התיאוריה המוניטרית המודרנית (Modern Monetary Theory או בקיצור: MMT) היא מסגרת ניתוח מקרו־כלכלית המציעה גישה חדשה לכסף, תקציבים וגירעונות. בעשור האחרון היא נדדה בהדרגה משולי מקצוע הכלכלה לעבר הזרם המרכזי שלו, וגם אם הוויכוח הסוער לגביה עדיין נמשך – חסידיה כבר הצליחו לערער כמה מהאקסיומות החשובות ביותר שהנחו קובעי מדיניות בעשורים האחרונים. 

היסודות של ה־MMT נוסחו אמנם כבר במאה שעברה על ידי כלכלנים כמו אבא לרנר והיימן מינסקי, אך היא החלה לצבור השפעה ממשית רק בשנים האחרונות, במקביל להתפכחות הגלובלית ממקסם השווא של הניאו־ליברליזם. עם אנשי המקצוע המזוהים איתה כיום נמנים המשקיע והחוקר וורן מוסלר והכלכלנית פרופ׳ סטפני קלטון, ששימשה ככלכלנית הראשית של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית בוועדת התקציב של הסנאט וכיועצת לקמפיין של ברני סנדרס.

לתיאוריה המוניטרית המודרנית יש אמנם שם מסובך, אך היא מבוססת על עיקרון פשוט: למדינה בעלת מטבע עצמאי – כמו ארצות הברית והדולר, בריטניה והליש״ט או ישראל והשקל (אך בשונה ממדינות האיחוד האירופי או ונצואלה) – לא יכול להיגמר הכסף, והיא לעולם לא תפשוט את הרגל. מדוע? מכיוון שיש לה מונופול על ייצור המטבע של עצמה. כפי שאין מגבלה על מספר האותיות שאנו יכולים להקליד במסמך במחשב, כך אין מגבלה על כמות הכסף שהמדינה יכולה לייצר. 

האם משמעות הדבר היא שהממשלה יכולה לייצר כסף כאוות נפשה ולפזרו לכל עבר? כן ולא. המדינה אולי יכולה לייצר כמה כסף שהיא רק רוצה, אבל זה לא אומר שכדאי לה לעשות זאת. בכל מקרה, מה שמגביל את המדינה זו לא כמות הכסף שיש בידיה, אלא כמות המשאבים האמיתיים במשק. משאב אמיתי הוא כל משאב שהכמות שלו מוגבלת ושאנחנו לא יכולים לייצר בלחיצה פשוטה על מקש במקלדת – למשל, עובדים, מכונות, קרקע, חומרי גלם או ידע טכני. כסף, כאמור, אינו משאב אמיתי, מפני שהבנק המרכזי יכול לייצר אותו בתוך שבריר שנייה בלחיצת כפתור.

כשמשאב אמיתי כלשהו קיים בכמות מוגבלת והביקוש אליו הולך וגדל, המחיר שלו עולה. כשנוצר מחסור במשאבים אמיתיים רבים, אך יש בנמצא גם כסף וגם ביקוש, מחירם עולה בהתמדה, וכך נוצרת אינפלציה (תהליך מתמשך של עליית מחירים במשק) ואפילו היפר־אינפלציה (עליית מחירים מהירה ועקבית שגורמת לירידה בערך הכסף שבידינו). מכאן יוצא שהמגבלה העיקרית על ייצור כסף היא החשש מהיווצרות אינפלציה.

נחזור לממשלה. נניח שהיא תייצר כסף בכמות גדולה כדי להגדיל את ההשקעה הציבורית, האם תיווצר בהכרח אינפלציה או היפר־אינפלציה? במשך עשורים ארוכים כלכלנים השיבו על השאלה הזאת בחיוב, אלא שבשנים האחרונות התברר שלא כך הדבר. לדוגמה, אחרי המשבר הכלכלי של 2008 הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי של ארצות הברית) הזרים טריליוני דולרים למשק האמריקאי. על פי התיאוריה הכלכלית המקובלת, צעד זה היה אמור להוביל לעליית מחירים משמעותית. בפועל, העשור שלאחר מכן התאפיין דווקא באינפלציה נמוכה.

השלכות מהפכניות

 מנקודת הראות של ה־MMT, המדינה גובה מסים ומנפיקה אגרות חוב לא מפני שהיא זקוקה לכסף – כזכור, היא יכולה לייצר כמה כסף שהיא רק רוצה – אלא כמנגנון לוויסות כמות הכסף במשק. כשהמדינה גובה מס, היא מפחיתה את כמות הכסף במשק וכך מונעת אינפלציה. בנוסף, גביית מסים משפיעה על התנהגויות שליליות כמו זיהום סביבתי ותורמת לצמצום האי־שוויון.

תובנות אלה מחוללות שינוי מהפכני באופן שבו אנו תופסים את הגירעון הממשלתי. גירעון, כידוע, הוא הפער בין הוצאות הממשלה ובין הכנסותיה בשנה מסוימת. אבל על פי ה־MMT, גירעון הוא גם כל הכסף שהממשלה העבירה למגזר הפרטי ולמשקי הבית, אך לא גבתה בחזרה במסים. אחרי הכל, הממשלה היא זו שמחליטה כמה כסף היא מוציאה בשנה מסוימת (בתקציב המדינה) וכמה מס היא גובה מאיתנו בחזרה באותה שנה (בתקנות המס). הפער בין כמות הכסף החדש שהוציאה ובין כמות הכסף שגבתה הוא הגירעון.

הכסף שהממשלה הוציאה אך לא גבתה בחזרה אינו נעלם: כל הוצאה של צד אחד היא הכנסה של צד אחר. וכשהממשלה מוציאה, הצד האחר שמקבל את הכסף הוא כולנו – עסקים, עובדים, משקי בית וכדומה. מכאן יוצא שהגירעון הממשלתי הוא העודף של כולנו, והחוב הממשלתי הוא למעשה רישום היסטורי של כל הכסף שהממשלה הוציאה והעבירה למגזר הפרטי ולמשקי בית אך לא גבתה בחזרה במסים.

זו אחת הסיבות שה־MMT מוציאה כלכלנים שמרנים מדעתם: היא שומטת את הקרקע מתחת לטענה הנפוצה שעל פיה כל הגדלה של הגירעון הממשלתי מסוכנת (אתם בוודאי יכולים לדקלם את האזהרות האלה מתוך שינה: ״עוד רגע נאבד את היכולת להחזיר את החובות שלנו״, ״ילדינו ישלמו את מחיר התנהגותנו המופקרת״, ״אנחנו בדרך להפוך ליוון או ונצואלה״ וכדומה). 

העניין הוא שמדינה בעלת מטבע עצמאי יכולה תמיד לשלם את החוב שלה באמצעות כסף שהיא מנפיקה בעצמה. יתרה מכך, לא כל הוצאה ציבורית חדשה צריכה להיות מאוזנת על ידי העלאה של מסים: המדינה יוצרת את הכסף שלו היא זקוקה עבור ההוצאה החדשה בעצם כך שהיא מאשרת להוציא אותו בתקציב המדינה. זו גם הסיבה שההקבלה הנפוצה בין תקציב המדינה לתקציב של משק בית מוטעית כל כך: לאף אחד מאיתנו אין בבית מכונה להדפסת כסף – למדינה יש.

ישראל תקועה באייטיז

אז האם ממשלת ישראל יכולה להזרים כבר מחר בבוקר תקציבי עתק לשירותים הציבוריים שסובלים מייבוש תקציבי ארוך שנים? למרבה הצער, התשובה שלילית. סיבה ראשונה לכך היא שאם הממשלה תתחיל להוציא סכומים גדולים על מערכת הבריאות, למשל, בלי להגדיל את המשאבים האמיתיים שהמערכת נשענת עליהם – רופאות ורופאים, אחיות ואחים וכדומה – נקבל עליית מחירים ללא שיפור באיכות השירותים. הסיבה השנייה היא שב־1985 התקבל בכנסת חוק שאוסר על בנק ישראל לממן את הגירעון הממשלתי באמצעות השקלים שהוא מייצר. כל עוד החוק הזה קיים, הממשלה אינה מורשית לייצר כסף לפי שיקול דעתה.

זהו תחום נוסף שבו ממשלת ישראל מפגרת מאחורי מקבילותיה מעבר לים. בשנתיים האחרונות ממשלות בכל העולם הוציאו סכומי כסף אדירים כדי להתמודד עם מגפת הקורונה, ואחד הלקחים המרכזיים שלמדו הוא שממשלות יכולות להוציא הרבה מאוד כסף, בהיקפים שנראו לנו עד לאחרונה דמיוניים, בלי שהשמים ייפלו. הכסף הזה אפילו מניב תועלת ציבורית אדירה בדמות הגנה על הציבור, בנייה ושיקום של תשתיות ויצירת מקומות עבודה איכותיים. ובירושלים? קול דממה דקה. במסדרונות משרד האוצר נלחמים באמצעות כלי הנשק של אתמול באויבים דמיוניים – ולא מצליחים לחולל שינויים משמעותיים באיכות החיים שלנו.

כדי לשנות את המציאות חשוב להבין איך המערכת הכלכלית עובדת באמת: מהן המגבלות האמיתיות שמוטלות על ההוצאה הציבורית ומהן המגבלות הדמיוניות שמהן צריך להתנער. בניגוד לטענות הכלכלנים וחלק מהפוליטיקאים, לא באמת חסר לנו כסף – חסרה לנו הבנה נכונה של כסף.

על עמית בן צור

עמית בן צור הוא מנכ"ל מכון יסודות ופורום ארלוזורוב.

על פרויקט הרעיונות הגדולים של תלם

מהתחממות כדור הארץ, דרך מגפת הקורונה ועד האי־שוויון הכלכלי – רשימת האתגרים שניצבים בפני האנושות במאה ה־21 הולכת ומתארכת מיום ליום. אל מול המציאות הזאת, השמאל חווה בשנים האחרונות התחדשות רעיונית שמציידת תנועות חברתיות ונבחרי ציבור בסדר יום פוליטי חדש ונועז. מערכת "תלם" פורסת בפניכם עשרה מהרעיונות והצעות המדיניות החשובים ביותר שכוחות שמאליים מקדמים כיום בעולם. לרשימת הרעיונות המלאה לחצו כאן.