ב־8 באפריל 2020 ברני סנדרס, הסנאטור הסוציאליסט מוורמונט, הסיר את מועמדותו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לקראת המרוץ לנשיאות ארצות הברית. הפרישה שלו אמנם הכאיבה לרבים בשמאל האמריקאי, אבל היא גם הוכיחה איזו כברת דרך עשו אנשי שמאל, פרוגרסיבים וסוציאליסטים, בזירה האלקטורלית בשנים האחרונות. לפני שהחל לפגר אחר ג׳ו ביידן ניצח סנדרס ברבים מהסיבובים המוקדמים של הפריימריז – מה שעורר, שוב, חרדה עצומה בממסד של המפלגה הדמוקרטית. הוא אולי לא נחל הצלחה כמו בפריימריז של 2016, כשהתמודד מול חביבת הממסד הילרי קלינטון, אבל בראייה היסטורית, זה היה ללא ספק צעד משמעותי נוסף במסע של השמאל האמריקאי לעבר הבית הלבן. האחרון שניסה לעשות זאת לפני סנדרס היה פעיל זכויות האזרח ג׳סי ג׳קסון, אבל שני הקמפיינים שלו לנשיאות בשנות ה־80 לא התקרבו להישגים של סנדרס ב־2016 – וג׳קסון, בניגוד לסנאטור מוורמונט, אפילו לא רץ כסוציאליסט מוצהר.

סנדרס לא הגיע להישגים הללו בחלל ריק. למעשה, את ההצלחה שלו אפשר להבין רק על רקע הפריחה של פוליטיקאים פרוגרסיבים נוספים בשנים האחרונות, כמו הסוציאליסטית הצעירה אלכסנדריה אוקסיו־קורטז (הידועה  כ־AOC) ו״הסקוואד״ (The Squad), קבוצה של חברות וחברי קונגרס פרוגרסיבים, ששמו לעצמם למטרה למשוך את המפלגה הדמוקרטית שמאלה. בשנים האחרונות מועמדים המזוהים עם האגף השמאלי של המפלגה מנצחים בבחירות בכל רחבי ארצות הברית וקוראים תיגר על האגף השמרני שלה. ואם בהתחלה הממסד של המפלגה הדמוקרטית לא היה ערוך להתמודדות עם המרד הפרוגרסיבי, היום הוא נאבק בו בכל כוחו. אבל למרות ההפתעה של הממסד המפלגתי, חשוב להבין כי המרד הפרוגרסיבי לא הופיע באופן ספונטני משום מקום: זוהי תוצאה של מאמצים מאורגנים מצד דור חדש של פעילי שמאל, שצמחו בתנועות החברתיות של העשור האחרון ולמדו כיצד לנצל את הכוח שצברו מחוץ לזירה האלקטורלית כדי לשנות את המערכת הפוליטית.

הנסיקה הפוליטית של הפרוגרסיבים קרתה מכיוון שפעילי שמאל למדו לעומק גם איך בונים תנועות חברתיות שפועלות בטווח הארוך – וגם איך מנצחים בחירות. לאסטרטגיה הזו יש, כמובן, מגבלות. כך, לדוגמה, עולה השאלה לאילו הישגים חקיקתיים פוליטיקאים פרוגרסיבים מסוגלים להגיע מתוך המערכת הקפיטליסטית־ליברלית הקיימת; או כמה זמן יכולה תנועה חברתית לפעול במסגרת המפלגה הדמוקרטית לפני שהיא נבלעת על ידי המנגנון שלה. בכל מקרה, מערכת היחסים החדשה שנרקמה בין תנועות השמאל ובין המפלגה כבר הצליחה לשנות את פני הפוליטיקה האמריקאית, וסיפקה לתנועות אזרחיות פלטפורמה חדשה לקידום החזון שלהן, למרות הקשיים והחסרונות.

לכבוש את התודעה

המסע של השמאל הפרוגרסיבי בזירה האלקטורלית החל בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, עם כינונה של קואליציית ה״ניו דיל״ שהתגבשה סביב הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. הקואליציה הזאת, בעלת השאיפות הסוציאל־דמוקרטיות, הוקמה כדי להניח את היסודות לרשת הביטחון הסוציאלי במדינה ולמנוע התקוממות עממית בסגנון סובייטי על אדמת ארצות הברית. עם זאת, את הפרק הנוכחי בתולדות השמאל האמריקאי קל יותר להבין דווקא לאור רגע היסטורי אחר, קרוב יותר מבחינה כרונולוגית: ניצחונו של ברק אובמה בבחירות לנשיאות ב־2008.

את הקמפיין ההיסטורי של אובמה יש להבין בהקשר של התנועה החברתית הגדולה שהזינה אותו. אובמה התבסס במידה רבה על האנרגיות של התנועה האנטי־מלחמתית, שקמה בתחילת שנות ה־2000 כדי להתנגד לפלישה האמריקאית לעיראק ולאפגניסטאן. אף שנוהגים להתייחס אליה היום בביטול, התנועה הזאת כללה בשעתה מאות אלפי בני אדם בארצות הברית ומיליונים רבים נוספים מעבר לים. אובמה אמנם לא יכול היה לצאת בגלוי נגד המלחמה באפגניסטאן, שנתפסה בזמנו כתגובה הגיונית יותר לפיגועי 11 בספטמבר, אבל הוא זכה לנקודות רבות אצל הציבור הפרוגרסיבי כשהתנגד למלחמה בעיראק. 

פעילים חברתיים מנוסים, בוגרי התנועה לזכויות האזרח של שנות ה־60, עזרו לאובמה ואנשיו לגבש את מה שנהפך לאסטרטגיית השטח המפורסמת שלהם – קמפיין בחירות כתנועה חברתית. צעירים שמאלנים, רבים מהם עדיין בגיל תיכון, היו היסודות שעליהם נבנתה התנועה הזאת: הם גייסו את בתי הספר ואת השכונות שלהם, והשתמשו באינטרנט, בעיקר ברשתות החברתיות, בצורה חדשנית שהביאה את מסרי הקמפיין למיליוני מצביעים נוספים. בתוך זמן קצר עמד לרשות אובמה מערך משוכלל של ארגוני שטח – ״Obama for America״ – שהצליח לאסוף מקרב תומכיו מספר חסר תקדים של 13 מיליון כתובות אי־מייל. המערך המרשים הזה יכול היה להמשיך לשמש את אובמה לאורך שתי הכהונות שלו, אבל אחרי ניצחונו בבחירות לנשיאות ב־2008 החליטו אנשיו לדכא את התנועה החברתית שצמחה סביבו.

הבגידה בתנועה שהביאה אותו לבית הלבן חזרה על עצמה שוב ושוב בשמונה השנים הבאות. כבר בתחילת כהונתו הסלים אובמה את הלחימה באפגניסטאן, וחילץ את הבנקים אחרי המשבר הפיננסי העולמי בלי לטפל בבעיות העומק שחוללו את המשבר ובלי להעניש את האחראים לו. צעדים אלה הכשירו את הקרקע לצמיחה של ״אוקיופיי וול סטריט״ (לכבוש את וול סטריט) – תנועה חברתית כלל־אמריקאית ומאוחר יותר גם בינלאומית – שדרשה מאובמה לרסן אחת ולתמיד את הסקטור הפיננסי, להילחם באי־שוויון ולהיאבק בקשרי ההון־שלטון שהשחיתו את וושינגטון. אף שכבר בחודש הראשון לקיומה התפשטה התנועה לכ־900 ערים בארצות הברית, היא נמנעה מפעולות הקשורות לבחירות. אין ספק כי אחת הסיבות לכך היא אורך החיים הקצר שלה: מספטמבר עד נובמבר 2011. אבל חשוב מכך, ״אוקיופיי״ החזיקה בתפיסה אנטי־אלקטורלית עקרונית, ששללה קשרים עם פוליטיקאים ותמיכה במועמדים. למרבה ההפתעה, היא גם מיעטה להתעמת באופן ישיר עם הנשיא אובמה והמפלגה הדמוקרטית והעדיפה למקד את מאמציה בתאגידים ובבנקים. למרות כל אלה, התנועה הצליחה לשנות באופן משמעותי את הוויכוח הפוליטי בארצות הברית ונתנה קול להמוני אמריקאים מתוסכלים, שאיבדו את בתיהם ואת תקוותם תחת ממשל אובמה.

אוקיופיי גם טמנה את הזרעים שמהם צמחו בשנים הבאות שורה של תנועות חברתיות וקמפיינים פוליטיים. וכך, גם אם השפעתה על הפוליטיקה האמריקאית נראתה מופשטת למדי בהתחלה, בפועל היו לה ביטויים מוחשיים מאוד. בוגרי אוקיופיי השתלבו, לדוגמה, בעמדות מפתח בקמפיין של סנדרס לנשיאות – ממנגנוני השטח ועד למערך המדיה הדיגיטלית. למעשה, הקמפיין של סנדרס שיכלל ופיתח חלק גדול משיטות הפעולה של אוקיופיי ושל קמפיין הבחירות המקוון של אובמה. אנשיו של סנדרס למדו כיצד לנצל רגעים ויראליים ברשת לטובת גיוס תרומות באינטרנט, ועד מהרה הפכו את הסנאטור הסוציאליסט לאחד משיאני גיוס התרומות הקטנות בפוליטיקה האמריקאית. סנדרס גם שאב השראה ברורה מהשפה הפוליטית של אוקיופיי. אחד ההישגים התודעתיים המרכזיים של התנועה היה ההחדרה לשיח הפוליטי של המושג ״ה־99%״: מונח המתאר את הרוב המוחלט של הציבור האמריקאי, שאינו מרוויח מהשיטה הכלכלית הקיימת, כשמולו ניצב המאיון העליון – ה־1% – אותה אליטה כלכלית שנהנית מהמצב הקיים ופועלת לשמרו בכל מחיר. סנדרס מרבה להשתמש בשפה הפוליטית הזאת. כך עשה, למשל, כשהכריז שהמטרה שלו כנשיא ארצות הברית תהיה ליצור ״כלכלה שעובדת בשביל כולנו, לא רק בשביל ה־1%״. 

האסטרטגיה והמסרים של סנדרס נחלו הצלחה במגוון חזיתות. מבחינה אלקטורלית, בפריימריז של 2016 הסנאטור הסוציאליסט קיבל 43% מקולות המצביעים – הישג חסר תקדים, גם אם לא מספיק כדי להפוך אותו למועמד הדמוקרטי לנשיאות. אחרי ההפסד להילרי קלינטון, אנשיו של סנדרס הקימו ארגון בשם ״Our Revolution״ (המהפכה שלנו), שהמשיך לקדם את סדר היום של הקמפיין והעניק השראה לגל חדש של מועמדים פרוגרסיבים. בטווח הארוך, הקמפיין הסוחף של סנדרס אילץ את המפלגה הדמוקרטית לאמץ רבים מהרעיונות של השמאל האמריקאי – ממיסוי ומדיניות פיסקלית ועד הגירה והשכלה גבוהה. בפריימריז הבאים של המפלגה, שנערכו ב־2020, מועמדים רבים המזוהים דווקא עם המרכז האידיאולוגי של המפלגה שילבו במצעים שלהם תוכניות שקרובות בהרבה לתפיסת העולם של סנדרס מאשר לזו של אובמה. ואולי חשוב מכל, המועמדות של סנדרס חיזקה את ״הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה״ (DSA), הארגון הסוציאליסטי הגדול ביותר בארצות הברית זה שנות דור, המונה כיום כמעט 100 אלף חברים.

בזמן שהסוציאליסטים הדמוקרטים קידמו מועמדים שמאליים בזירה המקומית, ארגון אחר החל לצבור כוח כפלטפורמה אלקטורלית אפקטיבית עבור השמאל. ״Justice Democrats״ (דמוקרטים למען צדק) נולד ממיזוג של שני ארגונים שחבורה של יוצאי אוקיופיי ובוגרי הקמפיין של סנדרס הקימו כדי ״ליצור בקונגרס רוב דמוקרטי מזן חדש״. הארגון החדש הריץ בשנים האחרונות שלל מועמדים מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה נגד מועמדים מכהנים מהאגף השמרני שלה, תוך התמקדות באזורים שבהם יש לדמוקרטים רוב מוצק. בבחירות האמצע של 2018 הריץ הארגון כמעט 80 מועמדים ברחבי ארצות הברית. שבעה מהם הצליחו להיבחר לקונגרס, ובכללם אוקסיו־קורטז, שנהפכה לפנים של הארגון וככל הנראה לפוליטיקאית השמאלית המוּכּרת ביותר בארצות הברית אחרי סנדרס. 

הניצחונות האלה גם הכניסו לקונגרס את ״הסקוואד״ – קבוצה חדשה של חברי קונגרס דמוקרטים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, שמחזיקים בתפיסת עולם פרוגרסיבית עד סוציאל־דמוקרטית. כבר בתחילת דרכם נאלצו חברי הסקוואד ואוקסיו־קורטז להתמודד עם יחס חשדני ועוין מצד הממסד הדמוקרטי. התקשורת, מצידה, החלה לדווח בהתלהבות על ״מלחמת האזרחים״ הממשמשת ובאה בשורות המפלגה. אבל היו גם מי שזיהו הזדמנות פוליטית בפער ההולך וגדל בין האגף השמרני של המפלגה לאגף הפרוגרסיבי שלה – ובראשם ארגון חדש, שצמח על רקע האכזבה מאוקיופיי וביקש לפתח גישה שונה כלפי המערכת הפוליטית.

התבצרות בקונגרס

תנועת ״סאנרייז״ (זריחה) הוקמה ב־2017 על ידי קבוצה של אקטיביסטים צעירים מהתנועה הסביבתית. פעילים אלה למדו על בשרם את מגבלות המודל הקיים של תנועות חברתיות והיו מתוסכלים מכך שדווקא כשמשבר האקלים נהפך לאיום ממשי, ההשפעה של ארגוני הצדק הסביבתי הולכת ונחלשת. הארגון נכנס אל הזירה הפוליטית בשעטה – בין היתר, בזכות דחיפה משמעותית שקיבל מאוקסיו־קורטז. 

אחד האירועים המשמעותיים בתולדות התנועה אירע ב־13 בנובמבר 2018, כש־150 פעילי סאנרייז נהרו לתוך לשכתה של ננסי פלוסי, ממנהיגות המפלגה הדמוקרטית בקונגרס. האקטיביסטים השתלטו על הלשכה כשהם שרים וצועקים סיסמאות בהתלהבות גדולה, שהלמה גם את גילם הצעיר וגם את השם האופטימי של תנועתם. הדרישה שהציגו היתה שפלוסי והאגף השמרני של המפלגה יתחילו להתייחס ברצינות למשבר האקלים ויקדמו את הגרין ניו דיל – תוכנית חקיקה שאפתנית, דומה בהיקפה לרשת הביטחון הסוציאלי שהנשיא רוזוולט הקים בשנות ה־30, ונועדה להעניק מענה הולם למשבר האקלים, לשקם את התשתיות הציבוריות בארצות הברית ולספק למיליוני אמריקאים משרות חדשות ואיכותיות. הפלישה ללשכה של פלוסי, שנתפסה כמאבק בין־דורי בתוך מחנה השמאל, עוררה עניין תקשורתי רב. הדיווחים על הפעולה התפשטו בכלי התקשורת וברשת כמו אש בשדה קוצים וביצרו את מעמדה של סאנרייז כשחקנית מרכזית בתנועה הסביבתית. 

אבל האסטרטגיה של התנועה אינה מתבססת על פעולות ראווה בלבד: סאנרייז משקיעה מאמצים גדולים בבניית כוח פוליטי ובהפעלתו. שנה בלבד לאחר האירוע המתוקשר במשרדים של פלוסי, לסאנרייז כבר היתה פריסה של כמעט 300 סניפים בארצות הברית. התנועה מפעילה לחץ על פוליטיקאים בדרישה שינקטו עמדה חד־משמעית בנוגע לגרין ניו דיל – בעד או נגד. אנשיה ניסחו מסמך התחייבות שעליו נדרשים לחתום כל המועמדים המעוניינים בתמיכתה, ועם הזמן הם הפכו את הגרין ניו דיל לנייר הלקמוס שבעזרתו מצביעים אמריקאים יכולים להעריך את מידת הפרוגרסיביות של פוליטיקאים דמוקרטים. מאז הקמתה, סאנרייז הביעה תמיכה רשמית ביותר מ־30 מועמדים ורשמה הישג נוסף לזכותה כשרוב המועמדים בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב־2020, כולל סנדרס, שילבו במצע שלהם גרסה זו או אחרת של הגרין ניו דיל.

תנועה חברתית חשובה אחרת מהעשור האחרון היא, כמובן, ״Black Lives Matter״ (BLM או חיי שחורים חשובים). BLM נוסדה באופן רשמי ב־2013, אך פרצה לתודעה הציבורית רק ב־2014, בעיצומה של המחאה בפרגוסון שבמדינת מיזורי. המחאה החלה עקב המוות של מייק בראון, צעיר שחור בן 18 שנורה על ידי המשטרה. BLM נוסדה על ידי קבוצה קטנה של פעילים, שהשתמשו בחוכמה ברשתות החברתיות כדי לכוון את גל המחאה המבוזר, הספונטני והבלתי מאורגן של המוני צעירים, בעיקר שחורים, שהחל לשטוף את אמריקה.

התנועה שלטה במשך זמן רב בסדר היום התקשורתי, הקימה סניפים ברחבי ארצות הברית והעניקה השראה לצעירים שחורים בכל העולם. בדומה לאוקיופיי, גם BLM שינתה את הנחות היסוד של הדיון הציבורי והחליפה את רטוריקת ה״חוק וסדר״ המיושנת – ששימשה אפילו אנשי שמאל ופוליטיקאים דמוקרטים – בשאלה כיצד להיאבק באלימות משטרתית ובעוני. התנועה אמנם קידמה יוזמות חקיקה שונות, אך לא הצהירה על תמיכה רשמית במועמדים. עם זאת, באופן טבעי, בזכות הרוחב שלה ואופיה המבוזר, BLM כוללת נטיות שונות ומגוונות.

לדוגמה, חלק גדול מהקבוצות שמרכיבות את התנועה הקימו לפני כמה שנים ארגון מסודר, שבמסגרתו ניסחו וקידמו הצעת חוק בשם BREATHE, שנועדה להעביר תקציבים פדרליים ממאמצי שיטור וכליאה לטובת חיזוק שירותים חברתיים כמו דיור, רווחה, חינוך ובריאות. ב־2020 הארגון אף הקים זרוע אלקטורלית רשמית, שעודדה הצבעה בבחירות ותמכה פומבית במועמדים, אך לא זכתה להצלחה בקנה המידה של ״דמוקרטים למען צדק״ או סאנרייז מבחינת גיוס תמיכה ציבורית לחקיקה ומספר המועמדים שהכניסה לקונגרס.

כוח משמעותי נוסף בתוך התנועה הוא סניף מיניאפוליס שלה. BLM מיניאפלוס – שנקראת היום ״Black Visions״ – המציאה את עצמה מחדש אחרי תקופה של חשבון נפש והיערכות אסטרטגית. אנשיה אימצו שיטות מדויקות וממוקדות יותר של פעילות קהילתית – ובה בעת פיתחו אסטרטגיות ארגוניות משלימות של תנועת המונים. השינוי הזה נשא פרי. בקיץ 2020, אחרי הרצח של ג׳ורג׳ פלויד במיניאפוליס ושל בריאונה טיילור בקנטקי, הם היו מוכנים לפעולה ונכנסו לזירה בסערה. ההתקוממות הספונטנית שהתלקחה במיניאפוליס התפשטה עד מהרה לכל קצות המדינה. Black Visions הצליחה להציב את עצמה בחזית המאבק ולתרגם חלק מהאנרגיות של המחאה לתביעה הברורה והרדיקלית ״להפסיק לממן את המשטרה״ (Defund the police) ולהשקיע את הכסף במקום בחינוך, רווחה ופרויקטים לנוער. התנועה גם הרבתה ליזום פעולות מתוקשרות. כך, למשל, כשהם מוקפים בהמוני מפגינים ולעיני המצלמות, פעיליה התעמתו עם ראש העיר מיניאפוליס ותבעו ממנו להתייחס בפומבי לדרישותיהם. כאשר ראש העיר סירב, הקהל הגדול התחיל לקרוא סיסמאות בגנותו והוא הסתלק מהמקום בבושת פנים.

אבל כפי שקורה תמיד עם גלי מחאה, גם הגל הגדול של קיץ 2020 דעך לבסוף. אלא שהאקטיביסטים במיניאפוליס ובמקומות רבים אחרים בארצות הברית לא הפסיקו לפעול, הם רק החליפו הילוך ושינו פאזה: מהפגנות המוניות ופעולות מתוקשרות לקידום חקיקה והתארגנות קהילתית. אחד הלקחים החשובים שלמדו פעילי שמאל בעשור האחרון הוא שתנועה חברתית צריכה להתקיים לא רק במהלך גלי מחאה, אלא גם בין גל מחאה אחד למשנהו.

הברית עם ביידן

מגמה נוספת שמאפיינת את השמאל האמריקאי בשנים האחרונות היא הקמת מוסדות חדשים, שמשקפים את השאיפה הפרוגרסיבית להתארגן לטווח הארוך. מוסד מרכזי במערך החדש הזה הוא ״מומנטום״, שממלא תפקיד חשוב בחיבור בין מנהיגים מתנועות שונות וביצירת מרחב ללמידה משותפת. מומנטום, שמגדיר את עצמו כחממה לתנועות חברתיות, נוסד ב־2014 בניו יורק על ידי קבוצה של בוגרי אוקיופיי, פעילי זכויות עובדים, מדריכי נוער ומנהיגים מהתנועה לזכויות מהגרים. הארגון פיתח מודל חדשני המשלב מאפיינים של תנועות מחאה המוניות ושל התארגנות קהילתית. הוא הפיץ את המודל באמצעות קורסי הכשרה, בעיקר לאקטיביסטים מאיגודי עובדים וארגונים קהילתיים. בשנים שלאחר מכן, רבים מיוצאי מומנטום הטמיעו את עקרונות המודל בארגונים שלהם, וחלקם אף הקימו ארגונים חדשים ברוחו – כשאחד הבולטים שבהם הוא תנועת סאנרייז.

מומנטום גם נהפך למקום מפגש בין פעילים, שבו נולדים חיבורים פוליטיים ויוזמות אקטיביסטיות. בין היתר, נפגשו בו לראשונה דמויות מרכזיות בקמפיין של סנדרס, דמוקרטים למען צדק, BLM, Black Visionsועוד. שאלת המעורבות בפוליטיקה האלקטורלית נתונה אמנם לשיקול דעתן של התנועות השונות, אך בזכות מומנטום נוצר סוף־סוף מרחב שבו אקטיביסטים יכולים לשאול את עצמם אם וכיצד הפעילות שלהם משתלבת בתהליך האלקטורלי. הדיון המתמשך הזה הגיע לשיא ב־2020, כשמומנטום וכמה גופים פרוגרסיביים אחרים הקימו מרכז חשיבה ייעודי לקראת המרוץ לנשיאות בין ביידן לדונלד טראמפ. המרכז ניסח הנחיות לתנועות חברתיות בהתאם לכמה תרחישים אפשריים – כולל תרחיש שבו טראמפ מפסיד בבחירות, מסרב לעזוב את הבית הלבן ומשתלט בכוח על המשרה הרמה במדינה.

ואכן, לקראת סוף בחירות 2020 התגשמו כמה מהסיוטים הגרועים ביותר של הקהילה הפרוגרסיבית בארצות הברית. מגפת הקורונה, ספירה חוזרת של קולות ומכשולים שונים שהוצבו על ידי ממשל טראמפ – כל אלה הובילו לכך שתוצאות המרוץ התפרסמו באיחור ניכר. טראמפ, מצידו, כבר הזהיר זמן רב לפני כן שייעשו ניסיונות לגנוב ממנו את הניצחון. ברגע שנודע שפרסום התוצאות מתעכב, הוא ניצל את הבלבול הכללי כדי להתסיס את קהל התומכים שלו ולעודד אותם לעשות מעשה – עם או בלי הוראה מפורשת ממנו. בתגובה, הבייס שלו התחיל להתארגן. תומכי טראמפ יצאו למחות נגד ״גניבת הבחירות״ ברחובות של בירת פנסילבניה, מדינת מפתח במפה האלקטורלית. טראמפיסטים ומתנגדיהם התעמתו ברחובות וושינגטון די־סי – אירוע שרימז על מה שעתיד היה לקרות כעבור שבועות ספורים, ב־6 בינואר, כשתומכי טראמפ וחבורות של פשיסטים מוצהרים הסתערו על גבעת הקפיטול.

 פוליטיקאים רפובליקאים הצטרפו אף הם לטענות של טראמפ ועירערו בגלוי על תוצאות הבחירות. למזלה של אמריקה, אסטרטגים פרוגרסיבים היו מוכנים לפעולה. בתוך זמן קצר אורגנו הפגנות־נגד מהסוג שהתקיים בוושינגטון די־סי, לצד אירועים בעלי אופי פסטיבלי יותר, כמו מסיבת מחאה שנערכה ברחובות פילדלפיה. האופי הלא הפגנתי של האירוע בפילדלפיה נבחר בכוונה כדי להרגיע את הרוחות בעיר ולהקטין את הסיכוי לאלימות – סכנה ממשית במדינה עתירת מתחים פוליטיים ואזרחים נושאי נשק. ארגונים ופעילים מ־BLM, איגודי עובדים, סאנרייז וגופים רבים אחרים איחדו כוחות תחת הסלוגן ״לספור כל קול״ (Count Every Vote) ויצאו לרחובות ברחבי ארצות הברית כדי להגן על הדמוקרטיה מהמתקפה של טראמפ ואנשיו, שניסו להפוך את תוצאות הבחירות. בסופו של דבר, הקואליציה הפרוגרסיבית ניצחה: טראמפ לא הצליח לבטל את התוצאות, והמנצח, ביידן, נכנס לבית הלבן.

עבור רבים בשמאל, טעמו המתוק של הניצחון נמהל במרירות מסוימת: אחרי הכל, ביידן הוא דמוקרט ממסדי מהאגף השמרני של המפלגה. עם זאת, המצע שעליו הוא רץ סימן תפנית חדה שמאלה ביחס לקריירה ארוכת השנים שלו בפוליטיקה. תוכנית התשתיות של ביידן – שההיקף המקורי שלה היה 3.5 טריליון דולר, אך הצטמצמם בסופו של דבר ל־1.5 טריליון דולר – היא הישג מרשים לכל הדעות, גם אם היא רחוקה מהשאיפות האמיתיות של הפרוגרסיבים. את ההישג הזה צריך לזקוף, בין היתר, לזכותם של סאנרייז והצוות של סנדרס. לאחר שסנדרס פרש מהפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ביידן והוא הקימו שורה של צוותים מקצועיים משותפים, שעמלו על גיבוש תוכניות עבור ממשל ביידן העתידי. בצוותים אלו שולבו נציגים מהארגונים ומהתנועות החדשות של העשור האחרון. תוכנית התשתיות, שעברה בקונגרס בתחילת נובמבר, מבוססת על מאמצים אלה.

עשור של למידה

למרות ההצלחות בשנים האחרונות, הדור החדש של פעילי השמאל צריך עדיין להתמודד עם שורה ארוכה של אתגרים. תנועות פרוגרסיביות הצליחו אמנם לשנות את התודעה הציבורית בנושאים רבים – מאי־שוויון כלכלי ומשבר האקלים ועד אלימות משטרתית – אבל הן עדיין מתקשות להגיע לאוכלוסיות שמרניות יותר בארצות הברית. בנוסף, הרעיונות של דור הפעילים הזה נתקלים בהתנגדות חריפה מצד פוליטיקאים, כולל פוליטיקאים דמוקרטים, שהבייס שלהם אינו נוטה להישבות בקסמן של תנועות כמו אוקיופיי ו־BLM. ואם זה לא מספיק, אפילו הפוליטיקאים שנבחרו בתמיכתם לא תמיד עונים על הציפיות שלהם. אוקסיו־קורטז, לדוגמה, התקפלה באחרונה בכמה נושאים שחשובים לתומכיה. כך, למשל, כשנמנעה בהצבעה בקונגרס על המימון של ״כיפת ברזל״ – צעד שנתפס על ידי חלק מהבייס שלה כסטירת לחי למאבק הפלסטיני. 

אבל מעבר לקשיים אלה ואחרים, ברור שלמעורבות של תנועות שמאל בזירה האלקטורלית יש השפעה חיובית: היא מקרבת פוליטיקאים בעלי השקפות פרוגרסיביות לעמדות כוח, הופכת שינויי מדיניות רדיקליים מחלום למציאות ודוחפת שמאלה את השפה והרעיונות של המיינסטרים המפלגתי. בזמן בחירות יש לתנועות חברתיות ערך גבוה במיוחד עבור המפלגה הדמוקרטית, בזכות הניסיון והידע שיש להן בכל הנוגע להנעת מצביעים, גיוס פעילים וניסוח נרטיבים פוליטיים.

המצב הזה, שבו תנועות חברתיות רואות בעצמן בנות בית במערכת הפוליטית (גם אם הן נמצאות במתח מתמיד איתה), נראה אולי טבעי לאקטיביסטים צעירים – אבל עד לפני כמה שנים הוא ממש לא היה מובן מאליו. הדור הקודם של פעילי שמאל דחה על הסף מעורבות בפוליטיקה אלקטורלית והשקיע את מרב המאמצים שלו בפעולות ישירות, במיוחד במסגרת התנועה נגד הגלובליזציה שצמחה בשנות ה־90. השינוי הגיע, כאמור, עם אובמה, ולאכזבה ממנו היה ביטוי ברור בעמדה האנטי־אלקטורלית של אוקיופיי והגל הראשון של BLM.

אבל גם אם שתי התנועות הללו הצליחו לחולל שינויים דרמטיים בשיח הפוליטי בארצות הברית, הן כשלו בהשגת המטרות שהציבו לעצמן. הן אמנם זכו לתהודה ציבורית רבה, אבל לא הצליחו להביא את השינוי הרדיקלי שבשמו יצאו משתתפיהן לרחובות. כניסתן לזירה האלקטורלית היתה הזדמנות להמשיך במאבק, במיוחד בשנים שבהן התקשו לגייס המוני אנשים לפעולות מחאה. הקמפיין של סנדרס, בתורו, הוכיח כי פוליטיקאים יכולים לשרת היטב תנועות חברתיות בכך שהם מכניסים את המסרים שלהן למיינסטרים ומנגישים אותם לקהלים שעלולים להירתע מסגנון הפעולה של תנועות מחאה. אבל מערכת היחסים בין פוליטיקאים לתנועות אינה חד־סטרית: סביר להניח כי המועמדות של פוליטיקאי מסוגו של סנדרס לא היתה מתאפשרת כלל אלמלא התנועות שסללו לה את הדרך.

בכוחות משולבים, תנועות חברתיות וקמפיינים אלקטורליים יכולים לעצב מחדש את הזירה הפוליטית ואת דעת הקהל. מעורבות במערכת הפוליטית עלולה, כמובן, למתן את הדרישות הרדיקליות של תנועות חברתיות, ותנועות לא תמיד יכולות לשלוט בפוליטיקאים שרצים מטעמן. נוסף על כך, יש צורות נוספות של כוח מאורגן – איגודי עובדים, למשל – שאסור להזניח. אבל העשור האחרון הוכיח שהשמאל חייב להיות פעיל גם בזירה האלקטורלית וללמוד כיצד לפעול בה במיומנות ובאפקטיביות. כשהוא עושה זאת, הוא מצליח לחולל שינויים אמיתיים במציאות.

תרגום: יסמין הלוי

על אקין אולה

אקין אולה הוא מדריך בכיר ב"מומנטום", מרכז הכשרה לתנועות חברתיות, בעל טור ב"גרדיאן" ומנחה הפודקסט This is the Revolution.