בכל חודש, כל אזרחית ואזרח, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות בעומק כיסיהם, מקבלים מהמדינה סכום כסף שאמור להספיק למחיה בסיסית. החזון הכמעט פנטסטי הזה הוא לב לבו של הרעיון שמטלטל בשנים האחרונות את ציר הדיון המסורתי בין השמאל לימין הכלכלי, מערבב בין אוטופיה לדיסטופיה ומאלץ את כל העוסקים בו ברצינות לזנוח חלק מהנחות היסוד המקובלות.

הכנסה בסיסית אוניברסלית (Universal Basic Income או בקיצור: UBI) אינה רעיון חדש. מקורותיה מגיעים עד המאה ה־19, ומאז היא קיבלה צורות שונות ותמיכה מועטה, בעיקר מהשוליים הליברטריאניים של השמאל והימין כאחד. גרסה מעוותת של הרעיון אף נהפכה למדיניות ממשלתית רשמית במסגרת מענק העבודה (מס הכנסה שלילי) שהגה הכלכלן הימני מילטון פרידמן. אולם במשך השנים UBI אמיתי נדחה מימין כפנטזיה שתעודד בטלה והיפר־אינפלציה, ומשמאל – כניסיון לפגוע במדינת הרווחה. שני הצדדים הסכימו ש־UBI אינו ניתן למימוש בפועל, משום שהמדינה אינה יכולה לממן את ההוצאות האדירות שמהלך כזה דורש ומשום שאין זה הוגן שמי שבוחר שלא לעבוד יקבל מדי חודש בחודשו סכום כסף שממומן מהמסים של אלה שכן יוצאים לעבודה.

אלא שבשנים האחרונות משהו בכל זאת השתנה. בעשור האחרון החלו חוקרים וקובעי מדיניות לחזור לרעיון של UBI, בהיותו אחד הפתרונות היחידים בנמצא לבעיות הבוערות של המאה ה־21: עוני, פערי הכנסות עצומים ואוטומציה שמאיימת על אופיו של שוק העבודה כפי שהכרנו אותו עד היום ועלולה להחריף את האי־שוויון עד כדי ערעור הסדר החברתי כולו. אחרים מדגישים את יתרונותיו של הרעיון גם בהפחתת הלחץ הנפשי שגובה שוק התעסוקה, ואף בקידום שוויון מגדרי על ידי יצירת מציאות שבה הכוח הכלכלי במשפחה אינו נמצא באופן בלעדי ברשות הגבר.

שיפור במצב התעסוקתי

אמנם אין עדיין מדינה שמעניקה UBI בהיקף ובסכומים משמעותיים, אבל תוכניות פיילוט וניסויים נרחבים נעשים בקנה מידה הולך וגדל. הניסוי המפורסם ביותר בשנים האחרונות נערך בפינלנד בקרב כ־2,000 בני אדם שקיבלו מענק צנוע. הממצאים העידו באופן חד־משמעי על שיפור במצבם הפיננסי, הנפשי ובמידת מה גם התעסוקתי של מקבלי המענק. תוצאות דומות התגלו גם בניסויים במקומות אחרים בעולם, מקנדה ועד קניה, ברזיל ויפן, ולאחרונה בקרב יותר ויותר ערים בקליפורניה שהחלו להתעניין ברעיון, כולל הצעה לניסוי של חלוקת 1,000 דולר בחודש למשפחה ל־2,000 משפחות בלוס אנג׳לס. ביוני האחרון החלה ספרד לתת מענק חודשי של 1,015 יורו לכל אחת מ־850 אלף המשפחות העניות ביותר במדינה, צעד שאמנם אינו אוניברסלי אך מתקרב מבחינת סדרי הגודל ל־UBI.

מאחר שהניסויים מוגבלים בזמן, במקום ובתקציב, אי אפשר להסיק מהם מה יהיו ההשפעות של UBI אם יוחל על המשק כולו. אבל ראשי המדינות, הערים, המפלגות והתנועות החברתיות שתומכות ב־UBI יודעים את זה. הם רוצים בניסוי לא כדי להראות שאפשר לממן UBI או שהשפעותיו האינפלציוניות הן שוליות, אלא כדי להדגים מה קורה לאנשים, משפחות וקהילות כאשר נוצר להם מקור הכנסה נוסף שאינו תלוי בעבודה בשכר. 

מה שקורץ לאנשי השמאל ב־UBI משתקף היטב בתוצאות הניסויים הללו: כל הניסויים מראים שההכנסה הנוספת, גם אם היא צנועה יחסית, משפרת את הבריאות הפיזית והנפשית בקרב המשתתפים, מעלה את רמת הציונים של התלמידים במשפחות המשתתפות ומפחיתה את תלותן בשירותי הרווחה. ההשפעות על התעסוקה מעניינות לא פחות: רבים ממקבלי המענק הפחיתו את מספר שעות העבודה שלהם – אך לא כדי ״להתבטל״ בבית, כמו שטוענים המתנגדים מימין, אלא גם כדי להתנדב יותר, להגדיל את תדירות המפגשים החברתיים שהם משתתפים בהם ולחזק את קשריהם עם הקהילה. בחלק גדול מהמקרים נולדו קואופרטיבים קהילתיים שהחליפו את הצורך ברכישת מוצרים בסיסיים דרך מנגנון השוק. בחלק מהניסויים אף נראה גידול בשיעור התעסוקה והשכר של המשתתפים, בין השאר מפני שההכנסה מ־UBI איפשרה להם ללמוד מקצוע חדש או לקחת סיכון במעבר לעבודה בשכר טוב יותר והגדילה את כוח המיקוח של העובדים מול המעסיק הקיים או העתידי.

היחלשות המחסום הפסיכולוגי

כאשר באמצע 2020 הוחלט להעביר לחשבון הבנק של כל האזרחים הבוגרים בישראל סכום של 750 שקל (ו־500 שקל על כל ילד עד הילד הרביעי), 72 כלכלנים מהבכירים בארץ פירסמו מכתב חריף נגד המהלך. מענק אוניברסלי כזה, הם טענו, הוא בזבוז של כספי ציבור. אלא שלמרות ההתנגדות המוחלטת והעובדה שמדובר בסכום קטן וחד־פעמי, המענק התברר כמוצלח ביותר. האוניברסליות של המענק איפשרה את חלוקתו המהירה והזרימה כסף ששימש את המשפחות העניות ואת מעמד הביניים להחזר חובות ולרכישת מוצרי יסוד.

אכן, משהו במחסום הפסיכולוגי בישראל בסוגיה נסדק – גם אם המחסום עצמו טרם נשבר לחלוטין. אך הדיון ב־UBI אינו יכול להתרכז בשאלות הטכניות בלבד בנוגע למקורותיו התקציביים, היעילות של חלוקתו או השפעותיו על תעסוקה ואינפלציה. צריך לזכור ש־UBI הוא כלי ולא מטרה כשלעצמו. אם המטרה היא קיצור שבוע העבודה כדי להגדיל את שעות הפנאי, או אולי ניתוק עקרוני של הקשר הגורדי בין עבודה במשרה מלאה לקיום בכבוד, UBI הוא רק כלי מדיניות שנועד לסגור את הפער – אם ישנו כזה – בין ההכנסה מעבודה ובין המינימום הנדרש למימון צורכי המשפחה.

לכן, הדיון באפשרות להחיל UBI בישראל צריך להשיב קודם כל על השאלה איזה UBI, ולשם כך יש להבין מהי המטרה שלו. כך, לדוגמה, שני מחקרים על UBI שנערכו לאחרונה בישראל מדגימים היטב איך כלי המדיניות הזה יכול לשרת שתי מטרות שונות בתכלית. המחקר של פורום קהלת מציע UBI של 1,622-1,189 שקל בחודש (עם תוספת לילדים ולפנסיונרים) במחיר של ביטול מרבית קצבאות הביטוח הלאומי, כולל אבטלה, וביטול כמעט כל נקודות הזיכוי במס הכנסה לעובדים. לעומת זאת, מחקר של הביטוח הלאומי מצא כי אפשר להחיל UBI של 3,000 שקל בחודש לכל אזרחית ואזרח, אך עם קיזוז רק בקצבאות הרלבנטיות ובעיקר העלאת מסים מסיבית מאוד (ברמה של 5.4% תוצר, או כ־75 מיליארד שקל בשנה). הרעיון הראשון נועד לחסל את מדינת הרווחה כדי להגדיל את כוחו של השוק אך למנוע חרפת רעב, והשני נועד להגדיל את הרווחה החברתית־כלכלית על חשבון אלה הנהנים מפירות מנגנון השוק.

כך או כך, שני המחקרים מראים כי UBI הוא רעיון ישים, גם אם אינו פשוט לביצוע. בהתאם לכך, הגיע הזמן שבישראל יתממש אותו תהליך רעיוני שאת פירותיו רואים כבר בחו״ל: דיון מקיף, רציני וקונקרטי באפשרות של UBI ככלי מרכזי במדיניות כלכלית שמאלית במאה ה־21.

על מיקי פלד

ד"ר מיקי פלד הוא חוקר בכיר בקרן ברל כצנלסון.

על פרוייקט הרעיונות הגדולים של תלם

מהתחממות כדור הארץ, דרך מגפת הקורונה ועד האי־שוויון הכלכלי – רשימת האתגרים שניצבים בפני האנושות במאה ה־21 הולכת ומתארכת מיום ליום. אל מול המציאות הזאת, השמאל חווה בשנים האחרונות התחדשות רעיונית שמציידת תנועות חברתיות ונבחרי ציבור בסדר יום פוליטי חדש ונועז. מערכת תלם פורסת בפניכם עשרה מהרעיונות והצעות המדיניות החשובים ביותר שכוחות שמאליים מקדמים כיום בעולם.