אפתח באבחון ובמסקנה. האבחון: בשנים האחרונות אנו עדים למדיניות אגרסיבית מתמשכת של מפלגות הימין בישראל תחת הנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתכליתה הנהגת שינויים מרחיקי לכת – שחלקם כבר בוצעו בהצלחה – באופייה של המדינה ובאופי היחסים בין אוכלוסיית הרוב היהודי לאוכלוסיית המיעוט הערבי-פלסטיני, ששיעורו כחמישית מהאוכלוסייה. המסקנה: כדי להתמודד עם מדיניות זו יש צורך בארגון הכוחות החברתיים והפוליטיים משני העמים החולקים את הארץ, כוחות המתנגדים לפועלו של מחנה הימין. רק פעולה מתואמת ומשותפת של כוחות שוחרי שלום וצדק חברתי יכולה לבלום את ההידרדרות במדרון החלקלק שהחברה הישראלית נמצאת בתוכו ולמנוע נקיטת צעדים בלתי הפיכים. כבר עתה אפשר להעריך בזהירות כי תיקונם בעתיד הנראה לעין של חלק מהצעדים שננקטו על-ידי ממשלות הימין יהיה קשה עד מאוד. 

מנקודת המבט של יחסי יהודים-ערבים בארץ, בחינה של העשייה הפוליטית והחקיקתית של השנים האחרונות מלמדת שמחנה הימין החל להגדיר מחדש את המהות של מדינת ישראל על-ידי שרטוט מחדש של הגבולות בין היותה יהודית ודמוקרטית. מספיקה התבוננות שטחית בהיסטוריה הקרובה כדי לעמוד על כך שהממד ה"יהודי" במשוואה, ובפרט המומנט הלאומי-משיחי המצוי בקרבו, הוא שזוכה לבכורה במערכת היחסים המורכבת בין ה"דמוקרטית" ל"יהודית". בפועל, בשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר על הצורך ב"משילות" וב"נאמנות" כשהתכלית האמיתית, אך החבויה, היא חיזוק ההפרדה בין העמים החולקים את הארץ וחיזוק מגמות בדלניות בפוליטיקה ובחברה הישראליות. 

מערכת הבחירות האחרונה היתה בסך הכל המשך המגמה של השנים האחרונות. למעשה, המעורבות הישירה של נתניהו בהכנסת כוחות פונדמנטליסטיים-כהניסטים – מוצהרים או בתחפושת – לתוך מרחב הלגיטימיות הדמוקרטי, ולצדם ההסתה האלימה נגד הציבור הערבי, היו לא יותר מאשר המשך המדיניות הסגרגטיבית באמצעים אחרים ודרסטיים יותר. אין ספק שלצעדים האלה תהיה בטווח הארוך השפעה ממארת על החברה הישראלית כולה. 

בשונה מההכרה העצמית של רוב הציבור היהודי, בעבור רוב הציבור הערבי בארץ המגמה היתה ברורה וגלויה זה זמן רב. לצערנו, האי-נוחות שחלקים מהציבור בשמאל, במרכז ואפילו בימין חשים בחודשים האחרונים אינה מעידה בשלב זה על יותר מאשר התמרמרות ספונטנית ורגשית מול הפומביות המתריסה של המדיניות המבדלת. ברור כבר עכשיו שהתגובה הביקורתית בציבור היהודי אינה מעידה בהכרח על ניסיון כן להתמודד עם השורשים העמוקים של הבעיה. מהלכי הימין בחודשים האחרונים חשפו לעיני הציבור היהודי את המוגלה שהיתה חבויה עד כה מתחת לעורן של החברה והפוליטיקה הישראלית. אבל למרות שהמוגלה הזו כואבת ומטרידה, החברה הישראלית כבר הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת להתרגל אליה.

> מורשת רבין

בחודשים שקדמו לבחירות חזר לדיון הציבורי המונח "גוש חוסם": הקמה של ממשלת מרכז-שמאל, הנשענת על תמיכה-מבחוץ של המפלגות הערביות. היו שהזכירו בערגה את ימי ממשלתו השנייה של יצחק רבין, כשחמשת המנדטים של שתי המפלגות הערביות (שלושה לחד"ש ושניים למד"ע) איפשרו לה להוביל את אחת הכהונות המתקדמות ביותר בתולדות המדינה מבחינה חברתית ומדינית. עם זאת, כעין איפכא מסתברא, מי שחזרו לדבר על הגוש החוסם לא היו אנשי שמאל אלא דווקא גורמים בימין, כחלק ממגמת הדה-לגיטימציה של הציבור הערבי. ההיגיון שהוביל אותם להציף מחדש את הרעיון היה ריאקציונרי ומקיאווליסטי: מספיק היה להעיף מבט חטוף במפת האלקטורטים, כפי שהצטיירה לפני הבחירות, כדי להבין שרק שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות למפלגות שמאל ומפלגות מרכז ציוניות יכול היה להביא להקמתה של ממשלה חלופית. השחרה מוחלטת של האופציה הזאת מורידה אותה מראש מהשולחן.

כתגובת נגד – צפויה, יש להודות – למסע הדה-לגיטימציה של הימין, המרכז והשמאל הפוליטיים נבהלו, מיהרו ליישר קו עם תעמולת הימין, והדגישו קבל עם ועדה שהם "לא יישבו עם הערבים" – כאילו הערבים הם מקשה אחת וכאילו "הערבים" הם בסך הכל קבוצה של מפלגות פוליטיות שקיומן מוגבל לכנסת, ולא קבוצה אתנו-לאומית החיה בארץ. הניואנסים היו שונים. בעוד מחנה הימין הבהיר ש"הערבים" הם לא פחות מאויבי העם והמדינה, במרכז לא דחו את האמירות האלה ואף אימצו חלק מהרטוריקה הימנית על-ידי הדהוד ה"אנטי-ציוניות" של הערבים (וראוי להזכיר את תמיכת נציגי יש עתיד בוועדת הבחירות המרכזית בהצעה לפסול את רשימת רע"ם-בל"ד – החלטה שהתקבלה ברוב קולות בוועדת הבחירות ולאחר מכן נפסלה על-ידי בית המשפט העליון). רוב האזרחים הערבים הבינו את המסר: מדינת ישראל שמופיעה בסיסמת הבחירות של "כחול לבן" – "ישראל לפני הכל" – אינה כוללת ערבים. 

בתקופה החברתית האפלה שבה אנחנו חיים, מספיק לנופף באנטי-ציוניות כדי לרמוס כל אפשרות לדיון רציונלי ולחסל את הקשב של הציבור היהודי. במרבית הדיונים שהתנהלו על האנטי-ציוניות של הערבים, לא הועלתה כלל השאלה מיהו ערבי ציוני או ערבי אנטי-ציוני ואם פלסטיני שהוא אזרח ישראלי בכלל צריך לראות בעצמו חלק מהתנועה הלאומית של העם היהודי כדי לקבל לגיטימציה לחיות בכבוד במולדתו. זאת ועוד, למחנה הימין לא היתה מעולם בעיה להרכיב ממשלה בשותפות עם מפלגות חרדיות, שחלקן אנטי-ציוניות במוצהר. מכל מקום, בין שאימוץ מסכת הטיעונים הימנית על-ידי המרכז נועד לקושש מנדטים ובין שביטא השקפת עולם כנה, התוצאה החברתית היא אחת: החמרת הסגרגציה בין העמים החולקים את הארץ. 

חשוב להדגיש כי הגוש החוסם מימי ממשלת רבין, חרף ייחודו וחשיבותו, היה ביטוי למינימום – גם אם חיובי – של שיתוף פעולה פוליטי בין ערבים ליהודים בארץ. היתה זו הפעם הראשונה שבה המפלגות הערביות מילאו תפקיד פעיל ורב-חשיבות בהקמת ממשלה, ועצם קיום המו"מ מול מפלגת העבודה העניק לשתי המפלגות הערביות עמדת כוח והשפעה שלא היתה להן מעולם. חד"ש ומד"ע נתנו ידן לכינון הגוש החוסם, לאחר שרבין התחייב כי "הממשלה תשנה את סדר העדיפויות בהקצאת המשאבים מתקציב המדינה וכספים שיגיעו מבחוץ" וכי "תפעל להבטחת השוויון בין כל אזרחי המדינה" ו"לסגירת פערים בין היישוב היהודי לערבי בתחומי החינוך, תעשייה ומלאכה, חקלאות, שיכון, נוער וצעירים ושירותי בריאות". על רקע חוק הלאום והשלכותיו על מעמדה של הערבית כשפה רשמית, ראוי גם להזכיר את ההתחייבות של רבין שעל פיה יכובד "הלכה למעשה מעמדה הרשמי של השפה הערבית במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבור". חשוב גם לציין את האמירה של רבין בימים שקדמו להקמת הממשלה, שכאזרח ישראלי הוא מתבייש במצבם של הערבים בארץ.

היום אין ספק שההשקעות התקציביות האדירות בתחומים אזרחיים רבים, הכפלת תקציב החינוך והחתימה על הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן –  אם לנקוב רק בחלק מההישגים של ממשלת רבין – לא היו מתממשות אלמלא זכתה הממשלה בתמיכת חמשת חברי הכנסת של המפלגות הערביות. 

אלה מקרב שני העמים שתמכו בחיזוק האינטגרציה ביניהם, ראו בגוש החוסם רק את ראשית הדרך – לא את סופה. כרבע מאה לאחר מכן, גוש חוסם הוא לא יותר מזיכרון רחוק ובמפלגות המרכז והשמאל הציוניות אין כמעט חברי כנסת ערבים. מפלגת העבודה, לדוגמה, מצאה לנכון להראות את הדרך החוצה לזוהיר בהלול, וברשימת המתמודדים שלה לכנסת הנוכחית שוריין ערבי במקום לא-ריאלי. מי בכלל יכול לדמיין ראשיתה של דרך או אחריתה במצב שבו דעת הקהל סובלת ערבים רק כשהם חלק מרשימה ערבית, בבחינת "אנחנו פה ואתם שם". 

לתפיסת העולם הבדלנית הזאת שמוביל מחנה הימין אסור להתייחס רק כביטוי של ריאל פוליטיק – תחבולה פוליטית שתוקפה יפוג לאחר הבחירות. כשראשי מחנה הימין מושיטים יד לכהניסטים או כשמנהיגי מפלגות המרכז מאמצים את הרטוריקה של הימין הקיצוני ומדברים בהתלהמות על "הערבים האנטי-ציונים" – כאילו יש רק סוג אחד של ערבים בישראל – יש לכך השפעה מרחיקת-לכת על התודעה של כל אזרחי ישראל, ערבים ויהודים, על האווירה הכללית במדינה ועל חוסנה הדמוקרטי. 

הימין הוא ימין והמרכז הוא מרכז – וניכר שתקומה חברתית לא תבוא מהם. עם זאת, למרות הגבהת החומות בין העמים, חלקים בשמאל הציוני ובחברה הערבית ממשיכים בשנים האחרונות לדבר על ברית פוליטית שבה יתאגדו ויפעלו כל הכוחות המתנגדים למדיניות המכרסמת ביסודות הדמוקרטיים של המדינה ויחתרו לבנייה של חברה משותפת ושוויונית. נתוני ההצבעה הנמוכים בקרב הציבור הערבי בבחירות האחרונות העובדה שמרצ עברה את אחוז החסימה רק בזכות הקולות של המצביעים הערבים ושפל המנדטים אליו הגיעו מפלגות השמאל היהודיות רק מחזקים את הצורך בברית שכזו. ההרכב של הקואליציה הזו והגדרת מהותה לוקים באי-בהירות ולעתים סובלים מערפול מכוון, נוכח אי-יכולתם של הכוחות השותפים לה לעצב מצע ברור ומקובל על מרכיביה הפוטנציאליים. האם תהיה זו ברית שמאל, ברית אופוזיציה לימין או ברית שבבסיסה רצון אמיתי וכן לשיתוף פעולה? 

חוסר סימטריה

בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל קיימים שלושה זרמים פוליטיים עיקריים: הזרם הקומוניסטי ובעלי בריתו, הזרם הלאומי והזרם האסלאמי. הזהויות הערבית והפלסטינית קיימות בצורות ובדגשים שונים בשלושת הזרמים. הבדלים מהותיים בין הזרמים אפשר למצוא בשאלת האינטגרציה או ההיבדלות ביחס לחברה הישראלית ובעמדה לגבי פתרון הקבע של הסכסוך. בעוד שהזרם הקומוניסטי הדגיש בארבעת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה את סוגיית השוויון בין האוכלוסייה הערבית ליהודית, שני הזרמים האחרים התנגדו – כל אחד מטעמיו שלו – להשתלבות של הציבור הערבי בחיי המדינה ולישראליזציה שלו. עם זאת, ניצנים של נכונות להתקדם לקראת אינטגרציה מסוימת אפשר לראות בשנים האחרונות גם בקרב הנציגים הבולטים של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. עדות לכך אפשר למצוא באירועי ארבע השנים האחרונות.

ב-2015 הוקמה "הרשימה המשותפת" שכללה ארבעה יסודות פוליטיים שונים: חד"ש, בל"ד, תע"ל ורע"ם (הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית). למרות שהתפצלה לשתי רשימות בבחירות האחרונות, כדאי להקדיש רגע למצע שלה, שביטא ניסיון לא פשוט אך רציני למצוא נתיב אמצע בין חד"ש ובין שאר שותפיה לרשימה בסוגיית האינטגרציה של שני העמים בארץ: "רשימה זו תגלה פתיחות ותפעל לבניית גשרים של שותפות ותיאום עם כל גורם באוכלוסיית הרוב אשר יכבד את שאיפתה של האוכלוסייה הערבית לאזרחות מלאה, לשוויון בלתי מסויג בפני החוק ובחלוקת משאבים ותקציבי פיתוח". ספק רב אם מיעוט זעיר מהאוכלוסייה בישראל – אפילו מקוראי כתב עת זה – מכיר את הדברים המצוטטים. הרוב ניזון מאסטרטגיית ההפחדה של נתניהו, שביטוי זדוני במיוחד שלה אפשר למצוא בציטוט הידוע על "המצביעים הערבים" אשר "נעים בכמויות אדירות לקלפי". מעשיו של ראש הממשלה נועדו – ובמידה רבה גם הצליחו – לחסל את האפשרות ליצירת ברית ערבית-יהודית על בסיס אזרחי ופוליטי; ברית שלה ייחלו הנציגים הערבים שעמלו על חיבור המצע של "הרשימה המשותפת". זמן קצר לאחר היבחרו לראשות מפלגת העבודה ביולי 2017 הבהיר אבי גבאי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא ישתף פעולה עם "הרשימה המשותפת". כך הגביה גם נציגו הבכיר של השמאל הציוני את החומה הניצבת בפני האפשרות לשיתוף פעולה. נציגי הציבור הערבי בישראל שאלו את עצמם ובצדק: אם המנהיג הנבחר של מפלגת השמאל הציוני הגדולה ביותר מכריז על חוסר רצון לשתף פעולה, איך נראה העתיד של מערכת היחסים המורכבת בין יהודים לערבים בישראל? 

בהיסטוריה הקצרה של הפוליטיקה הישראלית נעשו כמה ניסיונות לכונן ברית פוליטית בין השמאל הציוני לציבור הערבי. המשקעים שהצטברו מניסיונות אלה, שלא נחלו הצלחות גדולות או הביאו להישגים מרשימים, דבקו זה בזה ונהפכו לאחד המכשולים הרציניים לשיתוף פעולה פורה בעתיד.  

די אם נציין את מפ"ם, מפלגה שחרתה על דגלה את המשולש: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". מפ"ם ראתה עצמה כמפלסת דרך לבנייה משותפת של שני העמים את הארץ, אך חוויית העבודה המשותפת בין חבריה היהודים והערבים השאירה טעם מר בפיהם של האחרונים. הם האשימו את חבריהם למפלגה, ובעיקר את האגף הימני בתוכה, בשימת דגש על הגשמה ציונית-לאומית, עם "מעט" סוציאליזם והדחקה כמעט מוחלטת של עקרון "אחוות העמים". מנגד, הערבים במפ"ם ניסו להבליט את עיקרון "אחוות העמים", מתוך אמונה שזה הנתיב שעשוי ברבות השנים להוביל למידה מסוימת של אזרחות שוויונית. צרמה להם במיוחד העובדה שמנהיגי מפ"ם ביקשו למנוע מהם להדגיש את זהותם הלאומית. חלק נכבד מהפעילים המרכזיים במפ"ם, ובהם פאוזי אל-אסמר, רוסתום בסתוני ואיברהים שבאט, עזבו לבסוף את הארץ, נטולי תקווה ושבעי אכזבות, וסיימו את חייהם בגלות. 

היחסים הבלתי-סימטריים בין הצדדים הפריעו לא רק לפעילי מפ"ם: הם מאפיינים בסיסיים של כל מפגש פוליטי, פעילות שטח, ראיון תקשורתי או תהליך חינוכי ואזרחי המשותף לערבים ויהודים. כללי המשחק ברורים וקבועים וההגמוניה היהודית נשמרת בהם באדיקות: שפת הדיבור העברית היא לרוב השפה המדוברת היחידה, אף שלא כל המשתתפים הערבים מיטיבים להתבטא בה. נוסף על כך, מפגשים נערכים בדרך כלל במרחב של נציגי הרוב היהודי. העליונות המובנית הזאת גורמת לצד היהודי לתחזק דימוי עצמי של שליט נדיב וסובלני, ומנגד מעצימה את תחושת החולשה בצד הערבי ומקבעת אותו כנתין המחזר על הפתחים. 

אנו רגילים להתבונן במורכבות היחסים בין יהודים לערבים בארץ כמעט אך ורק מבעד לעדשת הסכסוך הלאומי בין העם היהודי לעם הפלסטיני, שרבים מאזרחיה הערבים של ישראל רואים בעצמם חלק ממנו. אבל בריתות המבקשות להירקם בין שני צדדים שכוחם אינו שווה הן כמעט פרדוקס – גם כשמדובר בשני צדדים המשתייכים לאותו לאום. כדי להבין את העניין, מספיק להיזכר בניסיונות המורכבים לכונן סולידריות שוויונית בין לבנים לשחורים בארצות הברית בשנות ה-60 או בין מזרחים לאשכנזים בישראל. הפרדוקסליות של בריתות כאלה נעוצה בכך שכדי לקיימן, הצד החזק חייב לגלות נכונות לוותר על פריבילגיות, סמליות או ממשיות – ומי רוצה לוותר מרצונו החופשי על פריבילגיות?

הכרה הדדית

אבל לא רק הצד היהודי בברית נדרש לוויתורים. גם הערבים צריכים להיות מוכנים לוותר על חלק מהמרכיבים באתוס הלאומי שלהם. שני הצדדים צריכים להיות נכונים לשמוט את תחושת הצדק העמוקה בראשוניות ובבלעדיות של עם אחד, העם שלהם, על כל הארץ. הנדוניה שכל צד צריך להביא איתו לדיון היא נכונות להכיר בזכויות העם האחר על הארץ המשותפת ועל ההיבטים השונים שזכויות אלה כוללות, ללא סייגים וחסמים. במלים אחרות, ההבנה שאין מדבר במשחק סכום אפס.

הפיל הגדול שבחדר – כל חדר – שאליו נכנסים השמאל הציוני והציבור הערבי כדי לנסות ולבנות ברית פוליטית הוא הסוגיה הלאומית. אין בכוונת המחבר, וגם אין ביכולתו, להניח במאמר זה יסודות לפתרון הסוגיה הזאת. אבל יהיה זה תמים ומזיק להתעלם מנוכחותה: היא דורשת התמודדות וייקח זמן לפתור אותה. עם זאת, אין סיבה שזו תהיה נקודת הפתיחה של הדיון. ברית פוליטית מוכרחה קודם כל לעסוק בבעיות הריאליות של הציבור הערבי והיהודי, לפני שדנים בסוגיות הלאומיות הגדולות. 

אורח לרגע שייקלע לסיור קצר ביישובים הערביים יגלה במהרה עד כמה הציבור הערבי מופלה לרעה מבחינה תקציבית ועד כמה גדולים הפערים בין היישובים היהודיים לערביים. העובדה שבשנים האחרונות מיושמת התוכנית הממשלתית 922 לפיתוח החברה הערבית היא מבורכת, אך הדרך עוד ארוכה. ברית פוליטית, המכוונת לשותפות אמיתית, חייבת לצאת לפועל באמצעות פיתוח של החברה הערבית, עיצוב מדיניות ממשלתית הוגנת כלפיה, התגברות על המהמורות הפוליטיות בתכנון ובנייה של הרשויות המקומיות הערביות ופיתוח התחבורה הציבורית, התשתיות ושירותי החינוך והרווחה.

אם אפשר יהיה לכונן ברית פוליטית בין השמאל הציוני לציבור הערבי, וזו תצליח להוליד מציאות שוויונית יותר בחיים עצמם, היא תוכל להוביל בתהליך אטי וכמעט סיזיפי ליצירת מרקם חיים משותף ואמיתי בין שני העמים, תוך מתן כבוד לשונה ולמבדל. והנה חזר גם הפיל אל החדר. חשוב לומר: ברית פוליטית אינה מחייבת לבטל ולמחוק את דרישתו המוצדקת של כל אחד משני העמים החיים בארץ להגדרה עצמית. לכן, לצד פעולתה כלפי פנים החברה הישראלית, חייבת ברית כזאת להשמיע קול חד, עקבי וברור לסיום הכיבוש. בעניין זה אין כל מחלוקת אמיתית בין המפלגות הערביות ובין השמאל הציוני האקטיבי, המוחה על המציאות הנוכחית שבה שולט עם אחד על עם אחר בכוח הזרוע תוך רמיסה ברוטלית של הערכים הדמוקרטיים שעמדו בבסיס הקמתה של ישראל. יתר על כן, מחנה המרכז-שמאל היהודי חושש בצדק מכינון של משטר אפרטהייד, ההולך ומתהווה זה כיובל שנים בשטחי הגדה המערבית וגולש לתוך הקו הירוק מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. 

בכל המובנים, אלה שני צדדים של אותה המטבע: חברה צודקת בישראל, החותרת לשוויון חברתי ואזרחי לפלסטינים אזרחי ישראל, מחייבת הקמת מדינה פלסטינית ריבונית, שבה הפלסטינים חיים בכבוד ובעצמאות מלאה. כדאי אולי לשוב ולומר את מה שאמור להיות מובן מאליו: ההגדרה של הערבים אזרחי ישראל, כמקשה אחת, כאנטי-ציונים היא פגיעה חריפה באפשרות לכונן ברית פוליטית, והיא מעמיקה את תהליך הדה-לגיטימציה של נבחרי הציבור הערבים. הערבים בישראל אינם ציונים. זה נכון. מה להם ולשייכות לתנועה הלאומית היהודית, אם אינם יהודים? אבל האם משמעות הדבר היא שהם אנטי-ציונים? האם הם מצפים משותפיהם היהודים בשמאל להפסיק להיות ציונים ולבטל בכך את לאומיותם? ודאי שלא. לכל עם מגיעה הגדרה עצמית משלו, והברית הפוליטית העתידית בין השמאל הציוני לציבור הערבי קשורה בטבורה ליכולת ההכרה ההדדית הזאת. 

למוטט את החומות

כדי לבנות ברית פוליטית שיכולה לחולל שינוי אמיתי במערכת היחסים בין ערבים ליהודים בארץ, חייבים להתקיים שני תהליכים מקבילים. מצדו של השמאל הציוני, התהליך צריך לכלול שלושה מרכיבים: הראשון, מיטוט חומת הדה-לגיטימציה המוצבת בפניהם של נבחרי הציבור הערבי. השני, הכרה בזכות של הערבים הפלסטינים בישראל להיות אזרחים שווי זכויות, לצד פעולה נחרצת להפיכת השוויון לממשי. השלישי, הכרה בזכותם של הפלסטינים בישראל לשמור על קשריהם ההיסטוריים, הזהותיים והתרבותיים עם חלקים אחרים של העם הפלסטיני ועם שאר חלקי האומה הערבית. מנגד, הציבור הערבי צריך לבחור באופן חד-משמעי באינטגרציה, שאין פירושה התבוללות או היטמעות אלא אזרחות, שותפות ואחריות מלאה. 

ביודענו שהסכסוך הישראלי-פלסטיני  ימשיך לעצב את היחסים בין שני העמים ולהעיב עליהם, עליהם להסכים כי פתרון הסכסוך על יסוד עקרון שתי מדינות לשני עמים – שמשמעותו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מלאה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה – יכול להוביל לפיוס היסטורי. הכרה זו, שאינה מובנת מאליה בימינו, עשויה להוריד את רמת המתח ביחסים בין שתי האוכלוסיות בתוך גבולות המדינה. כדי שהיא תהיה אפשרות ממשית, יש צורך בעבודת הכנה רצינית ובניסיון אמיתי ומעמיק, הן של השמאל הציוני והן של הציבור הערבי, להתנתק ממשקעי העבר. 

האתגרים העומדים בפני מי שמבקשים באמת ובתמים לבנות שותפות פוליטית בין ערבים ליהודים רבים וכבדי משקל. הם מצריכים נכונות מצד כל אחד מהעושים במלאכה ללכת נגד הרוח, גם כשהמציאות טופחת שוב ושוב על פניהם. אבל כל מי שרוצים לחיות בארץ הזאת ושואפים לחברה צודקת בעבור כל אזרחי המדינה יודעים שבלי לכונן ברית פוליטית של שווים, לא תהיה אפשרות לעולם לתת לעצמם או לילדיהם חברה צודקת בעבור כל אזרחי מדינת ישראל ואזרחיה העתידיים של מדינת פלסטין. וכמו לכל אדם ועם החי תחת השמש, מגיעה לכולנו חברה כזאת.