במאמרה, שהתפרסם בגיליון "תלם" 01 מבקשת שרת החינוך לשעבר, פרופ' יולי תמיר, לתאר את תהליך הפירוק של החינוך הממלכתי בישראל. דווקא בהערת אגב במאמר, הקשורה ל"זרם העובדים בחינוך”, היא נוגעת במחלוקת בסיסית המלווה את תנועת העבודה מאז הקמתה – בין הגישה הממלכתית לגישה התנועתית. תמיר מציגה זרם זה, שפורק על ידי דוד בן-גוריון ב-1953, כגורם שיצר סגרגציה בין הקיבוצים ובין שכניהם. כלומר, הוא שימש כסות אידיאולוגית לאליטיזם ותו לאו.

תמיר, לעומת זאת, מדגימה במאמרה גישה ממלכתית מובהקת וטוענת שבניית חברה מתוקנת תלויה בנאמנות למוסדות המדינה. היא ממקדת את טענתה בתחום החינוך ומציעה להורים החפצים בחברה שוויונית לשלוח את ילדיהם לבית הספר השכונתי, שהיא מכנה אותו "אינטגרטיבי". זאת, אף שרוב בתי הספר השכונתיים הם הומוגניים מבחינה מעמדית, אתנית ותרבותית.

אני חולקת על גישה זו וסבורה כי דווקא יצירה של מסגרות חינוכיות תנועתיות – "זרם חינוכי" – היא שיכולה להוביל, ואף הובילה, לשינוי במערכת החינוך וליצירת כוח תנועתי. הדוגמה הטובה ביותר לשינוי כזה שהתרחש בפועל היא התפתחותם של בתי הספר הדמוקרטיים. תמיר מאשימה אותם ואת בתי הספר האנתרופוסופיים והדו-לשוניים, שאת כולם היא כורכת יחדיו, במתן ביטוי למדיניות ההפרטה בשדה החינוכי. ואולם למעשה, אין מדובר כלל ב"הפרטה" (בהנחה שיש למונח הזה תוכן כלשהו, ואין הוא רק קללה שמטיחים המתנגדים), אלא ביוזמות שקמו מהשטח, מלמטה. התהליכים שהובילו להקמת המוסדות החינוכיים הללו שונים לחלוטין ממה שאנחנו מדמיינים כשמדובר בהפרטה.

בתי הספר הדמוקרטיים, וכמוהם בתי ספר הדו-לשוניים, הוקמו כמוסדות עם מטרות חברתיות מוצהרות על ידי קבוצות הורים ומחנכים, שהיו נחושות לחולל שינוי בתחום החינוך ובחרו לעשותו באופן קהילתי, מלמטה למעלה. התייחסות להתאגדויות אלה כביטוי להגמוניה של מדיניות ה"הפרטה" דומה להתייחסות למפעל הקיבוצי כ"הפרטה", משום שמדובר בהתאגדות של קבוצת אנשים ולא ב"שיתוף" כלכלי וחברתי כלל-מדינתי. האם תמיר מתנגדת לכל התאגדות שאינה נעשית דרך המדינה? האם כל יוזמה פרטית היא "הפרטה"?

שאלת המימון הציבורי של אותם גופים אינה פשוטה כל כך, כפי שתמיר טוענת. מדינת ישראל תמכה בעבר ותומכת גם היום במפעלים וגופים שהם בעלי חשיבות לאומית בעיניה. כך היה, לדוגמה, עם הקיבוצים בעבר וכך קורה עם תנועות הנוער היום (גם לחלק מתנועות הנוער יש ערכים מובחנים, וחלקן אינן ממלכתיות בתפיסתן). מדוע שלא יינתן מימון דומה לבתי הספר ההומניסטיים?

לא כצעקתה

תמיר מגדירה את בתי הספר שציינתי "בתי ספר חצי-פרטיים". עם זאת, ההגדרה "חצי-פרטי" אינה קיימת בתחום רישוי בתי הספר, ויותר מכך, יש באופן השימוש שלה במושג הטעיה של ממש. קשה להתעלם מכך שתמיר, המכירה היטב את ההגדרות בספר החוקים, בוחרת לעשות שימוש לא-מדויק בעובדות כדי לחזק את טיעונה.

הבעלות על בתי ספר בישראל, על פי משרד החינוך, נחלקת לארבעה סוגים: א. מוכרים ורשמיים; ב. מוכרים שאינם רשמיים; ג. מוסדות פטור; ד. בתי ספר כנסייתיים. לא אתייחס כאן למוסדות הפטור, שהם מוסדות חרדיים, וגם לא לבתי הספר הכנסייתיים, מכיוון שאלה גם אלה אינם רלוונטיים לדיוננו.

רוב בתי הספר הדמוקרטיים והדו-לשוניים הוקמו מראש כמוסדות מוכרים ורשמיים, כלומר – כבתי ספר בבעלות המדינה. חלקם הוכרו כבתי ספר "ייחודיים", הגדרה שמאפשרת להם לקלוט תלמידים שלא על בסיס גיאוגרפי וכן לגבות תשלומי הורים. רק מיעוט מבתי הספר הללו נוסדו כמוסדות מוכרים שאינם רשמיים. בתי ספר המשתייכים להגדרה האחרונה נמצאים בבעלות פרטית אך מחויבים לכל נוהלי משרד החינוך, החל בהוראות הבטיחות ועד לתוכניות הלימודים. מותר לגבות בהם תשלומי הורים אך בסכום מוגבל, והם נמצאים בפיקוח מתמיד והדוק של משרד החינוך.

על בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים יצא קצפם של תומכי החינוך הממלכתי, ואותם הם מכנים "הפרטה". זה כעשור הם משמיעים קריאות שוד ושבר על קץ החינוך הציבורי, ומפנים זעקות "צביעות" כלפי אלה השולחים את ילדיהם לבתי ספר "מופרטים" בעודם מדברים בשבחי ההומניזם והשוויון החברתי.

ואולם, אף על פי שבתי ספר דמוקרטיים ודו-לשוניים קיימים מאז שנות ה-90, מערכת החינוך הציבורית לא נעלמה, ובפעולה ארוכת טווח ומתוכננת נהפכו כמעט כל המוסדות האלה למוכרים ורשמיים. טיפין טיפין, תשלומי ההורים פחתו, ועדות הקבלה בוטלו והוחלפו בהגרלות, ונעשו שינויים שהתאימו את בתי הספר לכל דרישות משרד החינוך, כולל שינויים בסגלי ההוראה ודרכי ההערכה.

כיצד זה קרה? לפני כשנתיים נחתם הסכם בין משרד החינוך ובין ועד בתי הספר הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים המכונה "מסמך ההסדרה". מסמך זה מבטא מחויבות לחינוך הציבורי מצד אחד, והכרה בזכותם של בתי ספר אלה לשמור על צביון מיוחד מצד שני. מכיוון שאחת המטרות במוסדות חינוך אלה היא שינוי חברתי, הוקם גם המכון לחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, המכשיר מורים המחויבים לערכים דמוקרטיים ומכוון אותם לעבודה בכל בתי הספר, ולא רק באותם בתי ספר "ייחודיים".

הדבר עורר גלים שהכו מעבר לבתי הספר הדמוקרטיים, והרעיון שאפשר לבחור בחינוך בעל אופי מסוים הולך ומשפיע הן על משרד החינוך והן על רשויות מקומיות. לדוגמה, בימים אלה מתקיים ניסוי של משרד החינוך ובו נבחן הרעיון של "בחירה מבוקרת", שבמסגרתו גדלה האוטונומיה הניתנת לצוותי הוראה לעצב את משנתו החינוכית של בית הספר כראות עיניהם, וניתנת להורים האפשרות לבחור בין בתי ספר בעלי אג'נדות שונות.

אם כן, מערכת החינוך לא "הופרטה".

ממה פחד כל כך בן-גוריון? וממה מפחדת אולי תמיר?

זרם העובדים בחינוך היה זרם תנועתי, אידיאולוגי ובעל ערכים מובחנים. יעידו על כך הקמתם של סמינרים למורים (אורנים וסמינר הקיבוצים), עשרות ספרי פדגוגיה ייעודים, ועולם עצום של חומרי לימוד, משירים לגני הילדים ועד מערכי שיעור לבתי ספר. הזרם חתר לבנות מוסדות חינוך ברוח ערכי תנועת העבודה ובמובן זה, הוא שימש מוקד כוח חשוב. לא בכדי חתר בן-גוריון, תומך מובהק של הגישה הממלכתית, לפרקו מכיוון שראה בקיומו איום על כוחו הפוליטי.

כיום, קבוצות אידיאולוגיות של הורים, השולחים יום-יום את ילדיהם לבתי ספר בעלי ערכים הומניסטיים מובחנים, הן תשתית יציבה וחיונית לבניית כוח מאורגן ומחויב – הן משום שהורים, באופן טבעי, מסורים לילדיהם והן מאחר ששליחת ילד לבית ספר היא פעולה יום-יומית, שגרתית, הנהפכת במהרה להרגל. זאת ועוד, ההחלטה על אופיו ותוכנו של החינוך לילדים נהפכת למרכיב זהות משמעותי עבור ההורים עצמם, ולא רק עבור הילדים במוסד החינוכי. כלומר, הורים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר אידיאולוגיים נוטים במרבית המקרים לזהות את עצמם עם אותה האידאולוגיה ומחויבים לה במידה גבוהה. את זאת הבין בן-גוריון והתנגד לכך. את המניע של תמיר להתנגד לבניית כוח כזה איני מבינה.

כדי לצבור כוח בתחום החינוך, אין צורך שהורים ומחנכים יהיו מחויבים למדינה ומוסדותיה, אלא להיפך: עליהם להיות מחויבים בראש ובראשונה לערכים שהם מאמינים בהם ולרתום את המדינה – גם אם הדבר נמשך זמן רב – להכרה בזכותם לחנך את ילדיהם על פי ערכיהם. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בפעולה מאורגנת ליצירת זרם חינוך הומניסטי, בדומה לזרם הממלכתי-דתי הקיים עד היום. לזרם כזה תהיה רשות לעצב את המשנה החינוכית של בתי הספר שלו, והוא ישמש מרכז כובד משמעותי בחיי הורים השואפים לחנך את ילדיהם לאור ערכים של שוויון. מובן מאליו כי הילדים שיתחנכו בבתי ספר כאלה יהיו מחויבים יותר אף הם לערכי השוויון.

פעולה כזאת, שכבר החלה בפועל, תאגד הורים ומחנכים כדי ליצור כוח בתחום החינוך. כוח זה לא יוכל להיווצר כאשר הורים התומכים בערכים אלה מפוזרים בבתי ספר שכונתיים, ונלחמים כבטחנות רוח במגמות של הפרדה והדתה.