ג׳ו ביידן מציע היום לאמריקה חזון חברתי־כלכלי המבוסס על ה״ניו דיל״ של פרנקלין דלאנו רוזוולט. זה לא היה אמור לקרות. בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית – ולאורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו – ביידן נודע כאיש המרכז האולטימטיבי. ה״ניו דיל״, לעומת זאת, נהפך עם השנים לסמל של מדיניות שמאלית מהסוג שהמפלגה הדמוקרטית הפנתה אליו את גבה.

ה״ניו דיל״ היתה תוכנית כלכלית נרחבת שכללה השקעה ציבורית מסיבית, חקיקה חברתית חלוצית ורגולציה חסרת תקדים. מטרתה העליונה היתה החזרה של כמה שיותר מובטלים לעבודה. ״השפל הגדול״ החל ב־1929 עם התרסקות הבורסה בניו יורק וההתכווצות הכלכלית שבאה בעקבותיה. אנשים איבדו את מקום עבודתם, לנכסים לא נמצאו קונים, השכר והמחירים צנחו, החובות עלו על ערך הנכסים – והמשק האמריקאי כולו התמוטט. אלפי בנקים קרסו, מיליונים איבדו את החסכונות שעבורם עבדו כל חייהם, ושוק המניות איבד 90% משוויו. כשרוזוולט החל את כהונתו במארס 1933 השפל הכלכלי כבר היה בשנתו הרביעית, אחד מכל ארבעה אמריקאים היה מובטל, והיו מי שקראו לנשיא החדש ליטול לעצמו סמכויות דיקטטוריות כדי להציל את אמריקה.

הדבר הראשון שרוזוולט עשה היה לייצב את המערכת הפיננסית. הוא קיבל מהקונגרס סמכויות חירום, שאיפשרו לו לסגור בנקים חדלי פירעון ולמזג כמה שיותר מהם עם בנקים בריאים. לאחר מכן הקים ביטוח פיקדונות ממשלתי, כדי שהציבור יוכל להפקיד את כספו בבטחה וללא חשש מקריסה פיננסית נוספת. הנשיא אף הטיל רגולציה מחמירה על בנקים מסחריים, בנקי השקעות ובורסות במטרה להבטיח כי ההשקעות הספקולטיביות והשחיתות שריסקו את הכלכלה לא יוכלו לחזור על עצמן בעתיד. בנוסף, הוא הקים שורה של סוכנויות פדרליות שנועדו לפקח על תעשיות נוספות כמו טלפוניה, תעופה וחשמל. 

מיד עם כניסתו לבית הלבן החל רוזוולט להחזיר אנשים לעבודה באמצעות עבודות יזומות רחבות היקף. הוא גם הקים פרויקטים גדולים בבעלות ציבורית, כמו סכרי ענק ששימשו הן להשקיה והן לייצור חשמל. לראשונה בתולדות ארצות הברית, הממשלה הפדרלית בנתה דיור ציבורי ואף הקימה מערכת מימון למשכנתאות, כדי שגם עובדים מן השורה יוכלו להפוך לבעלי בתים.

רוזוולט גם כרת ברית עם העבודה המאורגנת. לפני שנות ה־30 שביתות היו בלתי חוקיות ברוב המדינות בארצות הברית. מושלים וראשי ערים השתמשו במשטרה ובצבא כדי לשבור שביתות, והממשלה לא הכירה באיגודים. למעט כמה איגודים רדיקליים, תנועת העבודה המאורגנת נשלטה על ידי ועדים שמרניים של עובדים מיומנים, שדמו יותר לגילדות מימי הביניים ופחות לאיגודים מודרניים. השינוי חל בשנות ה־30 כאשר סוציאליסטים, קומוניסטים ופרוגרסיבים אחרים החלו להקים איגודים במפעלי הענק שהעסיקו עובדים מיומנים למחצה – רבים מהם מהגרים – בענפי הפלדה, הרכב, הטקסטיל והגומי. 

ב־1935 אישר הקונגרס את ״חוק יחסי העבודה הלאומיים״ של רוזוולט. החוק הכיר באופן רשמי באיגודים מקצועיים והעניק לעובדים את הזכות להקים איגוד או להצטרף אליו ללא התערבות מצד המעסיק, בתנאי שמחצית מהמועסקים במקום העבודה תומכים בהקמתו. שיעור החברות באיגודים זינק בתוך זמן קצר מעובד אחד מכל 15 לעובד אחד מכל שלושה. בזכות מדיניותו הכלכלית, רוזוולט זכה בנאמנותם הפוליטית של עובדי התעשייה: האיגודים נהפכו לבעלי בריתו, לתיאורטיקנים שלו ולחיילים שלו בשטח. נוסף על ההכרה בהתארגנויות עובדים, הניו דיל גם הסדיר תשלומי שכר ואת משך יום העבודה, ובמסגרת הקמת הביטוח הלאומי יצר את דמי האבטלה ואת קצבת הפנסיה. למרות ההישגים של הניו דיל, ארצות הברית יצאה סופית מהמשבר הכלכלי רק עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה. הגיוס הכללי של המשק האמריקאי לטובת המאמץ המלחמתי יצר 17 מיליון משרות חדשות. מפעלים שייצרו מכוניות, משאיות ומוצרי צריכה הוסבו בתוך שבועות ספורים לייצור טנקים, ג׳יפים, רובים, מטוסים וספינות. האדריכל הראשי של המבצע התעשייתי היה בעל ברית קרוב של רוזוולט, סוציאליסט צעיר בשם וולטר רויטר, ששימש כנשיא איגוד עובדי הרכב. עבור פרוגרסיבים אמריקאים, הניו דיל הוא סמל לתקופה אחרת: תקופה שבה הממשל פעל ברצינות לשיפור מציאות החיים של האזרח הפשוט, ריסן את המערכת הקפיטליסטית, שילב רגולציה ממשלתית עם השקעה ציבורית ואפילו בעלות ציבורית, וחיזק את מעמדו של האדם העובד.

היה רק פגם רציני אחד בניו דיל: הוא לא עשה דבר כדי להיאבק בגזענות באמריקה ובמידה רבה אף חיזק אותה. הסיבה לכך היא שהמפלגה הדמוקרטית – מפלגתו של רוזוולט – היתה באותם ימים המפלגה של הדרום הלבן, שדגל בהפרדה גזעית. לעומת זאת, המפלגה הרפובליקאית – מפלגתו של אברהם לינקולן – היתה עדיין המפלגה של זכויות האזרח. אף שלרוזוולט היה רוב גדול בקונגרס, חלק ניכר מהנציגים הדמוקרטים המשפיעים ביותר, אלה שעמדו בראש ועדות החקיקה המרכזיות, היו גזענים דרומיים, והמחיר הפוליטי שדרשו תמורת תמיכה בניו דיל היה שהתוכנית לא תערער בשום צורה את העליונות הלבנה. ואכן, בתקופה זו ממש המפלגה הנאצית שלחה נציגים לדרום ארצות הברית כדי ללמוד מקרוב כיצד לסווג בני אדם על פי גזעים ולאכוף את ההפרדה ביניהם. 

עקב התעקשותם של הדמוקרטים הדרומיים, מקצועות שהתאפיינו בשיעור גבוה של עובדים שחורים הוחרגו מחוק הביטוח הלאומי ומחוק יחסי העבודה. אפילו בצפון ארצות הברית הדיור הציבורי שהוקם במסגרת התוכנית היה מופרד לחלוטין, וכמוהו גם רוב העבודות הציבוריות שיזם הממשל. יתרה מכך, רוזוולט לא הצליח לייסד ביטוח בריאות אוניברסלי בארצות הברית בגלל התנגדות עזה מצד הדמוקרטים הדרומיים, שחששו מפני ״עירוב גזעי״ בבתי חולים ציבוריים. רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חלה התקדמות כלשהי בתחום הזה. בכל מקרה, זה שנים ארוכות שהשסע הבין־גזעי מקשה על פרוגרסיבים אמריקאים לגבש קואליציית מצביעים מעמדית, מימי רוזוולט ועד היום.

הבגידה הדמוקרטית

הנשיאים הדמוקרטים שנכנסו אחרי רוזוולט לבית הלבן הצליחו פחות ממנו וגם היו פרוגרסיביים פחות ממנו, פרט ללינדון ג׳ונסון. ג׳ונסון, שמונה לנשיא ב־1963, היה נחוש להשלים את העסק הבלתי גמור של הניו דיל, ועשה זאת בין היתר באמצעות חקיקה היסטורית להגנה על זכויות האזרח של השחורים. אבל בסופו של דבר, מלחמת וייטנאם – שג׳ונסון התעקש להמשיך בה – חירבה את הנשיאות שלו, קרעה לגזרים את המפלגה הדמוקרטית ואת האומה כולה, והביאה לעלייתו לשלטון של ריצ׳רד ניקסון בסוף שנות ה־60.

בחצי המאה שחלפה מאז ממשל ג׳ונסון, בעלי ההון הפיננסי והתאגידי הצליחו להתנער מהמגבלות שהוטלו עליהם במסגרת הניו דיל. הם מצאו דרכים חדשות לנצל לרעה את כוחם ולחמוק מפיקוח ציבורי, הביאו את האי־שוויון הכלכלי בארצות הברית לרמות גרוטסקיות ולבסוף מוטטו את הכלכלה העולמית. ואם כל זה לא גרוע מספיק, תהליך החזרה לקפיטליזם פראי ובלתי מפוקח נעשה בחסותם של שלושה נשיאים דמוקרטים.

עוד לפני שרונלד רייגן נכנס לבית הלבן, ג׳ימי קרטר הדמוקרט החליש את הרגולציה הממשלתית, תקף את המגזר הציבורי, וקיצץ מסים כדי לתגמל את העשירים ברוח ״כלכלת צד ההיצע״ שמקורה בחוגים כלכליים ימניים. אף שהיה לו רוב עצום בקונגרס, הוא גם עשה מעט מאוד לטובת העבודה המאורגנת. קרטר אמנם דגל בממשלה ישרה ונקיית כפיים אבל מבחינת המדיניות שהוביל, הוא היה הנשיא השמרני ביותר שכיהן מטעם המפלגה הדמוקרטית מאז המאה ה־19. 

בשנות ה־90 ביל קלינטון הצטרף למקהלה הניאו־ליברלית שהכריזה כי הממשלה היא הבעיה, לא הפתרון. הוא הפך את מקבלי הקצבאות האמריקאים לשעירים לעזאזל, כרת ברית פוליטית וכלכלית עם וול סטריט וקידם צורות חדשות של דה־רגולציה, שאיפשרו את ההשתוללות של התעשייה הפיננסית. קלינטון גם הפך את האיזון התקציבי למטרת־העל המקודשת של המדיניות הכלכלית הפדרלית, ואף הוריש את הרעיון הזה לנשיא ברק אובמה.

כשהמגמות ארוכות השנים האלה ריסקו לבסוף את הכלכלה בסתיו 2008, אובמה החמיץ את ״רגע רוזוולט״ שלו. הוא והצוות שהקיף אותו, ובו מספר גבוה של בוגרי ממשל קלינטון, הושיטו יד לבנקים שחוללו את המשבר במקום לפרק אותם, והפכו את האיזון התקציבי ליעד המרכזי של תוכניתם הכלכלית. כל זה אירע ב־2010, כשהמשק האמריקאי נזקק עדיין לדחיפה ממשלתית ולא היה קרוב בשום צורה להתאוששות מלאה. לאמיתו של דבר, אובמה היה טרוד הרבה יותר בענייני הגירעון מאשר בהשקעה ציבורית ויצירת מקומות עבודה. כדי שהנשיא האפריקאי־אמריקאי הראשון יזכה בתמיכה מתמשכת מצד מצביעים לבנים ממעמד העובדים, היה עליו להביא לשיפור ממשי במצבם הכלכלי ולגבש קואליציה פוליטית בין־גזעית. הוא נכשל בכך. 

בשורה התחתונה, לאורך הכהונה של שלושת הנשיאים הדמוקרטים הללו – קרטר, קלינטון ואובמה – הידרדר מצבו הכלכלי של האמריקאי הממוצע. הברית שכרתו עם וול סטריט הביאה לכך שהמפלגה הדמוקרטית – מפלגת האדם הפשוט – התרחקה עוד ועוד מקהל היעד הטבעי שלה: משפחות עובדות. זה היה רק עניין של זמן עד שאמריקה תיאלץ להתמודד עם פופוליזם מזויף וניאו־פשיזם בסגנון דונלד טראמפ.

אז עכשיו ג׳ו ביידן מנסה להחיות את רוח הניו דיל. החיים בארצות הברית נראים כמעט נורמליים שוב. ואכן, בנסיבות רגילות, ביידן היה יכול לצפות לנשיאות מוצלחת. אבל הנסיבות אינן רגילות, ומעל אמריקה מרחפת עדיין סכנה גדולה. טראמפ אמנם כבר לא בשלטון, אבל כוח המשיכה שלו עדיין מצמרר בעוצמתו. הרפובליקאים, שנשענים על בסיס בוחרים שהופך אט־אט למיעוט ברמה הלאומית, מגבירים את מאמציהם לחרב את הדמוקרטיה האמריקאית כדי לכבוש את השלטון. במקביל, הרוב הזעום של ביידן בסנאט תלוי בגחמות של כמה אנשי מרכז דמוקרטים ובמותו המקרי של סנאטור זה או אחר. כתוצאה מכך, ביידן אינו מסוגל להוציא לפועל את התוכנית שלו במלואה.

אנחנו חיים במציאות מוזרה של מסך מפוצל: על חציו האחד נשיא דמוקרטי מדגים סוף־סוף – לראשונה מאז ימי רוזוולט – כיצד נראית פרוגרסיביות אמריקאית במיטבה; על חציו השני רפובליקאים עובדים במרץ כדי להגביל את זכות ההצבעה של עשרות מיליוני אזרחים, מאיימים על עובדי קלפיות ומפתחים שיטות להפיכת התוצאות של בחירות עתידיות. הדרך להצלחה של הנשיא החדש – ושל אמריקה – רצופה מכשולים. אם הרפובליקאים יצליחו להשתלט ולו על אחד מבתי הקונגרס, הניו דיל של ביידן יגיע לקיצו בסוף 2022, והימין יהיה בעמדה נוחה להטות ממנה את תוצאות הבחירות לנשיאות ב־2024. כדי להצליח, ביידן חייב לנצח בכל אחד ואחד מהקרבות שעומדים לפניו, כפי שקרה בבחירות לנשיאות ב־2020. אין לו מקום לטעויות.

המשימות המיידיות ביותר שמונחות לפתחו הן יישום של תוכניתו הכלכלית והגנה על זכות ההצבעה. אם יצליח בשתיהן, הוא יוכל להרשות לעצמו לקוות שהפופולריות של המדיניות שלו, לצד גיוס מסיבי של מצביעים, ישמרו על הרוב שלו בקונגרס ללא פגע בבחירות האמצע של נובמבר 2022. אבל זה כשלעצמו אתגר אדיר. מעבר למטרות קצרות טווח אלה, עומדות בפני ביידן כמה משימות ארוכות טווח: נוסף על ההשקעה הציבורית המבורכת, הראשונה שבהן היא ביצוע של רפורמה משמעותית בקפיטליזם הטורפני שהתפתח בארצות הברית בעשורים האחרונים; המשימה השנייה היא להתגבר סוף־סוף על מורשת העליונות הלבנה, שמונעת גיבוש של קואליציית מצביעים רחבה, מעמדית ורב־גזעית – כזאת שמסוגלת לקדם שינויים פרוגרסיביים לאורך זמן; המשימה השלישית היא להגדיר מחדש את תפקידה של אמריקה בזירה הבינלאומית.

חיבוק מוורן וסנדרס

אנחנו, במחנה הפרוגרסיבי האמריקאי, הופתענו לגלות שביידן הוא אחד משלנו. לטרנספורמציה שלו יש כמה הסברים. הראשון קשור לנסיבות ההיסטוריות שבהן נכנס לבית הלבן. כפי שאמרה לי הסנאטורית אליזבת וורן בראיון, ״רוזוולט לא היה רוזוולט ללא השפל הגדול, וביידן לא היה ביידן ללא המגפה״. משבר הקורונה והמיתון העמוק שנוצר בעקבותיו הצריכו השקעה ממשלתית ישירה ורחבת היקף. בנוסף, ביידן היה מעוניין לבדל את עצמו בצורה ברורה מקודמו בתפקיד. טראמפ היה פופוליסט מזויף, מנהיג חסר כישורים בזמן משבר ועריץ בהתהוות. הוא הרבה אמנם לדבר על דאגה לאדם העובד, אך השקיע את עיקר זמנו ומרצו בלאומנות גזענית. בפועל, המדיניות הכלכלית שלו היתה במידה רבה המשך של המדיניות הרפובליקאית התאגידית הרגילה. כדי להצליח פוליטית ולהפגין את יושרת כוונותיו, הנשיא ביידן נזקק לתוכנית שאפתנית של השקעות ציבוריות נרחבות.

ביידן יכול היה לנהוג כפי שנהג אובמה וליישם צעדים אנטי־מיתוניים מוגבלים כמו חבילת ההתאוששות המצומצמת מדי מ־2010 – שהיתה, כפי שניסח זאת באותם ימים הצוות הכלכלי של הנשיא, ״מתוזמנת, ממוקדת וזמנית״. היועצים של אובמה, שהוטרדו כל כך מהגירעון, היו מוכנים להשלים עם הרעיון של הגדלת ההוצאה הציבורית רק כמוצא אחרון ורק אם היא תתבצע באופן מוגבל מאוד – ואפילו את זה עשו בחוסר רצון ובלב כבד. בהתחשב ברוב הזעום שיש לביידן בקונגרס ובהתנגדות הרפובליקאית ליוזמות ממשלתיות רחבות היקף, עמדה זהירה יותר מצידו היתה אולי הגיונית יותר גם מבחינה פוליטית, כטקטיקה ליצירת שיתוף פעולה חוצה מפלגות. אבל ביידן החליט לנצל את מצב החירום הכלכלי כדי להרחיב באופן קבוע את ההשקעה הציבורית, לא רק על ידי יצירת משרות חדשות ושיקום התשתיות הציבוריות – שני צעדי מדיניות שזוכים לתמיכה רפובליקאית מסוימת – אלא גם על ידי הרחבת השירותים החברתיים המיועדים לצעירים, חולים וקשישים, שסובלים זה שנים ארוכות מייבוש תקציבי.

סיבה שנייה לתעוזה הבלתי צפויה של הנשיא החדש היא רצונו העז להימנע מהשגיאה של אובמה, שלא ניצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכו ב־2008. לקראת בחירות 2016, כשאובמה נדרש לבחור במי לתמוך כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הוא העדיף את יריבתו המרה הילרי קלינטון על פני סגנו ביידן, ואף ניסה לשכנע אותו לא לרוץ. כיום ביידן נחוש להצליח היכן שאובמה נכשל.

גורם שלישי לשינוי שחל בביידן הוא השפעתה הגוברת של התנועה הפרוגרסיבית. במשך השנים המציאות אוששה פעם אחר פעם את הביקורת הפרוגרסיבית על הניאו־ליברליזם – מה ששיקם את האמינות הפוליטית של השמאל האמריקאי והעניק לו רוח גבית. תנועת ההתנגדות לטראמפ, שראשיתה בצעדות הנשים ההמוניות שהתקיימו מיד אחרי בחירתו, נשאה פרי בבחירות האמצע של 2018, כשהדמוקרטים השיבו לידיהם את השליטה בבית הנבחרים ובסנאט. האנרגיה החדשה הזאת, שהניעה את המפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות, היתה אנרגיה פרוגרסיבית.

במרץ 2020, כשביידן הסתמן כמנצח בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, לתומכים של אליזבת וורן וברני סנדרס – מנהיגי האגף השמאלי של המפלגה – לא היו שום אשליות בנוגע למידת השמאלנות שלו. למעשה, הם החלו להתכונן לקראת כהונה נוספת, רביעית ברציפות, של נשיא דמוקרטי ניאו־ליברלי. אבל למרות החששות, התנועה הפרוגרסיבית החליטה להתייצב מאחורי ביידן בכל כוחה: כהונה נוספת של טראמפ היתה מחסלת, פשוטו כמשמעו, את הדמוקרטיה האמריקאית. וכך, לשם שינוי, הדמוקרטים גילו משמעת מפלגתית ואחדות פנימית יוצאות מן הכלל, וההתגייסות האזרחית ברמת השטח היתה מדהימה. הנאמנות של וורן וסנדרס כלפי ביידן השתלמה, והיא באה לידי ביטוי כיום בהשפעה הרבה שיש להם על מדיניות ומינויים בבית הלבן. לפעמים זה נראה כאילו מי שניצח בפריימריז היו בכלל וורן וסנדרס הפרוגרסיבים – ולא ביידן איש המרכז. ואכן, מאז כניסתו לתפקיד הנשיא החדש מנסה להוציא לפועל חלק נכבד מתוכניות המדיניות שהשניים מקדמים כבר שנים.

מפירוק מונופולים למכוניות חשמליות

את התוכנית של ביידן אפשר לחלק לארבעה חלקים. הראשון מתמקד ברגולציה. אחת הבשורות של הניו דיל המקורי היתה הטלת רגולציה משמעותית על המערכת הקפיטליסטית, ואכן, כמה מהמהלכים הנועזים ביותר בתוכנית של ביידן הם רגולטוריים. זה כשלעצמו מסמן היפוך כיוון ביחס לאידיאולוגיה הניאו־ליברלית, שאחת מהנחות היסוד שלה היא שהשוק מסוגל לפקח על עצמו. המינויים של ביידן לסוכנויות הרגולטוריות המרכזיות היו הפרוגרסיביים ביותר מאז ימי רוזוולט, והם מעניקים לממשל יכולת חדשה ומשופרת לפקח על המגזר הפיננסי, להגן על זכויות עובדים ולשמור על איכות הסביבה. נוסף על כך, הם מפיחים רוח חיים חדשה בתחום ההגבלים העסקיים והמאבק במונופולים. 

חלקה השני של התוכנית כולל השקעה ציבורית בתשתיות בסיסיות ומתקדמות – שאמריקה משוועת לה כבר שנים רבות – לצד קביעה של מדיניות תעשייתית, שאמורה לשקם את מעמדה של ארצות הברית כמובילה עולמית בתחומי הטכנולוגיה והייצור. התוכנית של ביידן, אפילו בגרסתה המצומצמת, תזרים מאות מיליארדי דולרים לטובת מודרניזציה והקמה של שדות תעופה, נמלים, רכבות, כבישים וגשרים; חיזוק ושדרוג של רשת החשמל הלאומית; סבסוד רכישת כלי רכב חשמליים והקמת תחנות טעינה עבורם; חיבור של כל חלקי ארצות הברית לאינטרנט מהיר; שיקום שמורות טבע; בקרת בצורות ושיטפונות, ועוד. בנוסף, רכיבי המדיניות התעשייתית הכלולים בתוכנית נועדו להגן על שרשרת האספקה האמריקאית ולהשקיע בייצור של חומרים וחלקי חילוף חיוניים עבור התעשייה המקומית, כמו שבבים ומוליכים למחצה. ההוצאה הציבורית הישירה צפויה להוסיף ארבעה מיליון משרות בממוצע מדי שנה במשך עשור. זאת, נוסף על חבילת הסיוע בסך 1.9 טריליון דולר שאושרה על ידי הקונגרס במארס 2020 כדי לסייע למשק להתאושש מהשפעות המגפה. 

חלקה השלישי של התוכנית כולל השקעה בתשתיות אנושיות: שנתיים לימודים חינם במכללות קהילתיות; חופשת מחלה בתשלום לתקופה של עד שלושה חודשים; שיפור תנאי השכר והעבודה של מטפלים ביתיים וסיעודיים; ביטול חובות של סטודנטים; סבסוד מוגדל לגני ילדים ומעונות יום והרחבה של החזרי מס להורים בגובה של עד 300 דולר לחודש לכל ילד. אמנם התוכניות החברתיות האלה רק גורמות לארצות הברית ליישר קו עם מה שנהוג בשאר העולם המערבי והן גם לא כוללות ביטוח בריאות אוניברסלי – אבל במונחים אמריקאיים, מדובר בתוכנית החברתית הרדיקלית ביותר מאז הניו דיל בשנות ה־30 של המאה שעברה.

חלקה הרביעי של התוכנית כולל את כל הרכיבים הירוקים שלה, כמו האצת המעבר להפקת חשמל מאנרגיות מתחדשות, הקמת בנק להשקעה בתשתיות ירוקות, הגדלת השימוש של הממשל במוצרים ידידותיים לסביבה והרחבת ההשקעה הישירה בפיתוח טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת. כדי לממן את ההוצאה הציבורית, הפרוסה על פני עשור שלם ומסתכמת בטריליוני דולרים, ביידן בחר גם במיסוי עשירים בסגנון רוזוולט וגם בהגדלה מתונה של הגירעון. מדובר בהעלאת מסים על רווחי חברות, על ירושות ועל שני האחוזים העליונים בסולם ההכנסות – כלומר, משקי בית בעלי הכנסה שנתית של יותר מ־400 אלף דולר. אף שהגירעון צפוי לגדול מעט, יחס החוב־תוצר הלאומי של ארצות הברית לא ישתנה ואף עשוי לרדת.

הקול או כלום

הבעיה היא שלביידן אין מספיק קולות כדי להעביר את התוכנית הזאת בקונגרס. בבית הנבחרים, הבית התחתון של הקונגרס, הדמוקרטים נהנים אמנם מרוב של שמונה, אך עשרה מנציגי המפלגה הם שמרנים פיסקליים, שאינם תומכים בהוצאה ציבורית בהיקף כזה ומתנגדים לחלק מפרטי התוכנית. בסנאט, הבית העליון של הקונגרס, שני הגושים שווים: 50 סנאטורים דמוקרטים ו־50 סנאטורים רפובליקאים. עם זאת, בפועל יש לדמוקרטים רוב בסנאט, מכיוון שעל פי החוקה האמריקאית, סגן הנשיא – או במקרה הזה סגנית הנשיא – רשאי להשתתף בהצבעה במקרים של תיקו כדי להכריע. הבעיה היא ששניים מהנציגים הדמוקרטים בסנאט גם הם שמרנים פיסקליים, ולאחד מהם – הסנאטור ג׳ו מנצ׳ין מווירג׳יניה המערבית – יש קשרים הדוקים עם תעשיות הנפט והפחם. לשם השוואה, לנשיאים רוזוולט וג׳ונסון היה רוב של שניים לאחד הן בבית הנבחרים והן בסנאט. לכן, זה נס שביידן מצליח לעשות הרבה כל כך עם מעט כל כך.

כאמור, בנובמבר 2022 יתקיימו בחירות האמצע של כהונת ביידן, ובמסגרתן יעמדו לבחירה כל נציגי בית הנבחרים ושליש מנציגי הסנאט. לעת עתה, הצפי הוא שעד אז החלק הגרוע ביותר של המגפה כבר יהיה מאחורינו, הכלכלה תמשיך במגמת ההתאוששות הנוכחית, וחלק מההטבות המוחשיות הכלולות בתוכנית של ביידן כבר יגיעו לידי האזרחים. כל אלה יעזרו לדמוקרטים. אבל הקיטוב והשבטיות כבר מוטמעים עמוק כל כך בתרבות האמריקאית, שיהיה קשה מאוד לשכנע מצביעי טראמפ לייחס לביידן הצלחות כלשהן. לפיכך, נראה שבבחירות האמצע תנצח לא המפלגה שתשכנע הכי הרבה בוחרים מהצד השני, אלא זו שתביא לקלפיות הכי הרבה מתומכיה המשוכנעים.נוסף על כך, קיימת סכנה שהמצב הכלכלי יידרדר בגלל לחצים אינפלציוניים. אלה ייגרמו אמנם כתוצאה מ״צווארי בקבוק״ בשרשרת האספקה ולא מביקוש מופרז, אבל הם עלולים להביא את הבנק הפדרלי להעלות את הריבית ובכך להחמיר עוד יותר את הפגיעה בהתאוששות הכלכלית.

בסוגיית הגזע החמקמקה כל כך, ביידן השכיל לאמץ שורה של צעדי מדיניות שנועדו לקדם צדק גזעי. אחד האתגרים שניצבים בפניו הוא שמנהיגים ומצביעים שחורים דורשים יותר מכך, וחלק מהסיסמאות המושמעות על ידי מיליטנטים שחורים כמו ״להפסיק את מימון המשטרה״ (Defund the Police) משמשות את הימין כדי להציג את המפלגה הדמוקרטית כמסוכנת לשלום הציבור. הסוגיה של זכויות מהגרים מפלגת אף היא את הדמוקרטים. בקיצור, מורשת העבדות – החטא הקדמון של הרפובליקה האמריקאית – עדיין הופכת גיבוש קואליציות פוליטיות למשימה מאתגרת במיוחד. כפי שטראמפ הוכיח, קל יותר להפוך את השחורים והזרים לשעירים לעזאזל מאשר להסביר לציבור שריכוז של עושר עצום בידי מעטים הוא אויב משותף של כולנו.

עם סגירת הגיליון אושרה בקונגרס התוכנית של ביידן להשקעה בתשתיות ציבוריות (שתוארה כאן בתור החלק השני של תוכניתו הכלכלית). היקף החבילה אמנם קוצץ בחצי עקב התנגדות של חברי קונגרס רפובליקאים וקומץ דמוקרטים מהאגף המתון של המפלגה – אך עדיין מדובר בהשקעה מסיבית של יותר מטריליון דולר. בימים אלה עמל הבית הלבן על גיבוש הרוב הדרוש בקונגרס לאישור שאר רכיבי התוכנית.

אם הדמוקרטים ישרדו את הטווח הקצר ויצליחו להגיע לטווח הארוך יותר, לתוכנית של ביידן צפוי עתיד מבטיח. ההיסטוריה של מדיניות פרוגרסיבית בארצות הברית – כמו ביטוח לאומי, ביטוח בריאות והשכלה גבוהה בחינם – מלמדת שהיא תמיד מעוררת מחלוקת חריפה עד הרגע שבו היא נכנסת לספר החוקים, ואז היא צוברת אהדה ציבורית רבה. כך יקרה גם ל״ניו דיל״ של ביידן. אבל הדרך להצלחה צרה להחריד.

תרגום: מרב שמבן

על רוברט קאטנר

רוברט קאטנר הוא מייסד שותף ועורך שותף של המגזין "The American Prospect". הוא עומד בראש קתדרת קירסטיין למדיניות ציבורית באוניברסיטת ברנדייס ומחברם של 13 ספרים. ספרו "Roosevelt's Legacy and Biden's New Deal" יראה אור בהמשך השנה.