בארבעים השנים האחרונות המגזר התאגידי בעולם כולו, ובמיוחד בארצות הברית, צבר כוח עצום ללא מפריע. ביולי האחרון נשיא ארצות הברית, ג׳ו ביידן, נקט צעד היסטורי – שנועד להיאבק בכמה מההשפעות השליליות ביותר של המגמה הזאת – כשחתם על צו נשיאותי רחב יריעה שמקשיח באופן משמעותי את אכיפת ההגבלים העסקיים במדינה. מטרתו המוצהרת של הצו היא ״הגברת התחרות בשוק האמריקאי״ והוא מציב לעצמו שלל יעדים שאפתניים: הורדת מחירי התרופות, החזרת ניטרליות הרשת, בלימת מיזוגי הענק בענפים כמו בנקאות וטכנולוגיה, וחיזוק עובדים מול מעסיקיהם. התוכנית עתידה להשפיע באופן מוחשי על חיי היום־יום של כל אזרח אמריקאי – החל בגישה זולה יותר לשירותי אינטרנט, דרך חיסכון בתשלומים לחברות תעופה ועד סילוק סעיפי אי־תחרות דרקוניים בחוזי עבודה.

ביידן הוא אחד האנשים האחרונים שאפשר היה לצפות מהם לצעד נועז כזה. הנשיא הוא פרלמנטר ותיק, בשר מבשרו של הממסד הוותיק של המפלגה הדמוקרטית חובב ההסתופפות עם בעלי ההון – הגרסה הליברלית והמתונה יותר להון־שלטון הרפובליקאי, שהפך את ארצות הברית לחברה מקוטבת כלכלית וחברתית ושמט את היסודות מתחת לחלום האמריקאי. אבל בשנים האחרונות ביידן השתנה, מפני שהחברה האמריקאית השתנתה: מאז המשבר הפיננסי הגדול ב־2008 נפקחו עיניהם של אמריקאים רבים לפגמים של השיטה הקפיטליסטית.

עד לפני עשור הדברים שביידן אמר במעמד החתימה על הצו היו נחשבים בארצות הברית לדברי כפירה. המציאות שבה אנו חיים, אמר, היא תוצר של ״ניסוי בן 40 שנה שבמסגרתו הממשל איפשר לתאגידי ענק לצבור עוד ועוד כוח. ומה קיבלנו בתמורה? פחות צמיחה, פחות השקעות, פחות עסקים קטנים״. ביידן הדגיש כי את הרפורמה שלו הוא מבקש להעביר בשם הקפיטליזם עצמו שהושחת, לדבריו, בעשורים האחרונים. ״קפיטליזם ללא תחרות הוא לא קפיטליזם״, הצהיר, ״אלא ניצול״. 

מסורת אמריקאית

אם יצליח במשימה שהציב לעצמו, יחולל ביידן את השינוי הגדול ביותר שקרה בתחום ההגבלים העסקיים מאז תחילת המאה ה־20. באותן שנים שלושה נשיאים אמריקאים – תאודור רוזוולט, ויליאם טאפט ו־וודרו וילסון – יצאו למאבק ב״טראסטס״ (Trusts), קונצרנים של תעשייה ופיננסים ששלטו במשך שנים במשק האמריקאי ועשו בו כרצונם. שלושת הנשיאים הללו הניחו את התשתית לחוקי ההגבלים העסקיים בארצות הברית. 

משנות ה־30 ועד שנות ה־70 חוותה ארצות הברית תור זהב של עלייה בשוויון והתחזקות מעמד הביניים. התפנית אירעה כשהאליטה הפוליטית בארצות הברית אימצה את תפיסת העולם הניאו־ליברלית. הפרטות, הסרת רגולציה, הפיכת השלטון לכלי שרת בידי בעלי ההון ופירוק כמעט מוחלט של העבודה המאורגנת – כל אלה נהפכו לעיקרי המדיניות של נשיאים אמריקאים, מימין ומשמאל, החל בשנות ה־80. כחלק מהמגמה הזאת, הממשל חדל כמעט לחלוטין להתערב במיזוגים ורכישות. בצירוף ירידת הריבית, צעדים אלה הביאו את הפערים הכלכליים בהכנסה ובעושר לשיאים היסטוריים. הפגיעה בתחרות שיחקה תפקיד מרכזי בהתפשטות האידיאולוגיה הניאו־ליברלית. ככל שלתאגידי הענק יש יותר חופש לגדול, לבלוע מתחרים או לחסל אותם בדרכים שונות – כך הם צוברים יותר כוח, שגולש עד מהרה מהספרה הכלכלית לספרה הפוליטית. תאגידים אלה מתחילים להשפיע בדרכים ישירות ועקיפות על החקיקה והרגולציה, וכך נוצר מעגל קסמים של התעצמות שמזינה את עצמה. פייסבוק ושאר ענקיות הטכנולוגיה הן אמנם הדוגמה העדכנית ביותר לתופעה הזאת, אך היא קרתה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה: תחבורה, אנרגיה, בנקאות – כל ענף בתורו צבר השפעה חריגה על המערכת הפוליטית. הראשונים שנפגעים מהיעדר תחרות הם הצרכנים. פגיעה זו באה לידי ביטוי בעליית מחירים ובירידה בהיצע המוצרים ובאיכותם. אבל מונופולים פוגעים בנו גם כעובדים: כשמונופול נהפך למונופסון (קונה יחיד של שירות – במקרה זה עבודה), קל לו בהרבה להציע שכר נמוך ולפגוע בזכויות עובדים. וכאמור, מונופולים גם פוגעים בנו כאזרחים של מדינות דמוקרטיות, מאחר שהם מנצלים את כוחם העצום כדי לחמוק מרגולציה ולכופף את החוק לטובתם. בנוסף, עוצמתם המופרזת מאפשרת להם לשלם פחות מסים – מה שפוגע באיכות השירותים הציבוריים שכולנו מקבלים מהממשלה.

התוכנית של ביידן למאבק במונופולים נשענת על הידע והניסיון של יועצים, מומחי רגולציה וכלכלנים מתוך הממשל הפדרלי, לצד מערך תמיכה של אקדמאים ומשפטנים מהמגזר הפרטי. בין אנשי המקצוע האלה אפשר למצוא גם כמה אקדמאים ישראלים הפועלים בחו״ל: פרופ׳ אורלי ליבל, משפטנית מאוניבריסטת סן דייגו, כתבה יחד עם קולגה מאוניברסיטת סטנפורד את ההצעה לאסור על סעיפי אי־תחרות בחוזי העסקה, שגרסה שלה נכללה בצו הנשיאותי; ההודעות לעיתונות של הבית הלבן מצטטות מאמר שכתב פרופ׳ רוני מיכאלי מאוניברסיטת הונג קונג עם שניים מעמיתיו על הגידול בריכוזיות בתעשייה האמריקאית; ושאול זוסמן, עורך דין שייצג לקוחות שנפגעו מהתנהגות אנטי־תחרותית של אמזון, מונה באחרונה כיועץ ליו״ר נציבות הסחר הפדרלית, הרגולטור העסקי הראשי של ארצות הברית.

ואולם, למרות ההכרזות החגיגיות, אין ערובה לכך שהמהלך של ביידן יצליח. בראש ובראשונה, הנשיא צריך להתמודד עם רוח נגדית חזקה בקונגרס ועם תאגידים שקנו לעצמם השפעה אדירה על הפוליטיקה האמריקאית. שנית, המדיניות החדשה שהוא מתווה תצטרך להתמודד עם מגוון חידושים טכנולוגיים שהופכים את מלאכת הפיקוח על ענקיות טק, כמו פייסבוק וגוגל, למאתגרת במיוחד.

הרבה יותר מקוטג׳

ארצות הברית היא כנראה הדוגמה הקיצונית ביותר לכלכלה גדולה שבה הניאו־ליברליזם דחף את הקפיטליזם לכיוון הדורסני שלו. במדינות האיחוד האירופי פועלת הנציבות האירופית – הזרוע המבצעת של האיחוד, שאחראית לחקיקה ורגולציה – באופן מחמיר הרבה יותר, עם הגנות נרחבות על צרכנים וקווים אדומים ברורים יותר בפני תאגידים. אבל אפילו באירופה, ובפרט בבריטניה, ניכרת בעשורים האחרונים ירידה בתחרות ועלייה בכוחם של התאגידים. 

ישראל נמצאת איפשהו בין ארצות הברית ובין האיחוד האירופי, אבל בשנים האחרונות היא הולכת ומתקרבת למודל האמריקאי שקוסם לאנשי מפתח במערכת הפוליטית, כמו נפתלי בנט ואיילת שקד. במקביל, בעיית הריכוזיות הולכת ומחמירה. יוקר המחיה בארץ הוא מהגבוהים בין מדינות ה־OECD, ואחד הגורמים לכך הוא היעדר התחרות המאפיין ענפים רבים במשק: ייבוא רכב, ענף התרופות, ספקי אנרגיה, בנקים, רשתות מזון ועוד. הגברת התחרות נמצאת אמנם על סדר היום המוצהר של הממשלה הנוכחית, אבל בפועל הלובי העסקי מצליח לסרס כל רפורמה שמאיימת לפגוע במעמדו. באופן עקרוני, היכולת של ממשלה בישראל לשנות את המצב גבוהה יותר מאשר במדינות רבות אחרות, מכיוון שמעורבותה בכלכלה גבוהה יחסית. אבל מעורבות זו היא בבחינת חרב פיפיות, שכן הלובי העסקי בישראל גם מעורב יותר בענייני הממשלה. 

בהקשר זה, חשוב לציין כי הלוביסטים שעובדים בישראל עבור התאגידים הגדולים – בין שהם שכירי חרב מקצועיים או ארגונים שמתהדרים באצטלה אידיאולוגית של שוק חופשי, כמו פורום קהלת – אינם פועלים באמת למען השוק החופשי, אלא למען שוק שמעטים וחזקים חופשיים לפעול בו כדי להרוויח כמה שיותר ולדכא כמה שיותר תחרות. התוצאה של מאמציהם עלולה להיות חמורה בהרבה מהתייקרות הקוטג׳: היא תשפיע על יחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית ועל עיצוב דמותה של החברה בארץ, שסובלת גם כך מקיטוב ואי־שוויון.

על דפנה מאור

דפנה מאור היא עורכת כלכלה עולמית ב"דה מרקר".

על פרויקט הרעיונות הגדולים של תלם

מהתחממות כדור הארץ, דרך מגפת הקורונה ועד האי־שוויון הכלכלי – רשימת האתגרים שניצבים בפני האנושות במאה ה־21 הולכת ומתארכת מיום ליום. אל מול המציאות הזאת, השמאל חווה בשנים האחרונות התחדשות רעיונית שמציידת תנועות חברתיות ונבחרי ציבור בסדר יום פוליטי חדש ונועז. מערכת "תלם" פורסת בפניכם עשרה מהרעיונות והצעות המדיניות החשובים ביותר שכוחות שמאליים מקדמים כיום בעולם. לרשימת הרעיונות המלאה לחצו כאן.