הרעיון של הגבלת שעות העבודה נמנה עם אבני היסוד של חקיקת העבודה המודרנית, והוא עמד לאורך ההיסטוריה בלב המאבק של ארגוני עובדים בעולם. ואכן, ב־150 השנים האחרונות מספר שעות העבודה השנתי הממוצע באירופה נחתך בקרוב לחצי – אך העשורים האחרונים מאופיינים בקיפאון של המגמה החשובה הזאת. הציפייה שההתפתחות הטכנולוגית, המאפשרת לייצר יותר בפחות זמן, תעודד הפחתה מתמשכת של שעות העבודה – לא התממשה. הקפיטליזם בתצורתו הנוכחית מתבסס על נורמות נצלניות של ריבוי שעות עבודה והעסקת יתר, ואלה משגשגות בעשורים האחרונים על רקע היחלשות העבודה המאורגנת, התחזקותן של שיטות העסקה חדשות וההגמשה של זמן העבודה ומקומה.

בשנים האחרונות המחירים של הנורמות הללו הולכים ומתבהרים: ברמת הפרט, מחקרים מצביעים על קשר ברור בין ריבוי שעות עבודה ובין לחץ נפשי, שחיקה ואפילו חולי; ברמת משק הבית, נורמות העבודה הנוכחיות פוגעות במערכות היחסים המשפחתיות ומחייבות אבות ואמהות לבחור בין הצלחה בקריירה ובין הורות פעילה ומעורבת; ברמת הקהילה, מיעוט שעות הפנאי מונע השתתפות אזרחית ופוליטית ומדכא יצירה, התנדבות וכל עיסוק שאינו למטרות פרנסה; ברמת החברה, שעות העבודה הארוכות בולמות את התקדמותן של נשים בשוק העבודה ובכך מעמיקות לא רק את הפערים המגדריים בו, אלא גם את הפערים בין משקי בית שיכולים להעסיק עזרה בתשלום המאפשרת לשני בני הזוג לעבוד במשרות רווחיות ובין משקי בית שידם אינם משגת; לבסוף, ברמת המשק, מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על מגוון תועלות כלכליות הנובעות מהפחתת שעות עבודה ועל קשר שלילי מובהק בין מספר שעות העבודה ובין פריון העבודה במשק. 

בעשור האחרון התובנות האלה מתחילות לחלחל. התועלות הברורות של קיצור שעות העבודה והעיסוק המחודש בשאלה על אחריותן של מדינות לא רק לשלומם הפיזי של אזרחיהן אלא גם לאיכות החיים שלהם הולידו לובי נרחב של ארגוני עובדים, עמותות ומכוני מחקר פרוגרסיביים הפועלים לטובת הרעיון של קיצור שבוע העבודה. רבות ממפלגות השמאל באירופה מתחייבות לקדם את הרעיון במצען, והעיסוק הולך ומתרחב אפילו במדינות ניאו־ליברליות במיוחד כמו ארצות הברית.

תמיכה מהמגזר הפרטי

הרעיון של קיצור שעות העבודה מתבטא בדרך כלל באחת משתי דרכים: קיצור יום העבודה לפחות משמונה שעות ביום או קיצור שבוע העבודה – בדרך כלל מחמישה לארבעה ימים. 

למרבה העניין, את השיח על המעבר לארבעה ימי עבודה מובילים במקביל גם השמאל הפוליטי באירופה וגם חברות פרטיות. חברות שערכו ניסויים בקיצור שבוע העבודה מצאו שהמעבר לארבעה ימים משפר את הפרודוקטיביות של העובדים, מוזיל עלויות ומגדיל את התפוקה. ניסוי שנערך במיקרוסופט יפן לפני שלוש שנים הראה עלייה של 40% בתפוקה בעקבות המעבר, לצד צמצום עלויות תפעוליות. דוגמה ידועה נוספת היא ניסוי שנערך בחברה ניו־זילנדית ב־2018, שתוצאותיו המוצלחות הובילו לאימוץ מדיניות קבועה של ארבעה ימי עבודה בחברה ודחפו את מייסדה להקים עמותה שמקדמת את הרעיון ברמה הפוליטית – בניו זילנד ובמדינות מערביות נוספות.

ברמת המדינה, הניסוי המקיף ביותר של קיצור שבוע העבודה התקיים באיסלנד בין 2015 ל־2019. תוצאותיו מצביעות על עלייה באיכות החיים של העובדים, על ירידה במתח ובשחיקה ועל היעדר פגיעה בהכנסות. גם סקוטלנד וספרד צפויות להתחיל פיילוטים דומים בקרוב.

בניגוד לפופולריות הגוברת של שבוע העבודה המקוצר, הרעיון של קיצור שעות העבודה היומיות נדחק בשנים האחרונות לשולי השיח. זאת, אף על פי שהוא מניב תועלות גדולות יותר בהקשר של איזון בית־עבודה וצמצום פערים מגדריים. הרפורמה הדרמטית ביותר בהקשר זה הונהגה בצרפת בתחילת שנות ה־2000, ובמסגרתה שבוע העבודה הרשמי במדינה קוצר ל־35 שעות. מחקרים מצאו שהרפורמה השפיעה לחיוב על פריון העבודה במדינה ותרמה להוספת משרות חדשות. עוד נמצא שמרבית העובדים מרוצים מהשינוי, אף שחלק ממנו מומן על ידי הקפאת שכר. בשוודיה נערך ניסוי מצומצם לקיצור משך המשמרות של אחיות, ונמצא בו שיפור בבריאות, בפרודוקטיביות ובשביעות הרצון הכללית של העובדות. 

לצד היתרונות, מדינות שיבקשו לקדם מהלך להפחתת שעות עבודה יידרשו להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות: מהן העלויות ומי אמור לשלם אותן. ברוב הניסויים שנערכו, שעות העבודה הופחתו מבלי לפגוע בשכר העובדים. במקרים רבים התועלות המיידיות קיזזו את העלויות, אך במקרים אחרים, בפרט בניסויים ברמת המדינה ובסקטורים המעסיקים עובדי משמרות, המהלך היה כרוך בעלויות משמעותיות. 

כפי שמדינות משקיעות בתחומים כמו בריאות וחינוך, שערכם הציבורי והחברתי עולה על ערך השוק המשויך להם, כך הן יצטרכו להחליט שהערך הציבורי של קיצור שעות העבודה מצדיק את ההשקעה. כדי שהמהלך יצליח, מדינות יצטרכו לחלק את העלויות הישירות בין העובדים, המעסיקים והמדינה, כך שהמדינה תישא לכל הפחות בהפרש שבין התועלת המיידית למעסיקים ולעובדים ובין התועלות הציבוריות הנלוות.

ישראלים עובדים יותר

בישראל הרעיון עדיין לא צבר תאוצה – ולא מפני שאין בו צורך. כיום ישראלי במשרה מלאה עובד בשבוע כ־44.5 שעות בממוצע – לעומת 41 שעות במדינות ארגון ה־OECD ובין 37 ל־38 שעות בלבד ברבות ממדינות אירופה. כרבע מהגברים מועסקים יותר מ־50 שעות בשבוע, היקף שהוכח כסכנה בריאותית. האינטנסיביות של העבודה בארץ פוגעת ביכולתם של העובדים להיאבק על תנאי העבודה גם ברמה הפוליטית, ולצד הירידה בשיעורי ההתאגדות של עובדים, היא מהווה חסם לשינוי מדיניות נרחב. על אף שהמצב בישראל קיצוני ביחס לחו״ל, העיסוק של פוליטיקאים בנושא מועט. ב־2018 קוצר שבוע העבודה הרשמי בישראל בשעה אחת כתוצאה ממאבק של ההסתדרות, שסימנה אותו כצעד ראשון במהלך שבסופו אמור שבוע העבודה לעמוד על 40 שעות – הרף העליון המקובל באירופה. מאז הנושא כמעט שלא עלה שוב על סדר היום הפוליטי, והכוונה להפחית בהדרגה את שעות העבודה אף הוּצאה מעסקת החבילה שגובשה בנובמבר האחרון בין ההסתדרות, ארגוני המעסיקים ומשרד האוצר. 

בעיה נוספת המאפיינת את ישראל היא פער גדול בין שעות העבודה המוגדרות בחוק ובין שעות העבודה בפועל, הארוכות מהן בהרבה. הסיבה נעוצה גם בנורמות תרבותיות בעייתיות המעודדות העסקת יתר וגם במנגנונים החוקיים, ובפרט – בהתרחבות שיטת ההעסקה ב״תגמול גלובלי״ עבור שעות נוספות. כשהתגמול עבור שעות נוספות משולם לפי שעה, למעסיק יש אינטרס שלא להשאיר את העובדים מעבר לנדרש. לעומת זאת, בשיטת התגמול הגלובלי האינטרס מתהפך: גם אם אין משימות הכרחיות וגם אם תפוקת העובדים יורדת, המעסיק יעדיף שיישארו עוד ועוד במקום העבודה, שהרי כל שעת עבודה נוספת ממילא אינה עולה לו דבר.

כל עוד הנורמות החוקיות מעודדות העסקת יתר, קיצור פורמלי של שבוע העבודה לא יספיק. נחוצה פעולה משולבת, שתכלול סגירה של הפרצות הקיימות בחוק ומאבק בנורמות העסקה נצלניות. דווקא בשל אורכו החריג של יום העבודה בארץ, קיצור אפקטיבי של שעות העבודה היומיות הוא משימה חשובה ודחופה יותר מקיצור שבוע העבודה לארבעה ימים. כשנגיע למצב הרווח באירופה, שבמסגרתו יום העבודה אינו נמשך אל תוך הלילה, נוכל להתקדם לשלב שהן נמצאות בו בשיח הרעיוני הפרוגרסיבי על קיצור שבוע העבודה.

על יערה מן

יערה מן היא ראש תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון ודוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב.

על פרויקט הרעיונות הגדולים של תלם

מהתחממות כדור הארץ, דרך מגפת הקורונה ועד האי־שוויון הכלכלי – רשימת האתגרים שניצבים בפני האנושות במאה ה־21 הולכת ומתארכת מיום ליום. אל מול המציאות הזאת, השמאל חווה בשנים האחרונות התחדשות רעיונית שמציידת תנועות חברתיות ונבחרי ציבור בסדר יום פוליטי חדש ונועז. מערכת "תלם" פורסת בפניכם עשרה מהרעיונות והצעות המדיניות החשובים ביותר שכוחות שמאליים מקדמים כיום בעולם. לרשימת הרעיונות המלאה לחצו כאן.