לא בכדי הגשם הראשון, המבקע באבחת ממטריו הניתכים במרץ על פני האדמה את ימות השרב השחונים, סופח אליו את כל מצבורי הערפיח המאובקים שהאוויר, המדרכות והכבישים, שאותם הוא מנקה, הצליחו לצבור במהלך ירחי הקיץ. כך, במין אירוניה טראגית מרירה-מתוקה, נקוות טיפות המים הזכות עד מהרה בתור יובלים, שגם בהם ניכרת טביעת אצבעותיהם של משקעי החמסין הדחוסים שאותם שטפו. חוק אכזרי זה אינו חל על איתני הטבע בלבד, כי אם גם על מהפכות. המהפכה הצרפתית הידרדרה תוך זמן קצר לעריצות אלימה מהסוג שאותו באה למגר; מהפכת אוקטובר לקתה בסיאוב הבירוקרטי ובתחלואיה המוסריים של רוסיה הצארית שביקשה להחריב עד היסוד; וגם מהפכת שנות השישים האנטי-ממסדית כביכול בארצות הברית הוסיפה לטפח את ערכי האינדיבידואליזם של הקפיטליזם האמריקאי ומבחינה זו הייתה, על אף שאיפותיה הרדיקליות, שמרנית. 

אין פלא, אם כן, שבמאמרו החשוב והאמיץ של פרופ' מוסטפא כבהא "הברית החדשה" (תלם, גיליון 1), המהווה משב רוח מרענן בעידן שבו ההומניזם והאוניברסליות הפכו למשאב נדיר, מובלעות כמה מהנחות היסוד של פוליטיקת הזהויות הבדלנית שהוא קורא עליה, בצדק, תגר. 

"אפקט הדומינו" של ההסתה

כבהא מתאר בחדות את השיתוק המצמית שאחז במגמות-העבר של העמקת השותפות האזרחית בין ערבים ליהודים בישראל, כתוצאה משנות תעמולה רעילה ואפקטיבית במיוחד של הימין, המסמנת כל ברית פוליטית עם חלקים בציבור הערבי כמעשה בגידה. הצלחתו של מהלך מפרק סולידריות זה נובעת מהגזענות הכפולה שהוא מתאפיין בה. ראשית, הוא מתייחס אל אזרחי ישראל הערבים כאל מקשה אחת, מכלול אמורפי, הומוגני ונטול מורכבות. שנית, הוא ממצב את אותו קולקטיב מדומה בתודעת ההמונים כאויב האומה, על מנת לדחוק את ערביי ישראל אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות הציבורית. בכך הוא חוסם מראש ובמתכוון כל אפשרות להיכרות אמיתית של הרוב היהודי עם המיעוט הגדול והמשמעותי במדינה, על מגוון הקבוצות, הפלגים וההשקפות שהוא כולל, ומן הסתם לשיתוף פעולה חברתי ופוליטי שיחצה גבולות סקטוריאליים ולאומיים. 

ההסתה האנטי-דמוקרטית משולחת הרסן והמסוכנת הזו נגד למעלה מחמישית מאזרחי המדינה אינה פרי גחמה רגעית של נתניהו וחבר מרעיו (תרתי משמע), אלא סיכול ציני, קר ומחושב של האיום העיקרי הנשקף ליכולתו של הימין האנטי-ליברלי להמשיך ולחלוש באין מפריע על המערכת הפוליטית בישראל. נתניהו זוכר היטב את הגוש החוסם היהודי-ערבי שאפשר את הקמתה של ממשלת רבין השנייה, נחוש למנוע מתרחיש כזה להישנות ואינו בוחל באמצעים שבהם עליו לנקוט לשם כך. 

זהו ההיגיון המקיאווליסטי העומד ביסוד "אפקט הדומינו" שאנו מצויים בעיצומו. במסגרת תהליך זה, הידרדרות קואליציית הימין למחוזות הגזענות החשוכה מעוררת במרכז ובמידה פחותה גם בשמאל הציוני חרדה שמא יישטפו אף הם בגל העכור אל מחוץ לקונצנזוס הישראלי, אם לא יישרו קו עם השיח החדש. הסתגלות חלקים מהם לסיטואציה הנוכחית באה לידי ביטוי בתגובות הנעות בין אופורטוניזם לפחדנות. "הזועביז", ההברקה הקופירייטרית הרדודה כפלקט של לפיד שהבהירה כי מבחינתו ערבים אינם בני אדם המשתייכים לזרמים פוליטיים שונים, אלא גוש מאיים, זדוני וחורש רעות שיש להתרחק ממנו, היא דוגמה בולטת במיוחד לזן התגובות האופורטוניסטי. החשש של גנץ לומר את המילה "ערבים" בנאום שנשא לרגל כניסתו לחיים הפוליטיים ולאחר מכן, פן ידבק בו חלילה כתם הדה-לגיטימציה הימנית, הוא המחשה חדה לסוג הפחדני המבטא חולשה.

אל מול פוליטיקת השנאה של הימין הבלתי-דמוקרטי, המשסעת את החברה הישראלית למגזרים ומלבה את המתח המאפיין בלאו הכי יחסי רוב ומיעוט לאומיים, מציע כבהא לצעוד בכיוון ההפוך ולכונן ברית ערבית-יהודית של שוחרי השלום, השוויון והצדק החברתי משני הצדדים. הוא טוען בצדק כי ברית כזו תוכל לשוב ולהנביט, באיחור של חצי יובל, את ניצני השינוי שסימנה ממשלת רבין השנייה, שהתבססה על שותפות חסרת תקדים בין יהודים לערבים והתאפיינה בקידום מרחיק לכת של שוויון אזרחי בישראל. אם פוליטיקת הזהויות הבדלנית של הימין מציעה לנו דטרמיניזם, פסיביות וייאוש, חזון השמאל ההומניסטי של כבהא, המבוסס על סולידריות רחבה וערכים משותפים, מציע לנו מצרך יסוד נחוץ במיוחד – תקווה.

פוליטיקת הזהויות כתמונת ראי של הקדם-פשיזם

 כבהא אמנם אינו מתייחס לפוליטיקת הזהויות במפורש, אולם הערך של מאמרו טמון באלטרנטיבה שהוא מציב לה בעידן שבו גרסאות – אמנם, מרוככות וממותנות – שלה מושלות בכיפת השיח הציבורי והפוליטי בישראל כמעט ללא עוררין. לפני מספר שבועות בת זוגי ואני צפינו בסרט התיעודי "החבר דב", שגולל באופן קצבי וסוחף את מלחמתו הסיזיפית לפרקים של דב חנין בטחנות הרוח של הלאומנות הקפיטליסטית העכשווית. אולי יותר מכל דבר אחר, שרטט הבמאי ברק הימן בכישרון רב דיוקן נוגע ללב ומעורר הזדהות של פוליטיקאי שקורץ מחומר הולך ונכחד של אנושיות, אהבת אדם, רגישות, אמפתיה והגינות לצד להט אידיאולוגי ומחויבות להשקפת עולם כוללת. בין היתר, התראיינו לסרט שתי פעילות פוליטיות שמתחו על חנין ביקורת נוקבת לא בשל עמדותיו, פעילותו או אישיותו, אלא, בפשטות, בשל היותו גבר, יהודי ואשכנזי. במעין קריקטורה גרוטסקית, מוקצנת עד כדי אבסורד, של פוליטיקת הזהויות, קוראות השתיים לחנין לרדת מן הבמה הפוליטית מאחר שהוא מוכתם על ידי הפריבילגיות שלו. כך, אדם שבחר להקדיש את חייו למאבק למען הקבוצות המוחלשות והמודרות ביותר בחברה הישראלית, תוך הוצאת עצמו מהקונצנזוס ונכונות לשלם מחיר אישי כבד על כך (כולל אלימות פיזית), לא רק שאינו זוכה להערכה על בחירה אמיצה ולא פשוטה זו – אלא מואשם בכך שהעז לעשותה. 

תורת היחסות – הגרסה הלאומנית

הרגע המטלטל והקשה ביותר עבורי באותו ערב היה זה שבו הבליחה בי ההכרה שבעוד שהמיינסטרים של השמאל הישראלי כיום רחוק שנות אור מהקומוניזם האנכרוניסטי, המנותק מהמציאות אך בעל הכוונות הטובות של חנין (להבדיל מהעבר הסובייטי המפלצתי שממנו הוא יונק), הרי שפוליטיקת השנאה הגזענית של הימין אומצה על ידיו באופן כמעט בלתי ביקורתי. כדאי לא ללכת שולל אחר האצטלא הפרוגרסיבית שהשיח הזה מנסה להסוות את מהותו האמיתית באמצעות התעטפות בה. תהום פעורה בין שיח הומניסטי הקורא ליחיד להכיר בפריבילגיות שלו על מנת להיאבק כדי שיהיו גם מנת חלקם של אחרים, מתוך אמונה בשוויון ערך האדם, לבין שיח המוקיע יחידים בשל הקבוצה שאליה נולדו. פוליטיקת שנאה השופטת בנות ובני אדם על פי השתייכותם בעל כורחם לקטגוריות מולדות, הנושאות תג ערך חיובי או שלילי, ולא על פי בחירותיהם ואופיים האינדיבידואלי, היא ניגודם הגמור של השמאל ושל הקדמה ויש לה שם – גזענות. מדובר בתמונת ראי נלעגת של חלוקת החברה ליהודים וערבים או ללבנים ושחורים, המבטאת הפנמה עמוקה של הנחות היסוד האנטי-הומניסטיות שביסודה. מחנה המאמץ גרסאות מתקנות לכאורה של גזענות ומיזוגיניה, המופנות כביכול למען קורבנות פוליטיקת השנאה המקורית, איבד את זהותו והפך להד עמום, צל קלוש או העתק דהוי של יריביו. תסמונת הכשל החיסוני שלקה בה הביאה אותו לאשרר עד תום את המודל הדרוויניסטי הניאו-ליברלי של חברה משוסעת המהווה שדה קרב בין מגזרים מתקוטטים, שלכל אחד מהם מחויבות מוסרית רלטיביסטית לעצמו בלבד. שמאל שאלו הנחות היסוד שלו אינו שמאל עוד – אלא משתף פעולה כנוע, מובס ומעוקר מתוכן רעיוני ממשי של הימין הקדם-פשיסטי ההולך ומתחזק בכל ארצות המערב, ובכללן ישראל.

אל מול חיזיון עגום זה של דמדומי הדמוקרטיה הליברלית וערכי הנאורות העומדים בבסיסה, יוצא כבהא בקריאה שאין ראויה ממנה לשוב לפוליטיקת שמאל המושתתת על ערכים והשקפת עולם אוניברסליים, כמזור לפוליטיקת הימין המושתתת על רלטיביזם של זהויות. אלא שהתעמקות בפיתרון שאותו הוא מציע חושפת כי הוא נמנע מלהתמודד עם המכשול המרכזי שרוח התקופה מציבה בפני הברית הערבית-יהודית שהוא מעוניין לקדם: הסתירה בין בדלנות לאומנית פלסטינית מהסוג הימני, שכמו הלאומנות הימנית היהודית שואבת את תוקפה מנרטיב פרטיקולרי, לבין תפיסה הומניסטית-ליברלית של לאומיות המכירה בזכותו של כל עם להגדרה עצמית. בדומה למצע מפלגתו של חנין, חד"ש, גם העמדה שמציג כבהא סובלת מפיצול פנימי בין אימוץ עקרוני של האחרונה, לבין יישור-קו בפועל עם הראשונה. ובשני המקרים, הדבר בא לידי ביטוי חד במיוחד בשאלת היחס לציונות. 

כבהא מצביע בחדות על הזדון העומד מאחורי הצגת כלל אזרחי ישראל הערבים כ"אנטי-ציונים", על מנת למנוע שיתוף פעולה פוליטי חוצה גבולות לאומיים. אולם הוא עצמו, כך נראה, מאמץ בדיוק את אותה השקפה, שלפיה זהותם הקולקטיבית הלאומית-פלסטינית אמורה למנוע מהם להכיר גם בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו. כשכבהא כותב ש"הערבים בישראל אינם ציונים… מה להם ולשייכות לתנועה הלאומית היהודית, אם אינם יהודים" הוא מאמץ מבלי משים תפיסה ימנית-זהותנית, אנטי-אוניברסלית, של מושג הלאומיות. לפי התפיסה הזו, קבלת הציונות אינה הכרה בזכותו של העם היהודי לחיות במדינה עצמאית משלו ככל עם אחר, אלא עניין של זהות סובייקטיבית, שאינו נשען על מוסר כלל-אנושי (הזכות של כל עם להגדרה עצמית, העומדת ביסוד מגילת העצמאות) אלא על מוסר לאומי יחסי (הזכות הבלעדית שכל תנועה לאומית מייחסת לעצמה למימוש שאיפותיה, הנשענת על נרטיב וערכים פרטיקולריים שאינם מכירים בזכות זהה אצל עמים אחרים). 

כך, הציונות מוצגת באופן כוזב לא כהשקפת עולם שלפיה גם העם היהודי זכאי לחיות כעם חופשי בארצו אלא כזהות, שאימוצה או שלילתה על ידי מאן דהוא תלויים במוצאו. הלאומיות הפלסטינית, לעומת זאת, מוצגת בצדק גמור כמימוש של הזכות האוניברסלית של כל עם להגדרה עצמית, שכל אדם הגון חייב לתמוך בה: "חברה צודקת בישראל, החותרת לשוויון חברתי ואזרחי לפלסטינים אזרחי ישראל, מחייבת הקמת מדינה פלסטינית ריבונית, שבה הפלסטינים חיים בכבוד ובעצמאות מלאה". אל מול האמירה הברורה בדבר הצורך בהקמת מדינה פלסטינית, כשמדובר בלאומיות היהודית מסתפק כבהא בהצהרה מעורפלת שלפיה "לכל עם מגיעה הגדרה עצמית משלו".  

קשה לראות בבחירתו של כבהא לנהוג במידה של איפה ואיפה כלפי הלאומיות הפלסטינית והלאומיות היהודית (תביעה להכרה אוניברסלית בראשונה והצדקת דחייה זהותנית של השנייה) עניין מקרי או טעות בתום לב. זו בדיוק האסטרטגיה שחד"ש נוקטת בה כבר מספר עשורים: צידוד בהקמתה של מדינת לאום פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל, ללא הכרה בלגיטימיות של היותה של האחרונה מדינת לאום יהודית. מאמרו של כבהא, כמו מצעה של חד"ש, ממוקמים במרחב הפוליטי הישראלי שנעשה ימני מתמיד, ודומה כי כבר אין בו מקום להשקפת עולם שמאלית אוניברסלית באמת, הגורסת שוויון בין יחידים ועמים כאחד. במרחב כזה יש מקום רק לסוגים שונים של לאומנות, המהווים נגטיבים האחד של השני ומתאפיינים בהכרה בזכותו של עם אחד לריבונות לאומית ושלילת זכותו הזהה של עם אחר. קו ישר נמתח בין הלאומנות היהודית השוללת בשם שאיפותיה לשלוט בכלל השטח שבין הירדן לים את זכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו, לבין הלאומנות הפלסטינית  השוללת מאותם מניעים בדיוק את זכותו של העם היהודי לעצמאות מדינית. התביעה לדחות את האחת ולאמץ את השנייה, בין אם היא נשענת על זהות ובין אם על קורבנות, אינה הגונה ואינה משכנעת. מבחינה זו, כבהא שומט את הקרקע מתחת לקריאתו ליהודים להכיר בזכותם הלאומית של הפלסטינים למדינה משלהם, כאשר אינו מצפה להכרה זהה (ולו כאידיאל) מהצד הפלסטיני.

לא מדובר בסוגיה עקרונית בלבד, אלא לכזו שיש לה השלכות מעשיות משמעותיות על שותפות-האמת שכבהא וגם כותב שורות אלו מייחלים לה, ועל האינטגרציה של הציבור הערבי בחברה הישראלית שהוא תומך בקידומה. במישור המדיני, אי-קבלה של הציונות אינה בגדר הצהרה סמלית, אלא הצדקה של תביעת ה"שיבה" הפלסטינית (שיבה במירכאות, משום שרובם המכריע של הטוענים לה מעולם לא חיו בישראל) באופן המציב מכשול בפני כל מימוש עתידי של פתרון שתי המדינות בהסכם שלום. במישור החברתי, ההתנגדות ארוכת השנים של מנהיגים בציבור הערבי בישראל לשירות אזרחי (גם אם יהיה פנים-קהילתי) מבטאת עמדה לאומנית בדלנית השוללת השתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית ועומדת בניגוד חד להצהרות בדבר מחויבות לקידום שותפות אזרחית מלאה.

בין תקוות-שווא למציאות

היווצרות שותפות פוליטית ערבית-יהודית היא יעד שראוי שכל שוחרי השלום, הצדק החברתי והשוויון משני הצדדים יציבו לנגד עיניהם. אולם הדרך לקדם את מימושו אינה להעניק רוח גבית למגמות לאומניות בדלניות מהצד הפלסטיני, כדי להכשיר את הקרקע לאיחוד כוחות למען המאבק במגמות זהות מהצד היהודי. ברית שאינה מבוססת על שוויון אמיתי בין בני אדם ולאומים אינה אלא הכרעה סמויה בעד לאומנות מסוג אחד, השוללת את לאומיותו של האחר. כל ברית שתותנה בוויתור מובלע של השמאל הציוני על לאומיותו תהווה מתן גט כריתות מצדו לרובו המכריע של הציבור בישראל, מה שהופך את התקוות לשיקום כוחו של השמאל שיש כאלו התולים בה למופרכות במיוחד. 

ואכן, בעת האחרונה נשמעים קולות במחנה אשר משליכים יהבם האלקטורלי באופן בלעדי על כינונה של ברית יהודית-ערבית. נראה כי נוח להם יותר להתעלם מסתירות וקונפליקטים עמוקים, מהותיים ויסודיים שיש ללבן בטרם יוכל איחוד פוליטי בין חד"ש לשמאל הציוני להיווצר, מאשר להישיר מבט אל הניכור ההולך וגובר שחש מרבית הציבור הישראלי כלפי השמאל. למרבה האירוניה, אמונת-שווא משיחית זו בברית פוליטית שאינה מושתתת על שותפות ושוויון אמיתיים, המחייבים הכרה בציונות ובתנועה הלאומית הפלסטינית גם יחד, היא חרב פיפיות. לא רק שברית כזו לא תרחיב את מעגל מצביעיו של השמאל הציוני, אלא שהיא תרחיק ממנו לצמיתות את רובם המכריע של תומכיו הפוטנציאליים. גם אילו היה מהלך כזה מביא להצבעה המונית של ערביי ישראל לשמאל חדש זה (מה שכמעט אין סיכוי שיקרה), עדיין מדובר בהתאבדות פוליטית ודאית, וספק אם הפיכה, של השמאל הציוני ככוח פוליטי משמעותי. 

במקום לשגות בדמיונות כוזבים, על השמאל הציוני למקד את מאמציו בלחזור להיות רלוונטי לציבור הישראלי בכללותו – יהודים, ערבים ומיעוטים אחרים כאחד. עליו לבנות מחדש את חוט השדרה האידיאולוגי שהיה לו בעבר ולאמץ שוב את ערכי הציונות, הסוציאליזם והשוויון שהיו נר לרגליו. רק כשישוב לראות ביצירת שותפות-אמת עם הציבור הערבי בישראל יעד בפני עצמו, ולא אקט הישרדותי נואש ברגע של שפל פוליטי חסר תקדים המצדיק ויתור על עקרונות יסוד, יוכל חזונו של כבהא, שאני שותף לעיקריו, להתגשם. עד אז, עלינו להתחיל להניח את היסודות הנדרשים ליצירת ברית שתכיר בזכותם של שני העמים למדינה משלהם, תתמוך בשוויון זכויות ממשי לציבור הערבי בארץ שיש לקדם גם על ידי השתלבותו בחברה הישראלית, ותהווה מקור לתקווה עבור כל מי שעתיד מדינת ישראל, על כל אזרחיה, יקר ללבו.