הקדמה // דני פילק

מפלגת פודמוס, שנולדה מתוך תנועת המחאה ששטפה את ספרד ב־2011, עירערה על כל הנחות היסוד של השמאל הספרדי הישן – וב־2015 כמעט כבשה את השלטון. איניגו ארחון, ממייסדי המפלגה, כותב על סוד הצלחתה, על השגיאות שעשתה לאורך הדרך ועל ההזדמנות הפוליטית הגדולה של עידן הקורונה

איניגו ארחון, ממייסדי מפלגת ״פודמוס״ הספרדית, הוא אחד הפוליטיקאים והאינטלקטואלים המקוריים ביותר של השמאל האירופי בימינו. בספר שכתב ב־2015 עם ההוגה הבלגית שנטל מוף, הוא הצהיר שאין לו עניין במחשבה תיאורטית המנותקת מעשייה פוליטית, אלא רק במחשבה המשרתת את הפוליטיקה. מטרתו, הסביר, היא ״בנייה מחדש של פרויקט דמוקרטי רדיקלי״, ומלאכה זו, טען, כרוכה ב״הבנת תרומתם של רגשות פופוליסטיים לפוליטיקה של שינוי״. כשהספר ראה אור, ארחון עוד היה מספר 2 בפודמוס, חודשים ספורים לפני הבחירות הכלליות שבהן הפכה למפלגה השלישית בגודלה בספרד.

המאמר של ארחון מכתב העת ״ג׳קובין״, שמתפרסם כאן לראשונה בעברית, נכתב חמש שנים לאחר מכן, בנובמבר 2020, על רקע נסיבות פוליטיות שונות לחלוטין. פודמוס אמנם שותפה היום בממשלה, אך מספר המושבים שלה בפרלמנט נמוך ביותר מחצי. ארחון עצמו עזב את פודמוס ב־2019 עקב מחלוקת אידיאולוגית עם שותפיו להנהגה, והקים את ״מאס פאיס״, מפלגה קטנה שמטעמה הוא מכהן כיום כחבר פרלמנט. מחלוקת רעיונית־אסטרטגית זו עומדת בלב המאמר שלו, ויש לה חשיבות גם מעבר להקשר הספרדי: הדילמות והאתגרים שארחון מתאר מלווים רבות מהמפלגות והתנועות השמאליות שצמחו בעולם בעשור האחרון.

מהכיכרות לפרלמנט

מפלגת פודמוס (בספרדית: אנחנו יכולים) אמנם נוסדה ב־2014, אך שורשיה בגל המחאה הגדול שפרץ בספרד במאי 2011, חודשיים לפני המחאה החברתית בישראל. תנועת המחאה התקוממה נגד מדיניות הצנע שיושמה בספרד אחרי המשבר הכלכלי של 2008 וסחפה אחריה מיליוני אזרחים. עם היחלשות המחאה החליטו פעילים מרכזיים בתוכה, וארחון ביניהם, להקים מפלגה שתקדם את סדר היום של התנועה בפוליטיקה הספרדית.

ארחון עצמו צמח בעולם האקטיביזם הסטודנטיאלי. בתחילת דרכו הושפע מה״אוטונומיזם״ האיטלקי, זרם אינטלקטואלי שהתגבש בשנות ה־70. האוטונומיסטים מתחו ביקורת על צורות ההתארגנות המסורתיות של השמאל – מפלגות ואיגודי עובדים – והדגישו את החשיבות של הקמת מוסדות אלטרנטיביים ותנועות חברתיות למאבק המעמדי. מאוחר יותר נחשף ארחון לעשייה הפוליטית ה״לאומית־עממית״ בדרום אמריקה והושפע מפוליטיקאים כמו הוגו צ׳אבס בוונצואלה ואבו מוראלס בבוליביה. הוא אימץ תפיסה של הפוליטיקה כמאבק הגמוני והדגיש את הצורך בבניית ה״עם״ כסובייקט פוליטי קולקטיבי, שחורג מגבולות מעמד הפועלים המסורתי. 

תפיסת הפוליטיקה כמאבק הגמוני מבוססת על ההנחה שהחברה הקפיטליסטית בת זמננו נשענת על מודל מסוים של חברה שנהפך להגמוני. כלומר, מודל של חלוקת משאבים וכוח – במקרה זה, המודל הניאו־ליברלי – שחדר לכל רובדי החברה ומוסדותיה: כלכלה, תרבות ופוליטיקה. מודל זה נחשב ״הגמוני״ משום שהוא נתפס על ידי הציבור כמובן מאליו, כאופציה ההגיונית היחידה לארגון החברה. 

עם זאת, תפיסה זו אינה גורסת שהגמוניה היא תוצר של קנוניה מרושעת, מניפולציה של ההמון או תודעה כוזבת. מודל של חברה זוכה למעמד הגמוני מפני שהוא נתמך ומקודם על ידי ״בלוק היסטורי״ – חיבור בין קבוצות חברתיות שונות שמזדהות עם אותו דפוס של חלוקת כוח ומשאבים (ונהנות ממנו). כדי לזכות במעמד הגמוני, מודל של חברה צריך לשרת – ולו באופן חלקי – את האינטרסים של הקבוצות השונות שמרכיבות את הבלוק. לא כל הקבוצות נהנות באותה מידה מהמודל הקיים: ישנה ליבה שהמודל פועל באופן מלא לטובתה, ויש קבוצות אחרות שהמודל משרת אותן רק בצורה חלקית. מכאן יוצא שמודלים הגמוניים אינם יציבים ומוגמרים, אלא מאותגרים תמיד על ידי פרויקטים הגמוניים אלטרנטיביים.

פוליטיקה סוציאליסטית מהסוג שארחון דוגל בו משמעה קידום אלטרנטיבה למודל הניאו־ליברלי ההגמוני על ידי בנייה של בלוק היסטורי חלופי. בלוק זה צריך לחבר בין קבוצות שנפגעות באופן ברור מהמודל הקיים ובין קבוצות שאמנם משתייכות כיום לבלוק הניאו־ליברלי, אבל האינטרסים שלהן באים לידי מימוש מוגבל בלבד במסגרתו.

מושג מפתח נוסף בתפיסה של ארחון הוא פופוליזם. על פי הגישה שארחון מייצג, פופוליזם שמאלי הוא צורה של מאבק סוציאליסטי הגמוני המבקש לארגן בלוק היסטורי על בסיס ההנגדה בין העם לאליטות. מאבק זה משלב בין המסורת השמאלית של מאבק למען שוויון וצדק חברתי ובין הדרישה להעמקת הדמוקרטיה כאפשרות אמיתית להשתתפות המונית בעיצוב המוסדות, החוקים ומנגנוני הממשל המסדירים את החיים המשותפים במדינה.

בשנתיים הראשונות לקיומה של פודמוס היה ארחון ההוגה המרכזי של האסטרטגיה הפוליטית שהדריכה את המפלגה, וזו נשענה על העקרונות שתוארו לעיל. כאמור, אסטרטגיה זו הובילה את המפלגה לצמיחה מהירה ששיאה בבחירות 2015. אבל ההישג הזה, מרשים ככל שהיה, לא הספיק כדי להחליף את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) הוותיקה בתור הכוח המוביל בגוש השמאל בספרד, ואף סימן את תחילת דעיכתה של התנועה.

קורקטיבה במקום אלטרנטיבה

שש סיבות עיקריות מסבירות, לדעתי, את ההיחלשות ההדרגתית של פודמוס. הראשונה היא ההחלטה לבנות את התנועה סביב דמותו הכריזמטית של מזכ״ל המפלגה, פבלו איגלסיאס. הדגש הפרסונלי הפך את המנגנון המפלגתי לריכוזי מדי ונטל כוח והשפעה מפעילי השטח שלה; הדגש האלקטורלי הכמעט־בלעדי הפריע לפודמוס לפתח את התרבות ואת המוסדות האלטרנטיביים החיוניים למאבק פוליטי הגמוני.

מגמות אלה הובילו לקרע הפנימי העמוק במפלגה, שהוא הסיבה השנייה להיחלשותה. אחרי 2015 נוצרו בתנועה כמה זרמים, כשהמשמעותיים שבהם הוא הזרם בראשות המזכ״ל איגלסיאס, ששאב את השראתו מהשמאל הרדיקלי המסורתי בספרד (ובעיקר מהמפלגה הקומוניסטית הספרדית), והזרם הלאומי־עממי בראשות ארחון, שדגל באסטרטגיה של מאבק הגמוני פופוליסטי. מתחים אלה הובילו לעימותים פומביים בין ראשי המפלגה ולעזיבתם של ארחון ורוב תומכיו הקרובים, ופגעו קשות בתדמיתה הציבורית.

הסיבה השלישית היא האידיאליזציה המוחלטת שפודמוס עשתה לכל מה ש״חדש״. להלך רוח זה שתי השלכות בעייתיות: הראשונה היא שפודמוס הצליחה מאוד בקרב צעירים, אך התקשתה להיות רלוונטית עבור הוריהם וסביהם; השנייה היא שלתווית החדש יש חיי מדף קצרים – הערצה לחדש מביאה מהר מאוד את הבוחרים לחפש אלטרנטיבה חדשה עוד יותר. את הלקח הזה למדו על בשרן גם פודמוס וגם ״סיודדנוס״ (מפלגה חדשה שצמחה כאלטרנטיבה לימין המתון) – שתיהן נסקו במהירות, אך גם נחלשו במהירות. 

הסיבה הרביעית היא הדמוניזציה שנעשתה לפודמוס ולהנהגתה על ידי פוליטיקאים מהימין ותקשורת המיינסטרים. המפלגה נתפסה, ובצדק, כאיום ממשי על הסדר הקיים, ומנהיגיה הותקפו ללא הרף בתקשורת, בפרלמנט ובבתי המשפט.

הסיבה החמישית היא הקושי של השמאל להתמודד עם סוגיית הלאומיות. תופעה זו באה לידי ביטוי מובהק בחוסר היכולת של פודמוס למצוא תשובה הולמת למתח ההולך וגובר סביב המאבק למען עצמאות קטלוניה. עמדתה המוצדקת של פודמוס – תמיכה במשאל אך התנגדות לעצמאות – עוררה ניכור הן בקרב תומכי העצמאות והן בקרב מתנגדיה. אף שארחון מתייחס לסוגיה זו במאמר, נדמה שאין הוא מפנים במלוא הרצינות את החשיבות של רגשי שייכות בפוליטיקה ואת האתגר ששאלת הלאומיות מציבה בפני השמאל. הכתיבה שלו בדבר הצורך ב״פטריוטיזם פרוגרסיבי״ נותרת מעומעמת ושטחית. 

הסיבה האחרונה, ואולי החשובה מכולן, היא ההחלטה של פודמוס לנטוש את האסטרטגיה של מאבק הגמוני פופוליסטי וחזרתה לפוזיציה המוכרת של השמאל הרדיקלי בספרד. האסטרטגיה החדשה־ישנה הזאת החזירה את פודמוס לעמדת השותף הרדיקלי־אך־הקטן של המפלגה הסוציאליסטית. אם להשתמש בלשון שמפ״ם אימצה כדי להצדיק את התמזגותה בתוך המערך בסוף שנות ה־60, פודמוס נהפכה לקורקטיבה (תיקון) וחדלה להיות אלטרנטיבה למפלגה הסוציאליסטית.

ארחון עזב את פודמוס כשהבין שתפיסתו הובסה. באופן פרודקסלי, עד מהרה מצא את עצמו בראש מפלגה קטנה עוד יותר, שדוגלת בתפיסת עולם ירוקה, שוויונית ופמיניסטית ושקהל בוחריה מורכב בעיקר מצעירים עירוניים ומשכילים. מבחינה דמוגרפית ואידיאולוגית, מפלגתו החדשה אינה משקפת נאמנה את החזון הפוליטי שהוא פורס בכתביו ואינה מצליחה לחלק את השדה הפוליטי בין המיעוט ש״למעלה״ ובין הרוב ש״למטה״. עם זאת, ארחון הוא עדיין הוגה ופוליטיקאי מקורי וחשוב, הניחן ביכולת אנליטית מרשימה ובמחויבות עמוקה למאבק למען שוויון.

דני פילק הוא פרופסור מן המניין במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מה שיכולנו, מה שעוד נוכל // איניגו ארחון

״פודמוס״ היתה תרגיל המוני בהרחבת גבולות הדמיון הפוליטי – ניסוי פוליטי ואלקטורלי שהחל עם קבוצה מצומצמת של אינטלקטואלים ופעילים חברתיים, ששמו לעצמם למטרה ״להפוך רוב חברתי מוּכּה לרוב פוליטי חדש״.

המפלגה נולדה כמעט במקרה כפלטפורמה לריצה בבחירות לפרלמנט האירופי ב־2014. בשנתיים הראשונות לקיומה היא חוותה עלייה מטאורית והשתלטה על הוויכוח הפוליטי בספרד. בין תומכיה אפשר היה למצוא אזרחים ממגוון רקעים חברתיים ואידיאולוגיים, שנמשכו לפודמוס בזכות הבטחתה לתקן את מוסדות הדמוקרטיה הספרדית ודבקותה בפטריוטיות פרוגרסיבית ובצדק חברתי. בתוך שנים מעטות, התארגנויות מוניציפליות שהמפלגה היתה שותפה להן כבשו את השלטון המקומי בערים החשובות בספרד – מדריד, ברצלונה, סרגוסה, קאדיס, לה קורוניה וסנטיאגו – ובשיא כוחה, בבחירות הכלליות של דצמבר 2015, היא זכתה ביותר מחמישה מיליון קולות, שהם כ־21% מכל המצביעים. 

בבחירות הבאות, שנערכו ביוני 2016, פודמוס החליטה לרוץ יחד עם מפלגת ״השמאל המאוחד״, שהמרכיב הדומיננטי ביותר בתוכה הוא המפלגה הקומוניסטית הספרדית. התוצאה של האיחוד היתה אובדן של כמיליון קולות. אבל ההפסד של המפלגה לא היה אלקטורלי בלבד. שנתיים אחרי הקמתה, אנשי השמאל המסורתי החלו לכבוש את כל עמדות הכוח בפודמוס. היו אלה פעילים פוליטיים שהפסידו במחלוקות הפנימיות בארגונים שלהם והצטרפו למפלגה החדשה בעקבות הישגיה האלקטורליים והמשאבים שעמדו לרשותה. כתוצאה מהאיחוד המפלגה הפנתה עורף לתזה ה״לאומית־עממית״ ולתפיסה חוצת המגזרים שאיפיינו אותה בתחילת דרכה, וחזרה למרחב הזהותי המוכר של השמאל הספרדי הישן.

מאז, המפלגה שנקראה בעבר פודמוס וכיום נקראת ״אונידוס פודמוס״ נחלשת בכל מערכת בחירות. מספר נציגיה בפרלמנט צנח מ־71 ב־2016 ל־35 כיום (מתוך 350 מושבים), והיא כבר אינה קובעת את סדר היום הפוליטי או מכתיבה את גבולות הגזרה של השיח הציבורי. עם זאת, ב־2020, הודות לנכסים שנותרו בידיה משנות ההצלחה המוקדמות, הצטרפה פודמוס לקואליציה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE). באופן פרדוקסלי, בספרד מכהנת כיום ממשלה שבה יש יותר שרים מהשמאל מבכל ממשלה אחרת ב־70 השנים האחרונות – דווקא כשהעמדות המזוהות עם השמאל נמצאות בנסיגה תרבותית ואלקטורלית.

הייתי אחד ממייסדי פודמוס. ניהלתי את כל הקמפיינים שלה עד 2016 ושימשתי כמזכיר הפוליטי וכדובר הפרלמנטרי של המפלגה. הייתי ככל הנראה הדמות המוכרת ביותר במה שיתואר כאן בתור ״האגף הלאומי־עממי״ של פודמוס, שעמו נמנים כל מי שדוגלים בתפיסתה המקורית של המפלגה. פודמוס היתה ותישאר תמיד חלק מהביוגרפיה האישית, האינטלקטואלית והאקטיביסטית שלי, אבל היום, כמו שאר שותפיי ושותפותיי לגרעין המייסד, אני כבר לא משתייך אליה. אני עדיין חבר פרלמנט ועדיין נלחם למען ריבונות עממית, חירות וצדק חברתי – אבל עושה זאת מתוך מפלגה אחרת, ששמה ״מאס פאיס״.

הסיפור על מה שפודמוס היתה – ומה שהיתה יכולה להיות – הוא במידה רבה הסיפור שלי, כשם שהוא הסיפור של מאות אלפי ספרדים שהיו שותפים לחוויה פוליטית יוצאת דופן, שהניבה הישגים, כישלונות וגם כמה לקחים חשובים עבור תנועות לשינוי חברתי. המאבק שלנו אמנם בלתי פוסק ורצוף דרכים עקלקלות, אבל הוא שווה כל מאמץ.

מעמד האוהלים

במאי 2011 כיכר פוארטה דל סול במדריד עלתה לכותרת בעולם, אחרי שעשרות אלפי צעירים הקימו בה אוהלים במחאה על המצב החברתי והפוליטי בספרד. בתוך זמן קצר, בכל רחבי המדינה – מהערים הגדולות ועד לכפרים הקטנים – החלו לצוץ מאהלים, אסיפות עם והפגנות נגד האליטה הפוליטית והכלכלית המושחתת, שהשתעבדה לכוחות הפיננסיים העולמיים והפקירה את הצרכים והאינטרסים של העם הספרדי.

ספרד הרגישה את גלי ההדף של המשבר הכלכלי מרגע שפרץ ב־2008. התלות הקיצונית בענפי הנדל״ן והתיירות, האי־שוויון המאמיר, השחיתות הגואה, שחיקת השכר, החובות התופחים של משקי הבית – גורמים אלה ואחרים הפכו את המודל הכלכלי של ספרד לשברירי במיוחד אל מול הטלטלה הגלובלית. מדיניות הצנע שהוכתבה מבריסל, ויושמה על ידי ממשלות ימין ושמאל כאחד, רק החמירה את המצב. ההחלטה לקצץ לעומק בשירותים החברתיים הביאה לכך שמי ששילמו את מחירו של המשבר היו משפחות עובדות. מעגל קסמים של חובות־קיצוצים־חובות פגע אנושות במוביליות החברתית, המיט עוני על מיליוני אזרחים ושמט את הקרקע מתחת לרגלי מעמד הביניים. וככל שהמצב החמיר, כך גם הלך וגבר חוסר האמון כלפי המערכת הפוליטית והאליטות השולטות במדינה.

באותם חודשים נשטפה ספרד באנרגיות של תסכול ומחאה, ואלה התפרצו בסופו של דבר בתנועת ה״אינדיגנדוס״ (הזועמים), שהחלה את דרכה ב־15 במאי 2011. אף שהיתה זו תנועה בעלת מאפיינים דוריים מובהקים, חלקים נרחבים ומגוונים מאוד בחברה הספרדית הצליחו להזדהות איתה. הטענה של יושבי המאהלים, שהם מדברים בשמו של עם שאינו מיוצג על ידי השלטון ונעשק על ידי בעלי הכוח, זכתה ללגיטימציה ציבורית יוצאת דופן. העם הזה דרש שיקשיבו לו ויתייחסו לצרכיו – ולבסוף אף תבע להשיב לידיו את הריבונות שנגזלה ממנו על ידי האליטות, שלמרות כל המחלוקות ביניהן כולן מנותקות ממנו במידה שווה. 

השדה הפוליטי עבר ארגון מחדש. ההבחנה המסורתית בין שמאל לימין – שמשמרת את הסדר האוליגרכי – נזנחה לטובת הנגדה בין ״אלה שלמטה״ ובין ״אלה שלמעלה״. היה זה רגע פופוליסטי מכונן, מהסוג שעשור קודם לכן הביא להפלתן של ממשלות ניאו־ליברליות באמריקה הלטינית ושהתפשט בהמשך, במחצית השנייה של 2011, למדינות רבות נוספות בעולם. האינדיגנדוס הצליחו להוציא מאיזון גם את הימין, שלא היה מסוגל להדביק להם את התוויות המכפישות המוכרות, וגם את השמאל, שחשש מערעור מערך הזהויות הפוליטיות הקיים. זה בדיוק היה סוד כוחה של התנועה. עם זאת, חשוב להדגיש שפודמוס לא היתה מסקנה ידועה מראש: תנועת המחאה של 2011 היתה יכולה להוליד גם מפלגות מסוג אחר לחלוטין. אחרי הכל, נשמעו בתוכה גם קולות שתמכו בטכנוקרטיה אנטי־פוליטית (בסגנון ״די לפוליטיקאים – המומחים לשלטון!״) וגם קולות שתמכו בפופוליזם סמכותני והאשימו במשבר הכלכלי את הקבוצות החלשות ביותר בחברה.

ההפגנות, שנפוצו לאורכה של ספרד ולרוחבה, השפיעו על המערכת הפוליטית באופן עקיף בלבד. מצד אחד, האינדיגנדוס לא הצליחו לייצר מבני כוח אלטרנטיביים, ומצד שני, הם גם לא הניחו יסודות לצבירת כוח אלקטורלי. בהתחשב ברוחב האידיאולוגי של התנועה, אין פלא שלא הצליחה בכך. אחרי כשנה וחצי של פעילות, שבהן הוציאה מיליוני אזרחים לרחובות, התנועה נגעה בתקרת הזכוכית של השלב האקספרסיבי שלה. העצרות הלכו וקטנו ותדירותן הלכה ופחתה. לקראת 2013 הגיעה התנועה לסוף דרכה, בלי שהצליחה להציע אופק פוליטי מעבר להמשך ההפגנות. עם זאת, היא כן הכשירה אלפי אקטיביסטים חדשים והצליחה לערער על הסדר הניאו־ליברלי באופן שדיבר אל ההיגיון הפשוט של הציבור הספרדי. נוצרה פה הזדמנות פוליטית משמעותית.

קבוצה קטנטנה של פעילים, ואני ביניהם, החליטה לנסות לנצל אותה. התחלנו לעבוד יחד על הקמה של מסגרת פוליטית חדשה – עשרות ספורות של סטודנטים, חוקרים ומרצים בפקולטה למדע המדינה ולסוציולוגיה באוניברסיטת קומפלוטנסה במדריד. הגענו ממסורות שונות, אך המשותף לכולנו היה רקע בתנועת המחאה. בקלחת הקטנה הזאת התערבבו גם יוזמות נוספות כמו ״לה טוארקה״, תוכנית רשת משפיעה בהנחיית פבלו איגלסיאס, שנהפך לימים למזכ״ל המפלגה הראשון, ו״המרכז ללימודים פוליטיים וחברתיים״, מכון חשיבה שליווה תנועות פרוגרסיביות ולאומיות־עממיות באמריקה הלטינית בתחילת המאה ה־21.

מרחבים פוליטיים חדשים

תנועת המחאה הבליטה את העובדה כי המערכת הפוליטית בספרד מתעלמת זה שנים ממספר הולך וגדל של דרישות ציבוריות, שרוב האזרחים תופסים כמוצדקות לחלוטין. אבל אין זה אומר שהקמתה של פודמוס היתה בלתי נמנעת. פוליטיקה ששואפת ליותר מ״ניהול המציאות״ אינה מסתפקת במרחבים הפוליטיים הקיימים אלא יוצרת חדשים.

מה יכול היה לקרות? ראשית, המפלגות המסורתיות היו יכולות להגיב ביתר גמישות לדרישה שהופנתה כלפיהן לרענן את השורות. הן לא עשו זאת משום שמנגנונים מפלגתיים נוטים להעדיף נאמנות על פני כישורים. האליטות הספרדיות, אחרי שנים של ניוון, לא היו מסוגלות להתאים את עצמן אפילו לחלק קטן מהתביעות שהועלו מהרחוב. אילו היו עושות זאת, ייתכן שפודמוס לא היתה באה לעולם. התערערות הסדר הקיים מלווה תמיד בהיערכות לקויה מלמעלה. 

שנית, השפעתה של תנועת המחאה על החברה היתה גדולה בהרבה ממספר האנשים שיצאו בפועל לרחובות. התנועה אמנם יצרה אקלים ערכי ורגשי חדש בספרד, אבל האקלים הזה לא היה בהכרח אנטי־קפיטליסטי, לא קבע בהכרח שהדמוקרטיזציה של ספרד אחרי עידן פרנקו היתה שקרית, ולא ביקש בהכרח לחולל שינוי במודל הסוציו־אקונומי של המדינה. אלה היו השאיפות של חיל החלוץ, שאין לבלבל אותן עם הלך הרוח של הציבור הרחב.

המחאה יצרה ״רגע פופוליסטי״ כששירטטה גבול חדש בין האליטות ובין מה שלפתע נקרא שוב ״עם״ (או ״ציבור״ בתקופות רגועות יותר). הגבול הזה היה עשוי מתסכולים ומשאיפות שבשום אופן לא היו מוכרחים להיתרגם לאידיאולוגיה שמאלית. הציבור הספרדי לא דרש להחליף את השיטה המריטוקרטית – אלא שהשיטה המריטוקרטית תעבוד. קריאות בעד טכנוקרטיה ובעד דמוקרטיה ישירה הושמעו אלה לצד אלה; דרישות למוביליות חברתית עבור מעמד הביניים הועלו לצד האשמת הבנקים במשבר. בשורה התחתונה, היתה זו תנועה רחבה שקראה תיגר על הסדר הקיים ותקפה את האליטות השולטות על כך שלא עמדו בהבטחותיהן – אבל לא משום שהפסיקה להאמין באליטות.

רגעים פופוליסטיים מופיעים על פי רוב בעקבות התפרקות הסדר המדינתי. לא כך במקרה הספרדי. במידה רבה, התנועה היתה התקוממות אזרחית ״שמרנית״ שדרשה מאלה שלמעלה לציית לכללים שהם עצמם קבעו, לשקם את המערכת הדמוקרטית ולרסן במידה מסוימת את האי־שוויון הכלכלי. העניין הוא שבתנאים הגיאו־פוליטיים של ספרד, כל ניסיון לשפר את הביטחון הכלכלי והיציבות החברתית של האזרחים נתקל בחומה של הניאו־ליברליזם. כזה היה הרקע התרבותי שהפך את המתקפה על הסטטוס קוו להגמונית, ולו לכמה רגעים: אמביוולנטי, הטרוגני ומלא סתירות. את הלך הרוח החברתי החדש לא היה אפשר לסווג תחת אף אחת מהזהויות הפוליטיות הקיימות, ולאחר הקמתה, פודמוס היתה השחקן היחיד במגרש שיכול היה להתמודד איתו. היינו המפלגה היחידה ששאפה למעמד הגמוני ודיברה אל הרוב החדש שהחל להתגבש במדינה. השמאל המסורתי לא היה מסוגל לכך. פודמוס הצליחה בראשית דרכה לא כי היתה יותר שמאל מהשמאל ולא בזכות תוכניתה הכלכלית; היא הצליחה משום שהיתה אאוטסיידרית והתחברה אל מצב הרוח הלאומי בלי הנוקשות הדוגמטית של השמאל. עם היחלשות המאפיינים האלה, החלה גם שקיעתה.

שוברי מסורת

החל בבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2014, המפלגה חוותה צמיחה מהירה ומשכרת. הציבור נהר בהמוניו לפודמוס, וספרד כולה חיכתה למוצא פיה. שאר המפלגות מצאו את עצמן בעמדת מגננה ופתחו במלחמת התשה, שנועדה לפגוע באמינות של ראשי המפלגה ולתייג אותם כשמאל קיצוני.

פודמוס נולדה מתוך קריאת תיגר על שלוש מוסכמות יסוד של השמאל המסורתי. ראשית, היא כפרה בכך שהפולטיקה מסתכמת בחלוקה המסורתית בין ימין לשמאל, והתעקשה שההבחנה הרלוונטית יותר למצב של ספרד היא בין אלה שלמעלה לאלה שלמטה – בין דמוקרטיה לאוליגרכיה ובין העם לאליטה השלטת. המטרות שהציבה לעצמה היו להשיב את המדינה לעם – בעליה החוקיים; דמוקרטיזציה של מוסדות השלטון ושל היחסים בין האומות השונות החיות בספרד; חלוקה מחדש של העושר; מאבק בריכוזיות האוליגרכית; וגיוון אופני הייצור באמצעות יוזמה ממשלתית. הזהות החדשה שהמפלגה גיבשה היתה פופוליסטית – לא שמאלית. אבל בניגוד לתנועות אחרות בעולם, את הפופוליזם שלה מילאה פודמוס בתוכן דמוקרטי ופטריוטי ובערכי הצדק החברתי – לא בגזענות ובריאקציונריות. בצורה זו היא גם מנעה מהימין הקיצוני להשתלט על הוויכוח הציבורי. ואכן, כעבור כמה שנים, כשפודמוס נסוגה אל העמדה המסורתית המוגבלת של השמאל הספרדי, הימין הקיצוני הרים את ראשו.

שנית, פודמוס הבינה את החשיבות של מנהיגים מלהיבים וסוחפים – שמות פרטיים שעוברים עם הזמן לייצג שמות קיבוציים ומסוגלים לבטא זהויות פוליטיות חדשות. אפשר לטעון שהגישה הזאת הובילה למבנה פרסונלי וריכוזי מדי, אבל קשה לטעון שהמפלגה היתה מגיעה להישגים המוקדמים שלה בכל דרך אחרת. 

שלישית, פודמוס קראה תיגר על התפיסה המכניסטית החביבה כל כך על השמאל ועל פיה כוח אלקטורלי הוא שיקוף ישיר של מבנים חברתיים מקובעים. הנחת העבודה שלנו היתה שהניאו־ליברליזם פירק את החברה הספרדית לגורמים, החליש את כל הקשרים החברתיים שאינם מסחריים, והפך את המיליטנטיות האקטיביסטית לנחלת העבר. האסטרטגיה האלקטורלית שלנו ביקשה להפוך אי־שביעות רצון כללית חוצת קבוצות ומעמדות לכוח פוליטי, שבאמצעותו אפשר יהיה בעתיד לשקם את אותם קשרים חברתיים. לתפיסתנו, חלון ההזדמנויות שנפתח עם תחילת המשבר היה משמעותי אך צר – והצטמצם עם כל רגע שעבר. בקיצור, היה צורך במתקפת בזק אלקטורלית.

ידענו כי ניצחון בבחירות אין משמעו שהמדינה תשתנה בן לילה, אבל היה ברור לנו שזה הצעד הראשון במערכה לשחרור מוסדות השלטון מאחיזת האוליגרכיה. הרעיון הזה הלהיט את היצרים של הפעילים והבוחרים והיה אחת הסיבות העיקריות לתמיכה בפודמוס, מעין התאהבות קולקטיבית באפשרות שסוף־סוף ״אנשים משלנו״ – לא מהאליטות – יכולים לנצח. באותם ימים, אגב, הסיכוי לנצח בבחירות היה סביר לחלוטין. הסקרים הראו זאת מפורשות והוציאו מדעתם את הפרשנים הפוליטיים ואת האסטרטגים מטעמם של בעלי השררה. בבחירות המקומיות במאי 2015 – חודשים ספורים לפני הבחירות הכלליות – מועמדים שנתמכו על ידי פודמוס ניצחו במדריד, ברצלונה, לה קורוניה, סרגוסה וקאדיס, ונבחרו לעמוד בראש עיריות שניהלו את החיים של מיליוני בני אדם. ידענו שאנו עומדים על סיפה של הזדמנות היסטורית, והיינו נחושים לנצל אותה. 

לקראת סוף הקמפיין פודמוס כמעט הצליחה להדיח את המפלגה הסוציאליסטית ממעמדה ארוך השנים כמתחרה הראשית של ״מפלגת העם״ הימנית. בסופו של דבר, מכונת המלחמה האלקטורלית שהקמנו סייעה לנו להגדיל את האלקטורט של פודמוס ממיליון מצביעים ב־2014 לחמישה מיליון ב־2015 – כלומר, 21% מהאלקטורט. לשם השוואה, המפלגה הסוציאליסטית קיבלה 22% ומפלגת העם – 29%.

מניתוח תוצאות הבחירות עלו כמה ממצאים מעניינים. ראשית, מצביעי פודמוס נבדלו ממצביעי מפלגות אחרות מבחינת גיל ומקום מגורים. המפלגה נהפכה לבחירה המועדפת על צעירים עירוניים בעלי השכלה גבוהה, אבל התקשתה מאוד להגיע גם להוריהם ולסביהם. המצביעים שלנו גם התרכזו בערי החוף הגדולות ופחות באזורים הכפריים. נוסף על כך, מצביעי פודמוס התעניינו יותר בציר ישן־חדש מאשר בציר ימין־שמאל. מצביעים ששאפו לשנות את מציאות החיים בספרד הצביעו לנו בפער גדול. מי שיחסם למציאות שמרני וזהיר יותר העדיפו את המפלגות המסורתיות. בסופו של דבר, האוכלוסייה הספרדית המזדקנת והשיטה האלקטורלית שמעניקה ייצוג יתר לאזורים דלילי אוכלוסין הביאו לכך שהכוחות המסורתיים – גם אם היו בנסיגה – הצליחו לשמור על יתרונם. פודמוס היתה במרחק נגיעה מהשלטון, אבל כדי להמשיך במסע הכיבושים, היה עליה לזכות גם באמונן של קבוצות שמרניות יותר.

הנתון המעניין השני הוא שפודמוס ניצחה בחבל הבסקים ובקטלוניה למרות המתחים הטריטוריאליים וחוזקן של התנועות הבדלניות באזורים אלה. המפלגה גם הגיעה להישגים מרשימים בגליסיה, נווארה, האיים הבלאריים וחבל ולנסיה – כלומר, באזורים שבהם קיימות זהויות לאומיות שונות מזו הספרדית. זמן קצר לאחר היווסדה החלה פודמוס לקדם את רעיון הרב־לאומיות – מונח בלתי מוכר בפוליטיקה הספרדית עד לאותם ימים – כמענה נועז ומתקדם מבחינה דמוקרטית למשבר הטריטוריאלי. על פי תפיסה זו, ספרד היא מדינה המורכבת מאומות שונות שיכולות לנהל חיים משותפים כל עוד הן עושות זאת מתוך הסכמה חופשית. מימיה הראשונים, אחד המאפיינים הייחודיים של פודמוס היה פטריוטיזם חברתי ודמוקרטי שהתגלם בסיסמה ״האנשים הם המולדת״, בעלת הנימה הלאומית־עממית הברורה. זו היתה גישה חדשנית ורדיקלית, והיא ספגה ביקורת חריפה מהשמאל הישן, שהאשים את פודמוס בזניחת מעמד הפועלים ובהתקרבות לימין הקיצוני. כפי שהתברר בדיעבד, מה שקרה בפועל זה שפודמוס דווקא בלמה את הצמיחה של אותו ימין קיצוני.

הסוגיה השלישית שעלתה מתוצאות הבחירות נוגעת ליחסים בין פודמוס לסוציאליסטים. חלק נכבד מהקולות שלנו הגיעו מהמפלגה הוותיקה על פי חלוקה דורית ברורה: הצעירים הצביעו לנו, ההורים שלהם – לסוציאליסטים. הממסד הסוציאליסטי הגיב בעוינות כלפי מי שנתפסו כפולשים לשדה האלקטורלי שלו. אבל מצביעי המפלגה עצמם לא היו שותפים לעוינות הזאת.

סגירת מעגל

תוצאות הבחירות של דצמבר 2015 יצרו מצב מורכב. מפלגת העם הימנית חזרה להיות המפלגה הגדולה ביותר, אך לא השיגה את הרוב הדרוש להקמת ממשלה יציבה. פודמוס השיגה אמנם תוצאה מדהימה, אבל קיבלה 300 אלף קולות פחות מהמפלגה הסוציאליסטית – מה שמנע ממנה להקים ממשלה שתציב אלטרנטיבה למדיניות הביזה והשחיתות של הימין. אחרי שנה של תחרות קשה, הסוציאליסטים ופודמוס מצאו את עצמם במשא ומתן אפוף חשדנות הדדית על הקמת ממשלה משותפת. המגעים עוררו מתחים קשים בשתי המפלגות, וסרבני ההסכם משני הצדדים גררו את ספרד לבחירות נוספות.

בבחירות אלה, שהתקיימו ביוני 2016, הוויכוח הפוליטי במדינה נהפך לבוטה ורעיל במיוחד. הציבור העייף החל לנדוד בחזרה אל עבר הציר המסורתי של ימין־שמאל, שבספרד משמעו מערכת דו־מפלגתית שבלבה הסוציאליסטים מזה ומפלגת העם מזה. פודמוס, מצידה, התאחדה עם מפלגת השמאל המאוחד והתמודדה תחת השם אונידוס פודמוס. התפתחות זו הפרה את מאזן הכוחות הפנימי במפלגה לרעת האגף הלאומי־עממי. כלפי חוץ, אסיפות מפלגתיות החלו להתמלא בדגלים ובקריאות מסורתיות של השמאל הספרדי, שמעולם לא התקרב להישגים של פודמוס ונגע תמיד רק בציבור מצומצם מאוד. האיחוד, טענו ראשי המפלגה, יספיק כדי לגבור על הסוציאליסטים בבחירות הבאות.

אלא שבפוליטיקה, שתיים ועוד שתיים לא תמיד שווים ארבע: האיחוד הביא פחות מצביעים, הרתיע את האלקטורט שנמשך לפודמוס כי היתה חדשה וחוצת מגזרים, ומיקם אותה מבחינה תדמיתית בדיוק היכן שיריביה תמיד רצו שתהיה. המהלך הרחיק מפודמוס מצביעים רבים מרקע סוציאליסטי, כולל כאלה שכבר הצביעו למפלגה בעבר. אחרי שנים של מאמץ לגבש תפיסה לאומית־עממית חדשה, עצרת סיום הקמפיין במדריד נחתמה בכך שמזכ״ל המפלגה איגלסיאס התייחס מעל הבמה אל נציגי המפלגה הקומוניסטית שהשתלבו בפודמוס כאל נציגי ״המסורת שלנו״. כך ביטאה הנהגת המפלגה את הרעיון שהאידיאולוגיה שאיפיינה את פודמוס בתחילת דרכה היתה לא יותר משפה פוליטית לתקופות סוערות, מעין אסטרטגיית שיווק בת חלוף.

פתאום התברר כי מי שהיינו עמוק בפנים כל הזמן זו המפלגה הקומוניסטית. לא עוד יצירת מושגים פוליטיים חדשים, לא עוד ערעור על הזהויות הפוליטיות הקיימות. הפוליטיקה נהפכה ממעשה יצירה לכלי לניהול המצב הקיים. המעגל נסגר: המפלגה שנולדה מתוך המבוי הסתום שאליו נקלע השמאל הספרדי שבה סוף־סוף הביתה. עם הזמן היא גם חזרה אל ממדי התמיכה וההשפעה של אותו שמאל.

בסופו של דבר, הודות להימנעות של פודמוס בהצבעה על הקמת ממשלה סוציאליסטית חלופית, מפלגת העם הימנית בראשות מריאנו ראחוי נותרה בשלטון. רק אחרי שנתיים, ב־2018, נפלה הממשלה בעקבות פסק דין של בית המשפט שקבע כי מפלגת השלטון ביצעה עבירות שחיתות. לאורך כל התקופה הזאת הפוליטיקה הספרדית הלכה והעכירה כמו מים עומדים. תדמית האאוטסיידרית של פודמוס נשחקה עד דק. הימין איבד את השלטון עקב פרשיית שחיתות – אך רק הסוציאליסטים התחזקו מכך. כך או אחרת, חילופי השלטון עוררו יותר עניין בקרב עיתונאים מאשר בציבור. חזרנו לשגרה, והעם חזר לצפות במשחק הפוליטי מבחוץ ומרחוק. השלטון אמנם התחלף, אך המערכת עצמה לא התערערה.

הקורונה שינתה הכל

בינואר 2020 פדרו סנצ׳ס, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית, הקים ממשלה חדשה שאליה נכנסה פודמוס כשותפה קואליציונית. באופן פרדוקסלי, סנצ׳ס הצליח להקים ממשלה פרוגרסיבית דווקא בשעה שרעיונות פרוגרסיביים נמצאים בנסיגה בספרד. ״הפוליטיקה החדשה״ של פודמוס כבר אינה נתפסת כחדשה בעיני איש, והמטוטלת הפופוליסטית נוטה עכשיו דווקא לעבר הפופוליזם הריאקציונרי של מפלגת הימין הקיצוני ״ווקס״, שמקדמת ״אנטי־פוליטיקה של מיליונרים״ בהשראת דונלד טראמפ וז׳איר בולסונארו. הימין הספרדי תוקף את הממשלה הנוכחית באופן ארסי ובלתי פוסק, אבל זה כשלעצמו לא הופך אותה לממשלה שמאלנית במיוחד. ראשית, הימין תקף באופן אגרסיבי גם את ממשלות המרכז־שמאל שהסוציאליסטים הקימו בעבר. שנית, המחשבה שיש קשר בין מידת השמאליות של הממשלה ובין ההתנהגות של הימין מעניקה לכוחות הריאקציונריים את היכולת לקבוע את גבולות הגזרה של הפוליטיקה. בצורה זו השמאל יכול להמשיך להתעמת עם הימין בגבולות המדינה הרשמית – בזמן שלמטה, במדינה האמיתית, העוני, החרדה והייאוש מחמירים את משבר האמון בין האזרחים לשלטון ומזרזים את התפוררות היסודות הדמוקרטיים. בכל מקרה, ממשלה פרוגרסיבית באמת היא לא זו שמתקוטטת כל הזמן עם הימין, אלא זו שמבטיחה חיים נטולי פחד עבור החלשים. הממשלה תשלם את אותו מחיר ציבורי בדיוק, בין שתקדם מדיניות נועזת ובין שתימנע מכך. הימין אינו תוקף אותה על מה שהיא עושה, אלא על מי שהיא.

זמן קצר לאחר הקמתה נאלצה ממשלת סנצ׳ס להתמודד עם מגפת הקורונה ועם השלכותיה החברתיות והכלכליות. עד כה היא מנהלת את המשבר בצורה מאוזנת ומושכלת, ומגיבה להתרחשויות ברגישות גדולה בהרבה מכפי שהיתה מגיבה ממשלת ימין – גם אם התמיכה שהיא מעניקה לאזרחים מצומצמת בהרבה מאשר במדינות אחרות.

כך או אחרת, הקורונה שינתה הכל. היא השאירה את ההיסטוריה הפוליטית הקרובה הרחק מאחור ופתחה תקופה חדשה. כמו כל התקופות שהחלו באופן פתאומי, גם זו שלנו מלאה בסתירות ובניגודים. הקורונה העצימה את חוסר הביטחון, החריפה את המשבר הניאו־ליברלי וגבתה, נוסף על המחיר הבריאותי, מחיר חברתי עצום. מנגד, המאבק במגפה אילץ את המדינה לנקוט צעדים יוצאי דופן, שיותירו בוודאי את חותמם על תפיסת עולמו של הדור שחווה את המשבר.

בשיא החרדה וחוסר הוודאות – ולמרות עשרות שנים של תעמולה ניאו־ליברלית – איש אינו תולה תקוות ביד הנעלמה או ביוזמה הפרטית: כולם נושאים את עיניהם אל המדינה כדי שתטיל מגבלות בריאותיות, תארגן חלק מהייצור במדינה ותציל חיים בעזרת מערכת הבריאות הציבורית. פתאום, אחרי עשורים ארוכים של ״כל אחד לעצמו״, התברר שכל אחד דואג לעצמו באמת רק כשאנחנו דואגים לעצמנו כחברה; שיש דבר כזה טוב משותף ושכדי לשמור עליו יש צורך במוסדות ציבוריים חזקים. פתאום התברר שאין דבר חשוב יותר מלשמור על עצמנו, על האדמה שמתחת לרגלינו ועל האוויר שאנחנו נושמים.

כל התקופות הסוערות נושאות בתוכן ניצנים של הרע ביותר והטוב ביותר. מצד אחד, המגפה הביאה את המדינה להגביל את חירויות הפרט באופן שעלול להידרדר לאוטוריטריות, והולידה תביעות אנוכיות ל״חופש ללא גבולות״ מצד אלו שיכולים להרשות לעצמם. מצד שני, היא הבליטה את החשיבות הגדולה של שותפות חברתית, תעשייה מקומית ומדינה חזקה ואחראית. היא הזכירה לנו כמה חשוב לבנות מחדש קהילה סולידרית שאינה מותירה איש מאחור. התנאים החברתיים של העידן החדש שבפתח מתאימים למתקפה ירוקה, דמוקרטית וסוציאליסטית. אם נלך בדרך הזאת, יבוא יום ונצליח. עד אז ניכשל מאה פעמים – ומאה פעמים זה יהיה שווה את המאמץ.

תרגום: אביתר אורן

על איניגו ארחון

ד"ר איניגו ארחון הוא מדען מדינה, יו"ר מפלגת "מאס פאיס" וחבר הפרלמנט הספרדי מטעמה