‬דמוקרטיזציה‭ ‬של‭ ‬מקום‭ ‬העבודה > הרעיונות שמשנים את העולם

דור חדש של משפטנים, רגולטורים ופעילי זכויות עובדים עובר משפת הזכויות לשפת הכוח

מה בעצם מנסה השמאל להשיג באמצעות רגולציה של מקומות עבודה? בעשור האחרון אפשר לזהות שינוי בתשובה שכוחות פרוגרסיביים בעולם נותנים על השאלה הזאת: מהתמקדות בתיקון כשלי שוק, זכויות והגנות משפטיות – להתמקדות בכוח ואופן חלוקתו בין עובדים, מנהלים, בעלי שליטה וצרכנים.

המגמה החדשה החלה באקדמיה ובאיגודי העובדים, אך באה היום לידי ביטוי ברור בממשל של ג׳ו ביידן. עם כניסתו לבית הלבן מינה הנשיא שורה של משפטנים, אקדמאים ופעילי זכויות עובדים צעירים לתפקידי מפתח הנוגעים ליחסי עבודה, מסחר ורגולציה עסקית. במשך שנים תפקידים אלה אוישו על ידי פקידים שפירשו את התפקיד שלהם במונחים טכנוקרטיים צרים והתמקדו בשיפור רווחת הצרכן והעובד היחיד. לעומתם, הדור החדש שהגיע לוושינגטון מבקש להשתמש בסמכויות הרגולטוריות המצויות בידיו כדי לשנות באופן משמעותי את יחסי הכוחות במקום העבודה. קחו, לדוגמה, את שכר המינימום. הגישה הישנה רואה בשכר המינימום אמצעי להבטחת כבוד האדם או תיקון של כשל שוק. הגישה החדשה, מבוססת הכוח, רואה בו גם כלי לחיזוק העבודה המאורגנת ולבניית תנועות חברתיות חדשות (כפי שאכן קרה בשנים האחרונות בארצות הברית סביב המאבק להעלאת שכר המינימום). במלים אחרות, גישה זו רואה בבנייה וחלוקה מחדש של כוח את אחד מתפקידיה המרכזיים של הרגולציה הממשלתית. בעשורים האחרונים היה נהוג לחשוב על כוח בעיקר בהקשר של האופן שבו חברות משפיעות על גורמים חיצוניים – עסקים מתחרים, ספקים וצרכנים. היום שפת הכוח חוזרת לשמש גם את מי שבוחן – ומבקש לשנות – את מה שקורה בתוך מקום העבודה עצמו.

כוח עבודה

את ההיררכיה הניהולית שמאפיינת מקומות עבודה מכיר כל מי שעבד בחברה, אפילו קטנה, ולו יום אחד בחייו: הבוס קובע – העובדים מבצעים. המצב הזה הוא אמנם תוצר של תהליכים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים ארוכי שנים, אבל יש לו גם בסיס משפטי מוצק. למעשה, המשפט והחוק יוצרים את הסטטוס קוו של הכוח במקום העבודה: מה מותר ומה אסור למעסיקים ולעובדים לעשות; מהו התגמול שממנו נהנים העובדים; ומי קובע באיזה סוג של מבנה ארגוני מתבצעת העבודה. בבסיס הסטטוס קוו נמצא כלל יסוד, שעל פיו למעסיקים יש זכות ראשונים להכריע בכל נושא במקום העבודה שלא הוחלט אחרת בנוגע אליו בחוזה, ברגולציה או בחוק. ליתרון הזה משפטנים קוראים ״הפררוגטיבה של המעסיק״.

הפררוגטיבה אינה סתם מושג משפטי מופשט – יש לה השלכות מרחיקות לכת על ההתנהלות היום־יומית במקום העבודה ועל היכולת שלנו, כעובדים וכאזרחים, להשפיע על עתיד עולם העבודה. בין היתר, מעסיקים משתמשים בפררוגטיבה שלהם כדי להתחמק מאיומים חלוקתיים. כך, למשל, הם יכולים להשתמש בזכות הראשונים שלהם על המבנה הארגוני של העסק כדי להעסיק עובדים במיקור־חוץ – וכך לפגוע ביכולתם להתאגד. אבל הפררוגטיבה באה לידי ביטוי גם בקבלת החלטות שגרתיות בהרבה, כמו השאלה מהיכן תתבצע העבודה בעסק – מהבית, מהמשרד או משני המקומות יחד. את הכלים שבאמצעותם אפשר להשפיע על יחסי הכוח במקום העבודה ניתן לחלק לשלושה סוגים, בהתאם לאופן שבו הם מתמודדים עם הפררוגטיבה של המעסיק.

האסטרטגיה הראשונה, והרווחת ביותר בדיני עבודה ורגולציה של מקומות עבודה, היא חיתוך הפררוגטיבה. אלה הם כלים משפטיים שגורעים מהפררוגטיבה של המעסיק, בעיקר על ידי קביעת ״רצפות״ (כמו שכר המינימום) או ״תקרות״ (למשל, הגבלת מספר שעות העבודה). אסטרטגיית החיתוך מקבלת את ברירת המחדל הקיימת – למעסיק יש זכות ראשונים על העסק – אך מחריגה ממנה תחומים מסוימים שחשובים לשמירה על זכויות של יחידים (למשל, חוק איסור התעמרות מגן על זכות העובד לכבוד) או על זכויות של קהילות שמושפעות מהעסק (למשל, חקיקת בטיחות וגהות מגינה לא רק על העובדים עצמם אלא גם על משפחותיהם וקהילתם). אסטרטגיה שנייה היא הגבלת הפררוגטיבה: מתן זכויות והגנות למוסדות ולארגונים שמסוגלים להיאבק במעסיק על ידי הפעלת כוח נגדי. כך, לדוגמה, בישראל החוק מגן על זכותם של עובדים להתארגן. הגנה זו מאפשרת לעובדים ולארגוניהם לצבור כוח, להפעיל לחץ כלכלי ופוליטי על המעסיק ולחתום מולו על הסכמים קיבוציים שמגבילים את הפררוגטיבה שלו. דרך נוספת היא פנייה לבתי המשפט, שיכולים להטיל מגבלות מהותיות או פרוצדורליות על זכות הראשונים הניהולית. באופן זה, לדוגמה, בתי המשפט בישראל קבעו שמעסיקים יכולים לפטר עובדים רק אחרי שימוע.

אסטרטגיה שלישית, נפוצה פחות, היא השתלבות בפררוגטיבה – כלומר, שילוב של נציגי עובדים או קהילות אחרות המושפעות מהעסק בתוך מנגנוני קבלת ההחלטות והממשל התאגידי. כך, למשל, קיימות בעולם, ובמיוחד במדינות האיחוד האירופי, דוגמאות לחקיקה המבטיחה לנציגי העובדים מקומות בדירקטוריונים של חברות גדולות. הצעות ברוח דומה צוברות תאוצה בשנים האחרונות גם בארצות הברית ובבריטניה.

האופציה הרדיקלית

לכל אחת מהאסטרטגיות יתרונות וחסרונות, וכולן יכולות לשנות את יחסי הכוח במקום העבודה – אבל המשותף לשלושתן הוא שהן מקבלות את הפררוגטיבה של המעסיק בתור הבסיס המשפטי שעל גביו מתנהל המאבק. אפשרות תיאורטית נוספת, שעשויה לצבור תאוצה בעתיד, היא החלפת הפררוגטיבה. דהיינו, ביטול זכות היתר של המעסיק כברירת המחדל שעל בסיסה מתנהל המאבק החלוקתי בעסק. במקום ליצור מנגנונים משפטיים מורכבים שנועדו לחתוך חלקים מהפררוגטיבה, לאזן אותה או להשתלב בתוכה – אפשר לשנות את ברירת המחדל, כך שהסמכות המיוחדת הנתונה כיום למעסיק תהיה בידי העובדים, הרשות המקומית, המדינה או כל גוף אחר.

אפשר לקבוע, למשל, כי ברירת המחדל היא שהסמכות הראשונית בעסק נמצאת בידי עובדיו: הפררוגטיבה של העובדים. בעולם כזה הסמכות להציע כל שכר מעל שכר המינימום, לקבוע את מספר ימי החופשה, להכריע אם העסק ישתמש בשירותי מיקור־חוץ ואם חוזרים לעבוד במשרד אחרי מגפה עולמית תהיה אצל נציגי העובדים. את הסמכות הזאת אפשר יהיה, כמובן, להגביל באמצעות חקיקה או רגולציה או לסחור בה באמצעות חוזים. אם ירצו העובדים, הם יוכלו לסחור בחלק מהסמכויות שלהם תמורת הון; אם תרצה המדינה, היא תגביל את זכויות היתר שלהם, כפי שהיא עושה היום ביחס למעסיקים.

אסטרטגיה זו נבדלת מקודמותיה בכך שהיא עוסקת באופן ישיר ביסודות שעליהם מושתתים יחסי הכוחות בעסק. כשכל אחת משלוש האסטרטגיות שתוארו לעיל נכשלת מסיבה זו או אחרת – היעדר אכיפה מצד המדינה, ״קנייה״ של נציגי עובדים על ידי המעסיק, השתלטות אידיאולוגית של מעסיקים על בתי משפט וכדומה – הסמכות לקביעת הנעשה בעסק חוזרת תמיד למעסיק. זהו ״מצב הטבע״ של העסק בראי החוק והקונבנציה. החלפת הפררוגטיבה, לעומת זאת, תאפשר לקהילה הפוליטית לקבוע בעצמה את ״מצב הטבע״ של עולם העבודה.

אפשרות רביעית ורדיקלית זו מזכירה לנו כי שינוי מאזן הכוחות במקום העבודה צריך לחזור לראש סדר העדיפויות של השמאל. זהו, אחרי הכל, מקור ההישגים של תנועת העבודה העולמית ב־120 השנים האחרונות. זכויות, הגנות והטבות נובעות מכוח – לא להיפך.

על גלי רכבי

גלי רכבי הוא דוקטורנט בפקלוטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד.

על פרויקט הרעיונות הגדולים של תלם

מהתחממות כדור הארץ, דרך מגפת הקורונה ועד האי־שוויון הכלכלי – רשימת האתגרים שניצבים בפני האנושות במאה ה־21 הולכת ומתארכת מיום ליום. אל מול המציאות הזאת, השמאל חווה בשנים האחרונות התחדשות רעיונית שמציידת תנועות חברתיות ונבחרי ציבור בסדר יום פוליטי חדש ונועז. מערכת "תלם" פורסת בפניכם עשרה מהרעיונות והצעות המדיניות החשובים ביותר שכוחות שמאליים מקדמים כיום בעולם. לרשימת הרעיונות המלאה לחצו כאן.