בבחירות האחרונות, לראשונה זה עשור, הצליח המרכז הישראלי – אותה ישות שאנסה לעמוד על טיבה במאמר זה למרות עמימותה המכוונת – לקרוא תיגר על שלטון בנימין נתניהו ולהציע אלטרנטיבה לראש ממשלה שהקואליציה הטבעית שלו כוללת את מחנה הימין והחרדים.

רשימת כחול לבן – מיזוג נמהר של יש עתיד, שחקנית בעלת חשיבות בלתי מבוטלת במפה הפוליטית והמפלגה החדשה של בני גנץ חוסן לישראל, שהוקמה אד הוק לקראת הבחירות, בצירוף הרמטכ"לים לשעבר משה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי – סימנה כמטרה את כיבוש השלטון. התהוות המיזם הפוליטי החדש ערב סגירת הרשימות לקראת הבחירות שינתה את אופיין. מה שנראו בתחילה כמעין בחירות מעבר, שניצחונו של נתניהו בהן הוא בגדר עובדה מוגמרת, בדומה לבחירות 2013, הפכו בזכות איחוד הכוחות במרכז לבחירות ראש בראש, בדומה לתחושה שנוצרה בבחירות 2015 ואולי אף יותר מהן. במציאות הנוכחית, שימשה כחול לבן אבן שואבת למצביעי אנטי נתניהו באופן אפקטיבי יותר מהמפלגות המסורתיות, שהיה מצופה מהן לשמש אלטרנטיבה לשלטון הימין שרק הלך והקצין במשך ממשלות נתניהו, בראשן, כמובן, מפלגת העבודה.

כחול לבן לא רק הוקמה בחיפזון. ההרכב שלה מבלבל ומשנתה, ככל שהיא קיימת, שטחית וחסרה. במפלגה הזו יושבים צבי האוזר, ממנסחי ומתומכי חוק הלאום – אחד מעוגניו הרעיוניים החשובים של הימין בשנים האחרונות, ויועז הנדל, תומך חוק ההסדרה – מהישגיה הפרועים של תנועת המתנחלים, הרומס למעשה את זכות הקניין הפלסטיני בגדה המערבית. עמם דרים בצוותא אנשים כמו יעל גרמן ועפר שלח,  שחרף הצנעת דעותיהם ברוח ההסתופפות התועלתנית באותו מרכז, ידוע לכל שהם רואים בכיבוש באר רעילה. את הסתירה הפנימית המהותית הזאת בא להשתיק הג'ינגל של כחול לבן: "אין יותר ימין ושמאל, יש רק ישראל לפני הכל". הסלוגן הזה אמנם מבקש למחוק את החלוקה המסורתית בין ימין ושמאל, אבל יותר מכל נדמה שרצה להעלים את הצדדים "השמאלניים" של המיזם הפוליטי, שרעיון שתי המדינות לא מוזכר כלל במצע שלו.

זו הסיבה שראש הממשלה והליכוד השיבו לג'ינגל של הרשימה בסיסמה משלהם: "גנץ – שמאל. חלש", ואף טרחו? להזכיר ללא הרף כי הרמטכ"ל לשעבר וחבריו ייאלצו להישען על הסיעות הערביות בכנסת כדי לגבש גוש חוסם להקמת ממשלה. מעבר לכך שזהו "פשע" מתחום תורת הגזע – שעם חיבוק הכהניסטים על ידי ראש הממשלה וההסתה הקבועה שלו נגד האזרחים הערבים בישראל, הפכה באופן כמעט רשמי לאחד מדגלי הימין – לאירוע הזה הד היסטורי ברור: אישור הסכמי אוסלו בממשלתו של יצחק רבין בספטמבר 1993, תוך הסתמכות על תמיכה מבחוץ של סיעות חד"ש ומד"ע, לאחר שחברי ש"ס, שישבה בקואליציה, החליטו להימנע.

הסלוגן של כחול לבן מבקש למחוק לחלוטין את הערכים והעקרונות הבסיסיים ביותר של השמאל הישראלי בסוגיות מדיניות וכלכליות, ובראשן ההידרשות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפסקת הכיבוש, הגבלת מפעל ההתנחלויות וקביעת גבולות קבע לישראל. כל זאת, אף על פי שרוב מצביעי כחול לבן, כמו מצביעי יש עתיד, נמנים עם האלקטורט המסורתי של מפלגת העבודה, אם לא שמאלה ממנו.

איזו מין אלטרנטיבה מציעה, אם כן, המפלגה החדשה, שקיבלה 35 מנדטים בבחירות האחרונות? האם זה אותו מרכז, שכבר כמה עשורים מופיע מדי מערכת בחירות במתכונת מעט שונה? האם זו ישות פוליטית שיש לה זכות קיום עצמאית או רק תחנת ביניים שהוקמה מטעמי נוחות, עצלות מחשבתית או פחד מהכרעה בשאלות המהותיות?

מושחתים, נמאסתם

מבקרי גנץ-לפיד ושות' מהליכוד טוענים שהמכנה המשותף היחיד בין חברי כחול לבן הוא האיבה לנתניהו או הרצון בהחלפתו. יש בכך מן האמת. נתניהו – על תיקיו הפליליים, אורחות חייה של משפחתו, הנורמות הציבוריות הקלוקלות שהתעצבו בסביבתו והתבטאויותיו הרעילות במשך השנים (מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ועד "הערבים נעים בכמויות") – הוא דמות שמעוררת בתומכיו ובמתנגדיו רגשות עזים. נתניהו הוא גם הסיבה המהותית לכך שלמעט הפסקות קצרות, הליכוד היא מפלגת שלטון מבוססת ועתירת כוח, בעלת אלקטורט קשיח וקהל נאמן. חברי ליכוד ותיקים חרדים עד היום מפני חזרה מבוישת למדבר האופוזיציוני מוכה הצמא, שטעמו עוד זכור להם. הם מוכנים בכישרונם הייחודי לצופף שורות מאחורי המנהיג שנראה עדיין כבעל הפוטנציאל הגדול ביותר לשימור השלטון, גם אם הוא שקוע עד צוואר בתיקים פליליים, שערוריות משפחתיות והתנהגות מלוכנית כלפי שריו. עם זאת, לצד ההישג של הישארות בשלטון במשך עשור והגדלת כוחה של המפלגה מבחירות לבחירות, שקע הליכוד בקלקולים הרגילים שמופיעים במפלגות שלטון ששלטונן בלתי-מעורער. כמה מהדמויות המשמעותיות במפלגה מתבוססות בהליכים פליליים, וכמו מפא"י הוותיקה והמושמצת בסוף תקופת שלטונה, עולה מהמפלגה ארומת שחיתות ושיכרון כוח.

בדומה למפלגת ד"ש – האב-טיפוס של מפלגות המרכז, ששיכפלו את האופנתיות שלה אך גם את חולשותיה – כחול לבן, ולפניה יש עתיד, הציגו את עצמן כמענה הולם לאווירת השחיתות שמפיצה מפלגת שלטון נטולת רסן. ד"ש קמה על רקע שנות ההסתאבות של מפא"י והטראומה של מלחמת יום הכיפורים. כחול לבן יונקת את הרלוונטיות שלה מתיקיו הפליליים של נתניהו ומפוליטיקת השיסוי המכאיבה שלו. מצג מסוג זה של פוליטיקה רעננה, מאחה והוגנת, כשהוא מגובה בדמויות בעלות תדמית "נקייה" כיגאל ידין בזמנו וכבני גנץ כעת, קורץ למצביעים רבים שמאסו בפוליטיקאים "המקצועיים".

כשהרכיב את רשימת יש עתיד הראשונה הקפיד לפיד שלא לכלול בה פוליטיקאים מכהנים (הגם שהבסיס של המפלגה הורכב מאישים בעלי ניסיון רב בפוליטיקה המוניציפלית כמו מאיר כהן ויעל גרמן). גם ידין בזמנו חרד מחלחול תככים פוליטיים לתנועת ד"ש המבטיחה. המפלגות הללו, בדומה למפלגות מרכז אחרות שקמו ונפלו במהירות, שילמו על חוסר ניסיונן הפוליטי וזכו לרוב בהישגים דלים במשאים ומתנים הקואליציוניים שניהלו ובממשלות שבהן כיהנו. ד"ש זחלה לממשלתו של מנחם בגין בתום משא ומתן ארוך ומתיש שבסופו לא התקבל ולו אחד מעקרונותיה, ויש עתיד – שגרפה הישג פנומנלי בבחירות הראשונות בהשתתפותה– כרתה ברית עם מפלגת המתנחלים הבית היהודי, ובסופו של דבר לא קיבלה אף ועדה חשובה מוועדות הכנסת, אף שתרמה לקואליציה 19 אצבעות ממושמעות. בעקבות כהונה לא מוצלחת של היו"ר לפיד, שתומרן על ידי נתניהו לתפקיד שר האוצר, איבדה יש עתיד בבחירות 2015 כ-40% מכוחה.

ניקיון כפיים, או לפחות דימוי ציבורי שלו, לא הוכיח את עצמו כערך שאפשר לבנות בעזרתו – ורק בעזרתו – כוח פוליטי איתן שבכוחו להאריך ימים, קל וחומר להשיג בזכותו שלטון. ב-1992 סייעה סיסמת הבחירות "מושחתים נמאסתם" ליצחק רבין ולמפלגת העבודה לזכות בהישג יוצא מן הכלל של 44 מנדטים, כשלצדה מפלגת השמאל הציוני מרצ זוכה להישג שנראה היום דמיוני – 12 מנדטים. בפועל, ניקיון הכפיים וביעור השחיתות היו רק רכיב אחד בתוך מארג ההבטחות של רבין, שכלל גם שינוי בסדר העדיפויות הלאומי וחריגה מסרבנות השלום של ראש הממשלה הקודם, יצחק שמיר. שינוי התודעה הישראלית בסוף האינתיפאדה הראשונה הוא שהעניק לרבין מנדט לפתוח במשא ומתן עם אנשי אש"ף, שנתפסו כגרועים שבאויבי ישראל – צעד שהוא עצמו היה ספקן מאוד לגביו.

והנה, היום מפלגת העבודה קיימת במתכונת מצומצמת גם יחסית למפלגת נישה, ואילו המרכז מבטיח שוב גדולות ונצורות. למה בעצם? את התשובות לכך אפשר למצוא בציר שבין ממשלת רבין השנייה לממשלת אהוד אולמרט – ולמה שאירע לשמאל הציוני מאז אימץ את פתרון שתי המדינות.

שמאל בתחפושת

הכישלון התדמיתי של הסכמי אוסלו (שממשלות הימין הקפידו ומקפידות להמשיך ולמלא חלקים גדולים מהם, לתועלתן), האוטובוסים המתפוצצים ברחבי ישראל, האינתיפאדה השנייה, קביעת ה"אין פרטנר" של אהוד ברק, ולסיום – ההתנתקות שביצע דווקא ראש ממשלה מהימין ועליית חמאס בעזה – כל אלה העמידו במבוכה את השמאל הציוני, שאימץ בשנות ה-90 את פתרון שתי המדינות ואיתו את הנכונות לנסיגות טריטוריאליות. נבחרי ציבור ומצביעים כאחד נקלעו לבלבול ואובדן דרך. תומכי פתרון שתי המדינות הוצגו בידי הימין כעדר שוטים נאיבי, הממיט על ישראל אסון ביטחוני. השמאל הציוני – שהיה בונה המדינה ומגן הביטחון ואף נקט יד קשה כלפי הערבים (הממשל הצבאי, תוכניות כיבוש השטחים לפני 1967 ואחזקתם לאחר המלחמה, הקמת ההתנחלויות הראשונות ועוד) – החל להיתפס כוותרן, רופס ותבוסתן או חמור מכך– כהוזה ומנותק מהמציאות. הימין העמוק, ששאב עוצמה רעיונית ומעשית מהמתנחלים, הצליח לנצל עד תום את חרדות הציבור, שהעז לחלום על שלום וקיבל תחתיו פיגועים וטילים. רעיון ארץ ישראל השלמה מתוקף ההבטחה האלוקית, נעטף עתה בנימוקים רציונליים כביכול של כורח ביטחוני.

בתהליך שהחל בכישלון של ברק בקמפ דיוויד והסתיים בכישלון השיחות בין אולמרט לאבו מאזן, הפכו הקביעות האלה מרטוריקת ימין קולנית לתודעת שמאל מופנמת. מצעי המפלגות, זולת מרצ, התנקו בבהלה מהמונחים "שלום" ו"מדינה פלסטינית". אפילו המצע של מפלגת העבודה מדבר היום על דרכים שונות להיפרדות מהפלסטינים מבלי להתייחס למדינה פלסטינית, תוך איזכור חטוף אחד של המילה שלום – וגם היא בתוך הביטוי הזהיר "חתירה לשלום". ראוי לציון בהקשר זה התהליך שעבר על מפלגת קדימה, מפלגת מרכז נוספת שהוקמה על ידי אבי ההתנחלויות, אריאל שרון, במטרה לשבור שמאלה. מצעי המפלגה מ-2006 (בראשות אולמרט) וב-2009 (בראשות ציפי לבני) פתחו בצורך בהקמת מדינה פלסטינית במטרה לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל, כמו גם בתנאים ובעקרונות הדרושים לכינונה. ב-2013, כשההתנתקות כבר הוכתרה ככישלון חרוץ, בחר יו"ר קדימה דאז, שאול מופז, לדחוק את עמדת המפלגה בנושא המדיני הרחק לסוף המצע, אחרי סוגיות כמו שוויון בנטל, זכויות האדם העובד ואפילו איכות הסביבה. העקרונות המדיניים לא רק שהופיעו בסוף המסמך, אלא גם נוסחו בצורה מצומצמת ומסויגת ביחס למצעים הקודמים. אבל גם ניסיון הטשטוש הזה לא עזר לקדימה, שכל תכלית הקמתה היתה התגברות על התסיסה בליכוד אחרי ביצוע ההתנתקות. היא התרסקה מ-29 מנדטים ל-2 בלבד בכנסת ה-19, עד שנמוגה בקול ענות חלושה.

עם שקיעת התהליך המדיני, וחשוב מכך האמונה בו, איבד השמאל את ביטחונו העצמי ואת האמינות שלו בעיני הציבור, שני תהליכים שהזינו זה את זה. מה קרה במשך התקופה הזאת לתומכי השמאל הציוני? חלק מהם עקר למפלגות הימין וניסה למצוא שם בית. דוגמה מעניינת לכך היא אחד מראשי כחול לבן כיום, משה (בוגי) יעלון, בן תנועת העבודה, שמצא את עצמו, לאחר שיאסר ערפאת שיקר לו באופן אישי בזמן שכיהן כראש אמ"ן, בסהרוריים שבמחוזות הליכוד, עד שנדחה מהמפלגה כשתל זר. חלק קטן מתומכי השמאל הציוני נסחף לשמאל הרדיקלי – שאימץ  את הנרטיב הפלסטיני הרואה בציונות תנועה גזענית, קולוניאליסטית ומאחזת עיניים אשר לא הסתפקה מעולם בהקמת בית לאומי ליהודי העולם כמוצהר, אלא שאפה למעשה לנקות את המרחב הערבי מילידיו ולרשת את אדמותיהם. אבל המסה הקריטית של תומכי השמאל הציוני ניסתה, ועודה מנסה, למצוא בית במפלגות המרכז המתחלפות.

עדות נוספת למצוקת השמאל בכלל, וזה הציוני בפרט, ניתן למצוא במפה הפוליטית העכשווית. השמאל הציוני מיוצג כיום בצורה מוצהרת רק על ידי מרצ, שלא רק נאלצת פעם אחר פעם להתחנן למצביעים שיעבירו אותה את אחוז החסימה, אלא אף עברה אותו הפעם רק בזכות בוחריה הערבים,  והעבודה, לשעבר מפלגת הדגל של השמאל והיום מפלגה בעלת 6 מנדטים, שמתכחשת לשמאל המדיני ומנסה להבליט את ייחודה בעיקר בתחום הכלכלי-חברתי. תהליך הבריחה מהשמאל אינו ייחודי למפלגות הציוניות: חד"ש, שהציגה בעבר משנת שמאל אחידה בתחום המדיני והכלכלי, עוברת מאז התחברה לקראת בחירות 2015  לרשימה המשותפת תהליך של בל"דיזציה, שמשמעותו עלייה בחשיבותה של הגדרת הלאומיות הפלסטינית על חשבון ערכי שמאל מסורתיים. צעד זה בא לידי ביטוי, למשל, בבחירתו של עופר כסיף, שהתבלט באמירות חריפות במיוחד נגד מדיניות ישראל בשטחים, למשבצת "היהודי" ברשימת חד"ש, בניגוד לסגנונם המינורי של קודמיו, דב חנין ותמר גוז'נסקי. בניגוד למצביעי ד"ש, שרצו להביע את מחאתם נגד שלטון מפא"י ולא היו מסוגלים מבחינה תרבותית או שבטית לחצות את הרוביקון ולהצביע מחל, מפלגות המרכז במערכות הבחירות האחרונות משמשות אפוא כתובת מוסווית להצבעה לשמאל או אמצעי יעיל להכחשת השתייכות לשמאל. הגם שרבות מהן – ד"ש, שינוי, מפלגת המרכז הכושלת, יש עתיד, קדימה בראשות מופז והתנועה של לבני – ישבו בממשלות ימין והכשירו אותן, תפקידן בעיני עצמן היה תמיד לשמש גורם מאזן ומתון, "להשפיע מבפנים". אף אחת מהן לא הצליחה להכות שורשים עמוקים בקרקע, למעט אולי יש עתיד, שמצליחה לשמור על כוח מסוים באמצעות מנגנון ניהולי יעיל מאוד ופולחן אישיות כתי סביב מנהיגה הידוען.

אנשי השמאל הציוני מסתבכים שוב ושוב בתחפושת שהם עוטים על עצמם. עד התחפושת הבאה.

תוכנית החלוקה

אז אם שאלת פתרון הסכסוך אינה קיימת, וכמוה הוויכוח בין שיטות כלכליות שונות – נושאים שבעבר הבדילו את המחנות הפוליטיים זה מזה – מהם בכל זאת עקרונות החלוקה בין שני המחנות המתמודדים על השלטון בישראל?   

עקרון בולט אחד עוסק במאבק על הדמוקרטיה ושלטון החוק. בניגוד לתקופת שלטונו של בגין או לסוף שנות ה-80, אז הנצה המהפכה החוקתית ושר המשפטים מטעם הליכוד היה דן מרידור, הימין של היום משקיע משאבים עצומים בקמפיין מתמשך נגד שלטון החוק: מבית המשפט העליון והמשטרה ועד ליועמ"ש והפרקליטות. מתקפה זו הולכת ומחריפה, כמובן, ככל שמערכת אכיפת החוק מהדקת את אחיזתה סביב נתניהו. היא מתעצמת עוד יותר נוכח הדומיננטיות הגוברת של המתנחלים בקביעת סדר היום וניסיונותיהם לפרוץ את המסגרת המשפטית של אחזקת השטחים הכבושים, כל הדרך עד לסיפוחם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, בחוק ההסדרה – שהיועץ המשפטי לממשלה מסרב להגן עליו.

סוגיה נוספת המבחינה בין המחנות היא היחס לערבים בפרט וללא יהודים בכלל. למרות מדיניות הממשלה, שהוציאה לפועל תוכנית סיוע ממשלתית נרחבת לאוכלוסייה הערבית, הימין פועל בעקביות, בראשותו ובסמכותו של נתניהו, לדה-לגיטימציה של האזרחים הערבים ול"הפללת" הייצוג הפוליטי שלהם. הימין רואה את עצמו מחויב גם להדגשת זכויותיו העודפות של הרוב היהודי במדינה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק הלאום, שנועד לגבור על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שליחי ציבור שבעבר היו מוקצים מחמת מיאוס דוגמת ממשיכיו של מאיר כהנא נבחרים היום לכנסת ללא בושה בזכות משנה גזענית מוצהרת. בפאנל אקראי של "פגוש את העיתונות" לפני הבחירות האחרונות אפשר היה לחזות במירי רגב, שרה בכירה מהליכוד, תוקפת את הח"כ לשעבר ג'מאל זחאלקה מבל"ד כתף אל כתף עם מיכאל בן ארי, נציג מפלגת הכהניסטים, שמועמדותו לכנסת נפסלה מאז על-ידי בית המשפט העליון.

הוויכוח סביב מעמדם של כ-40 אלף מבקשי המקלט והמהגרים האפריקאים שנמצאים בישראל הפכה לאבן ראשה ערכית במחנה הימין, כשרבים מהפוליטיקאים הימנים טוענים ברצינות גמורה כי חוק הלאום נרקח, בין היתר, כדי למנוע את היטמעותם המזיקה במדינה, שיש בה כדי לסכן את זהותה היהודית. דווקא נתניהו שגה בהבנת הקהל שלו, כשניסה להעביר מתווה הגיוני לטיפול במבקשי המקלט והמהגרים האפריקאים, על פיו חלק מהם יועברו למדיניות אחרות וחלק אחר ייקלטו בארץ ויפוזרו בין מוקדים שונים. התגובה הרושפת של האלקטורט הסיגה אותו מהמתווה תוך שעות ספורות, כשהתוצאה הסופית מנוגדת לכאורה לכוונת מחנה הימין, מכיוון שהיא משאירה את כולם בישראל כשהם מרוכזים במספר מצומצם של מוקדים, הסובלים ממילא מבעיות חברתיות ומתשתיות גרועות. כלומר, עדיפה תוצאה רעה שתשמר מצוקה קשה על פני פתרון שיקלוט כחוק לא יהודים ועוד בצבע שחור.

אל מול העמדה הימנית, שלא רק שאינה מתביישת בהפרדה על בסיס גזע או לאום אלא אף מציגה אותה כאחד מעקרונותיה, מנסה המרכז להתמקם בגמישות ובזהירות. גישתו היא גזענות לטנטית, כזאת שמצויה תמיד במרחב ההסתרה וההכחשה. בושה מסוימת זו בגזענות משמשת ערך בפני עצמו.  גנץ הבטיח לאחיו הדרוזים לנשק כי יתקן את חוק הלאום ויוסיף לו את עיקרון השוויון, אולם איש ממנהיגי המרכז לא חלם אפילו להגיע להפגנת הערבים – הנפגעים הראשיים מחוק הלאום – ולפיד אף הגדיל וצייץ בחשבון הטוויטר שלו לאחר ההפגנה ובתגובה למראה של דגלי אש"ף: "מעניין אם אפשר יהיה ללכת עם דגלי ישראל ברמאללה". ראשי כחול לבן גם חזרו והכחישו בתוקף לאורך קמפיין הבחירות את הטענה כי ישתפו פעולה עם הח"כים הערבים. את מקורות הגישה הזאת ניתן למצוא גם בתהליך ההבאשה שעבר השמאל, אך עוד קודם לכן במשנתם של מפא"י וראשיה. את החשדנות והספקנות כלפי הערבים, כמו גם את משאלת הלב הכמוסה כי הם ייעלמו ועמם הסכסוך, לא המציאו לא נתניהו ולא מאיר כהנא.

על רקע ההתנערות המנומסת או ההתעלמות מהערבים בולט הקול הנחרץ יחסית של מחנה המרכז בנושאים כמו הפרדת דת וזכויות הלהט"בים, סוגיות שמרכזיותן בשיח הישראלי לא נגזרות בהכרח מחשיבותן. לא בכדי העקרונות הגלויים היחידים שהציג בני גנץ הציג בנאומיו הראשונים היו תמיכה במתווה הכותל ובתחבורה ציבורית בשבת לצד תמיכה בזכויות הקהילה הגאה, שהיחס אליה הפך עם השנים לנייר לקמוס ערכי במחנה.

על בסיס נושאים אלה אפשר היה לדמות את החלוקה בין המחנות – בהשאלה משדה המושגים האוניברסלי – למחנה שמרני-דתי מול מחנה חילוני-ליברלי, רפובליקנים מול דמוקרטים גרסת ישראל. אלא שלמרבה המבוכה, את המחנה הליברלי מובילים גנרלים בדימוס, המעדיפים מדינת רוב יהודי תוך תשלום מס של יחס סביר למיעוטים, ואילו את המחנה השמרני-דתי מוביל מהפכן אוכל שרצים בעל חרדה כמעט פציפיסטית ממלחמות.

החלוקה למחנות בישראל שואבת את חיוניותה מרובד סמוי ודומיננטי בהרבה מאלה הנראים מעל פני השטח. זוהי מלחמת כוח בין שני מחנות – מצדדי הסדר הישן ופורעיו שמנגד.

נגד הסדר הישן

בעקבות בחירתו בפעם החמישית, יכהן נתניהו בתפקיד יותר שנים מדוד בן-גוריון. זוהי עובדה בעלת חשיבות אדירה, בהתחשב באופי המהפכני של שלטונו בשנים האחרונות, שנתפס על-ידי חלקים גדולים בציבור ככאוס מופרע ומושחת. אמנם תרומה גדולה לגישה השלטונית שלו משיאה הסתבכותו בפלילים – שאותה נתניהו חווה ומציג כרדיפה אישית ושבעקבותיה יצא למאבק חסר עכבות במערכת אכיפת החוק – אבל את השורשים לנטייתו המהפכנית אפשר היה למצוא עוד בקדנציה הראשונה שלו, עם הטמעת הביטוי "אליטות חדשות" בשיח הציבורי. לא מקרי אפוא שדווקא נתניהו נקלע למאבק אלים במערכת אכיפת החוק, וגם אין זו יד המקרה, או תוצאת המשא ומתן הקואליציוני בלבד, שבממשלתו האחרונה מינה את איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים ומירי רגב לתפקיד שרת התרבות והספורט, שרות לעומתיות למערכות שעליהן הופקדו. מלחמת החורמה שהוא מנהל נגד התקשורת, הצמיחה מערכת חדשה ואלטרנטיבית של הפצת מידע בשליטת נתניהו – מהקמת החינמון "ישראל היום" ועד תחנת הטלוויזיה האינטרנטית ליכוד טי.וי – תוך סירוב עקבי להתראיין על ידי עיתונאים שלא במסגרת הימים האחרונים של קמפיין הבחירות.

נתניהו הוא מלאך חבלה בסדר הישן. זה סוד קסמו בעיני האלקטורט שלו, וזה הגפרור שמצית את האש בשונאיו.

בגיבוי האליטה המתנחלית הצליח נתניהו לרתום לטובתו ציבור רחב בישראל – מזרחים, עולים מברה"מ לשעבר, דתיים ואפילו חרדים – שחש בלתי נראה ובלתי מיוצג עד עליית הליכוד. בשנות נתניהו לא רק שניתן להם, לשיטתם, ביטוי, תוקף וכוח, אלא שמנהיגם אף מבצע בשמם תיקון היסטורי של הרס המבנה ההיררכי הישן, תיקון ממנו נמנע מנחם בגין שלא הכריז מלחמה על הפקידות המקצועית, על המוסדות הדמוקרטיים ועל הממלכתיות.

מול הציבור הזה ומנהיגיו עומדות האליטות הישנות, המובלות על ידי האליטה הביטחונית שהיא חוד החנית הביקורתי נגד נתניהו בשנים האחרונות, וקהל תומכיהן, שחונך מקדמת דנא להעריצן. אלה רוצים לתקף מחדש את שלטון החוק, למשמע את חיילי צה"ל ולהגבילם לשימוש באלימות ממוסדת ומפוקחת (סדר שנפרע בפרשת החייל אלאור אזריה), להחביא את הגזענות כלפי הערבים ולהתנער מדמויות כמו דוד ביטן ודוד אמסלם. אותה אליטה המבקשת לכבוש חזרה את המדינה שניטלה ממנה, להפסיק את "התקלה הזאת" שגוזלת ממנה את המקום הראוי לה בעיניה במשך זמן רב מדי, קוראת לעצמה עכשיו: המרכז.

כל עוד השמאל נתון בתחפושת ומתחבא מאחורי מסכות, סיכויי ההצלחה שלו אינם גבוהים במיוחד, בוודאי בהתחשב בהיסטוריה הלא מאוד מרשימה של מפלגות המרכז. ראשית, מבחינה דמוגרפית  למחנה הימין-חרדים יש יתרון מובנה שככל הנראה ילך ויגבר. כל עוד השמאל לא יפנה לשותפות נחרצת ומשכנעת עם הערבים, אין לו מאיפה להגדיל את מאגר הקולות. שנית, ההליכה הקבועה עם משקולת על הרגליים – מלכוד התנגשות היהודית והדמוקרטית – מסרס את נחרצות המחנה, ומבליט את קולו של הימין שהעדיף בצורה חד משמעית את הרכיב היהודי על פני זה הדמוקרטי. הבשורות הטובות הן שדווקא השמאל האידיאולוגי יכול לזכות – במוקדם או כנראה שבמאוחר – לעדנה מחודשת בזכות הגדרה מעודכנת.

 קשה עדיין לדמיין או לנבא את תצורתו ואופיו של שמאל כזה. האם הוא יתבסס על שותפות יהודית-ערבית, כזו שנראית הגיונית ומתבקשת מול ברית הברזל האלקטורלית של המתנחלים, שונאי האליטות הישנות והחרדים? האם הוא יתבסס דווקא על הגדרה מעמדית חוצת קבוצות ומגזרים, כזו שתשנה את אופן ההגדרה של השמאל, תנתק ממנו בעלי פריבילגיות ותאחד מדוכאים? או שאולי העתיד הנורא שסוללת כאן ממשלת הימין כל הדרך לאובדן הדמוקרטיה והרוב היהודי יגרום לציבור לבחור מרצונו בדרך אחרת?

+כך או כך, הדרך לתחייה מחודשת חייבת לעבור בקריעת התחפושת, בהסרת האיפור ובהתעקשות להפסיק לפחד מהימין, שנטל לעצמו בקלות מקוממת את החירות לקבוע מי פטריוט ומי בוגד. נכון, בריתות רחבות הן   חיוניות – ומי כמו מפלגת הליכוד שבאה לעולם כתוצאה מהלחמה יצירתית של כמה תנועות וקבוצות יכולה להעיד על כך – אך בימים שבהם הצמא לאמירות בעלות תוכן גדול כל-כך שדוגמנית ומגישת טלוויזיה הופכת לגיבורה פוליטית רק כי ציינה באינסטגרם שגם ערבים הם אזרחים שווי זכויות, מחנה השמאל חייב קודם כל להזדקף ולמצוא מחדש את הקול הברור והצלול שלו.