הכנסת ה-20 מסתמנת במבט לאחור כביטוי הסופי לקריסתו של השמאל הפוליטי בישראל. מפלגות השמאל אובדות דרך ודלות מצביעים. אף על פי שציבור גדול ממשיך להחזיק בעמדות שמאל, רובו מסרב לזהות את עצמו ככזה. מסע הדה-לגיטימציה בהובלתו של בנימין נתניהו הושלם. מנגד, הימין התפרק מהשרידים הליברליים האחרונים של תנועת חירות. את נציגיו האחרונים הקיא הליכוד מתוכו בכנסות הקודמות. עכשיו חוסלו גם הקווים האדומים – אלה שפעם הרחיקו את עצמם ממאיר כהנא מחבקים היום את תלמידיו. את הקיטש היהודי של מנחם בגין החליף האגרוף הפשיסטי של כהנא. את המחלוקת הרעיונית בין חסידי "ארץ ישראל השלמה" ובין תומכי "שטחים תמורת שלום" החליפה הסתה פופוליסטית, שפוגשת במבוכה ובאובדן דרך. התהליך שהביא לכל זה החל לפני כרבע מאה. 

4 בנובמבר 1995 הוא נקודת האפס של הפוליטיקה הישראלית בזמננו. רצח יצחק רבין וההתרחשויות שאירעו מיד בעקבותיו קבעו את יחסי הכוחות בין המחנות הפוליטיים ועיצבו מחדש את דפוסי הוויכוח ביניהם. עוד בימים שלאחר הרצח, עם שוך התדהמה הראשונית, נשטפה הארץ בנהי ובלהג אינסופי על דיאלוג, פיוס ומעל לכל – אחדות. תומכיו של רבין לא העלו בדעתם שדווקא אלה יהיו האמצעים לחיסולם הפוליטי.

השלכות ההתנקשות בראש הממשלה, בעקבות חודשים ארוכים של הסתה מצד מנהיגי הימין, היו אמורות להיות אחרות. שעות לאחר הרצח העריך נתניהו ש"אם הבחירות יוקדמו בקרוב, הימין צפוי להיכחד". בהנהגת המתנחלים אחזה פאניקה של ממש. התדמית שלהם הציבורית צנחה לשפל היסטורי, וההערכה הרווחת היתה שעם תמיכה של כ-80 אחוז מהציבור, לא יהיה דבר שיעצור את שמעון פרס מהשלמת תהליך אוסלו. בנובמבר 1995 היה קשה להעלות על הדעת ששני עשורים מאוחר יותר ירכיב המנצח על מקהלת המסיתים את הממשלה הימנית בתולדות ישראל, הנשלטת על ידי המתנחלים ועושי דברם.

לתוצאה האירונית הזאת תרמו, כמובן, גורמים רבים: הטעויות הבלתי נסלחות של פרס, שהביאו לבחירתו של נתניהו במאי 1996; כישלון המשא ומתן בקמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה; משבר המנהיגות המתמשך במפלגות השמאל ועוד. גורמים אלה יכולים להסביר את התבוסה בבחירות, אבל לא את ריסוקו של מחנה השמאל. איך הוביל רגע השפל של הימין לחיסול השמאל? מדוע נהפך הזעזוע מהרצח לאורגיה סנטימנטלית של אבל ו"קירוב לבבות" – במקום לזעם והתעצמות פוליטית?

רצח פוליטי

לא כל רצח של פוליטיקאי הוא רצח פוליטי. ההתנקשות באברהם לינקולן, למשל, היתה תגובה על אירועי עבר יותר מאשר ניסיון להתערב בעתיד. ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, פרנץ פרדיננד, הניעה שרשרת אירועים בלתי צפויה שהובילה בעקיפין להתפתחויות פוליטיות דרמטיות, אבל קשה לומר שזו היתה מטרתה. רצח רבין, לעומת זאת, היה מזימה פוליטית שהצליחה. יגאל עמיר לא הרג את רבין כנקמה ולא כמחווה של פטריוטיזם עיוור, אלא מתוך מחשבה על "מה יעצור את תהליך השלום". השפעת הרצח עלתה על הציפיות. הוא לא רק השפיע על תהליך השלום, אלא עיצב מחדש את הפוליטיקה הישראלית.

בשנים שלאחר הרצח, הימין הדתי – שמקרבו יצא הרוצח – השתלט בהדרגה על הפוליטיקה הישראלית, בשעה שמחנה התומכים ברבין נדחק לשוליים, עבר דה-לגיטימציה ונוטרל מבחינה פוליטית. יורשיו של רבין אינם מעיזים להביע את דעותיו ואילו מעריציו הכהניסטים של עמיר הם חברי כנסת.  מהלך כזה היה בלתי נתפס בזמנו. להתנקשות במפקד בפלמ"ח, רמטכ"ל מוערך וראש ממשלה מכהן על ידי איש ימין קיצוני היתה אמורה להיות השפעה הפוכה. אחרי הכל, מחנה הימין לא היה רק בית הגידול של הרוצח – אנשיו ניסחו את הנרטיב שאיפשר את הרצח ויצרו את ההקשר שהפך אותו, בסופו של דבר, לנסבל. "טרוריסט", "רוצח", "יודנראט", "נאצי" – שום כלי בארסנל הלאומני לא נפקד מהמאמץ לחסל את הלגיטימיות של רבין וממשלתו. במשך חודשים הפיצו דוברי הימין סיפורים על כישלונותיו הצבאיים לכאורה וטענו שהוא אלכוהוליסט, חולה נפש ואפילו חבר בכת השטן. אבל, מעל לכל, הוא תויג כבוגד. 

אריאל שרון הסביר שממשלת רבין "מוסרת מתנחלים לידי כנופיות פלסטיניות חמושות"; הבגידה הזאת, אמר, גרועה מזו של אנרי פיליפ פטן, המרשל הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית, איפשר את שואת יהודי צרפת ונידון למוות בגין בגידה. בעיתונות הימנית ובכרוזי התעמולה תואר רבין כ"בוגד ורוצח מטורף ושתוי", שעשה יד אחת עם רוצחי יהודים. "נתניהו", תיאר העיתונאי האמריקאי דן אפרון בספרו על רצח רבין (killing a king, 2015), יישר קו עם הקיצונים, המתנחלים והממרידים, תוך שהוא נואם בעצרות ברחבי הארץ שבהן מתייגים את רבין כבוגד ורוצח, ומשתף פעולה עם רבנים שמטיפים לסרב לפקודות פינוי". בהפגנה בצומת רעננה צעד נתניהו בין ארון קבורה שעליו התנוסס שמו של רבין ובין גרדום. אחר כך טען שלא ראה.

כאשר נורה רבין על ידי צעיר מהימין הדתי, ההערכה הסבירה היתה שמחנה הימין ישלם מחיר כבד. תגובתו הספונטנית של עמית סגל, אז בן 13, מלמדת על הלך הרוח בקרב המתנחלים באותם ימים. "אתה חושב שייפנו עכשיו את ההתנחלויות?" הוא שאל את אביו, חגי סגל, שסיפר לו על הרצח. נתניהו, כאמור, ציפה לתבוסה בבחירות, אך כעבור חצי שנה הוא ניצח בהן והקים ממשלת ימין-חרדים. בשנים שחלפו מאז נהפך הימין המתנחלי לכוח הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית. המגזר שזוהה עם הפשע המוקע ביותר בתולדות המדינה – נעשה להגמוניה. עמית סגל נהיה לפרשן פוליטי בכיר ואביו, המחבל – לעורך עיתון. בנקודה זו, ולא בהרג של דמות פוליטית על ידי קיצוני בודד, נעוצה המשמעות הפוליטית של רצח רבין. כדי להבין אותה, ניתוח האירועים שבאו אחרי הרצח חשוב יותר מחקירת ההסתה שקדמה לו.

האלטלנה שלנו

בביוגרפיה שפירסם על רבין (כנרת זמורה-ביתן, 2017), קובע איתמר רבינוביץ כי "העובדה שמחנה המרכז והשמאל כשל להוליך את ישראל לערוך חשבון נפש נוקב אחרי הטראומה… איפשרה בסופו של דבר לימין הקיצוני, למתנחלים ולבעלי בריתם הפוליטיים לשמור על מקום במערכת הפוליטית והציבורית, להתעשת וללפות את המערכת הפוליטית של ישראל בידיהם". כיצד התרחשה תפנית בלתי צפויה זו? מדוע ויתרו המרכז והשמאל על המאבק הפוליטי ואיפשרו למוקד הכוח לעבור לימין הקיצוני? 

חלק מהטרגדיה במותו של רבין היא העובדה שירשו אותו יריביו – נתניהו ופרס. הראשון היה נחוש לשבש את תהליך אוסלו. השני, יריבו המושבע של רבין ממפלגת העבודה שנעשה ראש הממשלה בפועל כשרבין מת, חיבל במרוץ שלו עצמו. בגאוותו הידועה לשמצה ובקנאתו הבלתי נשלטת ברבין, שהאהדה אליו הרקיעה שחקים לאחר ההתנקשות, עשה פרס שגיאות בלתי נסלחות. הוא החליט שלא לקיים בחירות מיידיות למרות יתרון מכריע בסקרים, נמנע מאזכור הרצח במהלך המרוץ ומבלי משים עזר לנתניהו להרחיק עצמו מהרצח ולשקם את דמותו הציבורית. בזיכרונותיו ("פנקס שירות", מעריב, 1979) כינה רבין את פרס "חתרן בלתי נלאה", תווית שדבקה בו שנים רבות. אולי מעשה החתרנות החמור ביותר שלו נגד רבין היה תרומתו לניקויים של אלה שאיפשרו את הרצח. 

על הטעויות הפוליטיות של פרס נוספו פיגועים קשים ומבצעים צבאיים מיותרים בעזה ובלבנון. כל אלה הביאו לתבוסתו בבחירות במאי 1996. אך נסיקתו הפוליטית של הימין הדתי וקריסתו של מחנה המרכז-שמאל כרוכות במגמות עמוקות יותר שהגיעו לשיא לאחר הרצח. באופן אירוני, ניתן לזהות את הדפוס לאורך חייו של רבין עצמו. 

כשנה וחצי לפני שנרצח עמד רבין בעימות ישיר מול המתנחלים כאשר ברוך גולדשטיין, מתנחל תושב קריית ארבע, רצח 29 מתפללים במערת המכפלה. בקריית ארבע נערכה לגולדשטיין הלוויה של גיבור. רבני היישוב כינו אותו "נקי כפיים ובר לבב", כתובת שעדיין מתנוססת על מצבתו בגן מאיר כהנא בהתנחלות. רבין, שהזדעזע מהטבח ולא פחות מזה מקבורת הגיבורים שלה זכה הרוצח, גמר בדעתו לפנות את היישוב היהודי בחברון או לפחות את ההתנחלות הסוררת בשכונת תל רומיידה. בשהות שבין מחשבה למעשה התערבו כמה יועצים שהזהירו את ראש הממשלה מפני עימות אלים ואולי אף תחילתה של מלחמת אחים. רבין נסוג. 

זו לא היתה ההתנגשות הראשונה בין רבין למתנחלים. בדצמבר 1975, זמן קצר לאחר שקיבל לידיו את ראשות הממשלה בפעם הראשונה, פלשו מאות צעירים משולהבים לתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה ליד שכם, בניסיון של גוש אמונים להכריח את הממשלה להקים התנחלות בלב השומרון. רבין לא התרשם והורה לפנותם. אף שהיה ביטחוניסט אדוק, הוא לא היה טריטוריאליסט. מימוש ההבטחה האלוהית על גבעות השומרון היה בעיניו החילוניות "עניין מיסטי" מופרך. את קדום הוא כינה "נאד נפוח" ו"מקום מחורבן". בניגוד לחלק מחבריו בתנועת העבודה, הוא לא ראה בגוש אמונים תנועת התיישבות חלוצית, אלא "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית". אבל האיום בעימות אלים והתמיכה של חלק מחברי הממשלה בהם גרמו לו לסגת. 

ב"פנקס שירות", שהתפרסם כשלוש שנים לאחר מכן, השתלח רבין ב"יושבים-על-הגדר המקצועיים… שמבקשים להיות כשרים לכל מטבח טרף… חייכו לכל העברים, הצהירו הצהרות תמיכה בממשלה וניהלו פרשיות אהבהבים עם פורעי החוק והסדר של 'גוש אמונים'". הוא התכוון בעיקר לפרס, מיטיבם הראשי של המתנחלים בממשלה. בניגוד אליו, רבין מעולם לא פלירטט עם המתנחלים והביע עוינות גלויה לעמדותיהם המשיחיות. עם זאת, כשהיה עליו לפעול העדיף גם הוא להימנע מעימות עמם. "בתחנת הרכבת העזובה של סבסטיה, העמידה הכת הזאת את יצחק רבין על ברכיו, ומאז נשאר רבין על ברכיו לפני הלוינגרים", כתב עמוס עוז ב-1989. "מה שנורא הרבה יותר – גם מדינת ישראל ירדה על ברכיה שם, בסבסטיה, לפני 15 שנה, והיא עדיין לא הצליחה לקום על רגליה". 

שר המשפטים אז, חיים צדוק, כינה את פרשת סבסטיה "אלטלנה של 1975". פרשת אלטלנה היתה הפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל שבה האיום במלחמת אחים לא עבד. דוד בן-גוריון הורה לפתוח באש על הספינה ואף כינה את התותח שהטביע אותה "מבורך". בין הקצינים שפיקדו על הפעולה היה רבין. לימים אמר צדוק: "סבסטיה היתה האלטלנה שלנו, אבל לא היה את הבן-גוריון".

כשנשאל על הטרור הפלסטיני בימי הסכמי אוסלו אמר פעם רבין שיאסר ערפאת זקוק ל"אלטלנה משלו". סבסטיה והטבח בחברון היו האלטלנות של רבין, אבל הוא לא ידע להיות הבן-גוריון שלהן. הרצח שלו היה האלטלנה של תומכיו, אבל שוב חסרה מנהיגות אמיצה שתתעמת עם האיומים במקום להיכנע להם. שוב גויסה רוח הרפאים המכונה "מלחמת אחים", ואיתה צו השעה המניפולטיבי – אחדות בעם.

צו פיוס

כשבוע לאחר הרצח התפרסמה בעיתון "הארץ" הכותרת הבאה: "נתניהו ופרס ייוועדו היום כדי 'לגבש דרכים להשיג אחדות בעם'". עוד דווח כי "הפגישה מתקיימת על פי יוזמתו ובקשתו של נתניהו". זמן קצר לפני הרצח הציג נתניהו בקשה דומה לרבין אך בניגוד לפרס, זה סירב להיפגש עמו והסביר שפנייתו צבועה. רבין הבין את המשחק שהימין מצטיין בו עד היום: להסית ולפלג תוך כדי קריאות לאחדות.

על משמעותה האמיתית של אותה אחדות אפשר ללמוד מטוריו של ישראל הראל, עורך ביטאון המתנחלים "נקודה" ויו"ר מועצת יש"ע. יומיים אחרי הרצח נשא הראל תפילה בטורו ב"הארץ": "רק שלא יקרה הגרוע מכל בשעה קשה זו, כשאנו כל כך מקוטבים, מפורדים, מתנגחים ודרוכים כקפיץ להכות 'על חטא' על חזה המחנה האחר". אלא שהחובה מבחינתו היתה מוטלת רק על צד אחד. ללא שמץ של חרטה מצד מי שבביטאונו נכתב שפינוי יישובים הוא "פשע לאומי" ושממשלת רבין היא "ממשלת זדון" שביצעה "בגידה לאומית" ואף "התחברה עם אויב טרוריסטי", הראל לא הציג שום תביעה כלפי מחנהו שלו, המחנה שממנו יצא הרוצח. את הברירה הוא הציב דווקא בפני יורשו של רבין, פרס: "או להתייצב בצד המאשימים והמפלגים, או לצאת בקריאה רמה ובהירה – ובעיקר אמיתית – לאחדות לאומית". שבועיים מאוחר יותר כבר נוספה דרישה, ובצדה איום: "כדי ששמעון פרס ייכנס להיסטוריה כמי שהצליח לאחד את העם… לצד האיפוק והרטוריקה המפויסת דרושה גם מהות. הסכמי אוסלו, על מחיר הדמים הכבד שהם גבו, כולל דמו של יצחק רבין ז"ל, הם, לכאורה, עובדה מוגמרת. על כן, אם פרס וממשלתו יתחייבו לציבור כי עד הבחירות הבאות לא יהיו עוד מחטפים מדיניים… הדבר עשוי להביא, קרוב לוודאי, להורדה ניכרת של מפלסי המתח, האלימות והתסכול". במלים אחרות, מה שהרג את רבין הם הסכמי אוסלו שהביאו לפילוג בעם. למעשה, רבין הוא שאחראי למותו שלו. כדי לשמור על האחדות ולהוריד את מפלס האלימות הבלתי נשלטת של המתנחלים, ש"נמצאים במצב נפשי קשה", לדברי הראל, נדרש מחנהו של רבין לוותר על המשך התהליך. 

פרס ומקורביו צייתו ופנו להידברות עם ראשי המתנחלים, והראל הזדרז לשבח את "הרטוריקה המפויסת היוצאת מקריית הממשלה". אלא שקומץ ההידברות לא השביע את ארי ההתנחלות: "כדי שהמתנחלים ואוהדיהם יאמינו שהשינויים הם במהות ולא רק בסגנון על ראש הממשלה לגבות את דבריו במעשים". על פרס, יורשו של הנרצח, לרצות את מחנהו של הרוצח. המבחן לכנות ההידברות הוא כניעה, וכמובן "ביטול התקנה הלא-אנושית של איסור הבנייה ביישובים היהודיים ביו"ש". פחות משלושה שבועות לאחר הרצח כבר הרשה לעצמו הראל לחזור לרטוריקת הבגידה ולהזכיר לפרס ש"הסכם אוסלו, במיוחד בדרך שבה הוא הביאו לאוויר העולם, נתפס על ידי מתנגדיו כטריק לא לגיטימי וכעשיית יד אחת עם האויב נגד חלקים ניכרים מהעם". וכל זה בחסות הקריאה ל"אחדות בעם".

משמעותה הקונקרטית של החתירה ל"אחדות בעם" היתה הכחשת משמעותו הפוליטית של הרצח. כך הוסטה האצבע המאשימה מהמסיתים אל עבר אלה שדרשו מהם לקבל אחריות. כל אזכור של ההסתה שקדמה לרצח, של בית גידולו של הרוצח ואפילו של מניעיו תויג כפוליטי ומפלג, ועל כן כמגביר את הסכנה למלחמת אחים.

"מלחמת אחים" היא ה"סייפ-וורד" בדינמיקה הסאדו-מאזוכיסטית של הפוליטיקה הישראלית. אלא שבהיפוך מוזר, היא משמשת לא כדי לעצור את האלימות, אלא כדי לסכל תגובה מצד קורבנותיה. הימין עושה את שלו, קובע עובדות בשטח, ואז, לפני שהצד השני מספיק להגיב, נשלפים האיום המשתק במלחמת אחים והתביעה ל"אחדות בעם". כך היה בסבסטיה, בחברון ובעמונה, וכך היה גם ברצח רבין. 

בימים שאחרי הרצח רצו רבים בשמאל להאמין שהטראומה הלאומית הולידה חרטה אמיתית והפקת לקחים, ונכנעו לחמימות הביחד. ההנהגה נענתה לתכתיב האחדות, שמשמעותו המעשית היתה ונותרה הכחשת הממד הפוליטי של הרצח.

עם חיסול הפוליטיקה, נותרה רק סנטימנטליות. הזעזוע נהפך ל"צו פיוס" והזעם – לתוגה קולקטיבית מנחמת ודביקה. השירה המשותפת של בלדות נוגות לאור נרות זיכרון נהפכה עד מהרה לסימן ההיכר של "נוער הנרות". הנושא הבוער לא היה עוד תהליך השלום ועתיד השטחים, אלא איך לשמור על שלמות המשפחה. בהקשר הזה, מי שנדרשו לתת דין וחשבון לא היו הקיצוניים שכפו את אמונתם המשיחית באלימות, אלא מי שהעזו לבקר אותם או להמשיך במדיניות שלום "פלגנית". בלהטוטנות פוליטית מרשימה נהפכו התוקפים לקורבנות. הקורבנות נדרשו לפייס את התוקפים. הימין לא נדרש לקבל אחריות על ההסתה, מנהיגיו לא נדרשו לשנות את דרכם והרבנים שקראו לרצח לא הועמדו לדין. 

רבין בשעתו הבין את התרגיל. כמה ימים לפני הרצח הותקף השר בנימין בן-אליעזר באלימות. "זה היה כמו חמאס. בלבנון לא ראיתי דברים כאלה", סיפר בן-אליעזר. רבין זעם כאשר יו"ר הכנסת איפשר לנתניהו להתנער מהאלימות מעל במת הכנסת ועזב את המליאה. "אין להכתים תנועה שלמה בגלל קומץ בריונים", אמר נתניהו. ראש הממשלה ביקש להגיב: "התופעה של הלהטת יצרים תחת הכותרת של מניעת קרע בעם אינה חדשה. תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע. מספיק עם הצביעות". אם פטריוטיות היא מפלטו של הנבל, "אחדות" היא מקלטו של הצבוע. 

הקיפאון של ישראל המתונה נוכח האיום במלחמת אחים וחוסר יכולתה לעמוד במתקפת האחדות מימין הביאו לוויתור על המשמעות של אחד האירועים הגורליים ביותר בתולדות העם. האבל של הימים הראשונים לאחר הרצח התגלגל לקרנבל של "פיוס לאומי" ו"קירוב לבבות", שמשמעותם המעשית היתה – ונותרה – הושטת יד משמאל לימין. במפגן מסחרר של ביטול עצמי, רבים בשמאל חשו צורך "להתחבר", דווקא ברגע הזה, למסורת ול"ארון הספרים היהודי" – מה שהעניק, באופן בלתי נמנע, יתרון לימין הדתי. 

באותה רוח עוצבה גם הנצחת הרצח. "מורשת רבין", שדווקא לא הצטיין בנימוסים והליכות, התגבשה כמקבילה הפוליטית של מורשת חנה בבלי – אוסף קלישאות על קבלת האחר, סובלנות והקשבה. כך, למשל, במערך שיעור אופייני של משרד החינוך ליום השנה לרצח, אין שום זכר למחלוקת הפוליטית שבגללה התרחש הרצח – לא לעמדותיו של רבין ולא לאלה של הרוצח. במקום כל אלה, משרד החינוך ממליץ למורה להקרין סרטון שבו נראה עיוור המתקשה לקבץ נדבות, עד שעוברת אורח משנה את הכיתוב על השלט שלצדו וזרם התרומות גובר. בשלב זה התלמידים אמורים לספר אילו רגשות עורר בהם הקבצן ולהרהר בכוחן של מלים "לשנות מציאות". אף מלה על ימין ושמאל, על שטחים ושלום, ומובן שלא על רבנים מסיתים או פוליטיקאים דמגוגים. כך רוקן מתוכן אחד האירועים הפוליטיים המשמעותיים בתולדות ישראל ונהפך לעוד נקודת ציון סתמית בלוח השנה הלאומי. עצרות הזיכרון השנתיות – גם הן נהפכו מזמן למופע של מלנכוליה סכרינית חסרת משמעות, ומעל לכל – "לא פוליטית". 

תרמית האחדות

כש"נוער הנרות" הזיל דמעות בכיכר, מחנה הימין נערך והתארגן. לא עבר זמן רב עד שסיסמאות חדשות הבעירו את השטח: "יחי יגאל עמיר!", "ממשלת פרס – הפתרון הסופי!" הבחירות היו בפתח, ומסע הבחירות של נתניהו חזר לסורו המתלהם, עם הסיסמה הדמגוגית: "נתניהו טוב ליהודים". הקמפיין של פרס כמעט שלא הזכיר את הרצח, קל וחומר את השותפות של נתניהו בקנוניית ההסתה, כדי "לא לעשות פוליטיזציה" לטראומה הלאומית. במאי 1996 ניצח נתניהו את פרס ברוב קטן והיה לראש הממשלה.

ברגע שעלו לשלטון שבו נתניהו ותומכיו לאותן דרכי פעולה נבזיות. אלה שקראו לאחדות וביקשו "לא לעשות דה-לגיטימציה למחנה פוליטי שלם", לא היססו לעשות בדיוק את זה – תיוג כל מי שחולקים עליהם כבוגדים ושתולים, ש"שכחו מה זה להיות יהודים". זה דפוס הפעולה עד היום. הימין מלבה פחדים מפני אויבים מחוץ – ומסמן בוגדים מבפנים. בעודה מתפלשת בגזענות, בשבטיות ובשנאת זרים, ממשלת נתניהו מסרסת את העיתונות החופשית, מערערת את מערכת המשפט ומרעילה את השיח הציבורי בישראל. כמה נלעגת נראית קריאת האחדות של הראל וחבריו ממרחק השנים. אלה שייללו "לא בחיל ולא בכוח" ותבעו לתת "עדיפות לשלום מבית" דורסים, רומסים, משתיקים ומשתקים כל מי וכל מה שאינו מיישר איתם קו. 

מול כל אלה, השיתוק שאחז במחנה השמאל והמרכז מאז רצח רבין אינו מרפה את אחיזתו. רבים בהנהגה קנו את הנוסחה שהכתיב הימין ועל פיה כל ערעור על דרכו הוא פגיעה באחדות. מבוהלים מבריונות הימין, הם מנסים לקרוץ לאיזה אלקטורט מדומה, להתחפש לליכודניקים "עממיים" או להמציא איזה "מרכז" פיקטיבי. בניגוד לכל היגיון פוליטי, הם עסוקים בהסתרת אמונותיהם ובטשטוש עמדותיהם או בנסיגה לפוליטיקת זהויות עקרה. כך, במשך למעלה משני עשורים, ישראל נתונה במלחמת תרבות במעמד צד אחד. זהו מאבק על דמותה של המדינה, שבו צד אחד נלחם בשיניים ובציפורניים, בעוד הצד השני – מבולבל ומבוהל – מתקפל, מסתתר ומתחפש.

הדפוס הזה נקבע בשעות ובימים שאחרי הרצח, שהיה הביטוי המובהק ביותר לתכתיב שמציב הימין למיינסטרים הישראלי: מלחמה עם השכנים או מלחמה עם האחים. מחנה רבין קיבל את התכתיב ובכך סירס את עצמו. 

הטאבו של מלחמת אחים נטוע עמוק ביסודות החברה הישראלית, וקל לנגן על הסנטימנט שעומד ביסודו. אך כל עוד הרוב הישראלי שאינו חפץ במדינת יהודה של גוש אמונים לא יכיר בתרמית האחדות, יפתח עמוד שדרה אל מול הבריונות ויפגין נכונות להתעמת עם יריביו הפוליטיים – אחיזת החנק של פוליטיקת הפחד לא תוסר מעלינו.

איור: יונתן פופר