באוקטובר האחרון נערך בוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת דיון ב״חוק עקרונות הרגולציה״ לפני עלייתו להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. במהלך הדיון אמר ח״כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית ליו״ר הוועדה, ח״כ גלעד קריב ממפלגת העבודה: ״כל אנשי הימין גומרים עליך את ההלל – איך לקחת חוק ימני והפכת אותו לשמאלני״. רוטמן, כמובן, מגזים קצת: גם במתכונתה הנוכחית רפורמת הרגולציה שאושרה בכנסת רחוקה מלהיות סוציאל־דמוקרטית. עם זאת, הוא צודק בכך שיו״ר הוועדה קריב, לצד חברי כנסת ושרים מהשמאל, הצליחו לקחת את רפורמת הדגל של הימין הכלכלי – שקודמה במרץ על ידי סגן השר אביר קארה ו״פורום קהלת״, וזכתה לגיבוי מראש הממשלה נפתלי בנט ושר האוצר אביגדור ליברמן – ולהוציא מתוכה את הרכיבים ההרסניים ביותר.

כך, למשל, הצעת החוק המקורית ביקשה להעניק לרשות הרגולציה החדשה את הסמכות הדרקונית לבטל חוקים כראות עיניה, אם הם מכבידים לתפיסתה על ״הנטל הרגולטורי״ – מה שהיה הופך אותה למעין אגף תקציבים נוסף: מנגנון ריכוזי רב עוצמה, שיש בסמכותו לעקוף את החלטות משרדי הממשלה והכנסת. העבודה המאומצת של שרים וחברי כנסת מהשמאל ומהמרכז סילקה מהצעת החוק את סמכויות הקצה המסוכנות והאנטי דמוקרטיות הללו. בנוסף, קריב ושותפיו בוועדה הצליחו להוסיף לרשימת השיקולים שצריכים לעמוד לנגד עיניה של הרשות כשהיא בוחנת רגולציה חדשה גם ״אינטרסים חברתיים וסביבתיים״ ו״אינטרסים ציבוריים״. עדות משעשעת להצלחה של קריב היא ההודעה ההיסטרית שפירסמו אנשי ״פורום קהלת״ בעיצומם של הדיונים ובה הזהירו כי החוק – שהיה עד לא מזמן בבת עיניהם – עלול להתברר במתכונתו החדשה כלא פחות מ״שלב שני במהפכה החוקתית״. כל זאת, משום שהוא מגדיר ״הגנה על זכויות יסוד״ כשיקול מרכזי במלאכת הרגולציה של הממשלה.

חודשיים לפני כן ביטל שר הבריאות ניצן הורוביץ את האיסור על קבלת תרומות דם מהומואים. מדיניות מפלה זו, שהונהגה בשנות ה־80 על רקע התפרצות מגפת האיידס, בוטלה סופית כעבור כמה שבועות, עם הסרת השאלות בנוגע לנטייתו המינית של תורם הדם מהשאלון של מגן דוד אדום. בתחילת דצמבר הודיע הורוביץ על רפורמה נוספת, שנועדה לבטל את הפרוצדורות המשפילות שנשים המחליטות לסיים את ההריון שלהן נאלצות לעבור. בין לבין הוא הציג מתווה שמקצר את תורנויות המתמחים בכל בתי החולים בישראל עד 2025.

הדוגמאות האלה משקפות היטב את הרגע הפוליטי שבו אנו נמצאים. לראשונה מאז 2012 מפלגת העבודה נמצאת בממשלה (כסיעה עצמאית ולא כחלק מגוש כחול לבן, כפי שהיה בממשלה הקודמת). לראשונה מאז 2001 מרצ נמצאת בממשלה. פרלמנטרים בולטים כמו מרב מיכאלי, עמר בר־לב, הורוביץ ותמר זנדברג נהפכו לשרים. רב רפורמי האוחז בהשקפה סוציאל־דמוקרטית מונה ליו״ר ועדת החוקה של הכנסת. מספר רב של אנשי שמאל עברו מארגוני החברה האזרחית ללשכות של שרים ומנכ״לי משרדים. מאות משרתי ציבור, הפרוסים במשרדי הממשלה ומחזיקים בעמדות סוציאל־דמוקרטיות, מסוגלים סוף־סוף להזדהות עם צעדי המדיניות שמוביל השר האחראי על משרדם. ארגוני חברה אזרחית, שבמשך שנים היו מורגלים בפעולה אופוזיציונית־אקטיביסטית ומקומם נפקד משולחן קובעי המדיניות, מוזמנים פתאום לשבת סביבו. מצביעי שמאל, שלאורך שנים התרגלו לראות את ממשלות ישראל – וחלקם אפילו את ישראל כולה – כנחלתו הבלעדית של הימין, מרגישים שוב שהערכים שלהם מיוצגים במערכות השלטון. 

וחשוב מכל, אחרי שנים של דה־לגיטימציה, השמאל כמחנה פוליטי עובר תהליך חשוב של רה־לגיטימציה. בחודשים האחרונים הוא זוכה ללגיטימציה מחודשת לא רק להביע את עמדותיו, אלא גם לאחוז בכוח שלטוני ולהשתמש בו כדי לממש את תפיסת עולמו. הרגע הזה חשוב לא רק בגלל היכולת לקדם מדיניות מתוך הממשלה, אלא גם בזכות המסר שהוא משדר למצביעי המחנה ופעיליו: מחנה פוליטי חפץ חיים והשפעה חייב כוח – אחרת, עמדותיו נשארות בגבולות הטוויטר.

הזדמנות כפולה

במאמרי ״המשימה: כוח״, שהתפרסם לפני שנתיים בגיליון הבכורה של ״תלם״, עמדתי על המחיר שאנו בשמאל הישראלי משלמים על הימצאותנו שנים ארוכות מדי מחוץ למוקדי הכוח. לא התייחסתי לעצם ההפסדים בבחירות ולשאלה באילו תנאים יש להיכנס לממשלות שאינן ממשלות שמאל, אלא לבעיה עמוקה עוד יותר: זניחת המדינה ומוסדותיה כיעד מרכזי לפעולה של השמאל והחלפתה בחברה האזרחית ובשוק הפרטי. טענתי כי אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שהתרחשו בארץ בעשורים האחרונים הוא הכניסה השיטתית של הימין הדתי לאותם מוקדי כוח – במקביל לזניחתם על ידי הדור הצעיר של השמאל הציוני.

זה לא שאין במערכות הציבוריות בישראל אנשי שמאל סוציאל־דמוקרטים, אלא שהאתוס השלט במחנה שלנו כבר מזמן אינו מציב בראש סדר העדיפויות כניסה אליהן ופעולה במסגרתן. זה לא המסר המרכזי במשפחות שמאליות, במעגלים אינטלקטואליים שמאליים, בעיתונות השמאלית ובחברה האזרחית השמאלית. במקום ״הטובים למערכות המדינה״ – להובלת מכינות קדם־צבאיות, למערכת המשפט, למשרד האוצר ולחינוך הציבורי – כבר הרבה מאוד שנים שהצופן הגנטי של המחנה הוא ״הטובים להגשמה עצמית״. ואם כבר פעילות ציבורית, אז בעיקר בחברה האזרחית. 

תהליך הפוך קרה בימין הדתי: ״הטובים לתקשורת״ – כותרת מאמרו של אורי אורבך מ־1987 שקרא לצעירי הציונות הדתית להיכנס בהמוניהם לכלי התקשורת – נהפכה כבר מזמן ל״הטובים למערכות המדינה״. ואם כבר הם פונים לחברה האזרחית הימנית, אז מדובר בעיקר בארגונים שנועדו להשפיע על מדיניות ציבורית או להכשיר צעירים מחויבים אידאולוגית להשתלבות במוסדות המדינה. הצלחת מהלך ארוך שנים זה היא אחת הסיבות לכך שלמרות היקפו המספרי המצומצם, התמיכה הציבורית הדלה ברעיונותיו והפיצול הפוליטי בשורותיו, הימין הדתי הצליח להפוך לאליטה רעיונית ופוליטית מובילה בישראל.

מכאן נובע שהישיבה של העבודה ומרצ בממשלה מניחה לפתחנו הזדמנות כפולה. ראשית, הזדמנות לממש מדיניות שמאלית בתחומים מסוימים. שנית, הזדמנות להזכיר למצביעים, לפעילים, לאנשי החברה האזרחית ולעיתונאים המזדהים עם השמאל כי המטרה המרכזית של מחנה פוליטי אינה לומר את הדבר הנכון, להפגין, לארגן עצומות או להקים עוד עמותה – אלא לאחוז בכוח שמאפשר לתרגם תפיסת עולם למדיניות: לחוקים, לסעיפי תקציב ולתקנות, לבניית תחנות רכבת, טיפות חלב ותחנות משטרה, לשיפור תנאי העבודה של נהגי האוטובוס והמתמחות לרפואה. וכדי שאלה יקרו – לאורך זמן ולא כאפיזודה חולפת – המחנה שלנו חייב להפוך את בניית הכוח במוסדות המרכזיים במדינה ובחברה למשימה העיקרית שלו; עליו להתמחות בקידום מדיניות והשגת תקציבים בתוך מוסדות המדינה לפחות כפי שהתמחה בעשורים האחרונים בארגון הפגנות והקמת עמותות. 

אבל לצד ההזדמנויות, החברוּת בממשלה מגוונת כל כך גם טומנת בחובה סכנה עבור השמאל. כדי להבין את טיבה של סכנה זו, יש להיזכר בדברים שיו״ר יש עתיד, יאיר לפיד, צייץ זמן קצר לפני הקמת הממשלה: ״הממשלה הזו תהיה טובה, הממשלה הזו תחזיק מעמד. כי היא מבוססת על הדברים הנכונים: על יחסי אמון, על הגינות, על רצון טוב״. לפיד יודע מה הוא כותב: מדובר באדם שפירסם במשך שנים את הטור השבועי הפופולרי במדינה; סיסמוגרף פוליטי מכויל היטב, שמכיר באופן אינטימי את נפשם והלך רוחם של מצביעי המרכז־שמאל בארץ.

בזמן שבני גנץ חבר לבנימין נתניהו, לפיד בחר להישאר באופוזיציה. לאחר מכן בחר לאפשר לבנט – מנהיג של מפלגה בעלת שישה מנדטים – לשמש ראש ממשלה לפניו. בזכות התנהלותו הנבונה והשקולה הצליח יו״ר יש עתיד ליצור זיהוי מוחלט בין הערכים שעליהם נשענת הסלידה מנתניהו – ממלכתיות, שלטון החוק, הגינות – ובין מחנה המרכז, שבראשו הוא עומד. מן הסתם, גם השמאל וגם הימין הלא ביביסטי מחזיקים בערכים חשובים אלה, אך רק לפיד והמרכז הצליחו לקנות עליהם בעלות ולהפוך אותם לתעודת הזהות הרעיונית שלהם. ומכיוון שהסלידה מנתניהו היא הכוח המניע בקרב מצביעי המרכז והשמאל בשנים האחרונות, המרכז הרוויח מהותית ואלקטורלית מהזיהוי הזה. זהו סוד ההצלחה של מיזם כחול לבן, שהשיג במשך שלוש מערכות בחירות רצופות בין 33 ל־35 מנדטים והביא את מפלגות השמאל לשפל אלקטורלי חסר תקדים. זו גם הסיבה לפופולריות העצומה של לפיד בקרב מצביעי המרכז ולתמיכה שהוא מקבל אפילו בשמאל, שבעבר נהג לחבוט בו ללא רחם. 

סכנת ההיבלעות

הישארותו של נתניהו במערכת הפוליטית וכוונתו להתמודד בבחירות הבאות מבטיחות שגם בשנים הקרובות הוויכוח הפוליטי בארץ ימשיך להתקיים סביב הערכים שנהפכו למזוהים עם המרכז – ולא סביב שאלות מדיניות־ביטחוניות או חברתיות־כלכליות. למעשה, הפוליטיקה בארץ התרחקה כל כך מעיסוק במדיניות והצטמצמה אך ורק לשאלה אחת – כן ביבי או לא ביבי – שגם היום ישראלים רבים מתקשים לדמיין מערכת פוליטית אחרת, המאורגנת סביב מחלוקות רעיוניות והצעות מדיניות מתחרות. עבורם ״ממשלה שמבוססת על יחסי אמון, הגינות ורצון טוב״, במלותיו של לפיד, היא המקסימום שאפשר להשיג – לא רק בתנאים הנוכחיים אלא בפוליטיקה בכלל. זו הסיבה לכך שכאשר פוליטיקאים משמאל מבקשים לקדם את תפיסת העולם של מצביעיהם מתוך הממשלה ולהתעמת לשם כך עם עמיתיהם לשולחן הממשלה מימין, הם מצטיירים כמי ש״הורסים את החגיגה״. 

לתפיסה הזאת יש נציגים רבים בתקשורת וברשתות החברתיות. לפני חצי שנה, בזמן המשא ומתן על הקמת הממשלה, בשעה שיו״ר מפלגת העבודה מיכאלי סירבה לוותר על נציגוּת לשמאל בוועדה למינוי שופטים, דמויות בולטות בקרב מתנגדי נתניהו האיצו בה להסכים פחות או יותר לכל הצעה מבנט ולפיד – העיקר שתקום כבר ממשלה. כך, למשל, צייץ אלדד יניב: ״מרב, תקבלי את הפשרה כלשונה. ובהזדמנות ראשונה נעשה את החשבון עם שקד הסחטנית. הכל עכשיו על הראש שלך״. העיתונאי בן כספית הוסיף: ״נכון: השמאל יוצא קצת פראייר בחלוקת התיקים. אבל אף אחד לא יזכור את זה בעוד 20 שנה… מרב, תרגיעי את ליאור ותני דחיפה קדימה. זו מנהיגות״. בתחילת דצמבר תקף עיתונאי ״הארץ״ אורי משגב את מבקרי הממשלה בשמאל במאמר שכותרתו: ״מתגעגעים לרגב וליצמן? תפסיקו כבר להתבכיין״.

הנה לפנינו המלכוד שהשמאל מצוי בו. מצד אחד, גם אנשי שמאל כמוני – שטוענים כי עודף העיסוק בנתניהו מנוון את השיח הציבורי בארץ והוא הרסני עבור השמאל – סבורים כי חזרתו האפשרית לשלטון היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ויש לעצור אותה כמעט בכל מחיר. בהיעדר רוב למרכז־שמאל, אנו גם מכירים בכך שהדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות שיתוף פעולה עם הימין הלא ביביסטי. מצד שני, על הברית הזאת אנו משלמים מחיר גבוה: השמאל מתחיל להיתפס כמי שתפקידו העיקרי אינו להוביל מדיניות, אלא להשלים מניין למרכז ולימין. נטייה זו רק מחמירה בעקבות העובדה שבוחרי מפלגות השמאל מעניקים להן מרחב לגיטימציה מצומצם עד אפסי לניהול המאבקים הקואליציוניים הנחוצים להן כדי לקדם את עמדותיהן.

כיצד השמאל צריך להתנהל בתוך המלכוד הזה? מה תפקידו בממשלה שמשימתה העיקרית היא להחזיר את המדינה לפסים של נורמליות? ומה, בעצם, מבדיל אותו מהמרכז? אלה אמנם שאלות קשות, אבל חייבים לשאול אותן דווקא עכשיו – חצי שנה לאחר כינון הממשלה וחודשיים אחרי העברת תקציב המדינה. דווקא מתוך הכרה בחשיבות ישיבתן של העבודה ומרצ בממשלה, יש להגדיר במדויק את הסכנה שאורבת להן: היבלעות השמאל במרכז.

לקוראים שמתייחסים לסיכון הזה בביטול וסבורים שעצם הנוכחות של השמאל בקואליציה מבטיחה את עתידו הפוליטי, ראוי להזכיר כי מאז שהשאלה ״כן ביבי, לא ביבי״ השתלטה על הפוליטיקה הישראלית והכחידה כל זכר לוויכוח על מדיניות – השמאל הציוני כמעט נעלם. בארבעת סבבי הבחירות האחרונים כוחן המשותף של העבודה ומרצ נע בין 7 ל־13 מנדטים בלבד. למעשה, בכל אחת מתשע מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל מאז 2006 מפלגת המרכז הגדולה קיבלה יותר קולות ממפלגת העבודה, למעט בחירות 2015 שבהן העבודה רצה עם התנועה בראשות ציפי לבני. 

וסכנת ההיבלעות הזאת, חשוב להבין, אינה רק אלקטורלית אלא גם מהותית. כלומר, אין מדובר רק בשאלה כמה מנדטים יקבלו העבודה ומרצ בבחירות הבאות, אלא בשאלה חשובה ממנה: האם בעתיד יהיו בחיים הציבוריים בישראל כוחות אזרחיים ופוליטיים בעלי משקל שיקדמו את תפיסת העולם של השמאל הציוני, המשלבת בין מדינת רווחה, פתרון מדיני ושוויון אזרחי?

סכנה זו מוכרת היטב לכל מי שעוסק בחינוך ובהכשרה פוליטית ופוגש על בסיס יום־יומי צעירים בני 30-18. בזיכרון הפוליטי של ישראלים בני שכבת גיל זו לא חרוט שום משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, ובזמן המחאה החברתית – אחת החוויות המעצבות של הדור שמעליהם – רובם הגדול היו עדיין בבית הספר. אפילו לאלה מתוכם שמתעניינים בפוליטיקה ובחרו ללכת למכינה קדם־צבאית או לתוכנית מנהיגות באוניברסיטה אין בדרך כלל מושג מה השמאל מציע. אם הם לא גדלו בבית שמאלי במובהק, ברירת המחדל הלא ימנית שלהם היא פשוט להיות מרכז: להיות בעד ממלכתיות, שלטון חוק והגינות. מערכת פוליטית שהקואליציה והאופוזיציה שלה מאורגנות על פי זיקתן לערכים האלה – ולא על בסיס תפיסות מדיניות־ביטחוניות וחברתיות־כלכליות – משרתת היטב את ברירת המחדל הזאת.

מבחן התקציב

סכנת ההיבלעות מחייבת את השמאל לחדד בהקדם את זהותו האידיאולוגית ואת הגדרת תפקידו בממשלה. ראשית, עלינו להכיר בכך שההיסטוריה של המותגים העבודה ומרצ כבר אינה סיבה מספקת להזדהות עם מפלגות השמאל. כך גם בנוגע לעצם הצורך בשמאל ציוני סוציאל־דמוקרטי בפוליטיקה. טיעונים אלה חסרי רלוונטיות במיוחד עבור צעירים, שברירת המחדל הלא ימנית שלהם היא, כאמור, דווקא מפלגות המרכז. כדי שהשמאל שיושב בממשלה לא רק יבוא לחזק אלא גם ייצא מחוזק – דהיינו, יגדיל את כוחו ויהיה שחקן פוליטי משמעותי שמצליח לממש חלק מעמדותיו – הוא מוכרח להציע משהו אחר מהמרכז: מזוהה, מובחן, ברור.

שנית, יש להכיר בכך שבניגוד לאגדות שחלקנו סיפרנו לעצמנו במשך השנים, המרכז אינו עתיד להיעלם בקרוב. הוא משקף תפיסת עולם ציונית־ממלכתית שחלק ניכר מהאלקטורט של מצביעי העבודה לשעבר מזדהה איתה. מדובר בישראלים שסולדים ממפעל ההתנחלויות, אבל אינם מאמינים שיש פרטנר לשלום; שמתנגדים עקרונית לפערים החברתיים הגדלים, אבל אינם מאמינים שאם המדינה תגבה מהם יותר מסים, הם ינותבו למקומות הנכונים. המרכז הזה גמיש דיו כדי לאמץ רעיונות שמאליים בתחומי הדת והמדינה והשותפות היהודית־ערבית, אבל שומר באדיקות על עמימות כמעט בכל סוגיה אחרת השנויה במחלוקת. מאפיין נוסף של תפיסת עולם זו הוא השאיפה לשתף פעולה עם הימין הלא ביביסטי – לא כבחירה טקטית נקודתית אלא כערך בפני עצמו. והמרכז הזה, בין שנאהב זאת ובין שלא, כאן כדי להישאר. 

אל מול המרכז מחד גיסא והימין הלא ביביסטי מאידך גיסא, השמאל הציוני והסוציאל־דמוקרטי חייב לחדד את זהותו האידיאולוגית ואת המשימה שעומדת לפניו. והמשימה היא זו: לגלם חלופה פוליטית רצינית שמבוססת לא על פוליטיקה של שבטים אלא על פוליטיקה של צרכים – ולסמן אותה ככיוון הרצוי עבור הפוליטיקה הישראלית ביום שאחרי נתניהו. מבחינה מעשית, המשימה היא קידום מדיניות סוציאל־דמוקרטית שמתמקדת בחייהם של הישראלים – בבריאותם, רווחתם, ביטחונם האישי, חינוך ילדיהם ואיכות חייהם – והובלת שינויי מדיניות שמחזירים את הפוליטיקה לייעודה המקורי: שיפור חיי האזרחים.

אם מסתכלים על תקציב המדינה שאושר זה עתה כמקרה מבחן ראשון להשפעת השמאל על המדיניות המקרו־כלכלית של ישראל, מגלים הצלחה מוגבלת ביותר. במבחן התוצאה, מדובר בתקציב שמרני מאוד, שאינו משקף דבר ממה שאירע בארץ ובחו״ל בשנתיים האחרונות: לא מגפה עולמית, לא אבטלה המונית, לא שינויים דרמטיים במדיניות הכלכלית של רוב מדינות המערב ולא ממשלה חדשה. במלים אחרות, ממשלת השינוי הוציאה תחת ידיה תקציב שיש בו מעט מאוד שינוי. בניגוד לרוח המנשבת בחו״ל ולהמלצות הברורות של מומחי מדיניות ומוסדות כלכליים בינלאומיים, התקציב הנוכחי מציב בראש סדר העדיפיות הלאומי את החזרה ליעד הגירעון וליחס החוב־תוצר שהיו לפני הקורונה. כל זאת, על חשבון מתן מענה לצרכים האמיתיים והדחופים של החברה הישראלית, בעיצומו של משבר בקנה מידה היסטורי.

במקום טיפול עומק בפערי התשתיות הפיזיות והדיגיטליות בישראל, ובמקום התוספות התקציביות הנדרשות לגיל הרך ולמערכות הבריאות, הביטחון הסוציאלי, הדיור והרווחה – קיבלנו עוד תקציב מיושן וחסר מעוף, שמתעלם לחלוטין מהשינויים הטקטוניים שקרו במציאות. בגלל כללים פיסקליים שאבד עליהם כלח, שיעור ההוצאה התקציבית על שירותים חברתיים אפילו ירד ב־1% לעומת 2019. וגם אם חלק מהמשרדים זכו לתוספות תקציבית – משרד הבריאות, למשל – תוספת אלה רחוקות מלענות על הצרכים בפועל, במיוחד בתקופה של משבר בריאותי וחברתי מתמשך. 

בעוד שבתחומים ספציפיים, כמו תקציב התחבורה הציבורית ומערך בריאות הנפש, השמאל רשם על שמו הישגים מרשימים – קולו נדם כמעט לחלוטין בכל הנוגע לשאלות המקרו־כלכליות, ובראשן גודלו של תקציב המדינה. והרי גודל התקציב – כלומר, היקף ההשקעה של המדינה בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתעסוקה של אזרחיה, גם במחיר הגדלת החוב הלאומי – הוא אחת משאלות היסוד שמבדילות כיום בין ימין לשמאל. בעיצומו של משבר הקורונה, שהמחיש יותר מכל את חשיבותה של ההשקעה הציבורית, ובשעה שארצות הברית הקפיטליסטית מאמצת שורה של רפורמות סוציאל־דמוקרטיות מרחיקות לכת, הוויכוח המקרו־כלכלי חייב היה לעמוד במוקד המאבק בין המחנות השונים בממשלה. הוא גם היה יכול להעניק למפלגות השמאל קול ייחודי ומובחן, שכרגע חסר להן.

המשימה שלפנינו

לצד כל זאת, בפני השמאל עדיין עומדות הזדמנויות רבות לחדד עמדות, להביא את תפיסת עולמו לידי ביטוי ולבדל את עצמו מהמרכז. כבר היום עמלים שרים וחברי כנסת מטעם העבודה ומרצ על מהלכים ויוזמות מסוג זה.

כך, למשל, השר לביטחון פנים בר־לב מוביל תוכנית מקיפה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, תוך עבודה מרשימה עם המנהיגות הערבית הארצית והמקומית; שרת התחבורה מיכאלי ביצעה שינוי אסטרטגי במדיניות המשרד והחליפה את ההשקעה ההרסנית ארוכת השנים ברכב הפרטי בהשקעה בתחבורה ציבורית וירוקה; השרה להגנת הסביבה זנדברג מובילה מהלכי מדיניות משמעותיים למאבק במשבר האקלים; ושר הבריאות הורוביץ השיג תקציבים משמעותיים להשקעה במערך בריאות הנפש. יו״ר ועדת העבודה והרווחה, אפרת רייטן, מקדמת חקיקה להסדרת מעמדם של הפרילנסרים ועובדי כלכלת הפלטפורמות; נעמה לזימי מהעבודה פועלת במרץ לשיקום הדיור הציבורי; ומיכל רוזין ממרצ פועלת לחייב חברות ציבוריות שמעסיקות יותר מ־100 עובדים למנות נציגי עובדים לדירקטוריון. אלה רק חלק מהדוגמאות לפעילות סוציאל־דמוקרטית מבורכת וחשובה של השמאל בקואליציה, ויש עוד רבות אחרות. 

נכון, בשלב הנוכחי רוב היוזמות האלה הן רק בגדר תוכניות שאושרו ותקציבים שהושגו, כך שחובת ההוכחה והביצוע מוטלת בעיקר על נבחרי הציבור שעומדים מאחוריהן. אבל מה שברור הוא שהיכולת לתרגם השקפת עולם סוציאל־דמוקרטית גדולה למדיניות קטנה, מלים למעשים ותוכניות לשינויים – גדולה היום משהיתה במשך שנים. קידום תוכניות כאלה במסדרונות הממשלה ושיווקן לציבור באופן שקושר ביניהן ובין תפיסת עולם רחבה יותר – חיזוק מדינת הרווחה בתקופה של משבר בריאותי, כלכלי וסביבתי שדורש את מעורבותה יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה – היא המשימה של השמאל בממשלה הנוכחית. כמה מנדטים זה יביא ומאילו ציבורים? אין לדעת. זוהי שאלה בעלת אופי קמפייני, ואילו הדיון שאנו חייבים לקיים כרגע הוא דיון מהותי. קידום מדיניות סוציאל־דמוקרטית, שמתמקדת בשיפור החיים עצמם, הוא המשימה של השמאל פשוט משום שזה מה ששמאל אמור לעשות. אחרת, אין בו צורך. לקדם ״יחסי אמון, הגינות ורצון טוב״ גם המרכז יכול.

על רמי הוד

רמי הוד הוא מנהל המרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון.