־1946, שנתיים לאחר מותו בטרם עת של ברל, מתוך כוונה להפוך את המקום למרכז רעיוני וחינוכי של מפלגת מפא״י. בשנות ה־50 הוקם במתחם ״המכון להשכלה ולמחקר״ ובו התקיימו קורסים וסמינרים בנושאי ליבה של תנועת העבודה הישראלית. משה שרת, שר החוץ וממנהיגיה של מפא״י, הרצה לא פעם במכון. את הדברים הבאים השמיע בראשית יוני 1960 בפתח כנס מחזור של בוגרי המכון.

[…] 

ייתכן כי איש מאיתנו מבני הדור הזה עדיין לא שב לאיתנו ולא חזר לשיווי משקלו הפנימי מן ההלם העצום שגרמה לנו תקומת מדינת ישראל. אני סבור, אודות ההלם הזה שבא עקב התגשמות החלום, עקב גובה מתחו של החלום עצמו, ואם גם נעלה על דעתנו כי חלום זה נמשך ברציפות ללא הפסק מאות בשנים, ליווה את פזורי עמנו בכל נדודיהם כל אחד ואחד וכולם גם יחד, ומעולם לא הסתלק מעולמם הנפשי, כי אין הדבר מהווה מאורע אשר אותותיו יכולים להימחות על נקלה מתוך חיי הנפש של העם. אנו עדיין נלהבים מנס העצמאות, מן ההוויה העצומה הזאת שהתחוללה בחיינו. אנו עדיין כולנו שכורי החוויה הממלכתית החדשה שבחיינו. 

כיום, כשאני מדבר בפני המכון למחקר והשכלה, אני מניח, כי שגור בפיכם ובמחשבתכם המונח ״תהליך דיאלקטי״. זהו אותו תהליך המביא את המטוטלת לנוע מקיצוניות אחת לקיצוניות הפוכה, ואשר כתוצאה ממנו נוצרת מזיגה אשר הינה חוויה חדשה בפני עצמה. זהו התהליך המסביר את ההשתוקקות הגדולה לחירות שלמה וריכוז טריטוריאלי שהתקיימה במשך תקופה ממושכת של השפלה ודיכאון. טבעי הדבר, כי דמות המדינה הוקפה בהילה מסנוורת של זוהר, וכן טבעי קיומה של הנטייה לראות במדינה את חזות הכל. הקמתה של המדינה היתה חוויה מסעירה ומציאותה ממלאת את חלל החיים כליל.

הנחתי הראשונה היא כי עלינו להיזהר מריכוז כל המעיינים וכל המתח הנפשי שלנו אך ורק בנקודה הזאת, באשר אם נעשה זאת יהיה הדבר לרועץ לעתידנו החברתי ומשמע, כי הדבר לרועץ למדינה עצמה. אני משער כי הנחה זו שאני מניחה בהכללה כזאת נראית כסתירה ומחייבת הבהרה והוכחה. המחשבה שברצוני להבהירה היא, כי אותו השכרון מן ההוויה הממלכתית עלול להעביר את דורנו על דעתו אם לא נאזן אותו ונגבילו, ואם לא נשלים אותו בהחשבת ערכים המקיפים את העניין המרכזי הזה. 

חשדנות כלפי ״המדינה״ היתה חלק אינטגרלי מהמחשבה הסוציאליסטית במשך השנים. כוחה האדיר של המדינה בחברה הקפיטליסטית המודרנית, על מנגנוניה המשוכללים, הכופים את עצמם על החברה, זכה להתייחסות תדירה במחשבה הציונית הסוציאליסטית. ״כוחו של היסוד הפוליטי״, כתב מרטין בובר, ״עולה תמיד על כוחו של הסוציאלי [החברתי] במידה מרובה מן הנדרש בתנאים הנתונים״.

כי מהו העניין? נקל מאוד לזהות את המדינה עם השלטון המרכזי של המדינה. ונקל מאוד להעביר את האמון והמסירות למדינה, את התביעה מהמדינה, את הצפייה, התקווה אשר תולים בה על ידי ריכוז כל המניעים האפשריים האלה בנקודה אחת – בנקודת השלטון המרכזי. 

חששו של שרת לא היה אמורפי, אלא נעוץ בוויכוח פוליטי עמוק שפילג את צמרת מקבלי ההחלטות בישראל. ״ייתכן שבחוגים מסוימים במדינה״, קבע פנחס לבון, שר ומראשי ההסתדרות, בדצמבר 1960, ״מתפתחת ׳תורה אטטיסטית׳ [ממלכתית], הרואה את המדינה כיצור הבא במקום המאמצים החופשיים של כוחות ציבוריים שונים. תפיסה מסוכנת זו יכולה היום להתנקש בכוח ההסתדרות ומחר באיזה כוח אחר. אך היא סותרת את העיקרון היסודי, שחיינו הממלכתיים הם מזיגה של יכולת ממלכתית ויכולת ציבורית״.

הנה זכינו להקים מדינה והיא מדינה דמוקרטית חופשית. אנו מכירים את השלטון. אנו בוחרים אותו, אנו נותנים בידיו את כל הסמכות ונכלול בזה הן שלטון מחוקק והן שלטון מבצע. אנו נותנים לו את כל הסמכות, אבל שומרים את הסמכות להחליפו בקצב כפול. כל עוד השלטון על כנו, לו [נתונה] כל השררה וממנו כל התביעה. בו מתרכזת כל התקווה, אליו מופנות כל התביעה וכל הצפייה. אנו רואים בו את חזות הכל. אני נגד הריכוז המוגזם הזה של התביעה, של התקווה ושל האמונה. 

בוויכוח עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון אמר שרת ש״קיימת אצלנו אשליה כי יש מדינה והכל תקין״. באחד מנאומיו הבהיר שהמדינה ״אינה כל־יכולה, אנחנו גם איננו רוצים שהיא תהיה כל־יכולה״ והתריע מפני המחשבה ״שהממלכתיות היא הכל. אנו רוצים יוזמה עצמית והתנדבות חלוצית״.

אני רוצה להשמיע באוזניכם אזהרה: המדינה היא חברה, היא חברה מעוניינת, היא חברה מוגנת, היא חברה מוגנת מתוקפנות מבחוץ ומוגנת מחתירה מבפנים. המדינה בת זמננו היא משטר מתקדם, משטר דמוקרטי, כל שכן מדינה שעוד לפני ייסודה ולהכנה לייסודה פועמים בה יצרי בניין סוציאליסטיים, יצרי בניין המכוונים לדאגה לכלל, לעקרונות של שוויון, בסיפוק צרכי העם, חירות האישיות וכן הלאה. מדינה שכזאת נתבעת להבטחת קיום עצמה ולהגן על עצמה מפני סכנות חיצוניות ופנימיות. ממילא שהיא נתבעת למלא ייעוד, נתבעת למלא את הפתרון הסבוך של סיפוק צרכי העם, את עול קידום העם. מדינה כשלנו נתבעת לתת את היסודות המיוחדים: קיבוץ גלויות, את ייעוד יצירת החברה החדשה, ייעוד חינוך הדור, ייעוד מיזוג של כל שבטי ישראל וכן הלאה וכן הלאה.

אבל אם אנו נרכז את כל התביעה במדינה בשלטון המרכזי של המדינה, אנו נחטיא את המטרה משתי בחינות יסודיות, וההחטאה לא רק תהיה בעוכרינו – היא תהיה בעוכרי נפש המדינה עצמה. 

ראשית, מפני שהשלטון המרכזי הוא כל־יכול רק להלכה, ובשום פנים ואופן [הוא לא] כל־יכול למעשה. שלטון מרכזי אינו דבר מה שמעל לחיים, הוא אינו דבר מה שמעל לחברה האנושית. הוא חלק מהחברה האנושית; כל אדם נטועות בו מגבלות הטבועות בהווייתו; מגבלות טבועות גם בשלטון. יש גבול למה שהוא יכול להקיף, יש גבול לדמיונו, יש גבול ליוזמתו, יש גבול לתבונתו, יש גבול לכושר המעשה שלו. להטיל עליו את כל הדאגה, את כל הנטל, פירושו להחטיא את המטרה מבחינת הגזמה ביכולתו. בסופו של דבר באה אכזבה עמוקה מן השלטון, באה השתחררות של שלילה בחיים, אכזבה והתפוררות, אזלת יד והפקרת עיקרי החיים. 

סוגיות כאופי החברה המתגבשת במדינת ישראל וטיבה של הדמוקרטיה הישראלית נדונו בהרחבה באותן שנים. ״נתעוררו שאלות שונות״ קבע ד. בר שדה במאמר שפירסם בעקבות מפגש שהוקדש לדיון בעתיד הממלכתיות: ״מה הם בכלל התחומים בין השלטון ובין החברה; מהו תפקיד המדינה ומה צריך להיות היחס אליה; מה בין היצירה הממלכתית והיצירה הוולונטרית־חלוצית; הקיים ניגוד בין המשק הממלכתי ובין המשק הציבורי־שיתופי? הרצוי לטפח את רב־גוניותם של הכוחות הפועלים בחברה או שיש לפעול להאחדתם?״ פנחס לבון הזהיר מפני צמצום הדמוקרטיה להיבט האלקטורלי ותו לא, וקבע ש״דמוקרטיה אמיתית אינה מתבטאת רק בשיטת הבחירה של המוסדות המרכזיים, כי אם בשיטת החיים בתאי היסוד של החברה, במשק, במוסד, בתא הארגוני״.

[שנית,] מבחינת הריכוז הציבורי הזה בשלטון פירושו השתחררות מעול חובה של המוני אזרחים, פירושו ויתור מדעת או שלא מדעת על יכולת היצירה הגלומה והגנוזה באישיותו של כל פרט ופרט, או יכולת, הגנוזה במסגרות חברתיות שונות שיכולות וצריכות לקום במסגרת המדינה. המדינה הדמוקרטית נתבעת לא רק לקיים את היסודות הדמוקרטיים בחייה הפנימיים ובסדרי השלטון שלה. הדמוקרטיה – דמוקרטיה בזה שהיא מקיימת, נניח, זכות בחירה חופשית לכל אחד, בזה שהיא מקיימת בחירות במועדן, שבסדריה הפנימיים היא מקיימת עקרונות של אחריות, מקיימת עקרון עצמאות של שלטון. בכל אלה לא סגי, לא די. אלא חובתה של מדינה דמוקרטית להבטיח את חופש התנועה ליוזמת הפרט וליוזמת הארגון החלקי בתוך המדינה, בכל מערכות החיים. 

שרת אינו מדבר בגנות המדינה או הפוליטיקה כצורה להסדרת היחסים החברתיים, אלא מצביע על הצורך לשמר מסגרות חיים שבהן הפרטים יכולים לקבוע את ״מידת היחד״ הרצויה להם. כלומר, שליחידים תהיה האפשרות לעצב את חיי הצוותא שלהם ולשנות אותם תדיר. לשיטתו, אחת הסכנות בחיזוק כוחה של המדינה היא שזו קובעת דפוסים קבועים ותקנות סופיות המביאות לצמצום החופש החברתי. לא היה זה ויכוח תיאורטי ופילוסופי, אלא מחלוקת על דרכן של החברה הישראלית ומדינת ישראל. למשל, האם תנועות נוער צריכות להיות ״בידי״ החברה או בידי המדינה? האם יש מקום לקואופרטיבים (שבעליהם הם הציבור, ולא המדינה) או שהכלכלה צריכה להיות ריכוזית? האם קביעת תוכני החינוך צריכה להיות נתונה להחלטת המדינה, או שלכל קהילייה צריכה להיות אוטונומיה לעצב את תוכני החינוך שלה בעצמה? ועוד.

מבקרי הסוציאליזם הממלכתי, דוגמת מרטין בובר, ראו במין זה של סוציאליזם – בממלכתיות – מצב שבו ״החיים הממשיים שבין אדם לחברו אינם משתנים אלא מעט… יחסי בני אדם נשארים בעצם ללא שינוי, אם הם משולבים במשטר סוציאליסטי צנטרליסטי, הקובע את חיי האישים ואת חיי הקיבוצים החברתיים הטבעיים״.

היתה תקופה שחירות יוזמת היצירה היתה מנת חלקה של חברתנו לחלקיה. ממילא זו היתה גזירת המצב. לא היה בחיינו שלטון ממלכתי מחייב, לא היה בחיינו מרכז של כוח [שלטוני] שיכול היה לכפות את עצמו על הכלל. אנו בנינו את חברתנו… התחלנו ליצור את דרכי החיים היסודיים והדבר הזה לא יכול היה להיעשות על ידי שלטון מרכזי בעל שלטון כפייה. 

היישוב העברי על מוסדותיו הענפים נבנה במשך עשרות שנים – עד הקמת מדינת ישראל – כשהוא נטול מרכז מרות פוליטית. המוטיב המארגן המרכזי של החברה היישובית היה הוולונטריזם (התנדבות) והמוסדות השונים שנבנו לאורך השנים פעלו על טהרת ההתנדבות: ממוסדות שדאגו לביטחון (ההגנה, הפלמ״ח), דרך קופת החולים וביטוחי הבריאות השונים ועד מערכות החינוך והרווחה.

ממילא ההסתדרות השליכה את יהבה על יוזמת הפרט ועל יוזמת הארגונים – ארגוני העולים הראשונים, המושבות הראשונות, השליחות הראשונה, ארגונים ארציים ראשונים, ובכל המערכה הזאת, תנועת הפועלים שהיתה בצמיחתה ובהתגבשותה – עיצבה את צורותיה הארגוניות, מילאה תפקיד ראשוני, יוזם וראשוני במעלה. 

תנו דעתכם על התפקיד שמילאה בחיינו ההתיישבות העובדת. אותה יצירה חופשית של אלה שהגשימו אותה בגופם – היא לא היתה פרי תכנון מראש, פרי תכנון של איזה גוף מנהלי. קודם כל נוצר המושב, ומשנוצר הוסבו כללי חייהם, אורח חייהם, סגנון חברתם, כל זה לא נקבע ולא הוטל [מלמעלה] אלא זה צמח מלמטה – [זו היתה] התגלמות רוחו היוצרת של האדם הפשוט.

ההתיישבות העובדת הוא השם הכולל לתנועות התיישבות ויישובים – קיבוצים, מושבים שיתופיים, מושבים, קבוצות ועוד – שהיו קשורים למפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ בשנות היישוב והמדינה. יישובים אלה היו מאורגנים סביב יסודות שיתופיים והיו החלק האקטיבי ביותר בתנועת העבודה הישראלית.

זכותה ההיסטורית הגדולה [של ההתיישבות הראשונה] היא לא רק בזה שהיא היתה האבניים שעליהם עוצבה כל צורת החיים הזו, אלא ששימשה הסדן. זכותה הגדולה בכך שנתנה את החופש ליצירה הזאת להתבטא בדברים של ממש. […] היצירה כולה היתה יצירת ערך של איש העבודה עצמו אם בייחודו או אם בצוותא. גם כאשר הדבר היה בצוותא, משטר החיים שנוצר נתן את מלוא האפשרות, את מלוא החופש לאישיותו של הפרט שהיה מחונן בכושר להביא את אישיותו למלוא הביטוי. 

תנו דעתכם לתולדותיה של כל קבוצה [בהתיישבות] לחוד, ובטוח שתתקלו בדמויותיהם של אישים, חברי הגופים הקיבוציים הללו. בין אם מדובר בקיבוץ ובין במושב. מישהו המציא את הדבר הזה, ניסה אותו, נכשל, הצליח, מצא תומכים. הדבר הזה נהפך לנחלת הכלל. בין אם תלכו בדרך זו של לימודים בשדה המשק, בשדה החברה, בין אם תבדקו צעד צעד איך התפתח ענף זה או אחר, שילוב חרושת בחקלאות ובמשק החלוצי, בין אם תבדקו השטח החברתי, איך התפתח בית הילדים, איך התפתחה עבודת האישה, כיצד התפתחה צורה של שלטון עצמאי ושל עזרה הדדית ושל שיתוף פעולה, אם בקנייה וברכישה, עבור מוצרים וכן הלאה וכן הלאה.

אם אתם תשוו את התהליך הזה של יצירה, ובאותה עת את התסיסה העצומה של כוחות יוצרים ויוזמים שהתגלמו והתגלו בהתיישבות העובדת, תעמדו מול ההבדל עליו אני עומד. כי מה יש מעבר? עוד כשהדור הראשון של ההתיישבות העובדת פעל הוא ידע כי הוא יכול לסמוך רק על עצמו. הוא ידע שהוא יכול לסמוך על עצמו להיות עצמאי מהרגע הראשון, כדי שתהיה לו אפשרות לגלות את כושרו העצמי הגלום בו – לא אפיינה אותו השלכת היהב והטלת כל האחריות על איזה גוף מרכזי; בין אם זו מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית או ההנהגה של תנועת המושבים.

הרעיון המכונן של תנועת העבודה היה החתירה ליצירת חברה שבה האנשים יעצבו את יחסיהם על פי מה שהם יחשבו לראוי, ויארגנו את עבודתם וחברתם בהתאם לתכלית זו, ולא יקבלו עליהם, בעל כורחם, יחסי עבודה המוכתבים להם על ידי מרות כלשהי, ותהיה זו חברת השוק או כוח שלטוני מדינתי. 

ברל כצנלסון, ממעצבי פניהם ובוניהם של תנועת העבודה והיישוב הארץ־ישראלי, הסביר השקפה זו ב־1918 במלים אלה: ״בזה אולי שונה תנועה זו, השואפת לברוא את העתיד הלאומי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוי עיקרי משאר התנועות הציבוריות בנות זמננו […] אולי זאת היא התנועה המעשית היחידה בזמננו, אשר במרכזה לא ההנהגה, לא הפרוגרמה, אלא חיי האדם ועבודתו. החבר עצמו הוא המטרה. חייו, ניסיונותיו, כישלונותיו וניצחונותיו, חולשתו וגבורתו – הם עצם התנועה״.

מה שקובע זו הנכונות למלא ההוראות: הצפייה לקבל הוראות מהווה חוסר ביטחון עצמי לפעול פעולה עצמית, לחדש חידושים, להמציא המצאות וחוסר מניעים, הדוחפים את האדם למאמצי יצירה עצמית; יכול להיות שאני מכליל יותר מדי ועל ידי כך אני מפריז לצד זה או אחר. ייתכן ואני מפריז בפעולותיה של השכבה החלוצית הראשונה. אי אפשר להדגיש הבדל בלא מידה ידועה של הפרזה. אבל ההבדל שאני ציינתי חל בהחלט על השינוי שבמציאותינו. 

[…]

נדמה לי שאנו לא די נותנים את דעתנו על הצורך ועל החובה לחפש ולנסות ניסויים. […] יש לחפש ולנסות שיטות חדשות, מורים ומנהלים צריכים לנסות את כוחם בנושאים חדשים כדי שיורגש כי פה מפכה מעיין חופשי של יצירה. אם הנחתנו היסודית היא שלא הכל יכול להיעשות על ידי פקוח מרכזי, על ידי תכתיב מהמרכז, אין ספק שהדבר מסתייע באישיותו של כל מורה הראוי לשליחותו ואשר בו גלומה יכולת יצירה. […] אני חוזר לגורם שציינתי – הצפייה מהמדינה והפיגור בתביעה עצמית ובביטחון עצמי בכוחות ובכושר היצירה; אני סבור כי רוחות אלה, נטיות אלו, מנשבות בעיקר בקרב הדור הצעיר אשר יירש את המדינה, שנלחם עליה ושעבורו מהווה המדינה את הגורם המרכזי בחייו.

דבר אחד מרכזי אני מוכרח להציג לבירור קצר. אני נתקל בקרב אנשים צעירים בקושיות על דברים שלכאורה מקובלים בחיינו. ישנה הסתדרות העובדים; אני נתקל באנשים צעירים שאומרים: ״לשם מה קיימת ההסתדרות?״ פעם היתה חייבת להבטיח תעסוקה – עכשיו יש משרד הלשכות; פעם היתה ההסתדרות קיימת כדי לתת ביטוי ליצירת הבניין בתנועת העבודה, הקמת מפעלים, הקמת שירותים כגון קופת חולים – כיום יש משרד בריאות, אם מפעל גדול – יש משרד המסחר והתעשייה, משרד הפיתוח (ישנם מפעלים ממלכתיים, מפעל ים המלח, מפעל החשמל ועוד) – מדוע לא יהיו כל אלה ברשות המדינה; האם מוכרח ״סולל בונה״ ללכת לעבוד בבורמה? מדוע המדינה לא תעשה זאת? 

ההסתדרות – בשמה המלא, ״ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל״ – נוסדה ב־1920, ואמנם נחשבת כארגון מקצועי־קואופרטיבי ולא כארגון רעיוני או פוליטי, אך אין זה סיווג מדויק. מעמדה האיתן של ההסתדרות ביישוב הארץ־ישראלי ולאחר מכן במדינת ישראל נשען על תפקידה ההיסטורי בארגון הפעולה הכלכלית (קודם כל) בארץ לצד אחריותה הכללית על מכלול חייו של הפועל. בכורת ההסתדרות היתה מבוססת על הכרה בה כסמכות עליונה, שנבעה מהתפיסה החברתית שכדי ליצור חברה שוויונית וצודקת יש לעצב ולארגן את יחסי העבודה ואת המציאות הכלכלית בכללותה ולא להפקירם לכוחות השוק.

ההסתדרות, כמין ״מדינה בדרך״, כלשון הביטוי המביע את תפקידה וכוחה בתקופת היישוב, שימשה כבסיס הארגוני והמשקי של ציבור העובדים השכירים והמאוגדים בקיבוצים ובקבוצות. בשנות ה־40, לשם ההמחשה, הגיע חלקם של העובדים המאוגדים בהסתדרות מקרב העובדים השכירים בארץ לכדי שלושה רבעים.

ההסתדרות לא היתה מעודה ״אנטי־מדינתית״. נהפוך הוא – היא היתה מעוניינת במדינה מתערבת כדי שתוכל להגשים את מטרתה העיקרית: יצירת חברה שבה ליחידים ישנם הכלים והתנאים לעצב במודע את חייהם וקהילתם.

כדי לעצב את חיי העבודה כמעשה של רצון חופשי, ההסתדרות היתה זקוקה למדינה שתנטרל את האויבים הפוטנציאליים של מה שכיום מכנים ״מדינת רווחה״. לשון אחר, ההסתדרות היתה צריכה שהמדינה תאפשר ותיצור את התנאים לאותו ״מעשה רצוני״, שבלעדיו הפרויקט ההסתדרותי אינו בר־קיימא. 

בנטייה זו יש משום דלדול כוחות היצירה של המדינה. הוא חלק מהמדינה – אם אנו גורסים מדינה כמושג נרחב: המדינה היא ריבונית עליונה ומכרעת אבל לא כל תהליכי החיים מתנהלים, לא כל ערכי החיים נוצרים, לא כל בעיות החיים נפתרות, אך ורק תוך הזדקקות להפעלת היתרון של ריבונות המדינה. 

ריבונות מהווה ציר מרכזי […] אולם כמו בגוף האדם, קיימים בו אברים שונים, כך במתקן גדול פועלים מכשירים שונים ולא הכל נעשה רק בכוח איזה כפתור מרכזי. […]

הנושא הזה של ההסתדרות במדינה נעשה רחב ועמוק […] לעניין זה יש להקדיש מחשבה רבה. 

מאבק איתנים התרחש בשנים שלאחר קום המדינה על תפקיד ההסתדרות בין שתי גישות יסודיות: האחת רצתה לצמצם את תפקידיה החברתיים של ההסתדרות ולרכז את פעולתה בתחום האיגוד המקצועי גרידא – כלומר, במובן של התארגנות להטבת תנאי שכרו ועבודתו של הפועל; השנייה ראתה בהסתדרות מסגרת חברתית העונה על צרכיו של הפועל. ״הבדל יסודי״ בין שתי הגישות, כתב ההיסטוריון יצחק גרינברג, התבלט בשלושה מרכיבים: ביעדים של המשק, במדיניות הכלכלית וב״דאגה למקומו של הפרט בחברה העובדת״.

בזה מונחת כל איכותנו החברתית ובזאת גאוותנו. גילה של מדינתנו, שטחה ומספר תושביה, עוצמתה הכלכלית, המקום שהיא תופשת במשפחת העמים עקב ההישגים שהמדינה נחלה ונוחלת – כל אלו הם השם שיצא למדינה ברחבי תבל והעניין שמגלות אומות העולם, בייחוד אומות משתחררות הנלחמות על חייהן. כל אלה הם פרי של מאמץ קיבוצי של המוני אנשים שחזרו למולדתם והם בונים אותה. מישהו יכול לומר: איננו חיים כדי לרתק אלינו עיני כולם ובכלל, מה זכותם לצפייתם מאתנו? אנו בונים את חיינו ותו לא. […] [אולם,] היחסים בין חברת אנשים לחברה אחרת, בין חטיבה לחטיבה, הם כיחסים בין אדם לחברו. ברגע שנחדל להיות רגישים למה שחושבים עלינו ייאבד מאיתנו המתח הנלווה לרגישות זו וזה יביא עלינו ניוון.

מדינה כשלנו לא תוכל לבעיותיה עצומות הקושי אלא אם כן ישרור בה אותו מתח. אם הדבר הזה נעלם – נשמט מאתנו יסוד קיומנו; לשם זה חשוב לנו לעמוד במבחן דעת הקהל עלינו. […] חייבים אנו להגיע למצב שבו תשרה אווירה, שתאפשר יצירה חופשית של יחידים וארגונים כשהמדינה מקיפה את הכל, מאפשרת ומדרבנת ועוזרת לכל. 

רק אז נוכל להחזיק מעמד במערכה ולהגיע למלוא הביטוי של ייעודנו. המדינה בתור מרכז של שלטון בשום פנים לא תוכל לקחת על עצמה משימה כזו. על המדינה להיות למופת לא רק בסדריה הממלכתיים, ביעילותה ובכוחה השלטוני, אלא עליה להצטיין בעזרתה הרחבה המכוונת ליצירה חופשית.