הסופר הקומוניסט המנוח אמיל חביבי, בדברים שנשא בכנס "מיהו ישראלי – ישראלים בעיני עצמם", סיפר על מעשה שקרה לו בשלהי שנות ה-60' בטיול לקפריסין: "שכרתי מונית אשר הסיעה אותנו, קרובי משפחה, אל מסעדה מחוץ לעיר. דיברנו ערבית. שאל הנהג: 'ערבים מאיפה?' עניתי: 'ערבים פלסטינים'. אך הוא התעקש: 'הפלסטינים פזורים בכל העולם, מאיפה?' עניתי: 'מישראל'. אז הוא פרץ בצחוק רועם עד שהוא, ברגע מסוים, איבד את השתלטותו על ההגה וכמעט והתנגש בסמטת הדרך. הנהג הקפריסאי חשב שאני מתלוצץ ומספר בדיחה. תאונה בקפריסין לא קרתה לי. אך היא קרתה וקורית במדינת ישראל".

ההתמודדות עם התאונה שהיא יחסיה של ישראל עם אזרחיה הערבים-הפלסטינים מחייבת מענה לא רק למאורעות העבר, אלא גם למדיניות ההווה. שאלת מעמדו של הציבור הערבי הפכה בבחירות האחרונות לכנסת לציר המארגן של מערכת הבחירות כולה. אין זה מקרה שבמסיבת העיתונאים בדצמבר בה הודיע נתניהו על פיזור הכנסת, ההישג היחיד של ממשלתו היוצאת בו התפאר, היה חוק הלאום. זו הייתה יריית הפתיחה למתקפה על הלגיטימיות של השתתפות האזרחים הערבים בפוליטיקה: מהסיסמא "ביבי או טיבי", דרך ההאשמה כלפי גנץ כי יפעל להקמת גוש חוסם עם המפלגות הערביות, ועד האיומים והפחדת הבוחרים הערבים ביום הבחירות עצמו, כשהליכוד שלח מצלמות לקלפיות ביישובים הערבים.

מגיעה הערכה לפרופ' מוסטפא כבהא, שמעל דפי הגיליון הראשון של כתב-העת "תלם" פרש ניתוח מחכים, שהצעה לפעולה בצידו, של האפשרויות לברית פוליטית בין יהודים לבין ערבים. מגיעה גם הערכה לקרן ברל כצנלסון, המוציאה-לאור של כתב-העת, שהעמידה את העיסוק בשאלה זו במקום בולט על סדר-יומה. אין ספק כי דיון בשאלת האפשרויות לייצר חלופה להפרדה, להדרה ולהתבדלות הוא דיון נחוץ והכרחי, אם חפצים לשנות את הכיוון אליו הימין הסמכותני החדש דוחף את הפוליטיקה הישראלית.

אולם לא אחת, הדיון לגבי הצורה והתוכן של שותפות יהודית-ערבית (צירוף מילים שנעדר, אגב, לגמרי ממאמרו של פרופ' כבהא) נותר מוגבל בראי ההסתכלות הצרה של מערכת הבחירות הבאה שמעבר לפינה, ומצטמצם לשאלה הטקטית: כיצד מייצרים די חברי כנסת כדי לחסום את דרכו של הימין מלהמשיך ולהישאר בשלטון? מה הם ההסדרים וההסכמות שהשחקנים הקיימים ברגע הנוכחי על הזירה, נדרשים לאמץ כדי להשיג מטרה קצרת-טווח זו? 

אכן, הפלת הימין היא משימה חשובה מאין כמוה. הימין האגרסיבי המצוי בשלטון בישראל כיום – ברוח תאומיו הרעיוניים, דוגמת ז'איר בולסאנרו בברזיל, ויקטור אורבן בהונגריה, מפלגת "החוק והצדק" הפולנית, ואחרים – פועל לרסק את ההסדרים הדמוקרטיים הקיימים עדיין. הוא מבסס את שלטונו על מתקפה אמיתית (על העבודה המאורגנת, על חופש הפעילות הפוליטית) המוסווית מאחורי מגננה מדומה (מפני מיעוטים, מפני מהגרים ופליטים, מפני האקדמיה, מפני עמותות זכויות אדם, מפני יוצרים ואנשי תרבות). איני מטיל ספק לא בסכנות של המשך שלטון הליכוד, ולא בצורך הדחוף לשים לו סוף. אולם אני מציע שהדיון לא יידחק לפינה זו בלבד.

ממש בפתח מאמרו, קובע כבהא כי "הדרך היחידה להקמת ממשלת מרכז-שמאל בישראל עוברת בבניית שותפות פוליטית בין השמאל הציוני לאזרחי ישראל הערבים". בהמשך, הוא מבהיר כי אופי השותפות שהוא מציע היא "קואליציה" או "שיתוף פעולה" שבבסיסה ברית "בין המפלגות הערביות למפלגות שמאל ומפלגות מרכז ציוניות". הוא מעלה, כדוגמא לכך, את הניסיון ההיסטורי החשוב והחיובי של הגוש החוסם מימי ממשלת רבין.

אולם אם האופק הפוליטי שלנו נפרש גם מעבר לבחירות הבאות, ואם מה שאנחנו מעוניינים בו הוא לחולל שינוי מן-היסוד בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה – אין בכך די. כדי להתקדם לקראת חזון בו ישראל תהיה מקום לכולנו, נחוץ לנו כלי עבודה פוליטי שיוכל להוביל אותנו לשם. מה שנחוץ הוא לא ברית טקטית של מפלגות יהודיות עם מפלגות ערביות, אלא תנועה יהודית-ערבית הנשענת על שותפות האינטרסים בין רוב האנשים שחיים כאן. תנועה כזו לא תהיה קואליציה בין ארגון ערבי (שיש בו כמה אורחים יהודים) לבין ארגון יהודי (שיש בו כמה אורחים ערבים), אלא ארגון שבעלי-הבית שלו הם יהודים וערבים כאחד.

לעם שחי בישראל, על כל גווניו – יהודים וערבים, בפריפריות ובמרכז – מגיע לחיות בחברה שבמרכזה האנשים. חברה המאורגנת לפי הצרכים והאינטרסים של רוב בני-האדם שחיים כאן, שלא נמנים עם אליטת ההון ואליטת ההתנחלויות שבשלטון. חברה המתאפיינת בשוויון אזרחי ולאומי למיעוט הערבי. חברה שהגשימה שלום ישראלי-פלסטיני, שיסיים את הכיבוש ויבטיח צדק ועצמאות לשני העמים. חברה שאינה כבולה לניאו-ליברליזם ולגלובליזציה הקפיטליסטית. אם זה החזון שאנחנו משרטטים (ואני מציע שלא נסתפק בפחות), אז סוג התנועה שעלינו לבנות, צריך להיות בהתאם.  

למרבה הצער, השמאל שכח מה זה להיות יהודי-ערבי. מעטים מאוד ממי שמקדמים "ברית פוליטית יהודית-ערבית" מעלים על דעתם הקמת ארגון שיהיה בבעלות ובהנהגה, במשותף ובמידה-שווה, בידי חבריו היהודים והערבים כאחד, החולקים ביניהם תפיסת-עולם דומה, אסטרטגיה דומה, ומטרות דומות. ואכן, שתי הדוגמאות שפרופ' כבהא מביא במאמרו – זו של מפ"ם וזו של הרשימה המשותפת – מספקות כיום את שני המודלים העיקריים של מי שמבקשים לדמיין ארגון פוליטי ליהודים ולערבים.

מודל השותפות המפ"מי מתאפיין בהיותו מפלגה של יהודים, אשר ערבים מוזמנים להצטרף אליה כחברים נעדרי זהות לאומית. דוגמא לכך בכנסת הקודמת הייתה מפלגת העבודה, שדחקה החוצה משורותיה את חבר הכנסת הערבי היחיד מטעמה, זוהיר בהלול. לאחר שנעדר בהלול מאירוע לרגל 100 שנים להצהרת בלפור, הודיע אבי גבאי – שמצפה מערבים להחזיק בהשקפת-העולם הציונית, ולהיות מנותקים מזהותם הלאומית הפלסטינית – כי "זו הקדנציה האחרונה של בהלול בכנסת". בעקבות חקיקת חוק הלאום, פרש בהלול מהמפלגה ומהכנסת.

המודל השני, זה של הרשימה המשותפת, הוא מודל של מפלגה ערבית, אשר אישים יהודים מצפוניים-מאוד ומוסריים-מאוד מוזמנים להתארח בה, כדי לבטא באופן אלטרואיסטי את תמיכתם במיעוט המצוי תחת מתקפה גזענית. כבהא מצטט ממצע הרשימה המשותפת בו נכתב כי היא "תגלה פתיחות ותפעל לבניית גשרים של שותפות ותיאום עם [גורמים] באוכלוסיית הרוב". כלומר, הרשימה המשותפת לא שוללת דיאלוג, אולם ברור שהיהודים עמם היא מדברת, נמצאים מבחינתה בצידו האחר של גשר.

אם בכוונתנו לחולל שינוי מן-היסוד, דרושה לנו תנועה יהודית-ערבית שאינה במודל מפ"ם ואינה במודל הרשימה המשותפת. נחוצה תנועה עממית, שסוג החיבורים שהיא מייצרת בין יהודים לבין ערבים הם על בסיס פוליטיקה של אינטרסים משותפים: כמו האינטרסים המשותפים לעובדת יהודיה מבאר-שבע ולעובדת ערביה מרהט, המועסקות שתיהן במפעל "סודה-סטרים", והמנוגדים לאינטרסים של מנכ"ל החברה. כמו האינטרסים המשותפים לערבי משפרעם וליהודי מקריית חיים, שחלו לאחרונה שניהם בסרטן הריאות, והמנוגדים לאינטרסים של בתי הזיקוק לנפט במפרץ חיפה.

זה סוג אחר של שותפות, סוג אחר של חלוקת החברה. זו חלוקה הנשענת על נקודת-מוצא מעמדית ועל ערכים סוציאליסטיים, שהם המפתח לשינוי. בניית תנועה יהודית-ערבית כזו לא נועדה להחליף קידום גוש חוסם בכנסת, אלא דווקא תסייע לו: היא תכשיר את הלבבות, תשנה דפוסי הצבעה, ותעצב את האקלים הציבורי ואת ההתנהגות של פוליטיקאים. זאת באמצעות פעולה פוליטית בשטח, בקרב האנשים, על סוגיות של החיים עצמם, תוך יצירת שינוי מלמטה.